פרק 7.
פנים אל פנים עם הצללים.
יומנו של כריס דיפט – 28 בנובמבר 1971, שעה 09:00
בכל חקירה מתישהו מגיעה לשלב שבו אתה צריך להסתכל אנשים בעיניים ולשאול אותם שאלות שהם ממש לא רוצים לענות עליהן.
וזה, במקרה שלנו, אומר שאנחנו הולכים לפגוש חשודים.
עכשיו, יש שני סוגים של אנשים:
- כאלה שאתה מסתכל עליהם ואומר - "ברור שהוא עשה את זה."
- כאלה שאתה מסתכל עליהם ואומר - "טוב, הוא בטוח סתם טיפש, אבל יאללה נחקור אותו בכל זאת."
במקרה של קופר, כולם נופלים לקטגוריה השנייה.
הערות מייקל ווטסון:
האיש הראשון ברשימה שלנו היה ריצ'רד מקוי ג'וניור.
בחור עם קטע מוזר של לחטוף מטוסים – הוא עשה את זה אולי פעמיים.
(מה שאומר שהוא או ממש גרוע בזה, או ממש נהנה מזה.)
"אני אומר לך," כריס לחש לי כשנכנסנו לתא המעצר שלו, "אם הוא באמת קופר, אז קופר פשוט אידיוט שלא ידע מתי לפרוש."
מקוי ישב שם, ידיים משולבות, מבט עייף.
"נו?" הוא אמר. "איך זה מרגיש להיות שני הבלשים הכי גרועים באמריקה?"
חייכתי.
"לא יודע," השבתי. "איך זה מרגיש להיות חוטף מטוסים עם אפס אחוזי הצלחה?"
יומנו של כריס דיפט – 6 במאי 1972, שעה 11:15
ובכן, יש לנו בעיה:
ריצ'רד מקוי
לא היה ד.ב. קופר.
למה? כי בזמן שהמטוס של קופר נחטף, מקוי היה בבית, עם אשתו וילדיו, צופה בטלוויזיה.
(שזה אליבי מעצבן במיוחד, כי זה אומר שהוא גם חוטף מטוסים וגם אבא נורמלי. )
אז חזרנו לנקודת ההתחלה.
הערות מייקל ווטסון:
"אני אומר לך," כריס רטן כשהלכנו ברחוב, "החקירה הזאת פשוט מזכירה לי את כלבם של בני קווירלדמורט."
(לא שוב עם זה!!!)
"כלומר?" שאלתי, מנסה לא להישמע יותר מדי מיואש.
"כלב אחד היה עם שלושה ראשים, אחד היה רגיל, ושניהם מתו. כולם פנויים בכלב עם שלושת הראשים, כי הוא היה יותר... מיוחד. אבל התשובה הייתה אצל הכלב הרגיל. בדיוק ככה זה פה. כולם רוצים שקופר יהיה איזה גאון-על, אבל מה אם הוא היה סתם... בחור רגיל?"
ואז נפל לי האסימון.
אם קופר היה סתם בחור רגיל זה אומר שהוא לא נעלם.
זה אומר שהוא התחבא ממש מול העיניים שלנו.
וזה אומר שאנחנו יודעים בדיוק למי ללכת עכשיו.