שיתוף - לביקורת Game Over – המשחק נגמר

[חנה ש.]

ב"ה

כולם יודעים שבכל משחק, השאלה היא מי התחיל.
אבל השאלה היותר קריטית, היא מי ינצח.

בשלבים האחרונים של משחק, יש כלל לא כתוב:
אין יותר ניסיונות. אין מקום לטעויות.
הכול הופך לרגע אחד שיקבע אם אתה עובר שלב,
או שהמשחק נגמר.

הזמן, ברגעים האלה, הוא לא שולי. הוא הנשק האמיתי.
אם אנחנו תקפנו, האיראנים יכולים לבחור להוציא את כל הקלפים.
וכשמדובר בקלף עם ציור של פצצת גרעין,
זה כבר לא משחק.

אולי זה נראה כמו משחק דיגיטלי,
אבל ברקע, מתנהל שולחן אמיתי.
וכל צד שומר את הקלפים הכי מסוכנים שלו לסוף.

אנחנו מכירים את זה ממשחקי מחשב:
כשהחיים נגמרים, וכל המסך מתמלא באורות מהבהבים,
והכול רץ בקצב לא אנושי,
ואתה יודע, זהו. זה הסוף.
ובכל זאת, אתה נלחם עד הרגע האחרון.

ואז מופיע המשפט:
"Game Over" – המשחק נגמר.

אבל עכשיו, זה לא משחק מחשב.
זה שלב הסיום של העולם כמו שהוא.
מלחמה בין טוב לרע, בין אור לחושך.
כולם שולפים את כל הקלפים,
והשולחן כבר לא וירטואלי, הוא בוער.

וכשאתה רואה איזה קלף שלפו נגדך,
אתה לא מחכה.
לא מחשב מסלול מחדש.
לא עוצר לחשוב פעמיים.

כי אתה יודע:
תשע דקות, זה ההבדל בין פצצה שכבר עפה בשמיים,
לבין אחת שעצרה את מחול השדים לפני שהתחיל.
ולפעמים, זה לא קלף.
זה כפתור.
אדום. גדול. בוהק.
כזה שאם לוחצים עליו, אין דרך חזרה.
וברגעים כאלה, לא שואלים מי התחיל.
שואלים מי מספיק לעצור.

לקבל החלטה, ומהר, לעצור את הרוע,
זו לא רק החלטה קשה.
זו החלטה מהירה.
מהירה כמו הזמן שנשאר לך
לפני שהמסך מהבהב
ואתה רואה את המילים:
"Game Over" – המשחק נגמר.

 

[ST.R]

איזה רעיון יפה!
תודה עליו!

 

[דודה]

רעיון מקסים וכתיבה זורמת!
אני כל כך אוהבת את הקטעים שלך!

 

[חנה ש.]

רעיון מקסים וכתיבה זורמת!
אני כל כך אוהבת את הקטעים שלך!

ואני כל כך מקווה שאכן ככה זה יהיה.
תודה,
את מעודדת אותי להמשיך,
כי אני אף פעם לא יודעת אם אנשים אוהבים.