יוזבד – גיבור עם מגפיים ריקים
על רקע דיאלוגים מבריקים
שני הכרכים הבאים בסדרת "ממלכה במבחן" –
סודות אפלים ו-
הקרב על הכתר – עוררו גל של תגובות: התרגשות, ביקורת, ובעיקר חוסר הבנה למה, בעצם, נדרשה חלוקה לשניים. טענות על טריק שיווקי נפוצו ברחבי הפורומים, ובקריאה ראשונה נדמה היה שיש בהן צדק. אך לאחר ששקעה האבקה השחורה ונדמו הדי הפיצוץ, התבהר שגם לחומרה יש גבולות פיזיים: כרך מאוחד היה מתקבל כבד כל כך עד שהיה מועד ליפול מהמדף על ראשו של הקורא הנאמן עד שהיה מרגיש גרוע יותר מיתיר לאחר שבלס חופן אגוזים. כך שאת טענות המחיר אפשר אולי להבין – אך קשה להצדיק.
הבעיה האמיתית, לעומת זאת, אינה בכריכה הטכנית אלא בכריכה הרעיונית: מה בעצם הקשר בין שמות החלקים לבין התוכן? "סודות אפלים" עוד מתקבל על הדעת, אבל "הקרב על הכתר"? האם התרחש כאן באמת קרב – לא כל שכן על כתר? ואם כן, מתי? בין מי למי? ואיך בדיוק זה מתיישב עם יוזבד עצמו, שלרוב נדמה שמסעו הפנימי מתרחש בצללים, בשתיקות, ולא במאבק גלוי?
האקספוזיציה – או על מלך עייף ועַם סר וזעף.
במובנים רבים, זהו רגע המשבר של הסדרה – לא כי העולם הסיפורי קורס, אלא כי הוא מתחיל לנטות על צידו או אם חושבים רגע על הביצה התעסוקתית אליה נפל הנסיך הכי מגניב בכוזר החדשה – להיפרם בקצוות. זו לא התפרקות טוטאלית, אלא חוסר איזון שמתגלה כשהדמות הראשית כבר לא מצליחה לשאת את המבנה שעל כתפיה. יוזבד, לפחות בקריאה ראשונה, לא מתכנס לאף תבנית גיבור מוכרת – לא הגיבור הקלאסי, לא האנטי־גיבור, לא זה שנגאל ולא זה שמושחת. ייתכן שדווקא בשל כך הוא לא מצליח להחזיק את הסיפור. ואולי להפך – אולי זו הצעה נועזת לגיבור מסוג חדש, אבל כזה שהמסגרת הסיפורית לא מצליחה להחזיק בפרטים הקטנים, או שהקהל מתקשה להכיל לאחר הציפיות מרקיעות השחקים שפיתחו אצלו איסתרק ומהללאל. כך או כך, יוזבד מציב אתגר – לקורא, למבנה הסיפורי, ואולי גם למחברת עצמה
מהללאל היה נער שצמח מתוך מאבק זהות פנימי – ובספר הזה מתקדם לפוזיציה של עכבר הכפר שמתקשה להסתדר בין עכברי העיר. אבל קל להתחבר אליו גם כשהוא נופל. אנחנו איתו בנפילה.
אבל בניגוד אליו – איסתרק מתחיל להתרחק.
מוסרית – כי ככל שחולף הזמן והמאבק על כל שעל אדמה חרוך נמשך ונסחב עד אינסוף, כבר קשה לקורא למצוא צידוקים שלמים. אם את יהודייה ומחוברת למסר הרוחני של הסדרה, ייתכן שעדיין תמשיכי לתמוך באיסתרק – אבל לא בזכות הדמות עצמה, אלא בזכות נקודה יהודית פנימית שנותרה בך כקוראת. הדמות כבר לא מצליחה לתחזק את הצידוק הזה בכוחות עצמה.
נרטיבית – הקורא כבר לא מקבל את איסתרק "מבפנים". אין יותר הצצות שוטפות לנפשו, רק חידת התנהגות שצריך לנחש – ולא מהסוג המסקרן, אלא המתסכל.
ואולי החמצה גדולה יותר מכל אלו: אם הייתה דמות שהחזיקה בחוש הומור וחוצפה במינון המדויק – זה היה איסתרק. כאן, איבדנו אותו. דווקא כשהיה זקוק לכך יותר מתמיד.
אבל בניגוד למה שאולי נדמה, העולם סביבם דווקא הולך ומסתבך ביופי: המפה מתעשרת, הפוליטיקה מסתבכת, הפער בין שתי הממלכות מתחדד. זה לא העולם שמתפרק – זו הדמות הראשית שלא מצליחה להחזיק אותו או להיות חלק משמעותי ממנו.
העולם פתוח, ממתין, רוחש הזדמנויות – אבל הגיבור שאמור לזקק אותו, פשוט לא שם.
וזו בדיוק הנקודה שבה נכנס יוזבד, או מדויק יותר – נכשל להיכנס.
ואמנם, העולם אינו מתפרק, אלא מתעשר ומתעבה – אך לא תמיד במקומות הנכונים.
הפרטים מתרבים, ההיסטוריה נשלפת ממגירות חדשות, קווי עלילה נוספים נמשכים ונפתחים – אבל התחושה היא לא של עומק, אלא של עודפות. במקום בניית עולם שמזינה את העלילה, נוצרת תפאורה שמתנפחת מעבר למה שהסיפור מסוגל להכיל.
ביוזבד יותר מבכל מקום אחר, התחושה הזו מציפה. תקיעות עלילתית, עייפות מדינית, תשישות מוסרית.
כוזר, משני עברי הגבול, מותשת. האזרח הקטן – וגם האציל הגדול – לא רוצים יותר מדי. פרח לבן, פת במלח, אח מבוערת לחורף ונערים חבי גיוס שישארו בחיים לקצור את השדות. עזבו אותם מצודק ולא צודק – יקומו הנערים וישחקו לפניהם, או טוב מזה: שיעזבו אותם בשקט עם מלחמות היהודים שלהם.
שימשיך דיאלידאן לזמר שאיסתרק הוא דיקטטור קטן־מוח המוקף יועצים נוכלים.
ושימשיך איסתרק להטיף שיוסף הוא רפורמי במסווה קונסרבטיבי, מושחת ורע־מעלל. או משהו כזה.
ובתוך כל הטורנדו הזה שלא החליט לאיזה כיוון הוא נושב, מפציע האביר הפרוש.
ירום הודו.
סב סבו ויתר על המלוכה למען לימוד תורה; אותו סב נערץ היה אחיו הבכור של נסיך שהפך למלך; אותו נסיך הוא סב סבו של איסתרק לבית הביואר, בעוד האביר נושא את השם בנטיליאן.
איזה יופי של שושלת – תורה וגדולה על שולחן אחד...
דאוס אקס מכינה, מישהו?
גם אם נעז להתעלם מכך שכל זה נשמע כמו פתרון מאולץ, כזה שמונחת עלינו מלמעלה כדי לפתור גם את הפלונטר השלטוני וגם את הקיפאון העלילתי – עדיין נותרת בעיה יסודית אחת: אף אחד לא טורח להסביר איך, בממלכה פטריארכלית מובהקת, שני בני אותה שושלת נושאים שמות משפחה שונים – הביואר ובנטיליאן – תחת אותו עץ יוחסין.
ואחרי כל הצקצוקים והריטונים, והם בהחלט מוצדקים – אפשר להמשיך.
הכתיבה – או על נופים ונוכלים וכימיה למתחילים
הכתיבה, כרגיל, יפה עד כאב. ואין הרבה כותבים כאלה.
גם כאן, בהמשך ישיר למגמה שהתפתחה ב
מהללאל, הטקסט נשען במידה רבה על דיאלוגים – סוערים, חדים, לעיתים מצחיקים – והם עדיין אחד מהכלים החזקים של קינן. אבל הפעם זה כבר לא עובד בכל מקום. לפעמים זה מעולה, ולפעמים פחות – וזה תלוי מאוד לא רק ברגעים, אלא בצמדים. כי הספר הזה, כמעט כולו, בנוי כצמד־חמד כפול ארבע: ארבעה דואטים שונים בין דמויות שמובילים את כל הקונפליקטים.
כשהכימיה בין הדמויות עובדת – הדיאלוגים מזנקים קדימה; כשהיא מתפרקת – זה לא מפרק את המשמעות, זה מפרק את הדמות.
ובתוספת לכך הכתיבה התיאורית כאן מתעלה לעיתים אפילו על זו שבספרים הקודמים.
מהכפריים ומסיבות הבר־מצווה שלהם, דרך מאורות המאפיונרים של בן ליראם ומשפחת הלפרון, ועד רגבי העפר המתעופפים להד פיצוץ אבקת הרעם – זו פרוזה מדויקת, חושית, שתוצאתה ספר ויזואלי להדהים. עוד לא פגשתי ספר שגרם לי אישית אוטומטית לראות את כולו בעיני רוחי, עד הפרטים הקטנים - ממאורות המאפיונרים של בן ליראם ומשפחת אלפרון, ועד רגבי העפר המתעופפים בפיצוץ אבקת הרעם.
הדמויות – או ארבעה צמדים נכנסים לפונדק דרכים...
ושוב מוצגות דמויות חדשות ומבטיחות, לצד דמויות ותיקות שמקבלות קול ועומק.
אה, וגם יראת שמים אמיתית – אם חושבים על אלרון, שעד הספר הקודם היה שבבניק, ובספר הזה הופך לפתע פתאום לצדיק עם חוש אופנה מפותח. ועל אף החיבה לנורדי עם הכי הרבה סרקזם במאה ה־10 והכי פחות נטיות רצחניות, קשה להשתכנע. לא מוזכר שהוא הלך לסמינר ערכים מאז נשלח אדונו החולמני להפוך לאלכימאי.
ובכל זאת, כל הקולות החדשים/ישנים הללו עדיין מסקרנים מאוד. והם, איך לא, מגיעים בצמדים.
יתיר את רניל – שליחויות ורמאויות בע"מ.
אלרון ושלוואן – זמינים לערב סטנדאפ לכל המרבה במחיר, למה אבא לא מפנק בתקציב המלכותי.
וכמובן, יוזבד ושאול – שמתחילים באופן מבטיח ביותר כמו וודוורד וברנסטין בשעתם, ומסיימים כמו צמד הגיבור והסייד־קיק הכי מרגיזים במחוז הצפוני.
אה, ועוד צמד: יקוואל והאוכף. האוכף מלא המטבעות, שעליו כל יהבו של הנסיך שיש לו יותר מזל משכל. כן, יש לו יותר מזל משכל שהוא מת ככה ולא במרתף עינויים בצד השני של הממלכה.
ואם הייתה תקווה שהחצי השני של צמד שלוואן ושות' תהיה ליאה – הרי שהיא התבדתה.
עד שהייתה דמות אישה צעירה, חדה, דעתנית ואמיצה, שלא נרתעת מהבעת עמדה ברורה גם מול בן זוג מבוגר ובעל עמדת כוח.
ובסוף? סיימנו עם דמות עם כל כך הרבה פוטנציאל, שהולכת ונמוגה אל תוך קלישאה.
הדמות שהתחילה כמובילה – נכתבת לפתע כרגשנית, פגיעה, כמעט נבהלת מעצם נוכחותה בסיפור.
אמנם אישה יולדת ובוכיה היא חלק מציאותי מחיי המשפחה שבונה הנסיך היקר, אבל הסיטואציה הזו של השמחה המשפחתית שומטת גם את הקרקע מתחת לדמות של ליאה.
לא בגלל שזה לא אמין – להפך, יש אמת אנושית גם בדמות כזו – אלא בגלל מה שיכול היה להיות.
ליאה יכלה להיות החצי השני של שלוואן – לא תוספת נרטיבית, אלא כוח נגדי של תבונה וביקורת פנימית.
במקום זה, הפוקוס נמשך ממנה – אולי בצדק, כי אלרון הוא פשוט הדמות הכי חזקה בספר – אבל מהלך כזה הוא לא רק פספוס נרטיבי, אלא גם נסיגה רעיונית. חיי משפחה יכלו להפוך כאן למנוף של שינוי.
הם נותרו טוויסט עלילתי קטן בלבד.
אבל למה להתלונן, אם המחליף שלה הוא נורדי חיוור פנים, עוקצני ויודע סיף, שהשורות שלו הם החלק הכי טוב בספר? ושהעלילות הסבוכות הנרקמות סביבו מעוררות תמיהה רבתי, בנוסח מדוע לא נקרא הספר 'אלרון – סודות נורדיים' + 'אלרון – הרים מתעופפים'. באמת שאלה
וכל זה באמת מוזר כשיש כל כך מעט לומר על הגיבור שבשבילו, כביכול, נתכנסנו. יוזבד.
יש לו שם, יש לו סגנון, יש לו תואר אבירות. מעבר לזה – נאדה. גורנישט מיט גורנישט.
איסתרק? שנון, אמיץ ושוחר חופש.
מהללאל? עצמאי, עקשן וטהור־לב.
ויוזבד? אהמ… הוא בן דוד של התחמן המתקרבן ההוא. נו, איך קוראים לו? שאול.
יוזבד, גיבורנו, וכל אישיותו מסתכמים ומתעצבים מול עיני הקורא רק באמצעות יחסיו עם הסובבים אותו – מהמאפיונר העשיר דיואל בן ליראם ועד דודו בלאר, שנראה כאילו נשלף מארכיטיפ ספרותי קלאסי של הדוד השאפתן והמסוכן.
יוזבד לא איתנו ואנחנו לא איתו.
אנחנו לא איתו בחיבוטי הנפש, לא איתו בתהליך.
אנחנו רק מחכים שהוא יפגוש דמויות הרבה יותר מעניינות – כמו אלרון, שלוואן, או אולה היקר, שהמלך, בצעד הגיוני מאוד, נותן לו את אחותו הקטנה לכלה – ואז שולח אותו למשימה שהוא לא בטוח שיחזור ממנה בחתיכה אחת.
אבל מה בין המלך ובין ההיגיון הישר, אם הוא מתחזק משנה למלך שהוא עצמו חושד בו לפרקים כבוגד אפשרי?
אפילו איסתרק עצמו מואס בכל זה, עד שהוא יורד אל העם – במהלך עייף שאולי נועד לרומם עוד יותר את המלך בעיני הקוראים. אישית, כבר בקריאה הראשונה, היה לי ברור כשמש שזה מהלך אסטרטגי שישמש מנוף בספר הבא. איסתרק לא יורד אל העם והולך להתאוורר. הוא כל כך עמוס הרי, עד כדי כך שפגישות עם אשתו קובעים לו בלו"ז. הוא פשוט צריך בספר הבא תירוץ טוב להיות מחוץ לארמון בלי פמליה.
ואם נעצור לרגע למבט מטא־ביקורתי: כדי להסביר על יוזבד, הגיבור הראשי, הביקורת הנוכחית בעצמה גולשת לדון באריכות דווקא בדמויות סביבו.
עצם המבנה הזה – שבו המרכז דורש הסברים דרך השוליים – הוא עדות מהדהדת לחולשת הפרופיל של הדמות הזו.
העלילה והתהליך – או הגולה בעל החלום וניסוי האטום
הצמדים שלנו עוברים תהליכים סבוכים שמתפתלים זה סביב זה, במורכבות מעוררת השראה – ללא ספק.
שלוואן ואלרון משלבים כוחות ומתכתשים, שונאים ואוהבים לסירוגין, ומספקים רגע מענג של צדק פואטי בנוסח:
"יש לי יותר כסף מלרוב הממלכה הזו. את מי תמכור ללודים עכשיו, נסיך לשעבר, הא?"
שלוואן עצמו, כמו כל בעל חלומות, מגלה שהעולם עשוי מכסף, פוליטיקה, ונקודות שבירה רגשיות שהוא לא ממש יודע איך לעכל.
ושכשנולד לך ילד – אתה מגלה שלשקר לעצמך זה לא רק לא מומלץ, אלא גם מסוכן.
התהליך שלו מענה, אבל מענג באותה מידה – ואפשר בהחלט להזדהות איתו.
יתיר מתחיל כבחור מישראל השנייה שרוצה להתקדם לישראל הראשונה, והולך לו לא רע – עד שאבנר סוחט אותו יפה עם הקלף של האחות הקלפטומנית.
רניל הוא תבלין של תמימות ילדותית, שאיכשהו אמור לעזור ליתיר לחשוב על דרכיו העקמומיות ולהינחם עליהן. אבל בפועל רניל הוא בעיקר ילד מעצבן – וככה הוא נשאר.
יתיר אמנם נהיה צדיק, במהלך שלא נאפה עד הסוף, אבל הוא דמות שקל להתחבר אליה, וכיף להיות איתה – כל עוד היא לא נתקלת בשאול־את־יוזבד־עסקי-משפחה-מלוכלכים.
יקוואל, כמו יקוואל, הולך במעגלים ולא לומד שום דבר חדש.
הוא לומד את מה שאיסתרק כבר למד בפלאט, ואת מה שמהללאל למד מהמונדרים: שכבוד של גברים – מרוויחים במאמץ. המסר הזה מוצה בשני הספרים הקודמים. מיותר.
וממילא – הילד לא מקשיב.
ויוזבד?
הוא אמור לעשות את אבי אבות התהליכים ולמצוא את דרכו בחזרה לארץ האבות – כלומר, לחיק האבות.
ועל הדרך, כמו שצפוי מהרגע שגילינו שסבו ויתר בכפייה על המלוכה, הוא אמור לכאורה לבצע ויתור כואב, להתגבר על שכרון הכוח שלו (איזה שכרון כוח? סך הכול ילד טוב עם מאיות בתעודה), ולוותר באצילות נפש על הכתר.
אבל אין כאן באמת ויתור – כי המלך ממילא יחסל את כולם, באדיבות אולה יקירנו שהפך לרס"ר קשוח ועצבני שיורה קודם ושואל שאלות אחר כך, כאילו אין שום נוהל פתיחה באש בממלכה הזו.
כך שהמסקנה היא:
- יוזבד לא מוותר על כלום.
- יש לו אינסטינקט הישרדותי תקין.
- ושאול? הוא כסיל מנותק אפילו יותר מאמא שלו. וזה כבר הישג.
וכל זה מסתכם בסוף ל"כאילו קרב", ניסוי טריניטי אחד שמשתבש, חיסול חשבונות של ההשגחה העליונה עם יקוואל, או שמא עם איסתרק, עם אביר אחד במגפיים מלוכלכים וידרת אחד שבאמת תהינו איפה הוא הולך לאכול את הסיבוב.
סליחה – לזה לא קוראים קרב. וודאי לא
קרב על הכתר.
זה נשמע יותר כמו תאונת עבודה פלוס קצין ביטחון עצבני שהרגע התארס, והמלך זורק עליו שליחויות עוד לפני שנתן לו את הש"ס חתנים.
הספר הזה מעביר, בתחכום דק מן הדק, את המסר המשמעותי שדעת תורה היא דעת תורה – וכפיפות לדעה זו מתקיימת ללא תנאי, ללא תלות בנסיבות, וללא הנחות נסיבתיות.
המסר הזה, אולי יותר מכל מסר אחר בסדרה, עובר כאן בצורה ברורה ואלגנטית.
וגם הטענה הנלווית אליו – שמסירות לתורה, כפי שהפגינה שפרה, אמו של יוזבד, איננה בהכרח כפיפות אמיתית – נטמעת היטב בתוך השכבות של הסיפור, בלי להידרש להטפה גלויה.
אחלה מסר חכם, ועובר יפה. מאוד.
אז למה בכל זאת
יוזבד עובד פחות טוב מקודמיו?
כי נדמה שחלק מהבחירות הספרותיות שנעשו בו הן תולדות של בדיעבד – ולא לכתחילה.
המיותר – או הערכת מצב: שום כתר ושום קרב
יוזבד? טוב, לא נגזים.
מה שמיותר הוא ההצגה הארוכה, המפותלת והממש לא משכנעת שיוזבד מוותר על הכתר. הוא לא.
הוא בוחר בחיים. ואם יש לו שכל, הוא גם יוותר על בן הדוד הבלתי נסבל שלו, שבזמן שהוא לא עסוק בכתיבת שירים נוגים (למישהו יש טישו?) – הוא עסוק בפאסיב אגרסיב שמוציא מהדעת.
אז אולי בעצם שאול הוא המיותר.
אולי אם הוא לא היה שם, יוזבד לא היה מתעסק בסרק־סרק, והיינו סוף סוף מגלים מי הוא באמת – ואז לא היינו מרגישים שיש לנו גיבור עם אישיות ברמת המורכבות של אמבה חד־תאית.
ולא – המוות של יקוואל לא מיותר. הוא פשוט תוצאה עלילתית סבירה. אישית בחרתי לא לקחת אותו כמסר כבד והרה משמעות. על הדרך איסתרק הרוויח ביושר את השיעור שהוא עומד לקבל בספר הבא, כשיגלה שאחיו מת כבוגד פוטנציאלי.
המלוכה עלתה לו לראש יותר מדי. לא יזיק לו.
ויקוואל?
לא אכפת.
מי שעוזב ארמון ובועט – אדרבה, שיעזוב ויבעט. אנחנו איתו. ממילא הוא צודק וכולם שם עם מיץ לימון בוורידים. אבל שיצא מהארמון כמו בן אדם, לא כמו מבריח סחורות קטן בתירוץ שזה "שלו מהבית."
עד שפרגנו לנו מרדן – קיבלנו מורד בלי טיפת קלאס.
לסיכום
ספר מקסים ומהנה, עם קצב מדבק וכתיבה משובחת.
דמויות טובות יותר ופחות, משכנעות יותר או פחות.
פחות טרחנות וצדקנות מהרגיל. הצדיקים כאן משכנעים לא פחות מהנוכלים.
הספר ארוך, מסתעף, מסובך, נתפר קצת רופף בסופו, ולא תמיד תואם את מפת האינטרסים ההגיונית – אבל התיאורים היפהפיים, הרגעים הוויזואליים, והשפה – מפצים.
היה נחמד לקבל עוד קצת ממהללאל, או מאולה כשהוא במצב רוח שפיר יותר.
עוד קצת משלוואן והנורדי שלו, וקצת פחות מהעאלק־משורר שובר השורות – שאול.
ויחד עם זאת,
במבט לאחור,
יוזבד נותר החוליה החלשה בסדרה עד כה.
איסתרק, עם התחכום שלו, מיסגר ובנה את המלחמה וערכיה המורכבים.
מהללאל, עם התמימות שלו, נפח בה נשמה וזהות.
ויוזבד… כמעט עיכב אותה.
לא ככישלון גמור חלילה – אלא כצומת לא פתור.
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //