הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
21:30 מוצאי שבת פרשת שלח לך
צריך להגיש קטע לסדנת הכתיבה, להקראה.
נותרה לי חצי שעה, ואין לי מושג על מה לכתוב.
אולי סיפור קצרצר? אולי טור עם קריצה? אולי שיר בלי פזמון?
ואולי... פשוט לכתוב על שום דבר?
ולא, זה לא שאין על מה לכתוב. יש! המון!
ובכל זאת אין לי מושג על מה לכתוב.
אולי מרוב שיש המון - ממש המון - אינפלציה של רעיונות, דמויות, מחשבות, תובנות.
מתפזרים. נמרחים. נבלעים באיזה שרבוט אינסופי על... כלום.
כי כשיש יותר מדי - אין כלום! הדף נשאר לבן, והעט מתחיל לרשום... שום דבר.
אולי?
ואולי אכתוב על זה?
על האוחזים בעט הסופרים, שמסתבכים מה לכתוב ואיך, כשהעט מתעקש להיות חופשי - מנקודת מבט של אוחז בעט 'השום דבר'?
או פשוט לא לכתוב?
על כלום ושום דבר?
21:45
סיימתי.
אין לי מושג מה בדיוק יצא פה.
אבל יש לי תחושה שזה הולך להיות הקטע הכי פחות מובן, הכי פחות נקרא, הכי פחות נאהב בתולדות סדנת הכתיבה.
קטע שהולך לעשות היסטוריה, של הכי פחות והכי יותר:
הכי פחות פרגונים על "כתיבה מרגשת".
הכי פחות לייקים בקבוצת הסדנה.
הכי הרבה גבות מורמות משמאל, וגלגולי עיניים מימין.
הכי הרבה גיחוכים. הכי הרבה תהיות.
והכי הרבה חרטה - שלי.
קטע שהוא, בפשטות, שום דבר.
אבל היי, הוא נכתב. וזה כבר משהו, לא?
מצרף במייל את הקובץ
הכותרת: שום דבר.docx
הנושא: כלום
שולח למייל של קבוצת הסדנה.
22:10
התראת מייל. מישהו הגיב.
"לא רציתי להיות שותף לעוולה היסטורית - אז לא לייקתי באימוג'י".
נו, נו. ציפיתי לאחד כזה - אז ויתרתי.
רק חלפו כמה דקות, וכבר מופיעה בתיבה הודעה מהמנחה הראשי, קובי...
״שלום, קיבלנו את הקטע ששלחת,
ולצערי הוא אינו מתאים להקראה.
כתיבה אינטואיטיבית – כן. כתיבה על כלום – פחות.
הסדנה נועדה להשחיז את יכולות הכתיבה, לקדם כתיבה מקצועית, לא לכתוב שום דבר".
כעבור עשר דקות של הלם. אני מתעשת ושולח מייל מנומס:
"זו הייתה כתיבה יצירתית. שיקוף של הלך רוח של כל כותב באשר הוא. חבל על זה. אני לא חושב שזה כל כך גרוע. אני רק משתף אתכם מה אני חושב. תודה".
חמש דקות עברו וכבר מתקבלת התשובה:
"תודה על השיתוף, אבל אני לא מסכים עם דעתך.
הקטע ששלחת לא יתרום שום ערך מקצועי לחברי הסדנה. זה שרבוט מילים שנבע -כך נראה- מתוך שעמום. זה לא מכבד את הסדנא שעוסקת בכתיבה בצורה מקצועית. לכתוב אינטואיטיבי זה מעולה ומקדם. לכתוב על כלום - זה כבר לא".
קיבלתי.
הפנמתי מה שכתב לי מנהל הסדנה הנכבד על חוסר הכבוד שגליתי בשרבוט המילים.
לא נעים.
אבל למי אכפת אם לא נעים?
מאז עבר כמעט שבוע.
אבל כמו פצע שלא מגליד - הקטע 'שום דבר' האומלל נכח כל הזמן בתודעה, הוא לא הרפה.
החלטתי להחיות אותו. אבל בערמה.
אמרתי לעצמי: אם נדרש ערך - נוסיף המון ערך. אם צריך לבזוק קמצוץ ספרותי - נשפוך עליו את כל הדיותות שבעולם.
אבל השרבוטים לא הסכימו. האצבעות הכבידו. והרעיון - לא המריא.
גם כששברתי את הראש בכל המיצגים, למעלה למטה ולצדדים אבל - שום כלום.
וגם כששפשפתי את היד בניסיון טיפשי לחנך אותה שמכאן ואילך לא תנפיק לי סתם שרבוט מילים. אבל היא אחזה.. בשלה, ואני בשלי. ורשימת המילים להצדיק את הקטע האומלל לא עלו בקנה אחד עם ידי הכהה.
רגע לפני שהשלמתי עם המצב, החלטתי לשאול בכוכבים ובמזלות, אולי יתמזל מזלי והחברים מלמעלה יעזרו לי.
הפנתי מבט לעבר השמים, ושאלתי בדומיה צועקת...
איך הופכים שרבוט מילים ליצירה בעלת ערך?
הכוכבים הנמנים על קהילת שביל-החלב משבט 'אוריון', התפוצצו מצחוק, עלי, על מי שחושב את עצמו לבר אוריין, עד שחלבי ודמי נעכרו...
גם מהזרוע המקבילה 'מגן-קנטאור' - מלבד קנטור ולגלוג לא קבלתי קמצוץ הגנה.
לפחות אקבל צדק מ'זרוע-סרגל' הישרה, אמרתי לעצמי, אבל כמו השופטים בירושלים, שאינם, זרוע סרגל מדדה את איכות הטקסט, והפטירה כלאחר יד, "אפס!".
וחברתה, 'זרוע-קשת' לא הסתפקה במילים להביע את נחת זרועה, מתחה את קשתה וירתה לעברי חץ שנון.
נמלטתי כל עוד רוחי בי ופניתי ל'זרוע ברבור' - לשמוע שירה ענוגה ומנחמת על הקטע-כתיבה האומלל. אבל הברבורון שר לי את שירתו האחרונה לאות פרידה...
לבסוף פניתי ל'זרוע פרסאוס' שהגיבה לי בלחישה מעורפלת, כמו סרטן עיוור ביום מעונן... "קטע כל כך יפה כתבת שטוב מאוד שהוא נמחק". הבנתם את הפארסה? אני לא.
בקיצור, כל הזרועות עשו יד אחת נגדי, סנטו בי בקולי קולות. בטלן משעומם, שמחפש להקים לתחייה - טקסט חלוש וקלוש כמו קרני שמש נדיפים... כלך לך מזה.
אבל ניחא. שיגידו. כי מה לזרועות חלביות, עם טקסט בשרי שכזה?
אז החלטתי, לפנות למיטבי הלכת המובילים.
מאדים חביבי, אולי תואיל לשפוך קורט חמימות בטקסט הקריר. אך הוא שילח בי עשן וגפרית.
שבתאי, תגאל את הטקסט מבושה. בבקשה. אבל הברנש הפריח לעומתי הרבה דיסקות קרח... - באחד מהם התנגן השיר "עוד יותר טוב שהטקסט לא עבר"...
נוגה, האירי בפני את הדרך, בקשתי ממנה בקול מתחנן. אך השקט הנוגה מכיוונה, סימן בפניי לאו רבתי!
כוכב חמה, גרום שהקטע יתקבל, יוחמא ויקבל את מקומו הראוי. הפצרתי. אבל הוא הראה לי פנים קפואות כמו קרחון בקיץ רגע לפני שהוא קורס.
יופיטר אולי תואיל בטובך לעשות איתי צדק? אבל הוא לא נע ולא זע. ממש כמו זרוע סרגל.
אורנוס, שים סטוף לסיפור. אך הוא הדף אותי בצבר גז נדיף... ושילח אותי לנפטון - שסחרר אותי ברוח נכאים...
מצבא השמים, שאכזבני קשות, כולל 'החורים השחורים' שלא בלעו את הקטע... נחתי בייאוש על כדור הארץ - שסובב על צירו.
איך שגלגל מסתובב לו, לא?! אבל גלגלי המוח שוב הכזיבו.
בלית ברירה נהגתי כמו שכל כותב יהודי עושה כשהכול מתערבל לו.
הרמתי עיניים למעלה. ופניתי לאחד ששומע גם כשכותבים שטויות. וביקשתי:
"תן לטקסט הזה מקום. תן למילים הללו חיים. גם אם הן - שום דבר".
אז אם איכשהו הקטע הסתנן לכאן מסדנת הכתיבה של קובי ואתם קוראים עכשיו את 'שום דבר'.
תנו לו סימן שהוא משהו... בבקשה תשאירו אותו על הגלגל...
צריך להגיש קטע לסדנת הכתיבה, להקראה.
נותרה לי חצי שעה, ואין לי מושג על מה לכתוב.
אולי סיפור קצרצר? אולי טור עם קריצה? אולי שיר בלי פזמון?
ואולי... פשוט לכתוב על שום דבר?
ולא, זה לא שאין על מה לכתוב. יש! המון!
ובכל זאת אין לי מושג על מה לכתוב.
אולי מרוב שיש המון - ממש המון - אינפלציה של רעיונות, דמויות, מחשבות, תובנות.
מתפזרים. נמרחים. נבלעים באיזה שרבוט אינסופי על... כלום.
כי כשיש יותר מדי - אין כלום! הדף נשאר לבן, והעט מתחיל לרשום... שום דבר.
אולי?
ואולי אכתוב על זה?
על האוחזים בעט הסופרים, שמסתבכים מה לכתוב ואיך, כשהעט מתעקש להיות חופשי - מנקודת מבט של אוחז בעט 'השום דבר'?
או פשוט לא לכתוב?
על כלום ושום דבר?
21:45
סיימתי.
אין לי מושג מה בדיוק יצא פה.
אבל יש לי תחושה שזה הולך להיות הקטע הכי פחות מובן, הכי פחות נקרא, הכי פחות נאהב בתולדות סדנת הכתיבה.
קטע שהולך לעשות היסטוריה, של הכי פחות והכי יותר:
הכי פחות פרגונים על "כתיבה מרגשת".
הכי פחות לייקים בקבוצת הסדנה.
הכי הרבה גבות מורמות משמאל, וגלגולי עיניים מימין.
הכי הרבה גיחוכים. הכי הרבה תהיות.
והכי הרבה חרטה - שלי.
קטע שהוא, בפשטות, שום דבר.
אבל היי, הוא נכתב. וזה כבר משהו, לא?
מצרף במייל את הקובץ
הכותרת: שום דבר.docx
הנושא: כלום
שולח למייל של קבוצת הסדנה.
22:10
התראת מייל. מישהו הגיב.
"לא רציתי להיות שותף לעוולה היסטורית - אז לא לייקתי באימוג'י".
נו, נו. ציפיתי לאחד כזה - אז ויתרתי.
רק חלפו כמה דקות, וכבר מופיעה בתיבה הודעה מהמנחה הראשי, קובי...
״שלום, קיבלנו את הקטע ששלחת,
ולצערי הוא אינו מתאים להקראה.
כתיבה אינטואיטיבית – כן. כתיבה על כלום – פחות.
הסדנה נועדה להשחיז את יכולות הכתיבה, לקדם כתיבה מקצועית, לא לכתוב שום דבר".
כעבור עשר דקות של הלם. אני מתעשת ושולח מייל מנומס:
"זו הייתה כתיבה יצירתית. שיקוף של הלך רוח של כל כותב באשר הוא. חבל על זה. אני לא חושב שזה כל כך גרוע. אני רק משתף אתכם מה אני חושב. תודה".
חמש דקות עברו וכבר מתקבלת התשובה:
"תודה על השיתוף, אבל אני לא מסכים עם דעתך.
הקטע ששלחת לא יתרום שום ערך מקצועי לחברי הסדנה. זה שרבוט מילים שנבע -כך נראה- מתוך שעמום. זה לא מכבד את הסדנא שעוסקת בכתיבה בצורה מקצועית. לכתוב אינטואיטיבי זה מעולה ומקדם. לכתוב על כלום - זה כבר לא".
קיבלתי.
הפנמתי מה שכתב לי מנהל הסדנה הנכבד על חוסר הכבוד שגליתי בשרבוט המילים.
לא נעים.
אבל למי אכפת אם לא נעים?
מאז עבר כמעט שבוע.
אבל כמו פצע שלא מגליד - הקטע 'שום דבר' האומלל נכח כל הזמן בתודעה, הוא לא הרפה.
החלטתי להחיות אותו. אבל בערמה.
אמרתי לעצמי: אם נדרש ערך - נוסיף המון ערך. אם צריך לבזוק קמצוץ ספרותי - נשפוך עליו את כל הדיותות שבעולם.
אבל השרבוטים לא הסכימו. האצבעות הכבידו. והרעיון - לא המריא.
גם כששברתי את הראש בכל המיצגים, למעלה למטה ולצדדים אבל - שום כלום.
וגם כששפשפתי את היד בניסיון טיפשי לחנך אותה שמכאן ואילך לא תנפיק לי סתם שרבוט מילים. אבל היא אחזה.. בשלה, ואני בשלי. ורשימת המילים להצדיק את הקטע האומלל לא עלו בקנה אחד עם ידי הכהה.
רגע לפני שהשלמתי עם המצב, החלטתי לשאול בכוכבים ובמזלות, אולי יתמזל מזלי והחברים מלמעלה יעזרו לי.
הפנתי מבט לעבר השמים, ושאלתי בדומיה צועקת...
איך הופכים שרבוט מילים ליצירה בעלת ערך?
הכוכבים הנמנים על קהילת שביל-החלב משבט 'אוריון', התפוצצו מצחוק, עלי, על מי שחושב את עצמו לבר אוריין, עד שחלבי ודמי נעכרו...
גם מהזרוע המקבילה 'מגן-קנטאור' - מלבד קנטור ולגלוג לא קבלתי קמצוץ הגנה.
לפחות אקבל צדק מ'זרוע-סרגל' הישרה, אמרתי לעצמי, אבל כמו השופטים בירושלים, שאינם, זרוע סרגל מדדה את איכות הטקסט, והפטירה כלאחר יד, "אפס!".
וחברתה, 'זרוע-קשת' לא הסתפקה במילים להביע את נחת זרועה, מתחה את קשתה וירתה לעברי חץ שנון.
נמלטתי כל עוד רוחי בי ופניתי ל'זרוע ברבור' - לשמוע שירה ענוגה ומנחמת על הקטע-כתיבה האומלל. אבל הברבורון שר לי את שירתו האחרונה לאות פרידה...
לבסוף פניתי ל'זרוע פרסאוס' שהגיבה לי בלחישה מעורפלת, כמו סרטן עיוור ביום מעונן... "קטע כל כך יפה כתבת שטוב מאוד שהוא נמחק". הבנתם את הפארסה? אני לא.
בקיצור, כל הזרועות עשו יד אחת נגדי, סנטו בי בקולי קולות. בטלן משעומם, שמחפש להקים לתחייה - טקסט חלוש וקלוש כמו קרני שמש נדיפים... כלך לך מזה.
אבל ניחא. שיגידו. כי מה לזרועות חלביות, עם טקסט בשרי שכזה?
אז החלטתי, לפנות למיטבי הלכת המובילים.
מאדים חביבי, אולי תואיל לשפוך קורט חמימות בטקסט הקריר. אך הוא שילח בי עשן וגפרית.
שבתאי, תגאל את הטקסט מבושה. בבקשה. אבל הברנש הפריח לעומתי הרבה דיסקות קרח... - באחד מהם התנגן השיר "עוד יותר טוב שהטקסט לא עבר"...
נוגה, האירי בפני את הדרך, בקשתי ממנה בקול מתחנן. אך השקט הנוגה מכיוונה, סימן בפניי לאו רבתי!
כוכב חמה, גרום שהקטע יתקבל, יוחמא ויקבל את מקומו הראוי. הפצרתי. אבל הוא הראה לי פנים קפואות כמו קרחון בקיץ רגע לפני שהוא קורס.
יופיטר אולי תואיל בטובך לעשות איתי צדק? אבל הוא לא נע ולא זע. ממש כמו זרוע סרגל.
אורנוס, שים סטוף לסיפור. אך הוא הדף אותי בצבר גז נדיף... ושילח אותי לנפטון - שסחרר אותי ברוח נכאים...
מצבא השמים, שאכזבני קשות, כולל 'החורים השחורים' שלא בלעו את הקטע... נחתי בייאוש על כדור הארץ - שסובב על צירו.
איך שגלגל מסתובב לו, לא?! אבל גלגלי המוח שוב הכזיבו.
בלית ברירה נהגתי כמו שכל כותב יהודי עושה כשהכול מתערבל לו.
הרמתי עיניים למעלה. ופניתי לאחד ששומע גם כשכותבים שטויות. וביקשתי:
"תן לטקסט הזה מקום. תן למילים הללו חיים. גם אם הן - שום דבר".
אז אם איכשהו הקטע הסתנן לכאן מסדנת הכתיבה של קובי ואתם קוראים עכשיו את 'שום דבר'.
תנו לו סימן שהוא משהו... בבקשה תשאירו אותו על הגלגל...
