פדהאל – הנער, הקודקוד והציפור
וסיימנו. אפשר לכבות את האור ?
"אומה אינה מורכבת מגיבורים ומשוררים. העם הוא הזקן החולה, האישה היולדת והילדים היחפים" – כך אמר פעם המלך רעואל נוחו עדן לבנו איסתרק השלישי.
האקספוזיציה – או ישראל אל תירא, גור אריה בזירה
הספר הזה, בפעם הראשונה בסדרה, מגשים את המשפט הזה.
כאן אנחנו פוגשים את פשוטי העם – ששלוש פאררך הם עבורם סכום דמיוני; את אנשי הנציבות קהי הראייה, שדי בקמצוץ כוח כדי להשחית אותם; ואת נערי הרחוב, שקרבות אגרופים וסכין בין השיניים הם לחם חוקם.
והפעם אנחנו לא פוגשים אותם מבעד לעיניו של בן אצילים יפה-עין, אלא בגובה הביבים והסמטאות האפלות של כזארן. קרובים יותר מתמיד.
האמנם ?
ולפני שנציג את גיבור הספר שעל שמו נקרא, נידרש קודם למוראה של מלכות. איסתרק היקר (ואפסיק לפשוע בחוסר כבוד ולכנותו "איסתרק קטינא" כמנהגי הנלוז – בכל זאת, הוא גדל), מחמם את ליבנו בסצנה אבהית היישר מבית היוצר של מי שהמציא את מיקי מאוס.
מי שהפרולוג לא הזכיר לו גור אריה מאוד מפורסם שאומר לאביו "ויום אחד כל זה יהיה שלי..." – שירים את היד.
הדמויות – או רבאי-רחוב נער קמוט-אף, קראי צבוע ומלך מטורף
ומכאן לגיבור. פדהאל גיבורנו הוא נער שדם אציל זורם בעורקיו, אבל שזכויותיו וזכויות בני משפחתו פחותות ומוגבלות עד השפלה, בשל קלון הבגידה במלכות שאביו לכאורה היה שותף לה. כן, קיווינו שאולי הסופרת תפרגן לנו גיבור שאינו אציל, ואינו בן 17 ואינו יפה עיניים, ונאלצנו להתבדות. אפשר לסלוח, כי בכל זאת מדובר בימי הביניים, ואנחנו לא יכולים להיות תאוותנים עד כדי כך שנצפה לקבל גיבור שיכול לנסח את מחשבותיו בכזו בהירות, מבלי שקיבל השכלה שהיתה באותה תקופה מנת חלקם אך ורק של בני המעמד הגבוה. ניחא.
ופדהאל, גיבורנו, אינו אלא נער שכל פשעו הוא חשיבה עצמאית. כן, כן. הוא עם מספיק שכל כדי להבין שללהב המלכות יש שני צדדים, ושהוא עצמו וכל בני ביתו נפלו על הצד שחותך קודם ושואל שאלות אחר כך.
ועל כן מתחילת הסיפור ברור ונהיר כשמש, מה הוא התהליך האישי שאמור לעבור פדהאל, אל תקרי עובר אלא אמור לעבור. כן כן, ממש כמו איסתרק הנער בשעתו. הוא אמור ללמוד שגם אם יש לך שכל בקודקודך, סיפור של חוסר הגינות שלטונית באמתחתך וגם ציפור ירקרקה בכיסך, אתה עדיין אמור ליישר קו עם הסמכויות מעליך.
יש אמנם כמה בלבולים בדרך כמו הסיפור המיותר לחלוטין של חרב האקסקליבר שהוא שולף מהאבן, סליחה מהמנהרה. ובדרך הוא אוחז בתפוז ומקל ויוצא לטיול בארץ ישראל... כלומר פוגש לו כמה טיפוסים שכל אחד יותר צבעוני מחברו, אך לא ברור כיצד הם מקדמים את העלילה, מעבר להזדמנות להגיש לקורא עוד בדל מחשבה ממורמרת (ובצדק!) ממוחו של הגיבור. איכשהו פיתולי הנרטיב והמפגשים העקלקלים פחות עובדים כאן חלק מהרגיל, והכל מרגיש עייף ומסורבל יותר. הספר הזה יותר מתמיד חידד לי כמה העלילות של כל הסדרה נשענות על גיאוגרפיה. הוא הלך מפה וההוא הלך לשם, ואז ההוא בדיוק החמיץ אותו כשעזב את האכסניה עם הסוס המשתולל בכניסה. ההוא התעכב בדרך בגלל שנפלו לו התפוז והמקל אז ההוא בסוף הדביק אותו והם גילו ש.... הבנתם. לא אומר שזה לא עובד נהדר עלילתית, אבל בספר הזה זה נורא בולט, דווקא בגלל המפגשים האקראיים לאורך מסעו של פדהאל.
ולמרות כל זה, פדהאל הוא דמות שמעניין לקורא לשהות בתוך מוחה. הוא שונה מכל גיבוריה הראשיים של הסדרה שקדמו לו. הוא לא שוחר חיים ושנון כמו איסתרק, הוא לא תמים כמו מהללאל, הוא לא מרצה כמו יוזבד. הוא פשוט הוא. נחוש, החלטי, עקשן, ובעיקר חמצמץ. הוא הכי מזכיר את מהללאל אבל בתכונה אחת בלבד – חוש הומור בגובה העשב. ועייפות, עייפות מהחיים שהוא רק התחיל.
ואם כבר בענייני תשישות עסקינן, הקפיצה מגיבור לגיבור אחת לעמוד וחצי מסורבלת, מבלבלת ומעייפת. בספרים הקודמים, כשעברנו מסיפורו של מהללאל במסעו, לזה של איסתרק בארמונו, היתה הרגשה של התקדמות של קוים מקבילים, גם אם לא ברור לנו אם ומתי ייפגשו. הספר הזה, בחלקים ניכרים ממנו, הוא ערב רב של הצגת דמויות ישנות וחדשות והאירועים שחולפים על כל את מהן בנפרד. אנחנו סומכים על הסופרת המוכשרת שתסגור את הכל יחד, אבל זה עדיין מרגיש כמו פקעת של חוטים סבוכים היישר מבית היוצר של שלוואן דילאלידאן שמצא את פרנסתו בצביעת בדים. עוד טעות טיפשית מבית היוצר של איסתרק את פנרס יהירים בע"מ - לקחת כישרון רטורי וכריזמטי כמו של שלוואן ששימש בפועל כראש תנועת בני עקיבא של כוזר החדשה, ולשמור אותו הרחק ממרכז העניינים באחוזתו הנידחת של האביר הפרוש, שלא יעלו לו רעיונות בגידה לראש. נו טוב, אם חושבים על זה, מדובר באותו בית יוצר של מי שמעודד את המלך "להשתובב קצת" (אם לא גלגלתם עיניים על זה, תרימו יד שוב) והמלך שהלו"ז שלו כל כך צפוף שעד לפני שני ספרים הוא היה צריך שיקבעו לו זמן קצוב עם רעייתו, אבל לצאת בערב לשוטט בעיר עם המשרת המגניב שלו, יש לו.
ושאול בנטיליאן ? הוא ה"אמרתי לכם" הכי מענג/מרגיז שנולד בסדרה הזו. איזו התגלות של צדק פואטי מתגלמת ברגע הזה בו מגלים שאחרי כל הסדרה היפה והמטיפנית, הבחור הצדיק לכאורה, הוא בוגד נאלח (וקראי, אבל למי אכפת?), אבל בל נקדים את המאוחר. רק נאמר שעבור מי מאיתנו שלא שנא במיוחד את עלם החמודות בספר הקודם, הסופרת טווה באמנות את הדיאלוגים שלו ושל יוזבד, כך שאחרי שלושים עמודים בלבד (בדקתי) מתחילת הספר, כל מה שהקורא רוצה זה ששאול יעלה בסערה השמימה, כי גם ככה הוא מתנהג כמו קורבן עולָה.
יוזבד יקירנו משכבר הימים דווקא משתבח בספר הזה, וכאן מקבל צורה ואופי. אחלה בחור, כשחושבים על זה.
ויוסף ? אותו כבר איבדנו ממזמן. אם בספרים הקודמים היה סוג של תענוג לקבל הצצה לראשו של הנבל, ואפילו קיבלנו מורכבות יפה של הסיוטים הרודפים אותו מאז רצח את אביי בברוטליות, עכשיו אנחנו במחוזות אחרים לגמרי. יוסף קשישא חצה את הרוביקון לממלכת הטירוף. אין לו ליוסף אף לוחם אחד אמיץ בשורותיו, שהוא צריך להביא את המרגל להשכרה מהסולטנות הסמוכה לחסל מלך יריב.
גם ככה ישנם רגעים בהם נדמה כי אין בארכי-מתנקש הצעיר הזה ולא כלום מעבר לקריצה עדתית נוסח כולנו-חברים-בכל-מיני-צבעים. ולאיפה הלך השכל המבריק של יוסף כשהוא הוגה את התכנית המטורפת שלו ? נתיניו של יוסף, גם הנהנתנים שבהם, הם בני דת משה וקשה להאמין שמישהו מהם יראה בעין יפה חטיפה של פעוט חף מפשע. אם הוא רוצה הפיכה שלטונית, לחטוף תינוק זו בדיוק הדרך הקצרה לשם.
ובקיצור, יוסף לא איתנו. הוא שקע במצולות הפרנויה והטירוף. וזה פתרון עלילתי קל ומרתיח במיוחד. כזה ארכי-נבל מתוחכם ומבריק מאבד את זה בגלל שלא לקח את התרופות ללחץ דם עם הקפה של הבוקר. נו באמת.
ומהללאל ? יורד אל העם, העלם, עם מתיקות של תורה ולימוד מוסר, וקרבות סכינים ואגרופים בסמטאות חשוכות. בחור עם קלאס, שכרגיל מסתבך במה שיותר גדול ממנו, אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו, את מעשיו הטובים וגם את שטויותיו.
ובמקביל אלרון, מיודענו הנורדי, חי את החיים הטובים. חוטף קצת נאצות וגרפיטי מידי פעם, אוכל במסעדות וככה הכל מתאזן. עד שגם הוא מסתבך. אבל עד ההסתבכות יש עוד אוסף של מקרים שהקשר ביניהם מקרי בהחלט, מילד פצוע שמושלך בביתו ועד שיחה מוזרה עם משרתו האישי של המלך, ובקיצור, עוד בלאגן ובלבול.
אבל לא די בזה והספר הנוכחי מביא את קולן של דמויות ותיקות שמקבלות צבע וקול חדשים. כמו זה של פאר, עוצר כוזר החדשה ואחיינו בנו של ברכיהו אחיו המנוח. פאר שתמיד היה דמות חידתית- ספק מוסרי ספק נגרר, מעין איש סרגל צייתן ונוקשה למדי בספרים הקודמים - מקבל בספר האחרון תפנית חד צדדית חדה וברורה כבר מתחילת הספר הנוכחי: הטירוף והאכזריות של אביו אינם עומדים בקנה אחד עם עמוד השדרה המוסרי שלו עצמו. יפה ונכון, רק איפה, בשם כל המונדרים והבולגרים, הוא היה עד כה ?
וכדי לבזוק עוד קצת קסם ועניין, ובלאגן, אנחנו מקבלים עוד שתי דמויות חדשות להן מוקדים חלקים שלמים מנקודת מבטן – דיזר, נער יהודי שמשמש בעל כורחו רוצח שכיר עבור שליט הסולטנות הסמוכה. וטורנאל – נער שדמותו האקסצנטרית משמשת יותר ככלי עלילתי מאשר דמות אנושית. דמות שמאוד מזכירה במבנה שלה את מיכאל של אל-חזור.
ויש כמובן דמות לא-אנושית אחת אבל מאוד מרתקת – הציפור. כן. הירקרקה ההיא שטורדת את מוחו ונפשו של פדהאל ומתחבאת לה בכיסו. היא מרתקת ומעניינת וחמודה ומספקת עוד עומק למחשבות והרגשות המתחבטים והמיוסרים שלו.
ואם הצלחתם לעקוב עד כה, ובאמת כל הכבוד, אפשר להתקדם לעלילה.
העלילה – או כך נעלם לו נסיך קטן ואיזה יופי כי יאללה בלאגן
העלילה, פתלתלה אפילו יותר מהרגיל. כאמור, סבך חוטים כמעט בלתי פתיר, מסע ארוך של יוזבד ושאול בחזרה מבבל, ובמקביל מסע של פדהאל מבית הוריו אל החיים העצמאיים, כאשר היעד שלו הוא בכלל להשיג צדק, להוכיח את חפותו של אביו ולהשיב עטרה ליושנה. הגיוני בסך הכל.
איסתרק במקביל מסתבך לו היטב בתוך ארמונו שלו. אוי לו מיצרו ואיו לו מיצרו. או יותר נכון אוי לו מצער גידול בנים והחרדה לשלום נפשם ואוי לו מהפרנויה שבתהליך מראה מטריד מול אויבו הניצב באלקן, אוכלת גם במוחו בכל פה. איסתרק מתחיל לראות בוגדים בכל פינה, ובמהלך נפתל וומעניין למדי מקבל לידיו את הכלי העלילתי הקרוי טורנאל ומגלה, בטוויסט על גבול העל-טבעי (קצת כמו שהוצגה האבקה השחורה בזמנו, למרות שהיא לגמרי דבר ארצי ומציאותי) אדם בשר ודם קורא מחשבות.
מאוד שימושי כשיש לך חצר רוחשת תככים ומשנה למלך שבספר הזה, כמיטב המסורת, אכל סיבוב נוסף. פנרס של הספר הראשון היה מחנך מעונב שחשף פני פוליטיקאי מחודד מרפקים. בספר השני הפך לשחמטאי אלוף נגוע שנאה עצמית, בספר השלישי הוא היה ספק בוגד שתפס שיזוף לא רע בבבל וכאן הוא מייעץ למלך להשתובב. פלא שאיסתרק צריך רנטגן בשילוב פוליגרף ?
מפה לשם יורש העצר הקטון נחטף ושישו ושמחו, ואתיל כזארן נבוכה.
עד שכל זה מתחבר לאיחוד מרגש סטייל יהודי-נוצרי-וערבי-עלו-למטוס שבו אנחנו מקבלים נבחרת מוזרה של איסתרק, אלרון, טורנאל, דיזר גלבוע וכו'. ואם כבר הזכרנו את טורנאל, לא הצלחתי להבין מה המשמעות של הדמות שלו מעבר לקריצה טיפשית לתחום הלוהט והאופנתי בתרבות להיכנס לראש של גאונים אקסצנטריים ולחשוב שאנחנו, האנשים עם הראש המצומצם, באמת יכולים להבין אותם, רק כי יש לנו הבנה קצת יותר יעילה בקודים חברתיים. מיותר, מתיש וכל כך פטרוני. ההתעסקות בדמות שלו לא מרגישה כמו מסר יפה ויהודי של קבלת השונה, או שכל אדם נברא בצלם אלוקים ויש לו מה לתת.
כל נציגי ועד הבניין הזה ובראשם איסתרק, מגיעים איכשהו למרדף אחרי חוטפי יורש העצר הפעוט, שנלקח לכיוון אלקן. וכאן עולה התהיה, איך הנסיך נחטף, ריבון עולמים ?
אם הסופרת מצליחה לארוג את כל קווי העלילה האלו לשטיח אחד צבעוני, איך היא לא יכולה להסביר לנו איך שולפים דרדק מיוחס היישר ממיטת השן והבהט שלו ?
סיפור החטיפה שנתפר בתפרים גסים מאוד אינו הולם את גישתה שואפת השלימות של הסופרת ואת סטנדרט הדיוק העלילתי שלה – אלא מהווה גם בסיס רופף להתרחשויות הקריטיות שיבואו אחר כך. כי מהנקודה הזו בסיפור יש הרגשה הולכת ומתחזקת של דילוגים, כאילו נעלמו עמודים תחת מכבש הדפוס.
וכך זהשטיח התבעוני מתגלגל ונפרש לו עד לסצנת הגג באלקן הידועה לשמצה. אם בסצינה אחת נדרשים לכל כך הרבה תיאורים של המרחב הפיזי כדי להחזיק את ההיגיון בעלילה (גגות, רבותיי, גגות) משהו כאן לא עובד.
זוהי סצנת השיא במהלכה פאר, עוצר כוזר החדשה, מוותר על הכתר לאיסתרק. כי הוא מכיר בכיעורו של אביו ושלטונות המושחת. כי הוא מכיר בעליונותו המוסרית והרוחנית של איסתרק. כי נמאס לו מלהיות יורש עצר היום ובן מוות מחר, בהתאם למצבי הרוח המטורללים של אבא שלו.
אמנם אחרי התהליך המייסר והעמוק שהוא עובר בספר הגיוני שהוא יוותר על הכתר.
אבל איך ייתכן שעם שלם, כולל אצילים, אבירים, צבא, ואספסוף, נותנים להעברת השלטון הזו לעבור חלק ובשקט מופתי, היישר לידיו של איסתרק?
אם איסתרק הוצג להם בשטיפת מוח של שנים כניקולאי השני – איפה מהפכת אוקטובר? אם הוא בן לשושלת בורבונית של דיקטטורים ששלטו בכוזר בעריצות דורות – איפה הגיליוטינה? ואחרי הגיגית ההיא שהושלכה עליו באליפאר, לא יכלו לפחות כמה תושבי אלקן נזעמים, במקום להפעיל משמעת קואליציונית, לפרגן לו איזה אקלר או קרואסון – ישר על הראש?
הכל נסגר מהר מידי, בקווים מהירים וגסים ומאוד לא אופיינים לסדרה שהצטיינה באופן לא רגיל בתהליכי התפתחות של דמויות שהיו ארוכים, מתונים ואמינים. לא פלא שהתחושה בעמוד האחרון היא של "מה ? זהו ?"
המסר – או קלפים נטרפים מול מונרכים מטורפים
לאורך הספר, שמהווה גם הסוגר של הסדרה הענקית הזו, הקורא עובר מעין תהליך הפוך ממה שהתרחש בחלקיה הקודמים. עד כה הסדרה הייתה כמעט דטרמיניסטית בגישתה – יש טוב, יש רע, יש חכמים ויש טיפשים. אה, ויש אנשים עם דם כחול. הספר הזה, לעומת זאת, נוגע – לרגע – באמביוולנטיות מוסרית. הוא פותח דלת למה שנראה כמו נרטיב של טשטוש גבולות: הצדק תלוי נקודת מבט, אין אמת אחת, הכוח משחית – גם כשהוא עטוף בגלימת מוסר. לרגע, ממש לרגע, הקלפים כאילו נטרפים.
אבל מהר מאוד מתברר שזו רק אשליה. הדילמה נחתמת וההכרעה מתבהרת – שוב, בנוסח הישן והמוכר: יש צד של טוב, ויש צד של רע. ואין בלתם.
שום מסרים פוסט-מודרניים ושום ערדליים. הטוב מנצח את הרע באופן מוחלט. הפוסט מודרנה והאין-אמת-אחת עובדים רק לטובת הצד שנקבע מראש כי הוא הצד של הטובים. ככה בדיוק בחור נחמד, חברותי ובעל מידות הופך לשותף למזימת בגידה היישר מול עיניו של פדהאל. ומנגד איסתרק מקבל את הכתר על ידי אנשי דיאלידאן, כאילו הם לא עברו שנים של שטיפת מוח נגדו.
עם כל כך הרבה דם שנשפך ומזימות שנרקמות משני עברי הגבול, איך בכלל אפשר להבחין עוד בין איסתרק ליוסף? העובדה שהמלך הצעיר מוכן להקיז שוב ושוב את דמם של אנשיו על מזבח השלטון – מעידה יותר מכל על הדחפים שמנהלים אותו.
מה הוא באמת התכוון לעשות עם אנשי כוזר החדשה אחרי שיכבוש אותה? להעביר את כולם בסמינר חזרה בתשובה אצל האביר הפרוש, טקס טבילה המוני אצל פנרס, פינת קפה פתוחה 24 וכיבוד קל?
אה. הוא התכוון לחדש את מלאי העובדים במכרות המלח. ולחלק את הילדות כמתנה לאציליו. לבכירים שביניהם אולי היה נשמר טקס הוצאה להורג מדומה – כמו אותו סיבוב עוקצני ומהדהד שעשו על חשבונו של מהללאל. לא נשכח. לא נסלח.
הספר הזה, יותר מקודמיו, סוגר סופית שגם איסתרק הוא פטריארך קדמון עם נטייה פרימיטיבית לקרבות טריטוריה – רק עם קוד לבוש משוכלל יותר. ועוד יש לו את חוסר המודעות העצמית הדרוש כדי להציג את זה כ"מלחמת שמד".
ויחד עם זאת, דווקא בספר הזה הוא גדל לממדים טבעיים יותר, וקל יותר לחבב אותו. אולי הירידה אל העם עשתה לו טוב, בכל זאת.
אבל איך זה? איך איסתרק חוזר להתחבב כשכבר קשה לקורא לחפות עליו ועל הבחירות הטריטוריאליות שלו ?
כי בספר הזה איסתרק הופך להיות דמות. הוא יוצא מתפקיד השד"ר נושא המסר. הוא הופך ל...אבא. אבא שאמור להיות מושלך מגובה רב אל מותו במטרה להציל את בנו (למה זה נשמע לי מוכר מהפסקה השלישית בביקורת הזו?). ועם הורים, חדורי אהבה ומסירות ללא עוררין, קשה לא להזדהות מגובה העיניים.
סיכום – או תסכול וחרי אף אבל איכשהו עוד על המדף
ואחרי כל הביקורת הזו– ראוי לומר בפה מלא: זו סדרה שנכתבה בסטנדרט גבוה מאוד, והציבה רף חדש לספרות פופולרית־ערכית בזירת הספרות החרדית.
וביחס לסטנדרט הזה, פדהאל הוא הספר הפחות טוב בסדרה. פחות חד, פחות מהודק, פחות נועז – אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה צריך לקרוא את הביקורת בפרופורציה: בתוך המדף של ממלכה במבחן, הוא החלש ביותר. בתוך מדף הספרים החרדי, הוא עדיין ספר ראוי בהחלט.
ולגבי פדהאל עצמו – התחושה הכללית היא של טלאי על טלאי. כאילו הספר נכתב לאורך תקופה ארוכה, בחלקים נפרדים, כשבמהלך ההרכבה הסופית נדחסו פנימה גם תתי־עלילות מיותרות וגימיקים לא סגורים. התוצאה נראית לעיתים כאוסף סיפורים קצרים שגיבוריהם נקלעו נפגשו לפגישת מחזור לא מתוכננת, למרבה המבוכה לא זוכרים את השמות אחד של השני, וגם כוס משקה תפוחים חם או חיוך לבבי של מלך, לא ישברו את הקרח ביניהם.



Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //