הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יש משהו במגילת רות שמרחף.
לא ברקים, לא ניסים, לא נביאים.
רק שדות, שקט, פסיעות זהירות של אישה זרה שמבקשת מקום בעולם.
רק מילים קטנות שנאמרות בלחישה, אבל משהו בהן נע עמוק.
זו מגילה שאין בה דרמה רועשת – אבל יש בה סוד שקט, קדושה בלי הצגה.
ואני, כשאני פוגש את המגילה הזו, אני מרגיש איך היא נכנסת לי פנימה לאט.
לא מטלטלת – אלא מפעפעת.
כמו אור ראשון על אדמה עייפה.
זה ששומעים את מגילת רות בעיניים חצי עצומות, זה רק מוסיף למסתורין המעורפל של המגילה המקסימה הזאת.
משהו בי משתנה כשאני שומע את מגילת רות.
לא שינוי דרמטי, לא הבזק של הארה – אלא לחישה.
קול דק של תנועה.
היא לא אומרת לי מה לעשות, היא לא מצווה כלום, ובלי להבין. עד הסוף אינני מבין. משהו מתעורר בתוכי. ואני מחליט.
אני מחליט להיות נאמן.
להתמסר למשהו שאני עוד לא מצליח להגדיר.
אולי זו אהבה. אולי אמת. אולי פשוט לא לברוח כשקשה.
יש במגילה הזו שקט שמוביל.
רות לא יודעת לאן היא הולכת, אבל היא הולכת.
ואני מבין פתאום שגם אני יכול לצעוד, גם בלי מפה.
בלי ביטחון.
רק עם כוונה.
סודות שלא צריך להבין – צריך ללכת אחריהם.
מאז ומתמיד היה קשה לי לקום בבוקר.
יש בקרים שבהם הגוף שלי כבד כמו אדמה שלא נחרשה.
הראש עטוף בענן אפור,
והלב שואל בלי קול: בשביל מה? למי?
אני שוכב ויודע: אם לא אקום – כמעט איש לא ירגיש.
ואם אקום – מי ערב לי שמשהו ישתנה?
ואני נלחם ונלחם ונלחם.
לפעמים מנצח לפעמים מובס.
כמו נעמי, בתחושת ריק, כלום לא נשאר.
מתהפך מתהפך ולא מסוגל לקום.
לא רק מהמיטה — אלא מעצמי. מהשתיקה. מהעייפות שאין לה שם
והיום. יום אחרי המגילה, פתאום נפתח בי סדק ודרכו אני רואה את רות.
איך היא קמה.
לא כי יש לה כוח. לא כי היא יודעת מה יקרה.
היא קמה באהבה גם כשאין ודאות. ופוסעת בשדות לראות אילו שבולים יפלו בחלקה.
ואני שואל את עצמי — מה אם לקום זה לא ניצחון, אלא פשוט נוכחות?
מה אם ההחלטה לקום היא עצמה המעשה הקדוש?
אז אני לא מבטיח לעצמי מהפכות.
אבל אני כן מחליט — לקום.
גם אם זה רק לעמוד ולהביט סביב בלי לעשות כלום.
גם אם זה רק כדי לדעת שלא ברחתי מהיום.
כמו רות, מתוך חסד שקט. אולי שם, בקימה הקטנה, תתחיל הגאולה שלי
וכבר התיישבתי במיטתי. עדיין בעיניים עצומות
וכל הבוקר הזה מרגישלי כמו הדרך לבית לחם:
רגליים רוצות לשוב לאחור,
אבל משהו בי נאחז. לא בודאות – בתקווה.
שתי נשים מתרוצצות בקרבי.
אחת, עייפה, זקנה, חסרת מטרה ומוטיבציה, שאומרת:
**"אַל-נָא תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קִרְאֶן לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁקַּי לִי מְאֹד".
והשנייה, צעירה ושקטה, כמו רות – לוחשת:
"כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאֱלֹקַיִךְ אֱלֹקׇי".
כמו רות, אני לא קם כי אני יודע לאן –
אני קם כי יש בי החלטה לא להיעלם.
אני קם – כי אולי מישהו מחכה לי שם.
אני קם – כי גם אם אני לא מרגיש חי, זו הדרך להתחיל לחיות.
"וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן עַד בֹּאָן בֵּית לָחֶם..."
ואני — הולך איתן.
לא ברקים, לא ניסים, לא נביאים.
רק שדות, שקט, פסיעות זהירות של אישה זרה שמבקשת מקום בעולם.
רק מילים קטנות שנאמרות בלחישה, אבל משהו בהן נע עמוק.
זו מגילה שאין בה דרמה רועשת – אבל יש בה סוד שקט, קדושה בלי הצגה.
ואני, כשאני פוגש את המגילה הזו, אני מרגיש איך היא נכנסת לי פנימה לאט.
לא מטלטלת – אלא מפעפעת.
כמו אור ראשון על אדמה עייפה.
זה ששומעים את מגילת רות בעיניים חצי עצומות, זה רק מוסיף למסתורין המעורפל של המגילה המקסימה הזאת.
משהו בי משתנה כשאני שומע את מגילת רות.
לא שינוי דרמטי, לא הבזק של הארה – אלא לחישה.
קול דק של תנועה.
היא לא אומרת לי מה לעשות, היא לא מצווה כלום, ובלי להבין. עד הסוף אינני מבין. משהו מתעורר בתוכי. ואני מחליט.
אני מחליט להיות נאמן.
להתמסר למשהו שאני עוד לא מצליח להגדיר.
אולי זו אהבה. אולי אמת. אולי פשוט לא לברוח כשקשה.
יש במגילה הזו שקט שמוביל.
רות לא יודעת לאן היא הולכת, אבל היא הולכת.
ואני מבין פתאום שגם אני יכול לצעוד, גם בלי מפה.
בלי ביטחון.
רק עם כוונה.
סודות שלא צריך להבין – צריך ללכת אחריהם.
מאז ומתמיד היה קשה לי לקום בבוקר.
יש בקרים שבהם הגוף שלי כבד כמו אדמה שלא נחרשה.
הראש עטוף בענן אפור,
והלב שואל בלי קול: בשביל מה? למי?
אני שוכב ויודע: אם לא אקום – כמעט איש לא ירגיש.
ואם אקום – מי ערב לי שמשהו ישתנה?
ואני נלחם ונלחם ונלחם.
לפעמים מנצח לפעמים מובס.
כמו נעמי, בתחושת ריק, כלום לא נשאר.
מתהפך מתהפך ולא מסוגל לקום.
לא רק מהמיטה — אלא מעצמי. מהשתיקה. מהעייפות שאין לה שם
והיום. יום אחרי המגילה, פתאום נפתח בי סדק ודרכו אני רואה את רות.
איך היא קמה.
לא כי יש לה כוח. לא כי היא יודעת מה יקרה.
היא קמה באהבה גם כשאין ודאות. ופוסעת בשדות לראות אילו שבולים יפלו בחלקה.
ואני שואל את עצמי — מה אם לקום זה לא ניצחון, אלא פשוט נוכחות?
מה אם ההחלטה לקום היא עצמה המעשה הקדוש?
אז אני לא מבטיח לעצמי מהפכות.
אבל אני כן מחליט — לקום.
גם אם זה רק לעמוד ולהביט סביב בלי לעשות כלום.
גם אם זה רק כדי לדעת שלא ברחתי מהיום.
כמו רות, מתוך חסד שקט. אולי שם, בקימה הקטנה, תתחיל הגאולה שלי
וכבר התיישבתי במיטתי. עדיין בעיניים עצומות
וכל הבוקר הזה מרגישלי כמו הדרך לבית לחם:
רגליים רוצות לשוב לאחור,
אבל משהו בי נאחז. לא בודאות – בתקווה.
שתי נשים מתרוצצות בקרבי.
אחת, עייפה, זקנה, חסרת מטרה ומוטיבציה, שאומרת:
**"אַל-נָא תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קִרְאֶן לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁקַּי לִי מְאֹד".
והשנייה, צעירה ושקטה, כמו רות – לוחשת:
"כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאֱלֹקַיִךְ אֱלֹקׇי".
כמו רות, אני לא קם כי אני יודע לאן –
אני קם כי יש בי החלטה לא להיעלם.
אני קם – כי אולי מישהו מחכה לי שם.
אני קם – כי גם אם אני לא מרגיש חי, זו הדרך להתחיל לחיות.
"וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן עַד בֹּאָן בֵּית לָחֶם..."
ואני — הולך איתן.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //