הבהרה: הפרק שלפניכם, הוא אחד מפרקי העלילה המשנית (שהייתה עד עתה בנספח). האירועים שבפרק זה, אירעו ביממה הקודמת לזו המתוארת בפרקים המסודרים. פרטים נוספים, ופרקים בלתי ממוספרים שפורסמו עד כה, ניתן למצוא בקישור הבא:.
נספח לסיפור ׳אשליה׳. זהו נספח (שני, מעודכן ופעיל, אחרי שהקודם אבד בתהום הנשייה) שבו יופיעו קטעי העלילה המשנית, שעתידים להתחבר עם העלילה המקורית הידועה בשם ׳אשליה - סיפור מתח׳. אם אתה אינך קורא של הסיפור - זה הזמן להתחיל. הרכבת עוד לא יצאה מהתחנה. קישור לעלילה תוכל למצוא כאן...
www.prog.co.il
פרק בלתי ממוספר.
קשרים מורכבים.
״המזוקן...״ גלגל דודי על לשונו את הכינוי, על פניו הבעה מוטרדת. ״מי זה יכול להיות?! עוד בוגר ממורמר?!״
אליאב שיגר אליו מבט עוין, וניכר היה שהוא נפגע מהתיאור המרומז בו תיאר אותו דודי. ״היית רוצה שזה יהיה ככה, נכון?!״ שאל, ובקולו הייתה – משום מה, מעין חדווה נקמנית.
דודי נראה כמו מי שמתקשה להבין את כוונתו המדויקת של אליאב. ״תראה,״ אמר בעצבנות. ״אנחנו לא מכירים, ואני חושב שהגיע הזמן שתפסיק לדבר אליי כאילו אתה מסוגל לקרוא את המחשבות שלי. אני מבין שאתה פגוע מזה שאני לא מכרכר סביבך, אבל אולי הגיע הזמן שתפנים – ילד מגודל שכמוך. אתה לא מכיר אותי, מעולם לא הכרת אותי, ואם אני רואה לאן זה הולך – אתה גם לא תכיר אותי. אם יש לך משהו לומר לי – תאמר, ואם לא – ניפרד כידידים, כי בשונה ממך – יש לי הרבה מה לעשות״.
רק כאשר סיים דודי לפלוט את כל הזעם שהצטבר בתוכו, הוא קלט את הטעות שעשה. האווירה בחדר, הפכה ברגע אחד לכבדה. דממה מעיקה השתררה. מזווית עינו, קלט דודי את ברוך – נטוע במקומו, עיניו פתוחות לרווחה – חוששות, אפילו חרדות. ממולו – כיווץ אליאב את שרירי פניו, ונראה היה – שהוא מתלבט כיצד להגיב. משום מה, רק ברגע הזה קלט דודי – עד כמה גדול גופו של אליאב, ועד כמה רחבות כתפיו. פתאום קלט דודי, שמלבד ברוך – בו תלה דודי תקוות קלושות, אם בכלל, לא יהיה איש שיגן עליו במקרה שבו תהפוך הקטטה המילולית לקטטה פיזית. פתאום הוא קלט, שהוא נמצא כאן לבדו, מול הרבה מאוד נערים – שאף אחד מהם לא היה פרטנר נוח לפגישה בסמטה חשוכה, כאשר היחיד שמכיר אותו – הוא ברוך, שנאמנותו לא הייתה ברורה לדודי, וקשה היה להעריך כיצד הוא יגיב במקרה של אירוע קיצוני. ברגע שנחתה אצלו ההבנה, החל הפחד לזרום בגופו, וליבו החל להלום בעוז.
למשך שלושה רגעים, נמשכה הדממה המעיקה. ולאחריהם, עלה חיוך ארסי, פתאומי, על פניו של אליאב. ״ברור שאתה עסוק,״ אמר – ובבת אחת נגולה אבן כבדה מליבו של דודי, כאילו הובטח לו שהמחלוקת תישאר בגבולות המילוליים בלבד. ״אין לי ספק שאתה עסוק,״ חזר אליאב שוב, ובקולו ניתן היה לשמוע תיעוב אמיתי. ״אתה בטח עומד לברר אם למזוקן יש קרובי משפחה בקהילה. אנשים שאפשר יהיה להפעיל עליהם לחץ, בשביל שיצילו את המשרה שלך, לא?!״
בזמן אחר, אולי היו המילים מוציאות את דודי משלוותו וגורמות לו להגיב. אולם עתה, הייתה תחושת הרווחה שלו כה גדולה – עד שבמקום להכעיס אותו, יצרו המילים את התוצאה ההפוכה לגמרי. גל של צחוק בלתי צפוי שטף אותו, והוא ניסה להתגבר עליו בכל כוחו. ״סליחה,״ מצא את עצמו מתנצל, בעודו מתאמץ לחנוק את הצחוק, שמשום מה – התעקש לפרוץ החוצה, בכל מחיר. ״סליחה,״ חזר שוב. ״מתנצל שאני ככה... פשוט, מוזר בעיניי שאתה ממש מאמין בזה. בשטויות שאתה אומר...״
אליאב שילב את ידיו בהפגנתיות. ״אתה מכחיש את זה בכל הכוח,״ אמר. ״וזה רק מוכיח שגם אתה מבין עד כמה הגישה הזו לא מוסרית. אני רק מנסה להבין, איך אתה ישן בלילה – אחרי שאתה בעצמך מבין עד כמה רקובה העבודה שלך...״
דודי קימט את מצחו. ״הבנתי את הנקודה שלך,״ הבהיר. ״אתה מאמין שאני עושה דברים נוראיים במסגרת העבודה שלי, וזה כמובן לא נכון – אבל אני לא רואה איך אני משכנע אותך. אני חושב שבשלב הזה, השיחה שלנו מיצתה את עצמה...״
משום מה, המשיך אליאב להביט בדודי בעיניים חוקרות, ונראה היה שהוא מוטרד ממשהו. הסקירה המדוקדקת לא הייתה נוחה לדודי, והוא מיהר לפנות לעברו של ברוך. ״אני מיציתי כאן,״ אמר בקצרה. ״יש לנו עוד הרבה מה לעשות היום. אתה בא?!״
ברוך הנהן בראשו לאישור, אולם משום מה – נדמה היה שהוא אינו שלם עם ההחלטה. התחושה הכללית הייתה, כאילו הבינו שני הנוכחים בחדר משהו שדודי עצמו עדיין לא הבין, ומכיוון שאף פעם לא אהב דודי להיחשב קשה קליטה – גרמה לו הסיטואציה לחוסר נוחות קיצוני עד כדי תחושת עקצוץ בעורו. ״נו קדימה!״ הוא אמר, פוסע שני צעדים בכיוון היציאה. ״אני באוטו, אל תיתן לי להמתין לך!״
אפילו הפעולה הזו לא הייתה אפקטיבית מספיק. השניים נותרו במקומם, מביטים בו בשתיקה. את ההתנהגות הזו – לא היה דודי מסוגל להכיל. ״נו מה?!״ התרעם. ״יש לכם משהו להגיד?! תגידו! אל תסתכלו עליי ככה. מה כבר קרה?! החולצה שלי מלוכלכת מאחורה או משהו?!״
״החולצה בסדר גמור״, התנדב ברוך להשיב, והאדמומיות על פניו העידה שהוא נבוך. ״אני חושב שאליאב מנסה לומר, שלדעתו – הוא ראוי לתשובות אמיתיות, ולא להתחמקות רפה...״ תוך כדי דיבור העיף ברוך מבט לעברו של אליאב, כאילו רצה לוודא שהוא מבין נכון את כוונותיו. ״בסופו של דבר,״ המשיך ברוך, עם מעט יותר ביטחון עצמי, ״אני חושב שגם אתה תסכים להודות שאליאב נהג איתך בהגינות. הוא אמנם אינו רוצה להיות ידיד שלך, וחבל – כי במציאות אחרת, הייתם יכולים להיות חברים טובים, אבל בסופו של דבר – גם אם אין לשניכם כוונה לדבר שוב זה עם זה מכאן ועד להודעה חדשה, הייתי מצפה ממך – דודי, לתשובות בהירות יותר בקשר לטענות של אליאב״.
דודי היה כל כך מופתע מדרישתו של ברוך, עד שבמשך כמה רגעים – הוא לא הוציא הגה מפיו. רק פניו התעוותו, במה שנראה כמו ניסיון להביע באופן מודגש את התמיהה שלו. ״אני לא מבין אותך,״ הוא אמר בסופו של דבר. ״אתה רואה משהו שראוי לתשובה בטענות של אליאב?! לדעתך, אני אמור לשתף פעולה עם כל עלבון מטופש, ולהגיב ברצינות לכל טענת הבל?!״
שוב החליפו ברוך ואליאב ביניהם מבטים, באופן שגרם לדודי להרגיש שהוא מפספס משהו. ״מה עובר עליך, ברוך?!״ הוא תבע בתקיפות תשובות. ״על החבר שלך אני לא שואל שאלות, כבר הבנתי את הטיפוס. אבל אתה, מה קורה לך?!״
נראה, שהתקיפות בה השתמש דודי – גרמה לביישנות הטבעית של ברוך להתפוגג מעט. ״אני אומר לך מה קורה״. הוא אמר בנימה שהיה בה מעט יותר ביטחון עצמי. ״אני חושב שזה ממש מוזר שאתה מכחיש משהו שכולנו יודעים שהוא נכון. אם אתה חושב שזו טקטיקה ראויה – תגן עליה, ואם לא – תפסיק לעשות אותה. אבל ההכחשות שלך, זה משהו שגורם לנו לחשוב שאתה בעצמך מבין עד כמה זה בעייתי...״
על פניו של דודי הייתה הבעה מבולבלת. ״על מה אתה מדבר?!״ הוא שאל בתסכול מופגן. ״איזו טקטיקה?! באיזו מציאות אתה חי?!״
״הוא חי במציאות, שבה משפחה שלמה משלמת על נער אחד אומלל שירד מהדרך״, הגיב אליאב בניסיון לגונן על ברוך. ״הוא חי במציאות, שבה הורים צריכים להחליט – אם הם מוותרים על קשר עם הילד שלהם, או שהם מוותרים על כל החיים שלהם, ונשלחים לגלות באיזו עיר רפאים בצפון הארץ – בלי חברים, בלי עבודה, ועם אנשים שידאגו שלא תהיה להם שום אפשרות להשיג איזו שהיא התקדמות בחיים, למשך שנים״.
משום מה, דווקא ההאשמות האלו – שנאמרו בכעס כבוש, הרגיעו משהו אצל דודי. פתאום הוא קלט, שהצעיר שממולו – מאמין בכל ליבו במילים שהוא מוציא מפיו. ברגע שקלט דודי שאין ניסיון מצידו של אליאב להכעיס אותו, וברגע שברור היה לו – שהצעיר מאשים אותו בגלל דעות אישיות שלו, שאין להן שום קשר עם המציאות, חש דודי – כאילו המילים הקשות כלל אינן מופנות אליו. פתאום הוא יכול היה לראות את הצעיר שממולו – כפי שהוא באמת. אדם אומלל שהחיים הרעו עמו, והנחמה היחידה שלו – היא האשמה של המוסדות בהם הוא גדל והתחנך.
״אוקי!״ הכריז דודי, מצליח להעלות על פניו חיוך קטן ושליו. ״בואו נעשה קצת סדר בעובדות״.
הוא הפנה את מבטו לעבר אליאב, מביט אל תוך העיניים הנוגות. ״אם אני זוכר נכון את מה שאמר לי ברוך,״ הוא אמר בקול בטוח, ״המשפחה שלך אף פעם לא הייתה חלק מהקהילה שלנו, ככה שאני די בטוח בזה שהדברים שאתה מאשים אותי בהם – לא מבוססים על חוויה אישית, אלא על שמועות ששמעת מכל מיני מקורות מפוקפקים, אני צודק?!״
אליאב הטה את ראשו. ״החוויה האישית שלי,״ אמר – ובקולו הייתה נימה של תיעוב, ״כוללת – למרבה המזל, רק דברים משמחים כמו סילוק מהישיבה, תחנונים במשך שבועיים לכל קיר עם פרצוף של בן אדם שיש לו אחריות כלשהי בעניין, ניתוק בכפייה מכל חבר שהכרתי, ועוד הרבה הנאות מהסוג הזה. אני מסכים, שלמשפחתי לא היה התענוג לחוות את כל זה, אבל אני יודע היטב איך המערכת עובדת. זה שלא חוויתי את ההתנהלות הזו על בשרי, לא אומר שהמקורות שלי מפוקפקים״.
דודי הניד את ראשו. ״אני באמת מבין את הכעס שלך,״ אמר, ובקולו הייתה כנות. ״אני באמת מבין, ולמרות זאת – אני חושב, שגם אתה תסכים – שיש הבדל גדול בין מה שהחוויה האישית שלך מעידה עליו, ובין מה שאתה מאשים בו את המערכת. אי אפשר להתעלם מההבדל בין הרחקה של תלמיד אחד, שזו פעולה קשה – אבל בהרבה מקרים אין ברירה אלא לבצע אותה, לבין ההאשמה שלך – על פיה, אנחנו מענישים משפחה שלמה בגלל דבר שהיא אינה אשמה בו״.
על פניו של אליאב עלתה הבעה כאובה. ״לצערי,״ הוא אמר, ״יש לי מקורות אמינים ומבוססים. אבל אין לי שום סיבה לשכנע אותך. אתה איבדת מזמן את שיקול הדעת, ואתה תכשיר כל דבר שהמערכת תעשה, גם אם זה יהיה עוול שזועק לשמים״.
הנחרצות של אליאב הרגיזה את דודי, אבל לעת עתה - הוא בחר להתאפק. מבטו פנה אל ברוך, שעל פניו הייתה הבעה חששנית, כאילו התלבט אם נהג נכון. ״אני לא מאמין שאני צריך לנהל את השיחה הזו איתך,״ אמר דודי בחומרה, מדגיש את המילה האחרונה. ״כבר ראיתי אנשים שהיו קרובים למשפחה, ולמרות זאת – בשלב מסוים, הם הפנו עורף למשפחה ולקהילה. כבר שמעתי שמועות מופרכות, מצוצות מהאצבע, לגבי כל מיני פעילויות שהקהילה עושה נגד הציבור, וכבר הייתי עד למקרים בהם הצליחו שמועות מהסוג הזה לחלחל עד לאנשים המקורבים באמת. אבל ממך, ברוך – לא הייתי מצפה לזה. אני שואל את עצמי, האם אשתך יודעת מה אתה חושב על אבא שלה?! האם שיתפת פעם את אחד הגיסים שלך, בחשדות שאתה מטיל במערכת כולה?!״
ברוך היה נבוך, ונראה שהוא לא מצא את האומץ להשיב. בזמנים אחרים, מן הסתם – היה דודי מבין את אי הנעימות של ברוך, ומקפיד לשמור על כבודו. אולם ברגעים אלו – חש דודי כלפי ברוך, רגשות די שליליים של כעס והאשמה. מבחינתו, ברוך לא נהג עמו בהגינות כאשר הוא מנע ממנו מידע על הקשר שיש לו עם אליאב, והוא היה נחוש להחזיר את כבודו האבוד. ״כמו שאני מנחש,״ אמר. ״לא שיתפת איש מבני המשפחה בחשדות שלך. החלטת להאמין לאנשים זרים, שסיפרו לך הבלים על המשפחה של אשתך, במקום להבין – שלכל האנשים האלו יש אינטרס. כולם מעוניינים רק להכתים את הקהילה, בגלל חשבונות מטופשים שלהם עם המערכת. זה נראה לך הגיוני, לתת משקל לשמועות מופרכות – מול המציאות הקיימת שכולנו רואים מול העיניים?!״
ברוך עדיין שתק, וכנראה מהסיבה הזו – נטל אליאב את רשות הדיבור. ״אני מבין שאתה שקוע כל כך בלרצות את משפחת חזן המהוללת,״ הוא אמר, ובקולו נימה לועגת. ״עד שאתה עיוור לגמרי למציאות שמול העיניים שלך. מבחינתך, ברוך הוא לא בסדר – כי הוא מרשה לעצמו להסתכל סביבו. בעיניך, הוא אמור לסגור חזק – חזק את העיניים, כדי לא לראות את העוולות שנעשות מדי יום ביומו על ידי אנשים בכירים בקהילה. אם היית בן אדם הגון, היית מבין – שפעולות כמו אלו שכולנו יודעים עליהן, הן העוול האמיתי. אם היית בן אדם הגון, היית עושה מה שאתה יכול כדי להפסיק אותן...״
דודי נאנח. ״אתה מוציא את דבריי מהקשרם בפעם האלף״. הכריז. ״לרגע לא אמרתי שברוך צריך לעצום את העיניים. ממש לא. ההיפך הוא הנכון. כוונתי האמיתית הייתה, שהמציאות האמיתית שכולנו רואים בעיניים – היא מציאות שבה הרב ובני משפחתו, עושים הכול בשביל שהקהילה תתפתח ותצליח. המציאות הנראית לעיניים היא – שאין אדם אחד בקהילה, שהרב לא יעשה הכול בעבורו. המציאות היא, שאתם – שניכם, מעדיפים לסגור חזק – חזק את העיניים ולהאמין לשמועות זדוניות ממקור מפוקפק, במקום לפתוח אותן ולהבין שהמציאות האמיתית רחוקה מאוד ממה שאתם חושבים...״
למשך כמה רגעים השתררה שתיקה. ברוך היה מהורהר, ודודי שיער שהוא קיבל את הדברים – גם אם באופן מוגבל. מאליאב לא הייתה לדודי כל ציפייה, ומבחינתו – העובדה שהצעיר נותר לעמוד בשקט, הוכיחה שהוא איבד לעת עתה את היכולת להגיב, כך שלמרות הפנים הזעופות – חש דודי תחושה נוחה למדי, בפרט לאור העובדה – שהשניים היו ביתרון מספרי כלפיו.
״טוב...״ הוא מיהר לסכם, לפני שהמצב ידרדר שוב. ״אני חושב שהגיע הזמן לזוז מכאן, אלא אם כן יש למישהו משניכם משהו להוסיף...״
כפי שצפה דודי, הגיב ברוך לקריאה בהסכמה כנועה. ״אני מצטער,״ הוא אמר לאליאב. ״אנחנו פשוט צריכים לזוז. אני מקווה שניפגש בנסיבות משמחות יותר״.
אליאב הנהן בראשו, ממלמל ברכת שלום רפה. מבחינתו של דודי, היה זה הרגע הנכון לעזוב, והוא מיהר לנוע ממקומו – כשתחושת רווחה פושטת בעצמותיו. ״קדימה,״ הוא האיץ בברוך. ״התעכבנו הרבה יותר ממה שחשבתי״.
השניים כבר היו מחוץ לדלת חדרו של אליאב, כשקולו של הצעיר קרא מאחורי גבו של דודי. ״אתה, חכה רגע,״ הוא אמר, ולא היה ספק שקריאתו מופנית לכיוונו של דודי. ״יש לי משהו בשבילך״.
דודי הופתע מהקריאה. בעיניו, לא יכולה הייתה להיות סיבה טובה לקריאה הזו – לאור ההתנהגות העוינת של הצעיר. ״אני ממהר,״ הוא אמר, מציג את עצמו כאילו הוא מציץ בשעונו. ״יש לי הרבה עבודה לעשות״.
אליאב לא התרשם. ״זה ייקח רגע אחד,״ הוא אמר.
דודי נעמד על מקומו מסתובב בעצלתיים לעבר אליאב. ״נו, דבר,״ אמר בחוסר חשק, ״רק תעשה את זה מהר״.
על פניו של אליאב עלה חיוך בלתי מוסבר. ״לפי מה שאני רואה,״ הוא אמר. ״אין לך מושג לגבי הסודות האפלים של המשפחה שאתה משרת״.
״אני לא משרת אף אחד״. הגיב דודי אוטומטית. ״ואת ההבלים האלו, כבר שמעתי. אם יש לך משהו לחדש לי, אז זה הזמן. אם לא...״ הוא העיף מבט לעבר הצד המרוחק של המסדרון, מרמז על רצונו לעזוב בהקדם האפשרי.
החיוך על פניו של אליאב נמחק תוך שבריר שנייה. ״אם אתה כל כך בטוח בכך,״ אמר בקול מסתורי. ״תשאל את הרב חזן, היכן נמצא הבן הבכור שלו, ראובן, ומה הסיבה לכך״.
דודי נאנח. ״כל כך צפוי...״ הגיב מיד בנימה משועממת. ״כמה קל להיטפל לפרשה ישנה כל כך, שנטחנה עד דק אצל כל רכלן במדינה. כמה קל להוציא שם רע על אדם שכל הרצון שלו הוא רק להיטיב לאחרים, ולבזות אותו – באמצעות עיסוק בחיים האישיים שלו בכיכר העיר. אם אתה חושב שהקרע הכואב הזה בתוך המשפחה הוא שיגרום לי לחשוב אחרת על הרב ועל המשפחה שלו, אתה טועה לגמרי. ההיפך הוא הנכון. מי שראה, כמוני, את הניסיונות של הרב לקרב אותו. את הנכונות לתת כל דבר, כולל הכול, כדי למנוע את מה שקרה. את המלחמה של הרבנית בשביל להשאיר אותו איתנו – לעולם לא יחשוב דבר רע על שני האנשים הנפלאים האלו. אהבתי את ראובן, היינו חברים אמיתיים – עוד לפני שהתחלתי את הפעילות לצד הרב, ולמרות זאת אני אומר לך – שהרב והרבנית נתנו לו הכול״.
״כשהוא הגדיש את הסאה, והישיבה הייתה קרובה לסלק אותו,״ המשיך דודי, קולו מלא תוכחה. ״הרב כבר לא יכול היה לעמוד בלחץ. מצד אחד, הוא חשש – כמו כל אבא, מפני מציאות שבה ירחיקו את ראובן. הוא ידע, שראובן לא יעמוד בזה. מן הצד השני, הוא חשש לנזק הרוחני שייגרם לבחורים האחרים, אלו שראובן עלול היה לפגוע בהם רוחנית. אתה יודע מה הוא עשה?!״
אליאב משך בכתפו. ״זה לא באמת מעניין אותי״. אמר באדישות.
״זה אמור לעניין אותך ועוד איך!״ התרתח דודי. ״אתה אולי חושב שאתה יודע הכול, אבל אין לך מושג. באותו הזמן, הרב קיבל החלטה קשה. הוא פרש מראשות הוועדה שניהלה את הישיבה. הוא פרש מכל תפקיד שיש בו השפעה, והוא הודיע לראובן – שמעתה, הוא ברשות עצמו לגמרי. זה החזיק מעמד חודש או חודשיים, כי ראובן בעצמו הבין – שאין מי שיגן עליו. אבל בסופו של דבר, כולנו יודעים איך זה נגמר״.
אליאב חייך חיוך לועג. ״אתה שומע את עצמך?!״ הוא תקף. ״בעיניך, זה צעד נורמלי?! אתה חושב שהפרישה שינתה משהו?! אתה חושב שכל הצוות האחראי – שכחו פתאום מי אבא של ראובן?! אתה חושב שהם היו יכולים באמת לפטר את מי שנותן להם את המשכורות?!״
דודי נענע את ראשו. ״אתה עד כדי כך שקוע במרמור על המערכת, עד שאפילו צעד כזה – שהייתה לו השפעה לשנים ארוכות, נראה בעיניך כמו צעד בלתי מספק. בעיניך, אני מבין, היה הרב צריך לשלוח את הבן הסורר שלו לגלות, רק כדי שלא יהיו רכלנים שיאמרו שהוא קיבל יחס מועדף. תרשה לי לומר לך, שגם אם הוא היה עושה את זה – עדיין, אנשים מהסוג שלך היו ממשיכים לרכל ולהתמרמר. אם אתה מחפש לראות תככים ונטיות אישיות בפעולה שכל כולה גדלות נפש – הבעיה היא אצלך״.
אליאב העלה על פניו הבעה מזלזלת. ״אל תאבחן את הבעיות שלי״. אמר בנימה אטומה. ״תתמקד בבעיות שלך, ובמקרה הזה – אני חושב שיש הרבה. הראשונה, אם אתה שואל אותי, זו ההליכה העיוורת שלך אחרי כל מה שהאחראים עליך מצווים. אני מניח שכבר מיצינו את השיח הזה, אז בוא קח ממני עצה אחת נבונה. בשיחה הבאה שלך עם הרב, שבוודאי תהיה עוד זמן קצר – לאור העובדה שאין מישהו אחר שיסכים להחליף אותך בתפקיד העבדות התמידית שלך, תשאל את הרב – מה הקשר שלו לאיש העסקים העבריין, נמרוד גואטה. הוא בטח יאמר לך שהוא לא מכיר אדם כזה, ולכן – אשמח אם תזכיר לו, שבמחזור הראשון של הלימודים באוניברסיטת ניו יורק – הם ישבו זה לצד זה, כיסא לצד כיסא״.
עיניו של דודי התעגלו בתדהמה. ״אתה נפלת על הראש?!״ הוא שאל. ״על מה אתה מדבר?!״ תוך כדי מחאה, הוא העיף מבט לעבר ברוך - כאילו רצה לוודא שהמידע לא נקלט באזניו. לרוע המזל, נראה היה שברוך שמע את הדברים, ומתגובתו – נראה היה שהוא קיבל אותם בתדהמה גמורה, כך שדודי מוכרח היה לדחות אותם, באופן שיהיה ברור שאין בהם אפילו צל של אמת. ״כבר הבנתי את הגישה שלך,״ הוא אמר. ״אתה מסלף עובדות ומוציא אותן מהקשרן בצורה שלא תיאמן. לידיעתך, הרב חזן מעולם לא למד באוניברסיטה. בצעירותו, כאשר הוא התגורר עם משפחתו בניו – יורק, הוא למד בישיבת ׳תורה מסיני׳ במונסי – אצל רבי יצחק זאב גוטמן, שדחף אותו לעלות לארץ, כמו שבאמת קרה בסוף. הפרטים האלו מפורסמים בכל במה אפשרית, ואני לא מבין איך אפשר לחלוק עליהם. אם אתה רוצה לשקר – תשקר, אבל תחשוב לפני. אתה מפיץ כאן שמועות שאפשר להפריך בשבריר שנייה, וזה הורס את האמינות שלך יותר מכל דבר אחר!״
אליאב צחק צחוק אפל. ״פתאום אתה דואג לאמינות שלי...״ הוא גיחך. ״אני מבין את הלחץ שלך. אני מבין איך זה ייראה, אם פתאום יתברר – שדווקא הרב חזן, מי שתמיד נחשב לסמל היציבות, היה בעברו מתנדנד בין העולמות. כמובן, שאם הייתם ישרים – הייתם מספרים את האמת. כל אחד יכול להתנדנד, ולכל אחד יש סיכוי לחזור. אבל למישהו היה אינטרס להפוך את הרב חזן לאגדה, ולמחוק מהעבר שלו כל כתם וכל פגם. כך יצא, שמידע כזה – מכניס אותך לחרדות קיומיות, ואתה אוטומטית מתחיל לחשוב על התגובה של כל הרכלנים ויושבי הקרנות...״
דודי ניער את ראשו. ״על מה אתה מדבר?!״ אמר בתסכול. ״רואים שהפסקת ללמוד גמרא לפני הרבה זמן, כי המוח שלך מלא בשטויות. אתה חושב עקום לגמרי, מבחינתך – כל מה שלא תואם את ההנחות שלך, הוא תוצאה של הסתרה, של סוד אפל. תתאפס על החיים שלך, ילד! תתחיל להיות יציב!״
ההתנשאות המכוונת של דודי, קוממה את אליאב, ועל פניו – עלתה הבעה זועמת. ״כרגיל!״ הוא אמר בקול מלא תרעומת. ״כל מי שלא נראה כמוך, הוא בטח ילד. כל מי שלא חושב כמוך, הוא בטח מעוות. אף פעם אתה לא טועה, אין שום דבר שאתה לא יודע...״
״לידיעתך!״ הוא המשיך, וקולו היה כה גבוה – עד שהנערים האחרים ששהו עד עתה בסלון, התעוררו מרביצתם. דודי יכול היה להבחין בהם – מציצים מקצה המסדרון, והסיטואציה הפכה פחות נעימה מרגע לרגע. ״לידיעתך!״ חזר אליאב שוב על הקריאה, כשראה שדודי אינו מרוכז בדבריו. ״אני לא מעוות, ואני בטח לא ילד, ואם חשוב לך לדעת – אני גם לומד גמרא מדי פעם. אל תחשוב שאתה יותר טוב ממני, ותהיה בטוח – אתה לא יודע הכול!״
עיניו של אליאב פנו לעבר ברוך. ״אני שולח לך למייל תמונה״. הוא אמר. ״בתמונה רואים בבירור את מה שדודי מנסה להסתיר. אני מניח שהוא מכיר את ההיסטוריה של הרב, אבל כדאי מאוד שתחקרו טוב טוב על הקשר בין הרב לבין האיש שלידו – מר נמרוד גואטה. אני מניח שתגלו דברים מעניינים מאוד, ואולי זה יעזור לך...״ הוא הפנה בפתאומיות את מבטו לעבר דודי. ״אולי זה יעזור לך להבין, שלא כל מה שאתה חושב הוא באמת נכון״.
על פניו של ברוך ניכר חוסר הנעימות שלו. ״זה נשמע מעניין...״ הוא אמר. ״אבל אני מוכרח לומר לך, אליאב. לי אין שום אינטרס בזה, ואני ממש מנסה להימנע מלהתערב בעניינים כאלו. אף פעם לא התעניינתי בעבר של הרב חזן, אפילו לא ידעתי שהוא גר פעם בחו״ל, ואני מוכרח לומר – שבעיניי, ברור שאם הוא הגיע לאן שהגיע – היו לו תקופות קשות בחיים, שחיזקו אותו והפכו אותו למנהיג. אני מבקש ממך באמת, אל תערב אותי בכל זה, ובמיוחד – תימנע מלשלוח דברים למייל שלי. בעיקרון, זה המייל של אשתי, ולא הייתי רוצה לנסות ולדמיין מה תהיה התגובה שלה אם יגיע אליה חומר כזה...״
אליאב הביט בריכוז בפניו של ברוך. לאחר כמה רגעים הוא הנהן, פונה ישירות לעבר דודי. ״תן לי את המייל שלך, אם אתה אמיץ מספיק״. הוא אמר בנימה מתגרה.
דודי לא יכול היה שלא להגיב לאתגר. היה בכך אמנם סיכון, משום שהוא חשש שהצעיר עלול להשתמש בכתובת המייל ולמלא אותה בתכנים של שנאה ומרמור, ולכן – הוא העדיף לספק לו כתובת מייל ישנה שלו, שכבר מזמן לא הייתה בשימוש. למרבה המזל, מיהר הצעיר לשוב אל חדרו, ודודי יכול היה לנשום לרווחה.
כמה דקות לאחר מכן, ישב דודי במושב הנהג במכוניתו, עיניו מביטות בכעס אל השמש – שהייתה קרובה מאוד אל נקודת השקיעה. ״בזבזנו את כל היום!״ הוא אמר בכעס. ״ואתה...״ הוא הפנה את מבטו הזועם אל ברוך. ״יש המון הסברים שאתה חייב לי!״
ברוך עטה על פניו הבעה נינוחה. ״ציפיתי לזה,״ אמר בקלילות. ״ידעתי שתרצה הסברים, ולכן התלבטתי מאוד אם לבוא. זה בסדר, אני לא מפחד משאלות, אבל בינתיים – ברשותך, אני חייב לנוח קצת״.
לפני שהספיק דודי לומר מילה, נשען ברוך אחורנית. הוא שילב את ידיו, עצם את עיניו, והרפה את כל שרירי גופו.
בעיני דודי, לא היה שום ספק שמדובר בהצגה. בני אדם אינם נרדמים מהר כל כך, וברוך כבר ישן לפני זמן לא רב, בנסיעה הלוך. למרות הרצון העז לנער את האברך שממולו, בחר דודי להתאפק – מתוך הבנה, ששום דבר טוב לא ייצא מכך.
בנוסף, הייתה לדודי סיבה לשתף פעולה עם ההצגה. המילים האחרונות שאמר לו אליאב, בעניין העבר של הרב מרדכי, הטרידו אותו יותר ממה שהוא היה מוכן להודות, והוא היה מוכרח להבין – האם יש בהודעת המייל שנשלחה אליו מידע מפליל כלשהו, שיהיה צורך לנקות בעתיד.
המכשיר היחיד שהיה ברשותו, ממנו ניתן היה להתחבר אל חשבון המייל שלו – היה, למרבה הסרבול, המחשב הנייד המיועד לעבודתו, שהיה מוטל עתה עמוק בתא המטען. למרות התשישות שלו, ולמרות הרצון להיות בחברה מוכרת – שאינה כוללת נערים שהשהות בקרבתם היא בחזקת סכנה, או אברכים שמשתפים פעולה עם אותם נערים פוחזים, בסופו של דבר – גברה הסקרנות שלו, כך שבסופו של דבר – הוא מצא את עצמו יושב, כשעל ברכיו מחשב נייד גדול ומסורבל, ממנו משתלשלים כבלים לכל עבר. בתנועה קלה, הפעיל דודי את המחשב. הנתב האלחוטי המסונן שלו השמיע – כדרכו, צלילים רמים. ודודי – כדרכו, הבטיח להחליף אותו בהקדם האפשרי. הפעילות במרחב המצומצם הייתה מסורבלת למדי, אבל איכשהו - הצליח לבסוף דודי, לאחר תהליך מתיש, להעלות את חשבון המייל השכוח אליו הוא ביקש לשלוח את התמונות.
בחשבון המייל, שלא נפתח חודשים, היו מאות הודעות חדשות, רובן כללו פרסומות או דואר זבל שמשום מה לא זוהה על ידי המנגנון האוטומטי. למזלו, ההודעה של אליאב נשלחה זה עתה – כך שהוא לא היה צריך לעבור על הרשימה ולסנן ממנה את ההודעה המתאימה. אצבעו המונחת על משטח המגע נעה בקלילות, ועל הצג עלתה תוך כמה רגעים תמונה גדולה ועמוסה.
הסגנון לא הותיר מקום לספק. ברור היה שזוהי תמונת מחזור שנתית, ומכיוון שהכותרת העליונה הכריזה ׳אוניברסיטת ניו יורק, מגמת פיזיקה למתחילים ג׳5,׳ לא היה שום ספק בנוגע לשאלת המסגרת בה צולמה התמונה. תחת הכותרת - הופיעו עשרות תמונות צפופות, ששתיים מהן היו מסומנות בעיגול אדום.
דודי הגדיל את התמונה, ושוב הגדיל, עד שהפרצופים הפכו מטושטשים לגמרי. אולם, למרות הטשטוש – לא ניתן היה שלא לזהות את השמות שהופיעו מתחת לתמונות.
דודי מיקד את התצוגה בעיגול הראשון, מזהה מיד את השם ׳נמרוד גואטה׳ שהופיע תחתיו.
בתנועה קלה, שינה דודי את התצוגה כך שהיא תתמקד בתמונה המסומנת השנייה. למרות שהתמונה הייתה מורכבת מפיקסלים מוגדלים שהקשו על הראייה, היא הייתה איכותית מספיק – בשביל שניתן יהיה לזהות בה, דמות צעירה ורדרדה – שעל פניה אדמדמות אופיינית לפצעי בגרות. למרבה ההפתעה, לדמות היה שיער ארוך בלונדיני, שלפי צורתו הכללית – היה אסוף בקוקו. קליפתו החיצונית העליונה של השיער, הייתה כהה – ובעיני דודי, ייתכן והייתה זו כיפה קטנה, למרות שהזיהוי לא היה חד משמעי.
הכיתוב מתחת לתמונה, לעומת זאת, היה בולט וברור, ולא היה שום ספק לגביו.
״מורדי (מרדכי) – חזן׳.



Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //