ממלכה במבחן - סיכום וניתוח כללי:
אחרי יותר מעשור שנים עם ממלכה במבחן על המדף, קריאות חוזרות של חלק מהספרים, מחשבה וכתיבה, מוגש כאן ניסיון למבט כולל ומסכם על כולה.
אין כאן יומרה לבחון אותה במבט אקדמי או בפרשנות "מוסמכת". נטו אהבת קריאה ואהבת ספרות.
ייתכן שניתוח אנליטי מהסוג הזה לא ימצא חן בעיני כל הקוראים, ואולי ייתפס כחילול ספרות יפה באשר היא. לכן חשוב להדגיש:
אני לא מתיימרת לדעת מה עבר לסופרת בראש, לא טוענת שהצלחתי לפצח את כוונותיה הנסתרות, ולא מציבה עובדות על מאחורי הקלעים של הבחירות שנעשו במהלך הכתיבה. כל המוצג כאן הוא בגדר ניחוש מושכל והסקת מסקנות בלבד. ייתכן שחלק מהדברים שאעלה כאן יחטיאו את המטרה, יהיו שגויים מהיסוד ויעצבנו את מי שקרא ראיונות עם הסופרת או שמע ממנה הסברים ישירים. ייתכן שרעיונות אחרים יתכתבו עם מחשבות ותהיות שעלו לאחרים. כך או כך, זו הקריאה שלי את היקום ואת הסדרה הזו.
אם אני עושה שניה סדר באיך זה קרה כרונולוגית, ובעיני זה חשוב מאוד הפרטים הטכניים האלו, אז הסדרה התפרסמה לאורך יותר מ-14 שנים ונכתבה לאורך פרק זמן ארוך אפילו יותר, לכאורה. הספרים יצאו לאור לפי הסדר הנ"ל:
2008 - איסתרק, 2011 - מהללאל, 2016 - יוזבד, 2022- פדהאל
(אולי יהיה מעניין לדון כאן האם יש לתזמון ולספרים שיצאו בין לבין, השפעה על הסדרה )
הסיכום שאערוך כאן יכלול 3 רמות ניתוח: הגיבורים, העולם, חווית הקריאה/הקורא (מול המסר בעיקר אבל לא רק)
הייתי יותר משמחה לכתוב על עוד 10 רמות ניתוח אחרות, אבל יש גבול לכל תעלול והטקסט גם ככה יצא ארוך משהעליתי על דעתי.
ולאחר כל ההקדמות המיותרות:
1. מסע הגיבור: אפוס זורם שהשפריץ ממוח יצירתי ולבסוף הפך לסדרה עם אובר-מודעות
הסדרה נפתחת
באיסתרק - בגובה רב, כמעט נשגב. יש בה ממלכה חיה, גיבור־נסיך גדול מהחיים, שליחות ברורה, והיסטוריה מומצאת שמרגישה ממשית. למרות שאיסתרק בתחילת הספר הוא נער מרדן, עוד לא מגובש, מתחזק משבר התבגרות/זהות קטן, ברור לקרוא כבר מההתחלה כיצד זה יסתיים. איסתרק יהיה מלך ראוי לא פחות מאביו ואולי יותר. דווקא מתוך הקושי שלו, דווקא מתוך היצרים, הנעורים והכמיהה לחופש הוא יגדל להיות איש גדול מהחיים. זה לא רק סיפור. זה חזון. אפוס במובן הקלאסי. כזה שמבקש מהקוראים להאמין, להתרגש, ולצעוד בעקבות דמות מיוחדת, נבחרת, מורמת מעם. ועל שכמה חזון ומסר חדים וברורים.
זה אפי ולכן זה עוצר נשימה. לכן איסתרק נתפס אי אז ב-2009-2010 כספר שלא היה כמוהו קודם. הציבור החרדי לא רגיל לדרמות אפיות ולגיבורים שכאלו.
אבל זה שכלי. שכלי מידי. איסתרק, קנז, מיכאל, קאה היי, רעואל - כולם דמויות צרברליות (cerebral) - דמויות שיצאו מהראש, עברו מכבש של רציונאל קר ומתוכנן, לכל אחת תפקיד מיועד מראש מתחילה ועד כלה, והעיקר - מסר. כל דמות והמסר שלה, כל דמות והתפקיד המיועד לה.
קנז לדוגמא לא פחות ציניקן מאלרון - אז למה הוא לא מצחיק כמוהו ? איסתרק לא פחות שנון משלוואן, אז למה בספר הזה הוא פשוט לא משעשע אפילו קצת ?
אבל בהמשך, קורה דבר מפתיע: האפוס מתרכך. דווקא
במהללאל, הסיפור מפסיק לדבר גבוהה גבוהה, ומתחיל לדבר בגובה העיניים. פתאום הדמות הראשית היא נער יתום, עקשן, פגיע, ובעיקר, איך לומר את זה בעדינות, לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. מהללאל הוא נער שהוא לא רק תמים וחסר מזל באופן מעורר רחמים, הוא גם פזיז, מסכן את עצמו, מפעיל אפס שיקול דעת, ובאופן כללי עושה טעויות על ימין ועל שמאל.
אבל דווקא שם, כשהטון נעשה פחות "היסטורי" ויותר אנושי, מתרחש הרגע הנדיר הזה שבו הקורא באמת מתחבר לדמות ומתמסר אליה רגשית. אנחנו לא מתמסרים לגיבור, כי אנחנו לא גיבורים. אנחנו בני אדם ואנו מתמסרים לאדם, לרעיון, למבנה הנפשי שהגיבור מייצג.
ומה מייצג מהללאל ? דמות לא ערוכה, לא נשלטת, קשת עורף, חסרת רסן לעיתים, תמימה, אבל טובה במהותה. דמות שמיוצרת מאינטואיציה ורגש ולא רק משכל ואסטרטגיה ("מממ מה נעשה ? עדיף שיהיה יתום ככה הקוראים יאהבו אותו"). דמות שההשראה בתהליך היצירה שלה נלקחה מאנשים אמיתיים ומרגשות אמיתיים ואנושיים ויומיומיים.
במהללאל תהליך השחרור הזה משפיע לא רק על בניית הגיבור הראשי בלבד. הוא מתפשט לכל הכיוונים:
- איסתרק מגלה צד שובב, ציניקני, הומוריסטי והכי-לא-פראייר באישיות שלו (יש יותר טוב מהשש-בש הפרוע של המו"מ באליפאר?).
- שלוואן הופך לדמות אמיתית שקשה לא לאהוב אותה עם הפינוק, הצביעות והאנוכיות שלה.
- דמויות משנה כמו פילאק, אולה, אליהו, בסטיאן מקבלות מבנים אישיותיים מורכבים עם צדדים מוארים ואפלים, מעצבנים ומשעשעים. כמה כיף לחשוב על אולה "איזה מתקרבן נטול כישורים תקשורתיים. יאללה, דברו אתה ואבא שלך כמו בני אדם ותחסכו לנו את הדרמות!" ומצד שני לחשוב "אחלה בחור אולה, נתן לטוביה טיפול עשרת אלפים".
ככה נשמעות ונראות דמויות אינטואיטיביות שמתפתחות בעצמן, שיש להן חיים משלהן.
ואיך יודעים שהן חיות בזכות עצמן ?
במהללאל הדמויות עושות את המהלכים הכי מטופשים שיש. אבל הן מובילות את העלילה ולא היא אותן. השטויות של מהללאל הן אלו שמובילות אותו למרתפיו של יוסף, הדרמות המשפחתיות של אולה הן אלו שמובילות אותו אל טוביה. מהללאל לא מפסיק לסכן את עצמו וליפול לכל פח ופחת אפשריים. שלוואן מסתבך עם אבא שלו ומחפה על חבר בוגד. אולה נע ונד ברחבי הממלכה בלי שום היגיון. לפעמים אין היגיון עלילתי בצורה בה הן פועלות ועדיין זה פשוט עובד.
אבל, מכאן ואילך, הסדרה לא מצליחה לשחזר את האיזון הזה.
ביוזבד, יש ניסיון לחזור לתחושת ההוד והמסר, הו המסר. ואיך יעבור מסר ? דרך דם כחול, הומור של אנשים עם השכלה, תככים משפחתיים ופוליטיקה מחוכמת (כמה קשה לעקוב בלי לגלגל עיניים אחר סאגת ה"מי הבוגד הפעם בחצר של איסתרק". עד שיש רגעים שכבר עדיף להרוג את כל המועצה ולסיים סיפור).
ביוזבד הדמויות חוזרות להיות צרברליות, מתוכננות סביב רעיון ולא סביב פרופיל פסיכולוגי אינטואיטיבי. לא פלא שהן חוזרות להיות בעלות דם כחול, אם כי נעשה כאן ניסיון איזון של מעין אצולה כפרית שאינה משופעת במזומנים כמו האצולה של אתיל.
ולמה כל זה ?
כי ביוזבד הסדרה כבר היתה מה שהיא היום. סדרה מדהימה שמחכים לספר הבא בה בכיליון עיניים. ולכן - מודעת לעצמה יותר. המודעות הגבוהה הזו הפכה להיות בעוכריה של הסדרה.
הכל הרבה פחות אינטואיטיבי, הכל צריך להיות בשביל סיבה, הכל טעון מסר, סיבה ומסובב. הדמויות מודעות היטב לעובדה שהן שחקניות על במה מתוך הכרה מלאה שעליהן לשחק את התפקיד היטב.
פלא שבדיוק על הבמה הזו הופיע בלי שום הדר וגאון פלא הדאוס-אקס-מכינה הכי ענק של הסדרה הזו, בדמות האביר הפרוש ?!
ואז היו טענות. אוהו כמה טענות. ועם הטענות מתווסף משקל ענק של מודעות מיותרת נוספת.
ואז בא
פדהאל. הוא בא עם המסר המתקדם יותר, כזה שאמור לירות חץ היישר בלב ליבו של הדור הצעיר שמקדש את החשיבה העצמאית.
אבל בפדהאל הקסם התפוגג. שם כבר קשה להאמין למישהו. כל דמות מרגישה כאילו מלווה אותה יועץ תקשורת, לוחש לה מתי להזדעזע, מתי לשתוק, מתי לגלגל עיניים, מתי להיות ממורמר. וזוהי תמציתו של פדהאל הגיבור. הוא מתנהג כמו שאמור להתנהג נער שמתמרד בתוך הראש של עצמו. הוא חושב כמו שאמור לחשוב בחור ממורמר. אבל הוא פשוט לא מרגיש ככה, לא לקורא. אין עוד ספונטניות. אין סיכון אמיתי. אין אמביציות ושאיפות נסתרות.
ואם נסתכל על הגיבורים כתחנות:
איסתרק - דמות שיש לה תפקיד לשאת רעיון. נטול ציר הזדהות רציף לאורך כל הסדרה, רמת החיבור שלו לעצמו וכתוצאה מכך רמת החיבור של הקורא , תנודתית.
מהללאל - שיא ההזדהות – תבנית ספרותית קלאסית שבוצעה היטב, עם פרופיל פסיכולוגי מלא.
יוזבד - דמות חסרה. הכל נבנה סביבו הוא בא לתפאורה מוכנה. הוא רק בובה על חוט ולכן אין לו פרופיל עמיד ועצמאי משלו.
פדהאל - אנושי, מובן, צפוי מאוד. אבל נטול אמביציות והשראה. ולכן גם לא מתמסרים אליו.
אז מה יצר את ההתפתחות הזו ואת ההבדלים בין הגיבורים שנושאים את העלילות ?
המודעות. הסדרה פשוט נפלה במלכודת ההצלחה של עצמה.
2. דרך העולם: ממלכה חיה שהופכת למפה שלא חסרה לאף אחד בכריכה האחורית.
באיסתרק הקורא נכנס תוך עמודים ספורים לעולם בנוי היטב. יש לו גבולות פיזיים, אבל גם מנטליים. יש פוליטיקה, יש שלטון, יש גזענות, יש תככים, יש סלנג, יש אופנה, יש מטבע. רק מפה מאוירת חסרה בצמוד למפתח השמות בסוף, כי זה ממש מסקרן לראות איפה בדיוק נמצאת נקרת באטר ומהו אורך קו הגבול בין כוזר לבולגריה. העולם לא רק משרת את הסיפור, העולם עצמו כל כך אורגני שהוא מכתיב לסיפור את הקצב.
למה זה עובד ? כי הסיפור עובר דרך כוזר והיא חלק מהסיפור. היא לא רק תפאורת רקע, היא עצמה, על כל אנשים ואדמותיה, לוקחת תפקיד והשפעה. כיצד ישפיע קנז על איסתרק וידבר איתו כמו שהוא מדבר אם לא פער המעמדות העצום ביניהם. כיצד יוסף יגייס את הקווארים לחטוף את יורש העצר אם לא מערך הבריתות והמלחמות האזוריות המבוסס מראש ?
במהללאל העולם הולך ומעמיק ומקבל עוד נפח ויופי ועוד מרחב עבור הדמויות והעלילות, לנוע בו. העולם גדל לרוחב כאשר אזורים חדשים וגם ישנים מקבלים בו צורה, שם ותפקיד, אלקן היפה מלמעלה ומכוערת מלמטה, רכסי ההרים המיוערים מהם מגיע מהללאל, אליפאר (בניב הקדום גכרק, סליחה לא התאפקתי, אחד הרגעים הטובים של הספר הזה) והקרב עליה, וכמובן הבטראגן, כי איך אפשר שלא.
העולם מעמיק גם לאורכו כאשר קו הגבול החרוך בין הממלכות היריבות מתחיל להסתמן לא רק גאוגרפית אלא גם מנטלית. במהללאל כל שעל אדמה מתחיל לקבל חשיבות. צעד לפה או לשם שווה מוות בתליה על בגידה, בטביעה (אם אתה יערן חסר מזל) או בדלקת ריאות (אהמ… אם אתה שוב יערן חסר מזל).
ביוזבד העולם מתחיל לחרוק על צירו. שושלת המלוכה וסיפור הויתור על הכתר של האביר הפרוש סודק את כל היגיון הירושה שחל על העולם עד כה. פתאום בית הביואר כבר לא נאצל ומיוחד כמו שחשבנו, אם הכתר נתון לשליטתו לאחר ספק מרמה והפרת אמונים מצד סבו של איסתרק. לכאורה זה אמור להוסיף עומק ומורכבות, אבל בפועל ההיפך קורה. זה מרגיש לא אורגני, לא שייך, סותר את הבניין שנבנה עד כה, ובאופן מרשים למדי.
לא פלא שלב ליבה של העלילה, והמסר שהיא נושאת כמובן, נראים לא הגיוניים - אין ויתור, אין קרב ואין כתר, כי הם פשוט לא היו. כי העולם עצמו לא מתחזק אותם באופן הגיוני. הויתור לא מבוסס על קונפליקט אישי של הגיבור, כי אין כזה, וגם אם כן זהו לא קונפליקט אמיתי שקשור לשכרון כוח או רצון במלוכה. הקרב גם הוא לא באמת התרחש. המפה הפוליטית כבר לא ברורה ואין לה שום היגיון פנימי רציף שנמשך מהספרים הקודמים. יש עוד התפצלויות שנראות אקראיות כמו התחלקות של חיידקים בצלחת פטרי. יוסף מטורלל אז ברכיהו תפס כיוון, שלוואן עשה אחורה פנה, מטריאס התעייף, ידרת בסרט אקשן מדומיין בהקרנה פרטית משלו. אין פה באמת צדדים לוחמים עם אג'נדה ברורה, כי המפה, הפוליטית ולמעשה גם הגיאוגרפית, לא ברורה. מה שעוזר ליוזבד להחזיק בכל זאת, הוא הדמויות. לא יוזבד עצמו ולא הדמויות שסבות סביבו, למרבה הצער, אלא הצמדים האחרים בסיפור.
בפדהאל העולם מרגיש מפורק כבר מתחילת הספר. אמנם בראשיתו אנחנו לכאורה יורדים אל העם, אמורים לקבל פרספקטיבה חדשה ומרעננת ולגלות איך נראים כל האצילים המפונפנים שפגשנו עד כה כשמביטים עליהם מלמטה מתוך ביביה של כזארן. איך נראה הצד המכוער של השלטון מעיניו של פדהאל חמוץ המבע.
אבל לא. אמנם בפדהאל הדמויות מתנהגות כמו ילד בן 2 שלא ישן יומיים ואכל קילו סוכר ופשוט לא מפסיקות לזוז מפה לשם, אבל אין הרגשה של אחיזה, לא גאוגרפית ולא מנטלית בעולם בו הן נעות. אין משמעות למקומות ואין משמעו לזמנים. אין סיטואציה פוליטית ואין מפת אינטרסים ברורה. הדמויות לא זזות על לוח שחמט לכיוון קצה הלוח של השחורים (באלקן כמובן, אתיל היא של הלבנים, לא להתבלבל), הן משחקות בסולמות ונחשים בגרסה קפריזית במיוחד. פלא שהעולם, והעלילה בהתאמה אליו, נראים יותר כמו שמיכת טלאים מאשר מפה שלימה או לפחות משחק מסלול הגיוני ?
3. הקורא בצריח (או על הגג, הגג !): מחדוות הגילוי והמסר החד ועד להנהון העייף אל מול המוכר
באיסתרק אנחנו מתחילים מההתחלה, כאמור, עם דמות שאמורה להיות גדולה מהחיים, ועל כן ברור שהקונפליקטים איתם היא הולכת להתמודד ומסע הגיבור שלה יהיו רצופי מהמורות דרמטיות ועלילות מעלילות שונות, עד לסוף הנכון. לא הסוף הטוב בהכרח, אבל הנכון. איסתרק צריך להתבגר ויפה שעה אחת קודם וברור מלכתחילה שזה מה שהוא יעשה. המסר הוא חד, ברור, שחור לבן כמעט. הספר גם מציג יפה את האפור המטמטם והמטשטש (וההו-כה-אופנתי) שמציע ביד רחבה דיאלידאן לנתיניו. איסתרק נולד לבן, פזל קצת לשחור (עם העיניים הירוקות וחיוך הנחש) אבל נשאר על הלבן.
הדילמות של איסתרק הן לא שלו, הן של העם, הן של הכוזרים בני דת משה, הן של הקורא היהודי בעצמו.
כל שנותר לנו הוא להעריץ את הדמות כי הוא דמות מעניינת ומסקרנת ואפית. אחר כך, לזהות את המסר מייד, ולבסוף להתמסר לגילוי של איך איסתרק יעשה את זה. איך הוא יחזור לכוזר, איך הוא יחזור בתשובה, איך הוא יצמח עד שיתאים להיכנס לנעליו של אביו. החץ כבר נורה, אנחנו נהנים לקרוא איך משרטטים סביבו את המטרה.
מהללאל לעומת זאת, בדיוק כמו בסגנון הסייף שלו, מתנהל בפרי סטייל. בכלל לא אלגנטי, לגמרי מגושם, אבל כזה שקשה לא לאהוב. הדילמות של מהללאל הן שלו ושלו בלבד. הוא מחליט מתי לברוח, הוא מחליט לאן, הוא מחליט לברוח לאליהו, הוא מחליט להסתבך עם העמדת הפנים שהוא מיכאל.
הדילמות, והבחירות שלו נגזרות מהמצב הפוליטי סביבו אבל כל אחת ואחת מהן לגמרי שלו. הוא בוחר ומחליט בתוך העולם הפנימי שלו בעיקר. למעשה מהללאל הוא גיבור שאינו מדבר הרבה. במרבית הספר הוא בעיקר חושב עם עצמו. הוא מדבר רק כשהוא חייב וגם אז בקיצור נמרץ (ובנימוס מיושן שכיף לקרוא). הקרבות של מהללאל מתנהלים בתוך ראשו וליבו. "תסמונת המתחזה" בה הוא לוקה מרבית ימיו ומחלים ממנה בעזרתו של אולה היקר, גם היא כל כך אנושית וכל כך לא מוכתבת מראש.
קל לקורא הרגיל שאינו יורה בקשת כפולה לעיתים קרובות ואינו נוסע לחופשה על גדות הבטראגן, להזדהות עם זירת הקרב הזו, כי שם מתנהלים הקרבות של כולנו - בדיוק כמו מהללאל - בפנים. קל להתחבר למסר כזה שאינו מוכתב מראש אלא שהגיבור עצמו מגלה אותו בהדרגה תוך כדי שהוא מגלה את עצמו, ממש כמו שאנחנו בני האדם האמיתיים עושים בחיים שלנו. מתבגרים נופלים קמים ומגלים עוד קצת על עצמנו. קל למי שחי בעולם של היום לקבל בעדינות ואיטיות, וכל כך הרבה עמודים, את המסר של להעריך את עצמך על הבחירות והמאמצים והתהליכים שלך. כי תכל,ס בשורה התחתונה, המסר של מהללאל הוא לא בחירה בטוב נגד פיתוי, קבלת התפקיד שנועד לך, או איך להיות מלך צדיק אבל שיש לו זמן בלו"ז גם לאשתו וגם למלטדאונים הרגשיים של המשנה שלו. המסר של מהללאל הוא הרבה יותר שטחי לכאורה אבל גם הרבה יותר עמוק ונוגע - לאהוב את עצמנו. לא פחות ממה שאנחנו אוהבים אחרים.
וזה מביא אותנו
ליוזבד. הספר שבו הקורא כבר מתיישב מנוסה וותיק אל מול סדרה שנמצאת כאן כדי להישאר. ביוזבד הקורא כבר מתוכנת לחפש את המסר, ודווקא פה הוא צריך לקרוא לאט לאט כדי למצוא אותו, וכך במקום לחוות את יוזבד כדמות וכגיבור ולהזדהות איתו, ולהתרגש איתו ולהתעצבן עליו וכל מה שעושים עם גיבורים טובים, הקורא עסוק בלהבין "מה הפואנטה של הסיפור הזה ? על מה הגיבור הזה אמור להתגבר הפעם ? על היצר הרע שקוראים לו שאול הבכיין ?"
ולמה ? כי הדילמות של יוזבד לא קיימות באמת. לא מבפנים - כי הוא פשוט ילד טוב והוא לא מבין מי הוציא עליו לעז שהוא חושק בכתר. ולא מבחוץ - כי מה, בשם כל מונדרים, קורה כאן ועל איזה קרב מדובר, ולמה הקצין הזה עצבני על ריק?
ביוזבד הקורא מרגיש מרומה. כי גם כשהוא בסוף מאתר את המסר (החשוב) של כפיפות אמיתית לדעת תורה וכבוד אמיתי ללומדיה, הוא תוהה "אבל מה הקשר ליוזבד?" קצת כמו להצטרף למשחק טאקי ולגלות שבכלל משחקים שם ארץ-עיר. ברוסית.
בפדהאל קל להאשים את הגיבור. קל מאוד. כי הוא דווקא אנושי יותר ויש לו קצת יותר אופי, ויש לו התמודדויות, וטענות וריטונים שקל להבין אותם, אבל דווקא לכן הוא דמות שאין חשק להתמסר אליה.
הקונפליקט של פדהאל אינו קונפליקט כי הוא צפוי מראש וברור מה הוא יבחר. כבר מהפרקים הראשונים בספר ברור מה הוא אמור לתקן באישיות הפגומה שלו.
אמנם לא ניתן לנחש מההתחלה שהוא יעשה בנג'י על דיאלידאן. זה בכל זאת אחד הטוויסטים היותר מופרעים. אבל ברור כשמש בצהריים שהוא בסוף יבחר בטוב ויפסיק להפעיל את כפתור המרדנות והחשיבה העצמאית במוח שלו ויתחיל לכופף קצת את הראש שלו. אה וישים קצת סוכר בתה כי הוא חמוץ כל הזמן.
בקיראה קצת חתרנית (כאילו זה לא מה שקרה פה עד עכשיו) הקונפליקט בפדהאל הוא בכלל קונפליקט חיצוני לדמות - הוא הקונפליקט של הקורא אם הוא מוכן להתמסר לדבר הזה או לא.
אם באיסתרק הסקרנות והחדשנות גורמות לקורא לזנק על הגילוי בחדווה, במהללאל להתמסר אליו רגשית, ביוזבד להרגיש מרומה ולסגת צעד לאחור בחשדנות, אז את פדהאל מתחילים בעייפות של "אה, אני כבר מכיר את זה. יש לו איזה דפקט באישיות. אוטוטו נזהה אותו, הוא ילך מפה לשם ויתקן אותו ברגע בחירה מסעיר".
ואז מגיעים לסוף של פדהאל ואומרים "מה ??" אבל אז חושבים "אבל למה ציפיתי בעצם?"
אם איסתרק הרעים לנו בתופי מלחמה והכניס אתנו לעניינים ולעולם שלו כאילו זה נמצא בחצר האחורית - אז מהללאל בזק לנו אהבה ונאמנות אליו ולסדרה. ואם יוזבד הרגיז אותנו - אז פדהאל עייף אותנו, וגרם לנו לרצות לדפדף מהר לסוף ולגלות איך זה נסגר וזהו.
אם נסכם זאת, ממלכה במבחן במבחן השנים מוכיחה מה התהליך שמתרחש כאשר מצרפים כישרון ענקי עם ראש סופר יצירתי, כתיבה מרהיבה, מחויבות בלתי מתפשרת למסרים חותכים, קהל שבוי, באז מטורף והרבה לחץ לסיים.
אני נהניתי נורא לעשות את זה. מקווה שתהנו גם.
הנושאים החמים
)
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //