ביקורת ספרות ממלכה במבחן - סדרת ביקורות מלאה - מאיסתרק ועד הרגע שלאחר פדהאל

[שמואל י]

לא נראה לי שיוזבד ראה באביו טיפוס שמרצה אחרים.
הוא התנגד לאימו עם האחוזה, עד שהשתתק.
הוא נתפס כאחד שלא מבין בעייני העולם הזה, ועדיף שלא ייתן עצות לאחרים בעניינים שלא מבין בהם.
יוזבד ראה באביו איש מנותק, שלא מבין במה שמה שסובב בחייו.

לא זכורות לי תהיות של יוזבד על למה אביו מנותק. כן יש תהיות רבות על הויתור על המלוכה מצד אביו ומצד יוזבד הראשון. זה שאביו השתתק בנושא האחוזה גם מצביע על ויתור.
הטענה של הניתוק עלתה מצד הסובבים של יוז, ויוז הקשיב להם באופן פסיבי (אם אני לא טועה יש אפילו נאום של שאול בו הוא מוכיח את יוז שהרצון שלו להתייעץ עם אביו בענייני העולם הזה מפחית מגדולתו של אביו)

 

[נ. גל]

כוזר עצמה — איננה רק תפאורה או הקשר גאוגרפי־היסטורי. היא דמות בפני עצמה: ממלכה חיה ונושמת, מלאה תככים, פוליטיקות, דרמות והיסטוריה עצמאית.

אכן. כפי שצוין באשכול על אדמה פראית - זה אולי ההבדל הגדול ביותר בין הספרים.
שם הסביבה היא חד ערכית, והדמויות הן המורכבות.
כאן גם הסביבה עצמה מורכבת עד אין קץ.

לצד זאת, מעניין לשים לב: כבר מהספר הראשון, איסתרק — גיבור הסיפור — אינו מתגלה כדמות אנושית בעלת עומק פסיכולוגי פנימי. הוא מתגבש יותר כרעיון, כפונקציה, כנער בשליחות ספרותית, מאשר כאדם שלם עם סתירות פנימיות.
הוא מרשים, מיוחד, נערץ — ובעיקר: בעל ייעוד.
נדמה שלא הקורא הוא זה שמתבונן בו ובוחן אותו בעיניו שלו. איסתרק הוא זה שמתבונן בעצמו — ואנחנו רואים אותו דרך עיניו. פשוט כי הוא נשלח להביע עבורנו תמה מסוימת.
וזו בחירה סגנונית עקבית: אף דמות אינה מתקיימת כאן כיישות נפרדת, אלא דרך קשריה והשלכותיה על דמויות אחרות.
האם זה אומר שהדמויות שטוחות או לא מעניינות? בדיוק ההפך.
כל דמות היא בצורה ובצבע — מהשוליות שבהן ועד המרכזיות שבהן.
אבל כולן, כמעט ללא יוצאת מן הכלל, מאופיינות ומקבלות את הפנים שלהן באמצעות מדדים יחסיים לדמויות אחרות.

כיוון מעניין.
זו דרך מרתקת לחשוב על כך, בהתחשב בזה שכך אנחנו שופטים אנשים בחיי היום יום. ביחס אלינו.
מה שהופך את הסופר והקורא לדמות של ממש, ששופטת את הדמויות בראייתה.

ואם לא קלטתם, יש גם הסבר מתמטי:
טור = אחותו היחידה של איסתרק (משני הצדדים, לא אחות למחצה, חלילה),
איסתרק = נער יפה תואר.
הלה = בת רנה = דמיון מבהיל לטור.
מ.ש.ל.

מה שלי הפריע בעניין:
היסטורית, באיזור הקווקז בו הייתה כוזר, היהודים קיבלו לא מעט גנים מהשבטים והגויים המקומיים. בדרכים כאלו ואחרות. עד היום קל לזהות יהודי אוקראיני מבין שלל יהודים.
והלה, שיש לה רק 50% גנים כוזריים נראית כמו 100% כוזרית?!
מינימום אמינות, בבקשה.

(רק אני חשבתי בהתחלה שבסוף יתגלה שאיסתרק הוא זה שרצח את אבא של פנרס?)

כל כך קיוויתי לזה בזמנו, ואז הבנתי שזה ספר חינוכי.

יש דמויות מסוגים שונים בספרות:
דמויות "עולם": נועדו לעצב את העולם – יוצרות אווירה, נוף אנושי, עקרונות פעולה. לעיתים הן כמעט "רקע חי".
דמויות "מראה": נועדו להבליט צד מסוים בדמות אחרת, ע"י ניגוד, הקבלה או תזכורת (כלב, קנז, מיכאל).
דמויות "עלילה": תפקידן להזיז את הסיפור קדימה (מטריאס, בסטיאן מקאן ).
דמויות "תמה": נועדו לבטא רעיון (איסתרק...).
דמויות "חיים": דמויות שכתיבתן מנסה לחקות מורכבות אנושית. הן לא רק כלי – הן עולם בפני עצמן, עם קיום גם מחוץ לנרטיב המרכזי. (בספר הזה ? רנה. לא איסתרק).

חלוקה מעניינת. חלוקה שלך או שיש מקור?
בעיניי החלוקה המרכזית היא ש4 הסוגים הראשונים הן דמויות שבאות לשרת מטרה ידועה. דמויות חיים הן אלו שמאפשרות באמת לייצר הזדהות של הקורא, בכך שהן פשוט... אנושיות.

יש לו מניע ורוח רפאים ברורה. יש לו תשוקות סותרות, פנימית וחיצונית. יש לו עומק משלו, שנוצר כי הוא בוחר כל הזמן. בחירות שיוצרות אופי וקשת מלאה של פרוטגוניסט קלאסי. (וכן הסיפור והקשת לו קלאסיים להפליא. בדיוק כמו של מהללאל).

ובכך, לדעתי, אפשר למצות את כל מה שדומה בין איסתרק, מהללאל וכל דמות *אהובה* שכתבה מיה אי פעם.

פנרס בלואדאן אליקטאן, אין טעם שתתבייש ביכולתך המרשימה לתחמן אנשים. מעולם לא היה רגע בו אהבנו את איסתרק יותר מהרגע בו הוא פורק בחיוך קורן את צוות ברכיהו ושות' מנשקם. אז על מה כל הדרמה ? אתה והמלך שלך מסתדרים יופי במשחקי המו"מ, רק שהמלך שלך לפחות עושה זאת בחן ובגאון, ואתה מרביץ ובוכה. את השאריות של מה שאתה עושה לא מסירים בטבילה בנהר, פשוט עושים הסבה מקצועית, כי יש לזה שם — פוליטיקה. תגיש התפטרות ותחסוך לנו את ייסורי משבר ההתבגרות המאוחר שלך.

גם לי זה מאוד הפריע.
אני טובה בלשקר. כבן אדם, באמת. לרוב אנשים יאמינו לי יותר אם אשקר מאשר אם אגיד את האמת.
האם זה אומר שאני צריכה לטבול בנהר ולבכות את חיי שוב ושוב בכל פעם שלא דייקתי?
האם זה אומר שמצווה עליי לשנוא את עצמי לנצח?
או שאולי, רק אולי, זה אומר שיש לי יכולת שכדאי לשמור אותה למקרים בהם היא יכולה להציל סיטואציות?
פנרס הציל את הממלכה.
המצפון שלו הורג אותו.
ואם הוא יהרוג אותו כל כך - מי יציל את הממלכה?
זהו מסר שסותר את עצמו.

ובכנות אני לא מצליחה למצוא לזה הצדקה. מיה קינן היא כותבת מוכשרת בסדר גודל. היא יודעת לכתוב דמויות נשיות לא פחות מגבריות.
בספרות חרדית יש מקום לדמויות נשיות במרכז ובפרונט.
אז למה בעצם ?

יש לי תיאוריה שאומרת שהבעיה בספרות (בכל ספרות) היא שהיא או פטריאכלית או מטריאכלית, אך לעולם לא מאוזנת.

. יוזבד, לפחות בקריאה ראשונה, לא מתכנס לאף תבנית גיבור מוכרת – לא הגיבור הקלאסי, לא האנטי־גיבור, לא זה שנגאל ולא זה שמושחת. ייתכן שדווקא בשל כך הוא לא מצליח להחזיק את הסיפור.

יוזבד הוא דמות של סיידקיק.
הוא אמור היה בעולם מתוקן להיות הסיידקיק של אביו, ואביו היה הגיבור.
אבל הוחלט לספר את הסיפור דווקא מהצד שלו, ולהותיר את אביו להיות פאנצ' מפתיע עם ארגז מטבעות זהב.

קוראת שאינה יכולה להגיב כאן שיתפה אותי במחשבה נוספת שגרמה לי לחשוב שוב וגם להצטער שזה לא נכלל בביקורת שלי. ולהלן המסקנות:

אם חושבים על המבנה של יקוואל כדמות משנה ועל איסתרק כדמות ראשית, מפספסים כאן משהו קריטי. יקוואל הוא בעצם בבואה של איסתרק בצעירותו — חדור תשוקה, פזיז, עמוס רגשות.

אבל איסתרק היה יורש עצר. ולכן הוא זכה שתינתן לו , ובחיני חינם, סלחנות, חמלה, הזדמנות לתיקון.
ואילו יקוואל? נולד מחוץ למעגלי הכוח — ולכן על כל חריגה ופשיעה קטנה שילם מחיר סופי. טוטאלי.
זה לא רק עניין של סדר במשפחה — אלא של פריבילגיה.

ואת הפער הזה הספר לא מתקן — אלא מחדד.
בסדרה הזו נפתח פתח ענק לאמירה חברתית אמיצה.
ובמקום לבחור בתיקון, בפועל הבחירה הקריטית היתה - חד משמעית שימור היררכיה.

אם משווים את הנקודה זו לספר כמו אנוכי מבקש זה עוד יותר מתחדד. אנוכי מבקש מצליח דווקא לגעת באותו עיוות, לגעת חזק ללחוץ על כל המוגלות— ולפעור במבנה סדק אמיתי, לחשוף את ההיררכיה במלוא כיעורה ולהציב מראה מבישה מול החברה - השוללת, המקצצת כנפיים, המיישרת קצוות.

כי בסוף כולנו מכירים את הדפוס:
על טעויות של פריבילגים סולחים.
ואת חסרי ההגנה — מכסים בפלסטר שיסתיר טוב טוב, אבל משאירים מתחת את המוגלה. או, כמו במקרה של יקוואל - מוחקים.

מסכימה ב100%.

ובשולי השיחה, נשמעה שוב ושוב בציבור החרדי הטענה שמדובר בספר "פנטזיה".
טענה מוזרה, יש לומר — ולא מתיישבת עם כללי הז'אנר.
אין כאן עולם מקביל. אין ישויות פנטסטיות. אין חריגות מן הטבע.
זה לא פנטזיה חרדית. זו עלילה היסטורית.

הבלבול נוצר מסיבה מאוד פשוטה: המילה "מיתולוגיה" איננה לגיטימית ואיננה מוכרת בציבור החרדי. היא מכובסת למילה "פנטזיה" בדרך כלל, גם במיתולוגית מלכים ומלחמות.
כתבתי נאום ארוך מאוד על כך שממלכה במבחן היא פשוט מיתולוגיה קלאסית (לטוב ולרע), אבל עודני חוככת בדעתי אם לפרסם אותו.

 

[ת.עקבי]

מה שלי הפריע בעניין:
היסטורית, באיזור הקווקז בו הייתה כוזר, היהודים קיבלו לא מעט גנים מהשבטים והגויים המקומיים. בדרכים כאלו ואחרות. עד היום קל לזהות יהודי אוקראיני מבין שלל יהודים.
והלה, שיש לה רק 50% גנים כוזריים נראית כמו 100% כוזרית?!
מינימום אמינות, בבקשה.

גנים לא נתפסים לפי אחוזים. והשגת גנים שונים לא קורית בדווקא אחרי ילד בודד. למה אין ילדים שדומים אחד לאחד לאמא בלי תו דמיון אחד לאבא? גם אם האמא אשכנזיה והאבא תמני/אתיופי/הודי?

 

[אבואלה]

אהמ..... לטעמי איסתרק הפרנואיד הוא זה שדאג שהוא יקפל ציוד, במקום לנצל את כישוריו הרטוריים והכריזמטיים.
רק מעיד על השפל השלטוני אליו נפל איסתרק בפדהאל (אבל זה אח"כ...)

אין ספק ששלוואן הוא דמות מרהיבה. הצביעות שלו לפעמים כל כך אנושית, מצבי רוח הקודרים שלו מרתקים, ההומור השחור שלו קורע, ובקיצור הוא אנושי ואמיתי וכיפי ויש לו צדדים פחות פוטוגניים. כיף.

במילים אחרות הוא פחות דיכטומי ויותר מהדהד התמודדויות בנות זמננו.
אני לא מרגישה שהתהליך שעבר איסתרק היה מספיק אותנטי, (רואה שעוד חשבו כמוני.)
והמקום הצדקני שאליו הוא הגיע מציב מחיצה רגשית . אולי אני לא מספיק צדיקה. אני נופלת שבעים ושבע פעמים , אבל רוצה להאמין שאקום ואהיה ראויה עדיין.

 

[אבואלה]

קוראת שאינה יכולה להגיב כאן שיתפה אותי במחשבה נוספת שגרמה לי לחשוב שוב וגם להצטער שזה לא נכלל בביקורת שלי. ולהלן המסקנות:

אם חושבים על המבנה של יקוואל כדמות משנה ועל איסתרק כדמות ראשית, מפספסים כאן משהו קריטי. יקוואל הוא בעצם בבואה של איסתרק בצעירותו — חדור תשוקה, פזיז, עמוס רגשות.

אבל איסתרק היה יורש עצר. ולכן הוא זכה שתינתן לו , ובחיני חינם, סלחנות, חמלה, הזדמנות לתיקון.
ואילו יקוואל? נולד מחוץ למעגלי הכוח — ולכן על כל חריגה ופשיעה קטנה שילם מחיר סופי. טוטאלי.
זה לא רק עניין של סדר במשפחה — אלא של פריבילגיה.

ואת הפער הזה הספר לא מתקן — אלא מחדד.
בסדרה הזו נפתח פתח ענק לאמירה חברתית אמיצה.
ובמקום לבחור בתיקון, בפועל הבחירה הקריטית היתה - חד משמעית שימור היררכיה.

אם משווים את הנקודה זו לספר כמו אנוכי מבקש זה עוד יותר מתחדד. אנוכי מבקש מצליח דווקא לגעת באותו עיוות, לגעת חזק ללחוץ על כל המוגלות— ולפעור במבנה סדק אמיתי, לחשוף את ההיררכיה במלוא כיעורה ולהציב מראה מבישה מול החברה - השוללת, המקצצת כנפיים, המיישרת קצוות.

כי בסוף כולנו מכירים את הדפוס:
על טעויות של פריבילגים סולחים.
ואת חסרי ההגנה — מכסים בפלסטר שיסתיר טוב טוב, אבל משאירים מתחת את המוגלה. או, כמו במקרה של יקוואל - מוחקים.

מסכימה חלקית.
האם באמת לא מחלו לו ליקוואל על כל מעידה ופשיעה?
הוא עלה על הגג ונמחל לו, לדוגמה.

אמנם כשהגדיש את הסאה נהג בו איסתרק בנקמנות לא ראויה.

הלוואי שהיה אפשר להחזיר לחיים את כל האופנוענים הצעירים , שמתו על הכביש.

לפחות אפשר לכבד את דמותם.

ביקוואל לא נהגו כבוד גם אחר מותו וזו המחיקה הכואבת בעיני.

 

[נ. גל]

גנים לא נתפסים לפי אחוזים. והשגת גנים שונים לא קורית בדווקא אחרי ילד בודד. למה אין ילדים שדומים אחד לאחד לאמא בלי תו דמיון אחד לאבא? גם אם האמא אשכנזיה והאבא תמני/אתיופי/הודי?

כמובן שזה אפשרי מדעית, וודאי.
ובכל זאת, המצב הנפוץ הוא שילד דומה במידה מסויימת לשני הוריו.
במיוחד כשהילד המשותף של איסתרק והלה דומה לקאה-היי.
מדעית זה אפשרי, נכון. יש גנים דומיננטיים ויש רצסיבי. אבל עדיין גנים של מראה, בהרבה מאוד מקרים, הם קו-דומיננטיים או דומיננטיים. לכן זה מוזר מאוד שהלה תראה כמו העתק מושלם של בת דודתה, בזמן שהיא נשאית של הרבה מאוד גנים אחרים לחלוטין מצד האבא שלה.
הסטטיסטיקה והגנטיקה עומדת לרעת הסיטואציה, אבל כמובן שזה תמיד אפשרי. וההיסטוריה של איזור הקווקז מוכיחה שלרוב, אכן גנים יהודיים או בהירים, היו רצסיבים. כלומר היסטורית, סביר יותר להניח שהלה תהיה דומה לאבא שלה. לפחות במשהו.

הנס של הסטטיסטיקה היא שתמיד יש אפשרות לאופציה הפחות סבירה.
אבל אמינות היא לא השאלה "האם זה אפשרי" אלא "האם זה סביר".

 

[אבואלה]

וואי איך נהניתי!
כולנו מתפקעות כאן מצחוק בלתי נשלט....
אגב...
פלוס באג לא צפוי של סרקזם ברמת חומצת אמוניום.
רציתי לציין שאמוניה היא בסיס חזק ואבוי לה להיקרא חומצה למרות רעילותה.
מקווה שהאמון הבלתי מוגבל שלי בכל יכולות הניתוח שלך לא יפגע עקב חוסר הדיוק הכימי!

 

[Sparrow Bird]

חלוקה מעניינת. חלוקה שלך או שיש מקור?
בעיניי החלוקה המרכזית היא ש4 הסוגים הראשונים הן דמויות שבאות לשרת מטרה ידועה. דמויות חיים הן אלו שמאפשרות באמת לייצר הזדהות של הקורא, בכך שהן פשוט... אנושיות.

זה לא ממקור יחיד, אלא סוג של תערובת השראה מכמה מקורות אני חושבת:
- "סיפור" של רוברט מקי.
- התיאוריה של פורסטר שלדמויות שטוחות/עגולות לפי מאפיינים מסוימים שהוא מציג ב-Aspects of a novel.
- מפה ומשם שקשה לי לשים על זה אצבע במדויק (קריאה, פודקאסטים..)

 

[Sparrow Bird]

וואי איך נהניתי!
כולנו מתפקעות כאן מצחוק בלתי נשלט....
אגב...
פלוס באג לא צפוי של סרקזם ברמת חומצת אמוניום.
רציתי לציין שאמוניה היא בסיס חזק ואבוי לה להיקרא חומצה למרות רעילותה.
מקווה שהאמון הבלתי מוגבל שלי בכל יכולות הניתוח שלך לא יפגע עקב חוסר הדיוק הכימי!

ידעתי שמשהו לא יושב לי שם טוב ולא הצלחתי להבין מה...
חחחח אחת הטעויות המצחיקות

הייתי צריכה להישאר עם החומציות של המיץ לימון בורידים וזהו....

 

[Sparrow Bird]

יש לי תיאוריה שאומרת שהבעיה בספרות (בכל ספרות) היא שהיא או פטריאכלית או מטריאכלית, אך לעולם לא מאוזנת.

מעניין מאוד. יכולה להרחיב ?

 

[נ. גל]

מעניין מאוד. יכולה להרחיב ?

בהנחה שסופר בא לכתוב סיפור שלא קרה במציאות, הרי שיש 3 הנחות יסוד בכל סיפור שהוא:
1. המציאות לא בסדר, צריכים לתאר משהו שונה ממנה (שהרי מי שהמציאות מוצאת חן בעיניו, הוא עיתונאי או היסטוריון).
2. תפיסת העולם של הסופר. אמונות, דעות, רגשות וכו'.
3. תפיסות העולם שלדעת הסופר דורשות טיפול. כלומר מה שהסופר מאמין שבני האדם צריכים להשתנות בו.

שלושת הנחות אלו, יוצרות מרחב כמעט אין סופי של סיפורים, יצירות ורעיונות מקוריים.
אבל כשמדובר במבנה שמבוסס על גברי מול נשי - זה נתקע.
כי יש בעולם גברים ונשים. ואנדרוגינוס וטומטום, אבל זה לא רלוונטי ב99.9% מהסיפורים.
לכן:
1. אם המציאות לא בסדר - אז החלוקה שבה העולם מקבל 50% גבריות ו50% נשיות היא לא בסדר.
2. תפיסת העולם של הסופר מושפעת מכך שהוא או גבר או אישה. זו יכולה להיות אישה שמשתמשת בכתיבה כדי להתמקד בצד הגברי, וזו יכולה להיות אישה שמשתמשת בכתיבה כדי להתמקד בצד הנשי (וכן לגברים). אבל הנחת היסוד הזו בוודאות נמצאת איפשהוא (במודע או שלא) אצל הסופר.
3. לרוב המוחלט של האנשים יש איזושהיא דעה על מה צריכים לשנות ביחסי השליטה בין גברים לנשים. שוביניזם (קרי נשים מחזיקות יותר מדי כוח), פמיניזם (קרי נשים מחזיקות פחות מדי כוח), זעם על אחוז הגירושים העולה או זעם על הרווקות המאוחרת. לא משנה, כל אחד מאמין שהעולם צריך לשנות משהו בנושא המאוד מאוד מורכב הזה.

בפועל, בזמן שהחלוקה בעולם היא בידי הקב"ה, והיא כמעט 50-50 - החלוקה בסיפור מבוססת על תפיסת עולם של אדם אחד. אחד בלבד, שאצלו בנפש המצב (ככל הנראה, בסבירות גבוהה מאוד מאוד) אינו 50-50.
מה שככל הנראה ישפיע על העולם שהוא יוצר, שיהפוך למטריאכלי או פטריאכלי. אולי קרוב לאיזון, אולי רחוק מאיזון. אבל מאוזן? נראה שרק הקב"ה יכול ליצור איזון אמיתי שכזה.

ולו נניח שיש סופר מושלם. שאכן מחזיק במוחו תפיסת עולם מדוייקת, כזו שמתאימה לחלוטין לצורה בה ברא ה' את עולמו.
לספר יש מסרים בלתי מכוונים.
הגיבור או הגיבורה יתנהגו בצורה מסויימת. הם זה יהיה גבר או אישה, הם יציירו עולם שבו הם המרכז.
וגם אם המרכז יהיה סיפור על בני זוג, שמוקפים בצורה מאוזנת.
גם אם האישה תנווט את הדרך אל מחצית הפתרון בשיטות נשיות, והגבר ינווט את הדרך אל המחצית השניה בשיטות גבריות.
גם אם הפתרון יהיה השילוב המושלם בעבודה משותפת, והמסקנה תהיה שאכן "אם אני אהיה אני ואתה תהיה אתה - אז אני אני ואתה אתה, וכך העולם שפוי, טוב ומאושר"... עדיין ישנו סיכוי סביר שתהיה הטיה בלתי מודעת. אם זה ספר אקשן, כנראה שהגבר יהיה יותר משמעותי והפתרון יתאים לתפיסה פטריאכלית (גם אם אישה תציל את העולם, היא תעשה את זה בדרך גברית). אם יהיה מדובר בספר רומן רגשי, כנראה שהפתרון יתאים לתפיסה מטריאכלית.
ולו נניח שהתיאור יהיה מדויק ונפלא - הרי שהוא יהיה (במידה מסויימת) תיאור של המציאות הרווחת בבית נורמטיבי והבריא. חזרנו לנקודה מספר 1.

בכתיבת הודעה זו אני מן הסתם מזמינה אליי זעם ציבורי נרחב. לפני שתוקפים את התיאוריה - בקשה אחרונה של נידון לזעם אין סוף - תנו בתחילת כל טיעון דוגמא לספר מאוזן.
כדי שיהיה לי מה לקרוא. אני תולעת ספרים.

 

[משולש ברמודה]

כתבתי נאום ארוך מאוד על כך שממלכה במבחן היא פשוט מיתולוגיה קלאסית (לטוב ולרע), אבל עודני חוככת בדעתי אם לפרסם אותו.

מעניין ממש! אשמח אם תפרסמי : )

הנס של הסטטיסטיקה היא שתמיד יש אפשרות לאופציה הפחות סבירה.
אבל אמינות היא לא השאלה "האם זה אפשרי" אלא "האם זה סביר"

בעיני דווקא היה סביר בהחלט. גם אם כמו שאמרת סטטיסטית התוצאה הייתה אמורה להיות שונה.

אגב יכול להיות שהסופרת העדיפה שלא לבזבז את האפקט האירוני של שילוב הגנים הקווארים בשושלת המלוכה הכוזרית, ונתנה להם ביטוי הרבה יותר מודגש ומעניין בלידתו של יורש העצר המשותף…
אני אהבתי מאד את החלק בו איסתרק קולט פתאום שיש לו בן שנראה בדיוק כמו המנהיג הקווארי שאירח אותו אי אז לחברה באוהל שלו… חבל שלא ראינו את זה יותר בא לידי ביטוי בהמשך.

(אגב, הלה עצמה מוזכרת כמה פעמים בספרים על ידי התייחסות למוצאה הקווארי… אם זה מצד יקוואל שזועם על הפרחחית הקווארית כלשונו ומאשים אותה באכזריות, ואם זה מצידו של יוסף דיאלידאן. בקיצור אל דאגה : ) נראה שהעם הכוזרי מודע טוב מידי לבעיה).

 

[אבואלה]

בהנחה שסופר בא לכתוב סיפור שלא קרה במציאות, הרי שיש 3 הנחות יסוד בכל סיפור שהוא:
1. המציאות לא בסדר, צריכים לתאר משהו שונה ממנה (שהרי מי שהמציאות מוצאת חן בעיניו, הוא עיתונאי או היסטוריון).
2. תפיסת העולם של הסופר. אמונות, דעות, רגשות וכו'.
3. תפיסות העולם שלדעת הסופר דורשות טיפול. כלומר מה שהסופר מאמין שבני האדם צריכים להשתנות בו.

שלושת הנחות אלו, יוצרות מרחב כמעט אין סופי של סיפורים, יצירות ורעיונות מקוריים.
אבל כשמדובר במבנה שמבוסס על גברי מול נשי - זה נתקע.
כי יש בעולם גברים ונשים. ואנדרוגינוס וטומטום, אבל זה לא רלוונטי ב99.9% מהסיפורים.
לכן:
1. אם המציאות לא בסדר - אז החלוקה שבה העולם מקבל 50% גבריות ו50% נשיות היא לא בסדר.
2. תפיסת העולם של הסופר מושפעת מכך שהוא או גבר או אישה. זו יכולה להיות אישה שמשתמשת בכתיבה כדי להתמקד בצד הגברי, וזו יכולה להיות אישה שמשתמשת בכתיבה כדי להתמקד בצד הנשי (וכן לגברים). אבל הנחת היסוד הזו בוודאות נמצאת איפשהוא (במודע או שלא) אצל הסופר.
3. לרוב המוחלט של האנשים יש איזושהיא דעה על מה צריכים לשנות ביחסי השליטה בין גברים לנשים. שוביניזם (קרי נשים מחזיקות יותר מדי כוח), פמיניזם (קרי נשים מחזיקות פחות מדי כוח), זעם על אחוז הגירושים העולה או זעם על הרווקות המאוחרת. לא משנה, כל אחד מאמין שהעולם צריך לשנות משהו בנושא המאוד מאוד מורכב הזה.

בפועל, בזמן שהחלוקה בעולם היא בידי הקב"ה, והיא כמעט 50-50 - החלוקה בסיפור מבוססת על תפיסת עולם של אדם אחד. אחד בלבד, שאצלו בנפש המצב (ככל הנראה, בסבירות גבוהה מאוד מאוד) אינו 50-50.
מה שככל הנראה ישפיע על העולם שהוא יוצר, שיהפוך למטריאכלי או פטריאכלי. אולי קרוב לאיזון, אולי רחוק מאיזון. אבל מאוזן? נראה שרק הקב"ה יכול ליצור איזון אמיתי שכזה.

ולו נניח שיש סופר מושלם. שאכן מחזיק במוחו תפיסת עולם מדוייקת, כזו שמתאימה לחלוטין לצורה בה ברא ה' את עולמו.
לספר יש מסרים בלתי מכוונים.
הגיבור או הגיבורה יתנהגו בצורה מסויימת. הם זה יהיה גבר או אישה, הם יציירו עולם שבו הם המרכז.
וגם אם המרכז יהיה סיפור על בני זוג, שמוקפים בצורה מאוזנת.
גם אם האישה תנווט את הדרך אל מחצית הפתרון בשיטות נשיות, והגבר ינווט את הדרך אל המחצית השניה בשיטות גבריות.
גם אם הפתרון יהיה השילוב המושלם בעבודה משותפת, והמסקנה תהיה שאכן "אם אני אהיה אני ואתה תהיה אתה - אז אני אני ואתה אתה, וכך העולם שפוי, טוב ומאושר"... עדיין ישנו סיכוי סביר שתהיה הטיה בלתי מודעת. אם זה ספר אקשן, כנראה שהגבר יהיה יותר משמעותי והפתרון יתאים לתפיסה פטריאכלית (גם אם אישה תציל את העולם, היא תעשה את זה בדרך גברית). אם יהיה מדובר בספר רומן רגשי, כנראה שהפתרון יתאים לתפיסה מטריאכלית.
ולו נניח שהתיאור יהיה מדויק ונפלא - הרי שהוא יהיה (במידה מסויימת) תיאור של המציאות הרווחת בבית נורמטיבי והבריא. חזרנו לנקודה מספר 1.

בכתיבת הודעה זו אני מן הסתם מזמינה אליי זעם ציבורי נרחב. לפני שתוקפים את התיאוריה - בקשה אחרונה של נידון לזעם אין סוף - תנו בתחילת כל טיעון דוגמא לספר מאוזן.
כדי שיהיה לי מה לקרוא. אני תולעת ספרים.

לא קורעת אותך אבל גם לא ממש מתחברת לתאוריה):
אולי תתחילי את בדוגמאות?

 

[Sparrow Bird]

בהנחה שסופר בא לכתוב סיפור שלא קרה במציאות, הרי שיש 3 הנחות יסוד בכל סיפור שהוא:
1. המציאות לא בסדר, צריכים לתאר משהו שונה ממנה (שהרי מי שהמציאות מוצאת חן בעיניו, הוא עיתונאי או היסטוריון).
2. תפיסת העולם של הסופר. אמונות, דעות, רגשות וכו'.
3. תפיסות העולם שלדעת הסופר דורשות טיפול. כלומר מה שהסופר מאמין שבני האדם צריכים להשתנות בו.

שלושת הנחות אלו, יוצרות מרחב כמעט אין סופי של סיפורים, יצירות ורעיונות מקוריים.
אבל כשמדובר במבנה שמבוסס על גברי מול נשי - זה נתקע.
כי יש בעולם גברים ונשים. ואנדרוגינוס וטומטום, אבל זה לא רלוונטי ב99.9% מהסיפורים.
לכן:
1. אם המציאות לא בסדר - אז החלוקה שבה העולם מקבל 50% גבריות ו50% נשיות היא לא בסדר.
2. תפיסת העולם של הסופר מושפעת מכך שהוא או גבר או אישה. זו יכולה להיות אישה שמשתמשת בכתיבה כדי להתמקד בצד הגברי, וזו יכולה להיות אישה שמשתמשת בכתיבה כדי להתמקד בצד הנשי (וכן לגברים). אבל הנחת היסוד הזו בוודאות נמצאת איפשהוא (במודע או שלא) אצל הסופר.
3. לרוב המוחלט של האנשים יש איזושהיא דעה על מה צריכים לשנות ביחסי השליטה בין גברים לנשים. שוביניזם (קרי נשים מחזיקות יותר מדי כוח), פמיניזם (קרי נשים מחזיקות פחות מדי כוח), זעם על אחוז הגירושים העולה או זעם על הרווקות המאוחרת. לא משנה, כל אחד מאמין שהעולם צריך לשנות משהו בנושא המאוד מאוד מורכב הזה.

בפועל, בזמן שהחלוקה בעולם היא בידי הקב"ה, והיא כמעט 50-50 - החלוקה בסיפור מבוססת על תפיסת עולם של אדם אחד. אחד בלבד, שאצלו בנפש המצב (ככל הנראה, בסבירות גבוהה מאוד מאוד) אינו 50-50.
מה שככל הנראה ישפיע על העולם שהוא יוצר, שיהפוך למטריאכלי או פטריאכלי. אולי קרוב לאיזון, אולי רחוק מאיזון. אבל מאוזן? נראה שרק הקב"ה יכול ליצור איזון אמיתי שכזה.

ולו נניח שיש סופר מושלם. שאכן מחזיק במוחו תפיסת עולם מדוייקת, כזו שמתאימה לחלוטין לצורה בה ברא ה' את עולמו.
לספר יש מסרים בלתי מכוונים.
הגיבור או הגיבורה יתנהגו בצורה מסויימת. הם זה יהיה גבר או אישה, הם יציירו עולם שבו הם המרכז.
וגם אם המרכז יהיה סיפור על בני זוג, שמוקפים בצורה מאוזנת.
גם אם האישה תנווט את הדרך אל מחצית הפתרון בשיטות נשיות, והגבר ינווט את הדרך אל המחצית השניה בשיטות גבריות.
גם אם הפתרון יהיה השילוב המושלם בעבודה משותפת, והמסקנה תהיה שאכן "אם אני אהיה אני ואתה תהיה אתה - אז אני אני ואתה אתה, וכך העולם שפוי, טוב ומאושר"... עדיין ישנו סיכוי סביר שתהיה הטיה בלתי מודעת. אם זה ספר אקשן, כנראה שהגבר יהיה יותר משמעותי והפתרון יתאים לתפיסה פטריאכלית (גם אם אישה תציל את העולם, היא תעשה את זה בדרך גברית). אם יהיה מדובר בספר רומן רגשי, כנראה שהפתרון יתאים לתפיסה מטריאכלית.
ולו נניח שהתיאור יהיה מדויק ונפלא - הרי שהוא יהיה (במידה מסויימת) תיאור של המציאות הרווחת בבית נורמטיבי והבריא. חזרנו לנקודה מספר 1.

בכתיבת הודעה זו אני מן הסתם מזמינה אליי זעם ציבורי נרחב. לפני שתוקפים את התיאוריה - בקשה אחרונה של נידון לזעם אין סוף - תנו בתחילת כל טיעון דוגמא לספר מאוזן.
כדי שיהיה לי מה לקרוא. אני תולעת ספרים.

לי אישית אין איך לתקוף תיאוריה כל כך מדויקת ומנומקת היטב
קראתי כמה פעמים, מרותקת היטב. תודה רבה על המחשבה והפירוט.

אני חושבת, אגב, שההיגיון כאן דומה בעוד סוגיות אחרות בהן יש שניים או יותר צדדים, כאשר הסופר/ת נטועים חזק באחד מהם. התהליכים שתיארת באים לידי ביטוי בכל מה שהם כותבים, ובעיקר אם הם מנסים לכתוב אבל מנקודת המבט ההופכית לזו ממנה הם באו.

 

[ת.עקבי]

כמובן שזה אפשרי מדעית, וודאי.
ובכל זאת, המצב הנפוץ הוא שילד דומה במידה מסויימת לשני הוריו.
במיוחד כשהילד המשותף של איסתרק והלה דומה לקאה-היי.
מדעית זה אפשרי, נכון. יש גנים דומיננטיים ויש רצסיבי. אבל עדיין גנים של מראה, בהרבה מאוד מקרים, הם קו-דומיננטיים או דומיננטיים. לכן זה מוזר מאוד שהלה תראה כמו העתק מושלם של בת דודתה, בזמן שהיא נשאית של הרבה מאוד גנים אחרים לחלוטין מצד האבא שלה.
הסטטיסטיקה והגנטיקה עומדת לרעת הסיטואציה, אבל כמובן שזה תמיד אפשרי. וההיסטוריה של איזור הקווקז מוכיחה שלרוב, אכן גנים יהודיים או בהירים, היו רצסיבים. כלומר היסטורית, סביר יותר להניח שהלה תהיה דומה לאבא שלה. לפחות במשהו.

הנס של הסטטיסטיקה היא שתמיד יש אפשרות לאופציה הפחות סבירה.
אבל אמינות היא לא השאלה "האם זה אפשרי" אלא "האם זה סביר".

אמינות היא בעיקרון עניין אישי. אני כן מסתכלת על האם אפשרי ולא דווקא סביר (כשחושבת שזה סביר לחלוטין)
הרבה זמן לא קראתי איסתרק, אבל חושבת שלא היה מדובר על דמיון של מאה אחוז, והגיוני לחלוטין שאדם יזהה במישהו אחר את הנתונים המוכרים לו.
הא ראייה - תינוק רך, למי דומה? אז כל צד יגיד שהוא דומה לו. למה? כי העיניים לוכדות את המוכר. ככה זה לפחות אצלנו

 

[דיונון]

כמובן שזה אפשרי מדעית, וודאי.
ובכל זאת, המצב הנפוץ הוא שילד דומה במידה מסויימת לשני הוריו.
במיוחד כשהילד המשותף של איסתרק והלה דומה לקאה-היי.
מדעית זה אפשרי, נכון. יש גנים דומיננטיים ויש רצסיבי. אבל עדיין גנים של מראה, בהרבה מאוד מקרים, הם קו-דומיננטיים או דומיננטיים. לכן זה מוזר מאוד שהלה תראה כמו העתק מושלם של בת דודתה, בזמן שהיא נשאית של הרבה מאוד גנים אחרים לחלוטין מצד האבא שלה.
הסטטיסטיקה והגנטיקה עומדת לרעת הסיטואציה, אבל כמובן שזה תמיד אפשרי. וההיסטוריה של איזור הקווקז מוכיחה שלרוב, אכן גנים יהודיים או בהירים, היו רצסיבים. כלומר היסטורית, סביר יותר להניח שהלה תהיה דומה לאבא שלה. לפחות במשהו.

הנס של הסטטיסטיקה היא שתמיד יש אפשרות לאופציה הפחות סבירה.
אבל אמינות היא לא השאלה "האם זה אפשרי" אלא "האם זה סביר".

אני הבנתי שהקובלנה בעניין הגנים היא על כך שהכוזרים נשאו גנים שווים לכאורה לשאר העמים באזור, כמו הקווארים בדיוק.
בכל אופן גם אם הקווארים היו זן של צוענים, הקשר של הגנים היהודיים לא קשור לכוזרים.

בהנחה שסופר בא לכתוב סיפור שלא קרה במציאות, הרי שיש 3 הנחות יסוד בכל סיפור שהוא:
1. המציאות לא בסדר, צריכים לתאר משהו שונה ממנה (שהרי מי שהמציאות מוצאת חן בעיניו, הוא עיתונאי או היסטוריון).
2. תפיסת העולם של הסופר. אמונות, דעות, רגשות וכו'.
3. תפיסות העולם שלדעת הסופר דורשות טיפול. כלומר מה שהסופר מאמין שבני האדם צריכים להשתנות בו.

שלושת הנחות אלו, יוצרות מרחב כמעט אין סופי של סיפורים, יצירות ורעיונות מקוריים.
אבל כשמדובר במבנה שמבוסס על גברי מול נשי - זה נתקע.
כי יש בעולם גברים ונשים. ואנדרוגינוס וטומטום, אבל זה לא רלוונטי ב99.9% מהסיפורים.
לכן:
1. אם המציאות לא בסדר - אז החלוקה שבה העולם מקבל 50% גבריות ו50% נשיות היא לא בסדר.
2. תפיסת העולם של הסופר מושפעת מכך שהוא או גבר או אישה. זו יכולה להיות אישה שמשתמשת בכתיבה כדי להתמקד בצד הגברי, וזו יכולה להיות אישה שמשתמשת בכתיבה כדי להתמקד בצד הנשי (וכן לגברים). אבל הנחת היסוד הזו בוודאות נמצאת איפשהוא (במודע או שלא) אצל הסופר.
3. לרוב המוחלט של האנשים יש איזושהיא דעה על מה צריכים לשנות ביחסי השליטה בין גברים לנשים. שוביניזם (קרי נשים מחזיקות יותר מדי כוח), פמיניזם (קרי נשים מחזיקות פחות מדי כוח), זעם על אחוז הגירושים העולה או זעם על הרווקות המאוחרת. לא משנה, כל אחד מאמין שהעולם צריך לשנות משהו בנושא המאוד מאוד מורכב הזה.

בפועל, בזמן שהחלוקה בעולם היא בידי הקב"ה, והיא כמעט 50-50 - החלוקה בסיפור מבוססת על תפיסת עולם של אדם אחד. אחד בלבד, שאצלו בנפש המצב (ככל הנראה, בסבירות גבוהה מאוד מאוד) אינו 50-50.
מה שככל הנראה ישפיע על העולם שהוא יוצר, שיהפוך למטריאכלי או פטריאכלי. אולי קרוב לאיזון, אולי רחוק מאיזון. אבל מאוזן? נראה שרק הקב"ה יכול ליצור איזון אמיתי שכזה.

ולו נניח שיש סופר מושלם. שאכן מחזיק במוחו תפיסת עולם מדוייקת, כזו שמתאימה לחלוטין לצורה בה ברא ה' את עולמו.
לספר יש מסרים בלתי מכוונים.
הגיבור או הגיבורה יתנהגו בצורה מסויימת. הם זה יהיה גבר או אישה, הם יציירו עולם שבו הם המרכז.
וגם אם המרכז יהיה סיפור על בני זוג, שמוקפים בצורה מאוזנת.
גם אם האישה תנווט את הדרך אל מחצית הפתרון בשיטות נשיות, והגבר ינווט את הדרך אל המחצית השניה בשיטות גבריות.
גם אם הפתרון יהיה השילוב המושלם בעבודה משותפת, והמסקנה תהיה שאכן "אם אני אהיה אני ואתה תהיה אתה - אז אני אני ואתה אתה, וכך העולם שפוי, טוב ומאושר"... עדיין ישנו סיכוי סביר שתהיה הטיה בלתי מודעת. אם זה ספר אקשן, כנראה שהגבר יהיה יותר משמעותי והפתרון יתאים לתפיסה פטריאכלית (גם אם אישה תציל את העולם, היא תעשה את זה בדרך גברית). אם יהיה מדובר בספר רומן רגשי, כנראה שהפתרון יתאים לתפיסה מטריאכלית.
ולו נניח שהתיאור יהיה מדויק ונפלא - הרי שהוא יהיה (במידה מסויימת) תיאור של המציאות הרווחת בבית נורמטיבי והבריא. חזרנו לנקודה מספר 1.

בכתיבת הודעה זו אני מן הסתם מזמינה אליי זעם ציבורי נרחב. לפני שתוקפים את התיאוריה - בקשה אחרונה של נידון לזעם אין סוף - תנו בתחילת כל טיעון דוגמא לספר מאוזן.
כדי שיהיה לי מה לקרוא. אני תולעת ספרים.

שווה פוסט נפרד.
אבל שאלה לי, איפה הבעיה? סיפורים לא באו להציג את 'הבעיות' המוחלטות, או לספק פתרונות אבסולוטיים, הם (המסרים) באו לעורר את מה שהציק לכותב, בהחלט אך ורק את הזוית האישית שלו.

 

[נ. גל]

לא קורעת אותך אבל גם לא ממש מתחברת לתאוריה):
אולי תתחילי את בדוגמאות?

בעיניי הסדרה הכי פחות מאוזנת בספרות החרדית היא "מרגל להשכרה". הדמויות הנשיות שם קיימות כסיידקיק בלבד, האופי שלהן מוגדר ומשתנה על פי הצרכים של הגברים.
דוגמא אחרת היא "לוחמי התמורות", שבו אכן הגיבורה נלחמת רק ברכות ועדינות (והיא זו שמנצחת את המלחמה) - והגברים רק במיקוד ועוצמה. אבל שם יש בדיוק דמות נשית אחת מורכבת, וכל השאר הם גברים.
דיברנו באשכול הזה על מיה קינן, אז: אחד מאלף, שבו חני היא אמנם דמות חזקה ומשמעותית מאוד - אבל רק בעיניי הילד שלה. כל השאר רומסים את דעתה ולא באמת מתחשבים בה. הסיפור פשוט מסופר מעיניו של צמח (גם אם הדובר הוא מספר יודע כל). אדמה פראית, עגור הברונזה, ובגדול כל ספרי מיה קינן שיצא לי לקרוא היו פטריאכלים, חלקם גם שוביניסטים.
בשולינקה הגברים הם סיידקיק עבור הנשים, וקיימים בעיקר כדי לקרקע אותן כשהרגשות מציפים יותר מדי (או כדי לתסכל את שולינקה כשהיא לא יכולה לשבת על ברכי אביה המאמץ).
מתוך 21 בבית אחד קראתי רק שני כרכים, אבל בהם השליטה הייתה מטריאכלית באופן חד משמעי.

אמינות היא בעיקרון עניין אישי. אני כן מסתכלת על האם אפשרי ולא דווקא סביר (כשחושבת שזה סביר לחלוטין)
הרבה זמן לא קראתי איסתרק, אבל חושבת שלא היה מדובר על דמיון של מאה אחוז, והגיוני לחלוטין שאדם יזהה במישהו אחר את הנתונים המוכרים לו.
הא ראייה - תינוק רך, למי דומה? אז כל צד יגיד שהוא דומה לו. למה? כי העיניים לוכדות את המוכר. ככה זה לפחות אצלנו

בסיפור הלה זהה באופן כמעט מוחלט לבת דודתה.
כמה בני דודים אנחנו מכירים בחיים שהם דומים באופן החד משמעי הזה?
מספיק כדי להתעלף?
שוב, זה לא בלתי אפשרי - אבל לי זה מציק מאוד.

אני חושבת, אגב, שההיגיון כאן דומה בעוד סוגיות אחרות בהן יש שניים או יותר צדדים, כאשר הסופר/ת נטועים חזק באחד מהם. התהליכים שתיארת באים לידי ביטוי בכל מה שהם כותבים, ובעיקר אם הם מנסים לכתוב אבל מנקודת המבט ההופכית לזו ממנה הם באו.

חד משמעית, זהו ביטוי למורכבות שקיימת בהרבה נושאים.
הקרב הפנימי של הכותב בין אובייקטיביות, השקפת עולם וחינוך הקוראים.

 

[נ. גל]

אני הבנתי שהקובלנה בעניין הגנים היא על כך שהכוזרים נשאו גנים שווים לכאורה לשאר העמים באזור, כמו הקווארים בדיוק.
בכל אופן גם אם הקווארים היו זן של צוענים, הקשר של הגנים היהודיים לא קשור לכוזרים.

ע"פ התיאור בספר, תווי הפנים (קרי הגנים) הקוואריים שונים משל הכוזרים.
בזמנו כשישבתי בשיעור ביולוגיה (זה היה עוד לפני שיוזבד יצא לאור) ניסיתי לחשב את הסיכוי הזה לפי מה שידוע לנו היום על הגנים הללו.
התוצאה יצאה לרעת הכוזרים. כלומר שכוזרי שיתחתן עם בן שבט אחר באיזור - ככל הנראה יקבל ילד שאינו נראה כוזרי.
על כך הייתה הקובלנה. מותר כמובן לסופרת לכתוב בהתעלמות מהסטטיסטיקה הזו.
ואכן, אגב, גנים צוענים הם מאוד דומיננטיים בנושא של מראה הפנים. הם שינו לאורך ההיסטוריה תווי פנים בכל אירופה.
הגנים הכוזריים לעומת זאת שקעו באבק ההיסטוריה בקושי נשמרו. פשוט כי הם רצסיבים (חלשים).
יש מצב שכל המחקר שלי מוטעה.

אבל שאלה לי, איפה הבעיה? סיפורים לא באו להציג את 'הבעיות' המוחלטות, או לספק פתרונות אבסולוטיים, הם (המסרים) באו לעורר את מה שהציק לכותב, בהחלט אך ורק את הזוית האישית שלו.

אין שום בעיה.
אכן, כך ספרים נולדו להיות.
אם משמע היה מדבריי שזו בעיה - לא, זה לא.
התיאוריה שלי היא שלא ניתן לכתוב יקום ספרותי בו יש שליטה והזדהות שווה לגברים ולנשים - אבל כנראה גם לא צריכים.

 

[Chaya Lea]

בסיפור הלה זהה באופן כמעט מוחלט לבת דודתה.
כמה בני דודים אנחנו מכירים בחיים שהם דומים באופן החד משמעי הזה?
מספיק כדי להתעלף?
שוב, זה לא בלתי אפשרי - אבל לי זה מציק מאוד.

מעניין, קראתי את איסתרק המון פעמים ומשום מה תמיד הבנתי שמי שהוא ראה זו הייתה רנה.
(שזה הגיוני יותר לפי מה שכתבת על ההיגיון מבחינה גנטית, במיוחד מפני שכתוב במפורש שטור דומה מאוד לרנה)

 

[אינפרא]

גם לי בתחילה נראה היה שאיסתרק ראה את דודתו רנה, ולא את הלה.
אך לפי דעתי מאוחר יותר, רנה כנראה נראתה מבוגרת יותר, לא סביר שתיראה כמו אישה צעירה.