הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תמיד היתה המרפסת. רחבה, נעימה, אחורית, נשכחת. היו שם הפרחים שאהבתי, שורת אדניות בשלל צבעים. היה שם הערסל, שמרגע שהרגליים שלי היו מספיק ארוכות בכדי לבעוט בגדר, הייתי מתנדנדת בו במשך שעות. הלוך חזור, חץץץ- חץץץץ.
שלווה רכה כזאת... שקט... כמה עולמות היו במרפסת! כמה חלומות! כמה חיים...
כשבשעון הוורוד שלי נפגשו המחוגים ממש בסמוך לספרה 5, נפרדתי מהערסל בחיבוק, לחשתי לו- "אל תפחד, מחר אני אחזור" ורצתי הביתה. לא רציתי שהמרפסת תראה בקלוני, כשיקראו לי בנזיפה: שיעורי בית עשית כבר? ומה המורה אמרה? לא רציתי שהפרחים יהיו עצובים איתי...
השעון המשיך לתקתק, תקתוקים קצובים, מהירים. מחוג רודף אחר מחוג, פוגש בו לחלקיק שניה וממשיך במירוץ האינסופי.
גם הוא בורח...?
שנים רבות חלפו מאז, הערסל נעשה מהוה כל כך, ולולאת הברזל שחרקה הרגיזה את אבא, שפסק את גורלו לאשפה. הפרחים נבלו, ואני בכיתי עליהם כ"כ.
כשעזבתי את הבית, המרפסת בכתה. חשופה, כאובה. לא הייתי שם, אבל אני יודעת.
לא היה לי כלום משלי. אכלתי מה שהזדמן לידי, עשיתי לילות עם חברות, מדי פעם הנחתי ראש על ספסל אבן בגינה צדדית. לא זכרתי מי אני, מה אני עושה כאן, אף אחד לא חיפש אותי. לא אבא, לא אמא, אף אחד...
ולילה אחד, כשהלכתי ברחוב צדדי, שמעתי בכי ילדותי. קפצתי. תמיד אני קופצת כשאני שומעת בכי. הרמתי את הראש, ממש מעלי הייתה מרפסת. ערסל חורק. נרעדתי. בתוך הערסל שכב מכורבל, ילד. ילד מתוק, עדין. אולי בן 8, או 9. לא יותר. והבכי שלו, עייף, פגוע- נגע בי, עמוק. בנקודה הכי פנימית בנפש, שלא זכרתי שעוד קיימת בי. או שאולי בנשמה? משהו הזדעזע בי, ואז נשבר. הסתובבתי, והתחלתי לרוץ. זאת לא הייתי אני שהלכה, לא אני מצאתי את דרכי הביתה- זאת היתה המרפסת ששלחה אלי יד, חבקה אותי והצמידה את ראשי אל ליבה.
כשעמדתי בפתחה, מצמצתי בהלם. דמעות חנקו את גרוני, את עיני, אבל לא את ליבי.
לא הכרתי אותה. עייפה, זקנה, בתוך האדניות נראו קיני יונים, ועל הרצפה היו פזורים זרדים, עטיפות איגלואים שילדי השכנים השליכו מן הסתם, גזירי עיתונים מצהיבים וכמה ארגזים אטומים.
ברעד, ברגש שחשבתי שנקבר מזמן, בכל האהבה והגעגוע שבעולם, חיפשתי לי מקום בחיקה, ולא מצאתי.
הבטתי בה, ולא היו מילים בפי. לא היתה לי נחמה להציע לה. חלקנו שתינו מציאות עלובה.
בודדות, מרוקנות, חלשות...
הרכנתי ראש, עיניים ירוקות מצמצו בחזקה, ומאי שם נשרו דמעות בנות 19.
וכבר לא הייתי לבד. היינו שתינו, יחד.
שלווה רכה כזאת... שקט... כמה עולמות היו במרפסת! כמה חלומות! כמה חיים...
כשבשעון הוורוד שלי נפגשו המחוגים ממש בסמוך לספרה 5, נפרדתי מהערסל בחיבוק, לחשתי לו- "אל תפחד, מחר אני אחזור" ורצתי הביתה. לא רציתי שהמרפסת תראה בקלוני, כשיקראו לי בנזיפה: שיעורי בית עשית כבר? ומה המורה אמרה? לא רציתי שהפרחים יהיו עצובים איתי...
השעון המשיך לתקתק, תקתוקים קצובים, מהירים. מחוג רודף אחר מחוג, פוגש בו לחלקיק שניה וממשיך במירוץ האינסופי.
גם הוא בורח...?
שנים רבות חלפו מאז, הערסל נעשה מהוה כל כך, ולולאת הברזל שחרקה הרגיזה את אבא, שפסק את גורלו לאשפה. הפרחים נבלו, ואני בכיתי עליהם כ"כ.
כשעזבתי את הבית, המרפסת בכתה. חשופה, כאובה. לא הייתי שם, אבל אני יודעת.
לא היה לי כלום משלי. אכלתי מה שהזדמן לידי, עשיתי לילות עם חברות, מדי פעם הנחתי ראש על ספסל אבן בגינה צדדית. לא זכרתי מי אני, מה אני עושה כאן, אף אחד לא חיפש אותי. לא אבא, לא אמא, אף אחד...
ולילה אחד, כשהלכתי ברחוב צדדי, שמעתי בכי ילדותי. קפצתי. תמיד אני קופצת כשאני שומעת בכי. הרמתי את הראש, ממש מעלי הייתה מרפסת. ערסל חורק. נרעדתי. בתוך הערסל שכב מכורבל, ילד. ילד מתוק, עדין. אולי בן 8, או 9. לא יותר. והבכי שלו, עייף, פגוע- נגע בי, עמוק. בנקודה הכי פנימית בנפש, שלא זכרתי שעוד קיימת בי. או שאולי בנשמה? משהו הזדעזע בי, ואז נשבר. הסתובבתי, והתחלתי לרוץ. זאת לא הייתי אני שהלכה, לא אני מצאתי את דרכי הביתה- זאת היתה המרפסת ששלחה אלי יד, חבקה אותי והצמידה את ראשי אל ליבה.
כשעמדתי בפתחה, מצמצתי בהלם. דמעות חנקו את גרוני, את עיני, אבל לא את ליבי.
לא הכרתי אותה. עייפה, זקנה, בתוך האדניות נראו קיני יונים, ועל הרצפה היו פזורים זרדים, עטיפות איגלואים שילדי השכנים השליכו מן הסתם, גזירי עיתונים מצהיבים וכמה ארגזים אטומים.
ברעד, ברגש שחשבתי שנקבר מזמן, בכל האהבה והגעגוע שבעולם, חיפשתי לי מקום בחיקה, ולא מצאתי.
הבטתי בה, ולא היו מילים בפי. לא היתה לי נחמה להציע לה. חלקנו שתינו מציאות עלובה.
בודדות, מרוקנות, חלשות...
הרכנתי ראש, עיניים ירוקות מצמצו בחזקה, ומאי שם נשרו דמעות בנות 19.
וכבר לא הייתי לבד. היינו שתינו, יחד.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //