שיתוף - לביקורת תת סידרה של זבובאים

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה

יצאתי מחדרי בעקבות זעקה מקפיאת דם.
"תהרוג אותה!"

לפני שהספקתי להעיר לשני הבנים שלי על ההיסטריה,
ולפני שהבנתי את מי בדיוק צריך להרוג,
אני רואה את שמעון, לא פחות ולא יותר, עומד על השולחן בסלון.

זה כבר מוגזם לכל הדעות.
אני עוד לא יודעת מי הקורבן, אבל נעליים על השולחן?!
"תוריד את הנעליים!", נזעקתי גם אני, מצטרפת לחגיגת ההיסטריה.

מחיאות כפיים מצלצלות נשמעו.
"תוריד! אתה שומע?!"

שמעון חלץ את נעליו תוך כדי מרדף אחרי החשודה:
יתושה אחת, שמטריפה אותו ואת נתן כבר שעה.
היא ואחותה, שתי יתושות נגד שני הבנים שלי.

כוחות שווים? הצחקתם.
אלה שתיים שמוצצות דם ועפות לך בפנים שוב ושוב.

"אלי, בוא תעזור!" קורא נתן לאחיו השלישי, הקורא ספר בשלווה בחדרו.
לפני שהספקתי להגיב, אני רואה שלושה נגד שתיים.

מכות עפות באוויר.
אני צועקת "די!", אבל שלושת הלוחמים אפילו לא שומעים.

ואז, זה קרה.
שמעון, בניסיון נואש לחסל את היתושה, חבט בעוז…
ושבר את הנורה מעל השולחן.
ידיו נטפו דם. הוא קפץ מהשולחן (בלי נעליים כמובן),
ודרך היישר על שברי הזכוכית שהתפזרו ברצפה.

"אני כולי דם!" צועק שמעון.
"אל תדאג, אני עוד רגע מחסל אותן!" עונה לו נתן.

נתן ואלי מוחאים כפיים בהתלהבות, ואז, צעקת ניצחון:
"הרגתי אותה!"

אני לא יודעת אם הם באמת הצליחו לחסל את היתושות,
אבל דפיקות חזקות בדלת השתיקו את כולם.

פתחתי, ושני שוטרים חמורי סבר עומדים בפתח.
אקדחים שלופים.
"כולם להרים ידיים!"

הם כולם הרימו ידיים. כולל שמעון. עם הידיים המטפטפות דם.

"קיבלנו קריאה על מקרה מצוקה קשה. מה קורה פה?"
אהם… מתגמגם נתן, "פשוט… פשוט לא הצלחנו לתפוס אותם."
"את מי?" שואל השוטר בחומרה.
"את היתושות," עונה נתן.

השוטר מביט בו רגע.
"ואתה, שמעון, למה יש לך דם על הידיים?"
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת שעה של אמהוּת.
אתמול התקשר מנחם, בדיוק כששטפתי כלים.
ריקי היתה זו שהרימה לו ובטבעיות השמורה לבת שש נדנדה: "נו, מנחם! מתי אתה כבר מגיע הביתה? מלאן זמן לא ראיתי אותך!"
"מתגעגעת?" מעטה הציניות נסדק קלות, כמיהה זולגת מבין השברים.
"כןןןן!" חד משמעית. לא רק ריקי, כולנו. אוהבים ומתגעגעים, ועדיין מכבדים את המרחק שהוא מבקש לו; ילד גדול.
אני עוצרת את זרם המים, מבקשת לשמוע כל מילה מאלו של בכורי, רסיס צחוק של קטנתי.
"מחר? כן! אני יכין לך משו טעים! מה?", היא נעצרת, מקשיבה: "כן! בטוח היא מסכימה! מה הקשר!"
"אמא", היא פונה אלי בתמיהה, "נכון שבטח שאת מסכימה שמנחם יבוא מחר?"
אני מושיטה יד לטלפון, תפילה מהירה ו"מנחם! איזה יופי לשמוע אותך. מה שלומך?"
התשובה לקונית כתמיד, זה הטון ששונה. זיק חי, התגעגעתי.

"מה הוא יעדיף, מוקרמים או שניצל ופירה?" אני שואלת את ישראל בערב.
"אני חושב ששניצל?" כשמדובר במנחם, ישראל לעולם אינו בטוח. מנסה, מגשש, מהסס.
זה כואב לי, ואני ממהרת להסכים איתו. יהיו שניצל, ופירה. ואולי גם ירקות צלויים.

בוקר של ראש חודש. אני שולחת את הילדים בכחול לבן, ויודעת שלפנַי חמש שעות של שקט. באחת יחזרו כולם, נרגשים וחסרי סבלנות. בשתים יופיע הבן, ישים קץ לחודשיים של געגוע. אחר כך נתחיל למנות אותם שוב, מאפס.
אני עובדת ברצף כל הבוקר. מסדרת; מפשירה שניצלים; מטאטאת; שוטפת; חותכת ירקות, מכניסה לתנור; מטגנת שניצלים- שחומים במידה המדויקת; מועכת תפוחי אדמה לפירה אחיד.
כמה זמן לא הכנתי לך אוכל, ילד! כמה זמן חלף מאז הצטמצמה אמהותי לשני יסודות: אהבה, וספייס.
אני מהרהרת בימים בהם היתה ליסוד אחד: געגוע.

באחת וחצי מתקבצים אט אט במטבח חמשת ילדי. תכף יחזור אביהם. אחר כך יצטרף השישי.
ברבע לשתיים אני מנחה אותם לערוך את השולחן. מפה חגיגית, מפיות פרחוניות. סכו"ם אמיתי.
אני מביטה בהם, מצטערת עד מאוד שמנחם לא רואה את התמונה היפה הזאת: אחים אוהבים עד כלות.
בשתיים אנחנו מתאספים סביב השולחן הערוך בטוב טעם. ישראל מתפעל מהניחוחות (אני), מחמיא על קיפולי המפיות המרשימים (יהודית), מתרשם מהשלט הצבעוני שהוצמד לדלת, מצידה הפנימי (שרי, ריקי, ברוכי).
שתיים וחמישה. ועשרה. ועשרים וחמש.
שיחה אחת. שניה. שלישית. התוצאה זהה: הלקוח אינו יכול לקבל את שיחתכם כעת.
הילדים בחדר הילדים, משחקים בתרועות במשחק קופסא כלשהו.
סביב השולחן הערוך יושבים רק אני וישראל.
אני לא מעזה להישיר מבט לאיש שמולי. לצער האינסופי.
פורשת ידיים לאנחה שקטה שמתגלגלת בכבדות מקצה השולחן.
שרי קוראת לי, מחדר הילדים. מכונת הכביסה מצפצפת. האוכל לא חם עוד.
אני מצמידה מצח לשולחן, לא מנגבת את הדמעות שנושרות מעיני.
תגידו לי כשהוא כאן.
שיתוף - לביקורת חננאל
חננאל
---
דוקר לי בידיים, בפנים, בעיניים, בכל מקום. ערימות של קש מידי יום חותכות לי בשר, נוגסות בחיי הצעירים. והיום, היום הידיים שלי מלאות חתכים רבים מתמיד. אני מנסה בכל זאת להעמיס עוד כמות של קש על גבי, אולי אצליח להשלים את המכסה של אליצפן, הוא כבר לנצח לא יוכל לאסוף קש. השאיר אותי להתמודד עם לב מורתח ומכסה כפולה.

כואב לי. ושורף. ואין לי טיפת כח להמשיך. אבל אני לא בוכה. אני ממשיך בכל זאת, מחזיק את עצמי בכח. לא ליפול. רק לעבוד. ועוד לעבוד. ועוד.

בסוף המשמרת אני חוטף. חוטף בראש, בגב, ברגליים, חוטף בכל איבר. ואם לפני שעה נטפתי כאב, עכשיו אני נוטף דם. לא הצלחתי לסיים את המכסה היומית שגדלה כל כך. אני משתדל לא לחשוב על אלישמע, השוטר האחראי על הקבוצה שלנו, כמה מכות הוא מקבל בגללי. אני גם משתדל לא להביט בנוגס המצרי שלא מרפה ממני. פחד מוות עולה בי, אני מרגיש שהנה ועוד מכה אחת אני כבר מצטרף לאחי שהלכו. היינו שש, נשארנו שלוש. יהוידע אליסף ואני. שבוע שעבר אלעזר ויהויקים הלכו, היום אליצפן.

כשהנוגס מחזיר את רצועת העור לחגורתו ועוזב אותי שותת דם, אני רואה שמים שחורים, אין ירח. אני יודע שמחר יום שישי. וכמו שאני יודע שקוראים לי חננאל, אני יודע שאחרי שישי מגיעה השבת. אני מחכה לה כל כך, ובכל זאת, מפחד. לא רוצה לחשוב איך יראה הבית שלנו. וכמה איבדנו ממנו. אני יודע שלא כדאי לי ליפול למחשבות האלו. הן מייאשות. אני מספיק מיואש ומפורק בשביל להבין שעוד יאוש רק יחמיר את מצבי, אבל המחשבה על כך שגם היום נעמוד כולנו מול אמא מעלה בעיני דמעות ואני בוכה. היא תראה ששוב אנחנו חסרים, שוב איבדנו חלק מעצמנו. ואז היא תבכה. ותלחש 'אליצפן'. אבא ילטף אותנו במבטו ויבטיח שהגאולה קרובה. שמשה אמר שהיא קרובה. אחר כך נקרע את בגדינו. נתאבל. שוב.

יהוידע מתיישב לידי. אני מנסה להתרומם, הוא לוחש לי שאנוח מעט. ראשי נופל בחזרה. יהוידע כועס. אני רואה שהוא כועס. ואני לא שואל אותו. אני יודע טוב מאוד למה. החמור המצרי ההוא ולא, אינני מתנצל כלל על הכינוי שהדבקתי לו, הוא לא נותן למשפחתי מנוח. וכבר אני רואה ניצוץ בעיניו של יהוידע, הוא רוצה לנקום, זה ברור.

"אתה יודע שלא תועיל נקמה" אני לוחש ליהוידע, קולי רועד ממאמץ. "הוא רודה בנו". יהוידע נוטף כאב. לאחר מכן מוסיף, פחד נוגס בקולו "עוד מעט ולא ישאר ממנו זכר". אני מסכים עם הפחד שלו ובדרך חזור הביתה אני מחזיק את ידו. חזק. מנסה לתת כח. אני חושב שהלילה אבא כבר לא יאמר לנו על הגאולה. על משה. אולי סוף סוף אבא יסכים איתנו ש'די'. שאין מה לעשות כבר. ואולי הגיע העת להרים ידיים.

---

בלילה אני שומע את אמא בוכה. וחושב כמה כואב הוא הרגע הזה בשבילה. עוד ילד שהקריבה על מזבח השעבוד. דמעות עולות בעיני ואני מנסה ללחוש תפילה. עלי. על משפחתי שהולכת ונמוגה, על הגלות הזו. אני מספר לאלוקים שאמא בוכה בלי סוף ואבא כבר לא יודע מה לאמר. אני מספר לו שכואב לי, שאני מתגעגע לאליצפן. לאלעזר. ליהויקים. אחים שאהבתי, אחים שהלכו. אני מספר לו כמה חברים איבדתי וכמה שהשפיות שקעה לה בינות רעמסס ופתאום, בין נחלי הדם.

אני נזכר פתאום בדברי משה. הוא אמר שיש תקווה. ואבא התעקש כל כך להאמין לו. כל החברים שלי מזלזלים בדברי הגאולה, הם אומרים שזה פטתי. אני לא אומר כלום, לא יכול לאמר. כי אבא, על מיטות בניו, על כל תלולית עפר, בקול רועד הזכיר לנו את דברי משה. בבכי הפציר בנו להאמין, והגאולה תבוא, ואלוקים יגאל אותנו מהשעבוד. בטוח. משה אמר.

ועכשיו, כשאבא עמד שוב מול בשורת המוות. וילד שעשועים שהלך. עמד וקרע דש חליפתו. עמד והוריד דמעה. גבו זקוף. עיניו אפורות. וכבר לא הייתי צריך לשמוע על הגאולה. ושהוא מחכה לה. ראיתי. הרגשתי.

אני לא יודע מה מחר יביא אתו, ואם משה התכוון שהגאולה תבוא בקרוב. אני לא יודע אם היא תבוא בעוד חודש או שבוע או בכלל שנה. ויותר.

ואולי היא תבוא כשאהיה בעצמי אבא ואקח את ילדי שיבואו לעוד יום של פרך, לעוד יום של עצמות משתברות. ואולי היא תבוא רק אז. זה לא משנה.

אני יודע. ולא כי אבא אמר. אני יודע ולא רק מרגיש. היא תבוא. הגאולה.

והתפילה הזאת לאלוקים, והתקווה הזאת, מחייה אותי. אני בטוח. ומחכה. בכל יום. שיבוא.

אני מאמין.




"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה… וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."

לא רוצה שיכתבו
יום אחד
באיזו שהיא מגילה
שלא שמעתי אל הקול ההוא,
מקוצר רוח.
מעבודה קשה.
מאמינה.

תמר.

אם המורה בנימין היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל, היה שוקל לעשות הסבה לתפקיד שיבטא יותר את הכושר הרטורי הנדיר שלו.

אבל הוא לא היה מודע לכך, ולכן עמד בכיתת לימוד חנוקה וקטנה, ובזבז את קולו כדי לנאום בפאתוס בפני קומץ תלמידים.

הוא הסביר להם בקולו העמוק על חשיבות האיזון וההליכה בדרך האמצע, בשביל הזהב. "יש המלצה בדוקה לשבירת מידה רעה", אמר כממתיק סוד, "לעקם אותה לגמרי ולהיות קיצוניים בכיוון הנגדי, וכך להתיישר". בתור אמצעי המחשה, עשה שימוש ידידותי בסרגל שנועד להכות ידיים סוררות. כמה ילדים פלטו אנחת רווחה שקטה. נראה שהסרגל יצא מכלל שימוש.

"האמינו לי, הוא עוד יתיישר", צינן המורה בנימין את ההתלהבות, "רק צריך לעקם אותו לצד השני".

הוא ביקש מהתלמידים שיכתבו על פתק מידה רעה או הנהגה שלילית שהם מעוניינים לשנות, והביט בשביעות רצון בפתקים שהחלו להיערם על שולחנו.

"ואל תגידו – נשתנה עוד חודש, עוד שנה..." הניף המורה את הסרגל בדרמטיות, "מחר, על הבוקר אתם לוקחים את עצמכם בידיים, ומעקמים בקיצוניות את המידה שבחרתם!"

הילדים הביטו בו ברצינות תהומית, והנהנו בעיניים בורקות.

בבוקר למחרת, כשנכנס המורה בנימין לכיתה, גילה שהיא ריקה מאדם.

הוא תופף בעצבנות בסרגלו, והמתין.

כעבור שעות ארוכות, החלו התלמידים להיכנס לכיתה בזה אחר זה, חבולים וסתורים.

"מה קרה לכם?" שאל בזעזוע את התלמידים המרוטשים, "ולמה הגעתם רק עכשיו?"

כולם החלו לדבר בבת אחת, והמורה בנימין בקושי הצליח לעשות סדר בבליל הקולות הגועשים.

נתן היה הראשון שקיבל את רשות הדיבור. "כשצחצחתי שיניים הבוקר, לחצתי חזק מידי על השפופרת, ויצאה כמות גדולה משחה..."

"ובגלל זה הגעת רק עכשיו?" שיסע אותו המורה.

נתן הסמיק והשפיל את ראשו. "פעם הייתי פזרן מידי... והרי המורה אמר ש..." הוא התנשם, "אתה יודע כמה זמן לוקח להחזיר את המשחה לשפופרת דרך חור קטן כל כך? ואחר כך אמא שלי גם אמרה לי למרוח קרם ידיים..."

"ואני איחרתי", התוודה איתן, "כי בירכתי לשלום כל אדם שעבר ברחוב. לא תאמינו כמה אנשים עוברים ברחוב אחד! וכמובן, גם כשהשיחה החלה להתפתח, התאמצתי להישאר נחמד. מה לא עושים בשביל לשבור את הרוגז..."

"אני איחרתי כי יש המון קבצנים בדרך מהבית שלי לכיתה", אמר איצי, "אתם יודעים כמה זמן לוקח לעבור בין כולם בשביל לשבור את הקמצנות? וכשנגמר לי הכסף, הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות להשיג עוד..."

ירחמיאל, שעד היום ראה מקרוב מקלחת פעם בעשור, ישב על מקומו, מדיף ניחוח רענן. בגדיו היו נקיים מרבב, מגוהצים למשעי. את פניו כיסתה מסיכת היגיינה הרמטית, ידיו היו עטויות כפפות, ואלכוג'ל אימתני בצבץ מתיקו. 'מעניין', חלפה מחשבה מהירה בראשו של המורה, 'הייתי בטוח שהוא מתולתל במקור'.

יאיר, שאמש עוד היה גאוותן יהיר, החליט לאמץ את דברי הרמב"ן ולא להביט בפני אדם כשדיבר עמו. הוא צעד לבית הספר בראש מושפל ומהר מאוד נתקל בעוצמה בעמוד בטון, ונפל מעולף על אם הדרך.

דובי, העצלן הכבד והגמלוני, החליט לרוץ כל הדרך לכיתה. כשנחבט גם הוא בעמוד הבטון והתעלף על גבי חברו, הנחיתה שלו לפחות הייתה רכה יותר.

צבי הפזיז והנמהר, החליט ללכת במתינות וברוגע, צעד צעד. להביט בכל עשב ולבחון כל עלה, ולהרהר במשמעויותיהם העמוקות לחיים. כשהגיע לעמוד בטון מסוים, ונתקל בשני עצמים דוממים לצידו, נוסף לו עוד חומר מעניין רב למחשבה.

המורה בנימין הביט בזעזוע במה שעולל לתלמידיו, והתלבט כיצד להגיב.

לבסוף, ניסה להסביר להם שיש לכבד את דבריו של המורה, אבל לא לקחת אותם רחוק מידי, לאבד פרופורציות. לא לנהוג בהתבטלות כה גמורה ולאבד את העצמיות.

למחרת, שוב מצא המורה בנימין כיתה ריקה.

הוא שחרר אנחה עמוקה, ופנה להתעלל בסרגל שלו.

חלפו שעות, ימים, שבועות וחודשים, הסרגל הפך לגוש מתכת בלתי מזוהה, והתלמידים טרם הגיעו לכיתה.

'שוב הסיפור של אתמול?... הם לא הפנימו מה שאמרתי להם?!' התפלא.

לפתע הבריק הברק במוחו.

הם כן הפנימו. הפנימו יותר מידי.

הוא נזף בהם על ההתבטלות המוחלטת שלהם למורה, וכעת הם בעיצומה של פעולה קיצונית נגדית. הם לא יתבטלו יותר לשום מורה באשר הוא. לא יפקדו לעולם אף מוסד לימודי.

פעם, המורה בנימין לא היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל. כעת כבר כן. הוא קיפל ציוד, ונפרד מהכיתה החנוקה והקטנה וממשכורת הרעב.

כיום, הוא עוסק בפוליטיקה להנאתו, משתעשע במוצא פיו במדינות רבות ובמיליוני אזרחים. הוא מכניס משכורת לא רעה בכלל, ועושה הרבה כבוד וגאווה למשפחת נתניהו.
קול שרשראות המתכת המקרקשות הדהד בחלל המסדרון הארוך. מנורות פלורסנט ישנות האירו חלקים ממנו, והבלטות הישנות האפרוריות ניסו לשקוע עוד כמה סנטימטרים אל תוך הקרקע. החשוד הובל במהירות, שני שוטרים אחזו בו משני צדיו. ידיו היו אזוקות אל מאחורי גבו, ומדי הכלא גירדו לו בגב.

הוא הוכנס אל תא החקירות, השוטר הימני הפעיל עליו לחץ באזור הצוואר והוא מיהר להתיישב, מחניק נאקה חרישית. השוטר השמאלי מיהר לשחרר את ידיו ולאזוק אותן מחדש אל הבליטה המתכתית שבמרכז השולחן הכבד. כעת הוא היה מאובטח. שני השוטרים טפחו על כפות ידיהם, משל הוא היה עשוי אבק כך שנגיעה בו מצריכה ניקיון יסודי. הוא בן אדם בדיוק כמוהם. אז מה אם יש לו דרכים שונות לשלוף כסף מהבנק? למה הכל חייב להיות דרך הכספומט? למה הוא צריך לשנן סיסמאות מסובכות אם ניתן לשבת לשיחה ידידותית עם פקידת בנק מבוהלת וצייתנית ולצאת עם תיק גב שחור עמוס בשטרות?!

השוטרים גם שאלו למה המפגשים התכופים שלהם, איתו, חייבים תמיד להתבצע במסגרת המשטרתית? הוא באמת נהנה לדבר איתם על פוליטיקה במהלך נסיעה סתמית לתחנת המשטרה הקרובה?

אולי הפעם הם יזכו לשמוע את התשובות האמיתיות. המפקד הורה להם לצאת עם תשובות מהחדר החשוך.

"אז מה, ירון?", פתח השמאלי.
"י-רון", הוא מיהר לתקן, "במלרע לא במלעיל".
"י-רון, בסדר", השוטר גלגל עיניים, "מה הפעם?".
"שום דבר, תגידו לי אתם".
"הנה, אבי, הוא מתחיל עם הקונצים שלו...", אמר השוטר עם הקנקן הצרפתי החום. על דש בגדו הופיע שמו בתוך תג ממותג – בן ציון ביטון.

"תשמע, חבוב", אבי התיישב על השולחן והביט במבט מתנשא על העצור, "יש שתי דרכים לעשות את זה...".
"אני מכיר אתכם ואת השיטות שלכם, נראה לכם שדדתי אתמול?".
השוטרים הביטו זה על זה במבטים לא מובנים, "הממ... כן, אתה שדדת את אתמול, זה כתוב בדו"ח".
"לא חכמולוגים", הוא צעק עליהם, "זה רק ביטוי!". הם עדיין עמדו מופתעים. "הנה. דוגמא. נראה לכם שאני כל כך פתי לחשוב שהמראה על הקיר מראה רגילה? אני יודע שהיא שקופה ושאתם מצלמים אותי מאחוריה...".

הם הביטו על המראה, הביטו עליו, הביטו שוב על המראה ושוב עליו. "אבי, לך תוריד את המראה". אבי הוריד את המראה וחשף מאחוריה קיר לבן שראה ימים טובים יותר. "למה אתה חושב שנצלם אותך מאחורי מראה?", בן ציון שאל בנינוחות, "יש מעליך מצלמת אבטחה...". י-רון הביט מעליו וראה שהצדק עם השוטרים.
"אוף", רטן לעצמו במחשבתו, "הם כבר התחילו עם הטריקים שלהם".

"תראה י-רון", בן ציון התיישב על אחד משני הכיסאות שמולו, "אני אהיה, מה שנקרא, השוטר הטוב, המתחשב, הנחמד, ה...", הוא חיפש דימויים נוספים, "אני אהיה השוטר הטוב".
קול סטירת לחי מצלצלת ואחריה צפצוף באוזנו של ירון נשמע, ככל נראה, בצידו השמאלי, ולאחריו צעקה, "ואני אהיה השוטר הרע".
"אגב, אתה יכול לקרוא לי בנצי".

"אני שומר על זכות השתיקה", ירון החליט לדבוק בקו ההגנה שהציב לו עורך דינו, "אני דורש שיחה לעורך דין שלי".
"עורך דין? שלך?", אבי התקצף, "מה אתה ראש הממשלה? אולי גם נפנק אותך במסאז' ודגים ברגליים... כאן אנחנו שואלים את השאלות ואתה עונה את התשובות, אחרת – אין על מה לדבר!".

"אבי, אבי", בנצי היסה אותו, "תירגע. ראה ירון, אני בעדך". ירון הביט בו במבט חלול. "אנחנו רק צריכים ממך כמה הוד-".
דלת החדר נפתחה ולתוכה נכנס צעיר, כובע משטרתי לראשו, אך בגדיו רחוקים מלהיות מזוהים עם המשטרה. הוא אחז בסיגריה מעשנת ובידו השנייה בכוס קפה.
"יאללה חבר'ה, תורי. צאו להפסקת סיגריה".
"לא תודה, אני לא מעשן", בנצי התנצל, ואבי שאל קצרות, "מי אתה?".

"אני אורי. אני עכשיו לוקח את העניינים לידיים, אני מודה לכם על הזמן שהקדשתם".
"אבל מ-מה?".
"בהצלחה, יש בחוץ בורקסים, תזדרזו שלא יגמרו לכם", אמר אורי והחל לדחוף אותם בעדינות אל מחוץ לחדר, כשסיים נעל את הדלת והתנשף. "איזה נודניקים, נכון?".
ירון הביט עליו במבט חשדן.

אורי ניגש אל ירון והושיט לו סיגריה חדשה, "קח, אתה מעשן?". ירון בתגובה נטל את הסיגריה בין אצבעותיו, ואורי הדליק אותם. לאחר כמה שאיפות, אורי הניח את רגליו על השולחן, לגן לגימה מהקפה המתקרר ואמר: "נעים להכיר, אורי".
"אני י-רון".
"איזה י-רון? אתה קשור לעזרא? החמולה של שמעונוב?", אורי מיד נדלק.
"לא, איזה, אני עובד לבד...".
"וואלה, אתה נראה כמו אחד שמנהל עסק...". הוא המתין לתגובתו של ירון. "מה יש? בלעת את הלשון?".
"אתם המנאייכ, אתה חושב עשו אותי מסוכר? מה, אני לא מכיר את הטריקים שאתה עושה לי? לך, לך תקרא לחברים שלך, חבל על המאמץ שלך".

"אוי, אוי, אוי ירון", הוא נאנח וגיחך בחיוך, "למה להתחיל ככה?". הוא שאף שאיפה נוספת מהסיגריה ואז שלף את הסמרטפון שלו והפעיל סרטון. מוזיקה דרמטית-תאגידית נשמעה, וקול של קריין מקצועי החל לספר על השינויים החדשים במשטרה. אורי דילג כמה שניות ולבסוף סיכם, "בקיצור, נעים להכיר, אני השוטר הסבבה".
"מה זה השוטר הסבבה?", ירון תמה. "אח, עוד פעם עושים ממני צחוק".
"אה", עיניו של אורי ברקו, "טוב ששאלת. החלטנו, כאן במשטרה, ליצור את השוטר החדש – 'השוטר הסבבה'. שוטר שמבין אותך, שוטר שבעדך, שלא בעדך – מה שרק תבחר. אני כאן כמו חבר שלך".
"חבר שלי לא היה מדבר איתי כשאני אזוק".
"צודק", אמר אורי ושלף מפתח קטן מכיס מכנסיו, באמצעותו התיר את האזיקים. ירון שפשף את כפות ידיו הכואבות והביט במבט מבולבל על אורי.
"ראית את המשחק האחרון?".
"כן".
"גועל נפש, למה משלמים לכם, הייתם יכולים לעשות את המהפך של העונה...".

*

וכך נרקמה חברות מעניינת בין השניים. אורי שיתף ירון בחדשות מעולם הפשע, הפלילים, הברונזה, האופנה, הגבייה, החירטוטים, הפוליטיקה והמשטרה, וירון התרברב במעשים שונים שעשה. הם עישנו ביחד, צחקו, ושמרו על קשר קרוב.
אט אט י-רון נפתח יותר ויותר, הוא התרצה והודה בעבירות המיוחסות לו ואף התנהג בנימוס בבית המשפט.

אורי היה בא לבקר את ירון בכלא, מביא לו עוגיות וסיגריות, ויחד הם היו מתעדכנים במה חדש בעולם הפשע.
עד שיום אחד, ירון שאל אותו, "תגיד אורי, אתה שונה מכל המנאייכ כאן, איך זה? מה, אתה לא שוטר אמיתי?".
אורי חייך, לגם מהקפה, ואמר:
"אני עובד על זה. הגשתי קורות חיים. בינתיים אני פשוט בא עם כובע ונכנס לחדרי חקירות. איכשהו זה תמיד עובד".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה