• הוסף לסימניות
  • #21
מאוד התאפקתי שלא להוסיף פאנצ' אחד לקראת הסוף בגלל שהקטע נראה לי כבר ארוך מספיק...
אוי, מקווה שזה לא בגלל השגיונות שלי.

זה מעולה שחצית את הפרק לשניים.
לי אישית, זה עושה טוב בעיניים : )
 
  • הוסף לסימניות
  • #22

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

יריתי את החץ.
הוא פגע.

המטרה נוקבה, וחור דק נוצר. שביבי עץ זעירים עפו לכל כיוון, מתפזרים על הקרקע היבשה וממלאים אותה גם ביובשם שלהם.

חייכתי, מושך בחץ נוסף, פוגע גם איתו.
טראח. טראח. טראח.

עוד חץ. ועוד חץ. ועוד אחד. עד שנגמר לי מלאי החיצים בנרתיק העגלגל שעל גבי, והמטרה שהוצמדה לעץ כבר נוקבה מחיצים.

העץ זעק בכאב, מדמם את השרף אל בין סדקי האדמה הגבשושית. אני המשכתי לחייך, נוטל את המטרה ממנו ושולה מתוכה את החיצים הדוקרניים.

העץ העתיק הביט בי במבט מתחנן. אני, לעומת זאת, לא חננתי אותו אפילו בזה. העלווה ירוקה שריפדה את הדשא ברכות רשרשה תחת רגלי, ואני נפניתי להתיישב על גזע עץ כרות ויבש שניצב מרוטש על צדה של הדרך, מכניס תוך כדי את המטרה בחזרה לנרתיק העגלגל ומוציא ממנו את מעט האוכל שעוד נותר בקרבו.

עצי האלון התמירים שעמדו סביב נדמו כמגנים בגופם העבות על שאר העצים החלושים ששמם ומוצאם בלתי ידוע לאיש. הם סוככו בכנפי העלים הענקיות שלהם על שמי התכלת, וכיפתם הסבוכה הסתירה כל מוצא מכיפת השמים הריקים.

והם גם הסתכלו עלי במבט עצבני.
מאוד עצבני.
אוי לא.

"מ.. מה את רוצים?" אמרתי בקול מבוהל, שעה שכמעט ונחנקתי מפרוסת הלחם הדקה שאחזתי בין אצבעותיי. אך הם המשיכו להביט בי בכעס, ולא ענו ולו מילה אחת.

רגע, חשבתי לעצמי, היום קוטיקמוטי (טו' בשבט), ראש השנה לאילנות! אולי בגלל זה הם מעוצבנים עלי.

כן, בטח. הם כנראה רוצים שאני אברך אותם בשנה טובה.


"שנה טובה," קרקרתי, כשאני ממשיך ללעוס בכוח חתיכה קשיחה של לחם שגודלה לא אפשר לה להיבלע בגרוני.

הם עדיין היו עצבניים.
מאוד עצבניים.
אוי אוי אוי.
אולי הם מעוצבנים על זה שתקעתי בחברם הישיש את המטרה והחצים, הבריקה בי המחשבה בפתאומיות, טוב, בסדר, אם הם מתעקשים, אני אבקש מהם סליחה.

"וסליחה אם פגעתי," המשכתי את דברי, בולע את פירורי הלחם האחרונים שנשארו בכפות ידי.

הם עדיין כעסו.
מאוד כעסו.

כל כך כעסו, עד שרימון היה נראה חיוור מבחינתם.
כל כך כעסו, עד שהם העלו את צמרתם למעלה, כך שנותרתי חשוף לפגעי השמש והחום.
כל כך כעסו, עד שחסמו לי את היציאה.
גזעניים.


יומיים ישבתי שם, מנסה לכופף את הענפים הדקים והעבים, לצאת מבין סבכי העלים המקיפים את חלקת האדמה עליה אני נמצא.

שום דבר.

אחרי עוד יום-יומיים כבר ישבתי מיואש על אותו גזע יבש, מביט בקרקע ובוטש ברגבי החול בעצבים ובעוצמה.

כשלפתע נפל לי האסימון.

טוב, אין מה לעשות. לפחות ננסה. עצת השם היא תקום.

ניגשתי באיטיות אל עבר העץ הזקן והחבול, שהשרף הזולג ממנו כבר התייבש זה מכבר, והוא נותר מדמם אך בליבו. העצים הניעו את ענפיהם, מפלסים לי דרך ומעבר.

התכופפתי. ואז אספתי בכפות ידי את שאריות השרף היבש שנשרו על העלווה המרשרשת שעל האדמה. גירדתי אותה מבין סלעים, מגזעים יבשים ומתוך סדקי האדמה.

ואז ניגשתי אל הנרתיק העגלגל, מוציא משם פיסת בד לבנה כשלג, קושר אותה כשק, ומניח בתוכה את השרף.

העץ התכווץ ממרחק מכאב שלווה בחשש. התקרבתי אליו בשנית, מלטף את גזעו הישיש בעדינות בידי האחת, בעוד השנייה מחזיקה בבד.

העץ ניסה להתחמק, אך אז תפסתי אותו במקומו במהירות. הוא נרתע בבהלה מפוחדת. חייכתי לעברו.

הבד שבידי השנייה החל להכביד. פתחתי אותו והוצאתי ממנו את גושי השרף. החורים הדקים שבעץ ניבטו אלי מכל כיוון. נשכתי את שפתי ותחבתי את הגושים לתוכם, מכסה וקושר בבד הלבן והעדין.

"סליחה." אמרתי. "סליחה, עץ. זה לא... לא ידעתי... לא התכוונתי... זה... זה היה בטעות... ת'מבין?"

אך זה לא עזר לי, העץ הביט בי בזעם שגבר מרגע לרגע, ובשנייה שבאתי להתרחק, הוא הנחית את עצמו עלי במכה פוגענית.

בקושי הספקתי לפלוט 'אאוצ'' וכבר כל עצי החורשה שמסביב קרבו אלי בענפיהם, חובטים בי כל אחד לפי תורו.

זה לא יעזור עכשיו, הכתה ההבנה במוחי, הייתי צריך לבקש סליחה מוקדם יותר.

וכך העצים המשיכו לחבוט בי, עד אשר ירד הליל והם התעייפו מזעמם, כך שבנס הם לא חסמו את דרכי אל החופש.

ברחתי משם כל עוד נפשי בי. העצים, למזלי, לא התעוררו, ואני הצלחתי להתחמק מן היער ולהגיע למקום ישוב סמוך.

כעבור שנים שבתי לשם, ועץ ישיש ועייף עמד מולי, ויישר כשראה את פני, חייך.

"זה אתה?" שאלתי.

הוא הנהן לחיוב. ואז סימן לי בענפיו להביט אל האדמה.

עלווה ירוקה כבר לא הייתה שם, אך במקומה, על האדמה התחוחה, החל העץ לחרוט מילים.

סליחה שהייתי כפוי טובה אליך, רשם, פשוט הייתי יותר מדי מרוכז בעצמי ובאגו שלי מכדי להבחין שגם אתה סובל ממני, ולא רק אני ממך.

סליחה שלא מחלתי לך מיד, הרי בזכותך אני חי. וסליחה על זה שהייתי צריך לבקש סליחה, ולא ביקשתי ממך עד עכשיו.


וכך המשיך וכתב, מחק ורשם ומחק, עד שרגבי האדמה התשושים נראו כמו סדקי פניו הישנות יותר מאשר כמו רגבי חול קשים.

"גם אני צריך לבקש ממך סליחה," אמרתי, והופתעתי איך קולי שלי יצא כזה חד ובהיר, "אני זה שלא התנהג אליך בסדר. אני זה שבגללו נחבטת ונשרטת. אני זה שבגללו נזל ממך לב. אני האשם, לא אתה."

שוב שפתי ננשכו, כמו ביום ההוא, ושוב קרבתי אליך, נוגע בעדינות בפיסת הבד הלבנה והקרועה, שעדיין נותרה מן הפעם שעברה.

"סולח?"

העץ הנהן לעברי בחיוך מאושר, ומשהו רטוב החל נוגע בשפתי. הנחתי את ידי מתחת להן, ולא האמנתי למארה עיני הבוכות, עד כי קלטתי שזהו העץ המזיל עימי דמעה.

הדמעות שלי נקוו גם הן. התקרבתי עוד יותר אל העץ הישיש וחיבקתי אותו חיבוק עז. העץ חיבק אותי חזרה בענפי, ושנינו בכינו.

"רגע," אמרתי, והתרחקתי מחיבוקו. ואז הורדתי את הנרתיק העגלגל מכתפי, "אני רוצה להביא לך משהו."

הכנסתי את ידי וחייטתי בתאים, ובסוף נתקלתי במשהו קשיח ועגול. הוצאתי אותו.

העץ הביט בי בתמיהה. המטרה הייתה מונחת בכף יד, קטנה ומחוררת כמו אז, כאילו מתביישת בעצמה שזהו תפקידה, לספוג חיצים מאחרים ולשתוק.

"הנה," אמרתי, והגשתי את המטרה לעץ, "קח את זה בשבילך. אני לא רוצה יותר להמשיך ולפגוע ללא מטרה. כלומר... עם מטרה ללא מטרה. כלומר... הבנת אותי."

העץ הנהן.

"זה מגיע לך," הנחתי את המטרה בין ענפיו של העץ, שלקח אותה בדממה, "אתה עמדת איתי בגבורה ענקית, יחסית לעץ שפגעו בנפשו. אני לדוגמה לא יודע מה הייתי עושה במקומך... אתה גיבור עץ. אתה חזק. רק תאמין שאתה טוב, ותצליח להמשיך ולשרוד."

הבטתי בעץ. סדקיו זהרו כאילו אור זהוב ומסנוור יוצא מביניהם. מכל סדק וסדק, מכל שבר ושבר, הוא צמח, והתעצם. מכל התגברות, מכל מחילה שלי, אני התעצמתי.

חץ ישן וקטן נגלה לפתע על הרצפה למול עיני. אחזתי אותו בידי, ושפשפתי איתו את כפותי בחום.

וישבתי שם, על גזע יבש, והבטתי בעץ זקן.
ושברתי את החץ.



מוקדש לכל המתגברים. לכל המוצאים בעצמם את הכוח למחול. לכל העומדים איתנים למרות שנפגעו, כדכתיב: "אוהביו כצאת השמש בגבורתו." לכל השורדים באמונה, השותקים בתפילה והעומדים במסירות. יהי שכרכם הרב משולם מן שמיא.

אנצל הזדמנות זאת לבקש מחילה וסליחה מכל חברי פורם פרוג בכלל, ומכל חברי קהילת כתיבה בפרט במקרה ופגעתי בהם, בשוגג או שמא ח"ו במזיד, בכל פרטי ודקדוקי הדינים הקיימים, ולומר שאני מוחל מחילה גמורה לכל אדם באשר הוא יהודי אם בטעות ח"ו יצא שנפעתי מדבריו, בין בשוגג בין ח"ו במזיד, בכל פרטי ודקדוקי הדינים הקימיים.

שנה טובה ומתוקה.


(שכוייח גדול ל
@הווה פשוט על ההשראה לסיפור.)
"רד למטה," אומר לי משה דרך קו הטלפון המקוטע למחצה, "אני מחכה לך."

אני, כמו כל בן משפחה טוב, לוקח את מעט מטלטלי ויורד, על אף שאין לי מושג על מה ולמה יצא דווקא עלי חרון האף הזה הנקרא נסיעה ברכב במשך שמונה שעות רצופות.

"יופי, טוב שהגעת," משה צופר לי בלי סיבה, ואני פותח את הדלת ונכנס פנימה.

משה מסיע אותי לירושלים.

כלומר, אני מניח שזה ירושלים. עם משה אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות. אצל משה יש שני סוגי נסיעות: נסיעות לירושלים ונסיעות שמתבררות בסוף שהן היו בעצם לירושלים.

הוא נוהג בשלווה עמוקה של אדם שיודע בדיוק לאן הוא נוסע אבל מסרב לחלוק את המידע הזה עם שאר האנושות.

אחרי כמה דקות של ישיבה מעיקה, הכוללת החלפת תחנות ברדיו כל דקה ורבע וקולות שתיה מפחית קולה מצ'וקמקת שניצבת על מסעד הנהג שבנינו, מוחי כבר קודח מרוב חום ולעיני כבר נמאס לספור רכבים צהובים, ולכן אני שואל סוף סוף: "משה, לאן אנחנו נוסעים?"

משה לא עונה.

זה לא שהוא לא שמע. משה שומע הכול. פעם הוא שמע אותי חושב. אבל יש לו עיקרון: לשאלות פשוטות הוא עונה רק בעקיפין, ואם אפשר הדרך המועדפת היא סיפור.

אנחנו חולפים על פני משאית, שלט חום שמכריז על אתר ארכיאולוגי שבו כנראה נמצא פעם כפתור מתקופת החשמונאים, ומכונית עם מדבקה שמכריזה בגאווה: 'אני פולט עשן!' (יש מצב שבסוף היה סימן שאלה, אבל אני לא זוכר כרגע.). אני שואל אותו שוב: "משה, חם לי כבר ואני צמא, והצ'קמוקים של הקולה עושים לי כאב ראש. למען השם, תוכל להגיד לי כבר לאן אנחנו נוסעים?"

משה מהנהן קלות, כאילו נגעתי בשאלה הפילוסופית העתיקה ביותר מאז שאנוכי שאלתי אם קטניות הן חמץ או לא חמץ, ואומר: "תשמע סיפור."
.​

"במקום אחד," לוחש משה בפתאוס, "היה שדה שאותו ירשו שני אחים מאביהם."

מפה כבר ידעתי לאן זה הולך. אני מכיר את הסיפור עוד מהזמן שהייתי זאטוט חצוף בגן רוחמה. אבל נתתי לו להמשיך.

"עכשיו," הוא אומר, "אחד האחים נשוי עם ילדים, והשני רווק."

אני מהנהן. משה ממשיך.

"בעונת הקציר אסף כל אחד מהאחים את התבואה שלו וערם אותה לעומר גדול. אך בלילה, שכב האח הרווק במיטה וחשב לעצמו: 'זה לא הוגן שבגלל שאין לי אין ילדים ואני אוכל קצת אני גם אקבל חלק קטן יותר.'

והוא קם מהמיטה, הלך לשדה, הסתכל על שני העומרים, ואז העביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו."

"סליחה?" אמרתי.

"חכה," אמר משה.

"באותו הזמן בדיוק, שכב האח הנשוי במיטה וחשב לעצמו: 'אחי רווק. הוא לא אוכל הרבה. הוא בטח לא ישים לב אם אקח לו קצת'. ואז גם הוא קם מהמיטה, הלך לשדה, והעביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו.

"בבוקר קמו האחים. כל אחד מהם הסתכל על העומר שלו וחשב: 'מה זה? למה הוא קטן יותר?' אבל אף אחד מהם לא אמר כלום."

אני מהנהן שוב, לוגם בסתר מהפחית הריקה למחצה שהגנבתי לכיס חליפתי.

"בלילה השני כבר הייתה התקדמות לוגיסטית. האח הרווק הגיע עם שק, והאח הנשוי הגיע עם עגלה קטנה. כל אחד מהם מעביר אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו, משוכנע שהוא היחיד שעלה על הרעיון הגאוני.

בלילה השלישי האח הרווק מביא חמור, והאח הנשוי מביא שני בני דודים. שהם, כידוע, המנוע האמיתי של כל פעילות חקלאית, פוליטית או פלילית במזרח התיכון.

בלילה הרביעי השדה כבר נראה כמו אזור פריקה בנמל חיפה. אלומות זזות מצד לצד בקצב כזה שאם איזה היסטוריון היה רואה את זה הוא היה חושב שנקלע לתקופה הלא נכונה.

בלילה החמישי הם סוף סוף נפגשו באמצע השדה. האחד סוחב שק על הגב, והשני גורר עגלה."

אני שותק, הרכב החבוט מטרטר בעלייה הרחבה של כביש אחד.

"הם נעצרו. מביטים זה בזה.

שתיקה ארוכה בלה בלה בלה תיאורים ספרותיים בלה בלה בלה, ואז אמר הראשון: "אהה! אז אתה הגנב!"

השני אמר: "אני הגנב?! אתה גונב לי כבר שבוע!"

"כעבור חצי דקה הם כבר צועקים.
כעבור דקה הם כבר דוחפים.
כעבור שתי דקות בני הדודים נכנסים לפעולה."

כאן משה כבר מאט את האוטו. אני רואה שאנחנו בתוך ירושלים.

"ובאחרית הימים, כמובן, נחש מה נבנה שם?"

"בית המקדש?" אני מנחש, מרגיש מכווצ'ץ כמעט כמו הפחית הריקה.

משה עוצר בצד הדרך, מחייך. ומצביע דרך השמשה, הישר אל מיקומו של משכן הכנסת.

תודה רבה לרב שלום ארוש שליט"א, דרכו הגעתי לסיפור הנפלא והכה אקטואלי הזה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה