אייל ירד מהאופנוע בקפיצה קלה, רוח עליזה עטפה אותו, ליוותה אותו בדרכו הביתה.
רגע לפני שידו נשלחה לידית הדלת, שקט חשוד עלה באוזנו. הוא נעצר.
ידו נדרכה, ונשלחה לכיוון האקדח. תרגע, הוא פקד על עצמו. למה סתם להיות פרנואיד?
השקט הוסיף להתמשך באופן חשוד. ליתר ביטחון הוא עשה סיבוב מהיר סביב הבית.
האורות היו כבויים בחלקו הקדמי, באזור הסלון. מוזר.
הוא זוכר שהרכב של אפרת החנה בחניה, ושכל ילדיו אמורים להיות בבית, ואיתם הרעש והבלאגן.
אז מה למען השם קרה?
הוא שלף את הנייד שלו, סימס ׳היי׳ לאפרת.
חמש שניות חלפו, על מסך הטלפון קפצה הודעה חדשה. אפרת.
הוא נשם לרווחה. חייך מול ההודעה, שלח לב.
אז באמת כולם בבית, מחכים לו לארוחת ערב.
לפתע הבנה נחתה עליו, הכל התבהר לו פתאום.
יש- לו- היום- יום- הולדת.
ממש ממש לו. היום.
חוסר אונים רגעי תקף אותו. הוא לא ממש ידע מה לעשות. אבל לא רצה לאכזב.
כמה שניות של הרהור חלפו עליו, לאחריהם הוא החליט פשוט להיכנס. לזרום עם המצב. להנות.
הוא פתח את דלת הבית בחיוך עליז. שקט וחושך קיבלו את פניו.
דלת הבית נטרקה מאחוריו בבום עדין.
אייל צעד לעבר המתג, מתלבט אם בצעד זה הוא הורס את החגיגה, או מתנהג כמו ילד טוב, שצריך לנהוג לפי חוקים מוכתבים, רק מבלי לדעת מה הם.
הוא הכריע לטובת אור פתוח.
׳קלאק׳ נשמע. האור נדלק. החגיגות החלו.
משפחה שלימה צצה מולו באחת, מגיחה מכל הכיוונים.
וואלה, יש להם עתיד במארבים, הוא גיחך. מעניין ממי למדו….
בלונים עפו באויר, צווחות וחיבוקים של מזל- טוב עטפו אותו מכל כיוון.
הוא חייך ללא הפסקה. מאזין לאלישמע ואליצפן, הזייפנים הידועים, ששרו שיר לכבוד היומולדת שלו.
התרגש מהברכה שהקריאה חוגלת. לא האמין שככה גדלה הילדה שלו.
טיפות מבריקות צצו בעיניו בשעה ששילה רץ אליו, נותן לו חיבוק חזק, כמו מבקש שימשיך להיות לידו, תמיד.
מבטו של אייל נפגש עם מבטה של אפרת.
זיק עבר בעיניהם. אושר של רגע. בקשה לשמוח תמיד.
אפרת וחוגלת נבלעו במטבח, בזמן שאייל רקד עם ילדיו.
שילה על הכתפיים שלו, מוחא כפיים בלהט.
אחרי שהזיעו והאדימו את חייהם, התיישבו מותשים ליד השולחן.
בדיוק אז הגיעו חוגלת ואפרת. עוגה מפוארת אחוזה בידיה.
שירי עוגה עליזים פרצו מגרונותיהם של החבורה, התלהטות נרשמה סביב בעל היומולדת, והעוגה.
אייל עמד שם במרכז, עוגה ענקית תחובה בידיו.
"אפרת? מה... מה זה?" הוא לחש לה. לא ידע מאיפה לאכול את העניין. "הבאת לי עוגה שמתאימה לבר מצווה. לא פחות!"
הפעם האחרונה שקיבל עוגת קומות דביקית, מלאה בקצפת ובראשה תמונה משפחתית מרוחה, הייתה לכבוד גיל שלוש עשרה.
אחר כך כבר נהייתה לו קצת בעיה עם חגיגות יום הולדת ומסיבות. תפקידו ועיסוקיו לקחו אותו לכיוונים אחרים לגמרי.
״כן כן, הבאתי לך את הדבר הכי ענק שהיה בחנות. אל תשאל על מחיר. אני הכחשתי, הקבלה עמוק בפח״, היא קרצה לו.
שניהם ידעו שהכסף פה, הוא לא העניין. לרגעים כאלו – אין מחיר.
״אני שם לב״, הוא בחן את העוגה בעיון רב. חוגלת הגישה לו סכין כסופה.
״אני צריך כאילו לאכול את כל זה לבד?״ הוא שאל, משתנק.
״נראלך אבא?!״ אלישמע גיחך. ״היית מת לאכול את זה לבד!! יאללה תחתוך כבר, אני חייב לטעום״.
אייל מלמל לעצמו, שיש סיכוי יותר גבוה שהוא ימות אם יאכל את העוגה.
אפרת שמעה את המלמול שלו, הפטירה לעברו בחיוך:
״הרבה דברים לא הרגו אותך, אז עוגת יומולדת?״
״צודקת. מה שלא הורג- מחשל״. הוא נתן ביס עסיסי, מבקש בפה מלא, ״אם אמות, תבקשי שיכתבו עליי שהייתי אבא טוב שמת מייסורי קצפת וסוכריות״.
אפרת צחקה קלות, באה לשאול אותו מה היה רוצה שיגידו עליו בתוכן ההספדים.
דפיקה בדלת קטעה את השיחה. היא קמה לפתוח.
אחרי כמה דקות היא חזרה. אייל שאל בסקרנות מה העניין.
היא סיפרה על חברה מהיישוב שבאה להתייעץ.
״למה לא להתקשר פשוט?״ הוא לא הבין.
״אהממ... זה לא היה לטלפון״. אפרת התחמקה קלות, מזרזת את הילדים לקראת סיום האירוע וכניסה למקלחות.
״מקווה שאת לא נכנסת למוסד במקומי, חשבתי שגמרנו עם הפרק הזה בחיינו. הוא אמר בטון קליל, מסתיר עומק משמעותי מאחוריו.
״סוד זה סוד״, היא אמרה בחיוך. ״ואת הפרק הזה לגמרי סיימנו''. וברוך השם על כך.
הנה, אייל גם עובד במה שאוהב, וגם לא מסתכן. יותר מזה היא לא צריכה.
מאוחר יותר, אחרי שהילדים היו רחוצים, ישנים, והבית הבריק, אייל נשכב על המיטה בדרמטיות עייפה. כיאה לאדם שיום הולדתו הייתה סדרת מתקפות הפתעה, ילדים רועשים ועוגה שגרמה לו לתהות האם יש בה שכבות או קומות מגורים.
אפרת, במיטה הסמוכה, טיפלה בשילה.
״אפרת?״, הוא התחיל בטון מהוסס.
״שומעת״. היא הרימה את שילה, מחבקת אותו אליה.
״תודה רבה על היום הולדת. היה נפלא. השמנתי כהוגן״.
״השמנת מביס עוגה או מהזיופים של הבנים?״, היא שאלה בחיוך. בהחלט, היה ערב מוצלח.
״הייי, אכלתי כמעט חצי עוגה בסוף״, הוא אמר באירוניה.
הוא ואליצפן עשו תחרות סוכרים. המנצח היה זה שכמעט חטף סוכרת.
דפיקות נוספות בדלת קטעו את שיחתם.
״מחפשים אותך מהמוסד״. אייל גיחך, קם באנחה לא מוסתרת. ניגש להחליף בגדים.
הכלל של אפרת, שלא פותחים דלת בפיג'מה, היה טבוע בו. הוא לא העז להפר את החוק.
במיוחד לא ביום של יום הולדת. למה לא להיות קצת ילד טוב, אם אפשר?
״ככה זה בסדר?״, הוא שאל את אפרת רגע לפני שיצא מהחדר.
״ככה זה מעולה״. חיוך הבליח על פניה של אפרת. ״אני אצטרף אליך, אחרי הכל, מחפשים אותי״.
״מוזמנת לפתוח״, אייל פינה את מקומו מול הדלת, מפנה לה מקום.
״הו לא!״. היא אמרה בנחרצות, ״את זה אתה לגמרי הולך לעשות״.
״אוקיי״. הוא שמט כתף, נכנע. לחץ על ידית הדלת.
מבלי שהספיק להבין מי עומד לפניו, גוש לבן ודביק, מוכר לו עד כאב, כיסה את פניו. נטף עליו ללא רחמים.
״אלייייי!״. הוא שאג. ״חכה חכה מה אני אעשה לך״. היה ברור לו מי אחראי לפשע.
״יום הולדת זה פעם בשנה, חבר״. אלי תחב אצבע לגוש קצפת, לקק בהנאה.
״וואלה טעים, תגיד תודה לטליה, כן? ואם תרצה, אבקש ממנה מתכון״.
״מעולה, תבקש באמת, כי ביום הולדת שלך אצטרך אותו״. אייל עדיין לא זז ממקומו.
לזה הוא לגמרי לא ציפה.
״טוב חבובי, תאיים על מישהו אחר. ועכשיו הגיע הזמן להתקלח, להחליף בגדים״.
אלי טפח על שכמו בידידות. ״יש כמה חבר'ה שמחכים לך מאד בדירה ממול״.
״אתה לא נורמלי, מישהו אמר לך את זה פעם?״ . אייל עשה את עצמו קשוח.
אלי זיהה זיק נלהב בעיניו. מכיר אותו טוב מדי.
״יותר מפעם אמרו לי, ויאללה עוףף כי אתה מתחיל להתנמס לי מול הפרצוף״.
אייל הסתובב חזרה. מתנהג כמו ילד טוב, ועד הסוף.
אפרת סגרה את הסרטון. ״הכל מוסרט, אם שאלת. ככה זה כשעובדים במוסד״. היא צחקה, קורצת לו.
״את ידעת מכל זה?״, הוא לחש לה, בדרך למקלחת.
״כן, מודה״.
״ואוו…״. לא היו לו מספיק מילים.
״זה ממש יום הולדת של פעם בחיים. תודה אפרת״. הוא אמר לבסוף.
אייל הלך למקלחת, סוגר מאחוריו עולם. בית.
יוצא לאחר מכן לחגוג, להיות, לחוות את החיים.
הנושאים החמים
