ביקורת ספרות סיפור אחר הוא באמת סיפור אחר? (כן, כן) שימו לב - זו ביקורת שמתחזה לאובייקטיבית אבל היא לא כזו בכלל

  • הוסף לסימניות
  • #1
לפני כמה זמן ממש נכנסתי לחנות ספרים, וממש שאלתי את המוכר איפה הסיפור האחר של @הווה פשוט . המוכר לא ידע.
בסוף התקשר למי שמתקשרים מוכרי הספרים (אולי לגי פי טי? מי יודע מי ענה לו שם בטלפון? אולי גדי מהשב"כ? אולי רונה מהפרקליטות?), והסתבר שהספר היה מונח מאחוריו, הפוך. השדרה צמודה לקיר. אחד על השני. אולי 10 כאלו. באמת סיפור אחר...

ככה לא מוכרים ספרים, מר הווה פשוט! מאמין שהחנות סידרה את הבאג מאז. אגב, אם המחבר יקר לכם, פשוט תכנסו לחנות ספרים ותבדקו שהספר שלו נמצא במיקום טוב ומזמין. אם לא, בקשו מהמוכר שיתקן את העוול. ככה גם תעשו חסד נסתר בחודש אלול, אחחח.

בקיצור, הספר התגלה כהצלחה גדולה - ולא, לא רק בגלל ש @הווה פשוט ריחם על @נתן הפשוט וכתב לו לאחר הרכישה הקדשה במייל - מטופשת ומלאת סופרלטיבים מופרכים, חחח בדיוק כמו שביקש הפשוט... הסמקתי ממש...
הספר, באמת, חגיגי במיוחד.

מדובר בספר הומוריסטי ומוצר הביכורים של סופר שכתב בעיקר כאן (דז'ה וו!!!!). והספר מהמם ושנון וחריף ומלא עומק. בניגוד לספר הומוריסטי אחר, צהוב, ורדוד יותר משלולית דשא.
למעשה, מפתיע ככל שזה יישמע - - לא הייתי מסווג את "סיפור אחר" כספר הומוריסטי קודם כל. לא. הוא הרבה יותר מזה. הוא סיפור על חברויות אמת, על אכפתיות, על בחירות טובות ופחות טובות בחיים. על 7000 רגשות סביב שוקולד. ועוד כל מיני דברים.

הספר כתוב סיפורים סיפורים, עם כמות הזויה של משחקי מילים וסצנות מלאות הבעה ועומק אנושי טוב. וחרוזים. והברקות. ויציאות. וסגירות מעגלים (מוגזמות לטעמי, כן אכתוב זאת שוב גם בהמשך סליחה).
אבל רגע עם הפרגונים, נהיה רגע ישראלים, חמצוצים, מרירים וזה, ונגיד קודם מה לא טוב בספר, אוקיי?

1.
יש פה כמה סיפורים, עם פערים מטורפים בנפחם. אחד יהיה 60 עמוד למשל, והשני 3. זה לא מאוזן! הצילו! היה כדאי למסגר כל סיפור, או לחלק את הספר מראש לכמה חלקים. כל חלק - סיפור.

2.
יש משפטים או קטעים שנפלה הנקודה בסוף המשפט. דוגמה: זה מציק כי מרגיש כאילו לא מהודק עד הסוף

3.
הסיפורים מסתיימים עם פאנץ' מוגזם בד"כ. הייתי מוותר על רוב הסיומים. יותר אנשים יישארו ככה בחיים,

4.
וזהו, אין עוד חסרונות. אה, אנשים מהדור הקודם יגידו שאין כאן פסקאות שבנויות נכון, אלא שורות שורות מנותקות אחת מהשניה, לא יודע, זה קריא וכייפי כמו שזה.

עכשיו למילים הטובות - זהירות יש המון!
הדמויות מופלאות. הן אמינות. הן טובות. עשויות טוב. זו הבשורה הגדולה.

בספרי ביכורים רבים, הדמויות עשויות מגומי. לא מרגישות אמיתיות. כאן הפוך. הכי הפוך שיש.

המקוריות. אין פה שום דבר דומה למשהו שאנחנו מכירים. הספר הזה הוא לא חיקוי של משהו קיים. (לתחושתי - גם לא של סוגה גויית כלשהי)
וזה כל כך כיף לקרוא בו. אין כאן דמויות 'רעות' באמת, אכזריות או משהו. באופן די מדהים, כל הדמויות חיוביות, מי יותר ומי הרבה יותר!!

סיפור הפתיחה הארוך מאוד על הרב גלנץ תפס אותי בהפתעה. לא ציפיתי לאורך כזה, ולא לדמות כזו. ולא לעומק הזה!
הרב גלנץ הנכבד והיוקרתי בנוי נפלא, למרות שמימיי לא פגשתי רב ממסדי עם משכורת ותנאים ברמה של הרב גלנץ, הווה פשוט מיטיב להעביר את הרושם המדוייק. ובלי לתאר את המעמד שלו ישירות! רק באזכורים אגביים ונסיבתיים. שזה וואו.

הוא מגיע למקומות שלא היה בהם שנים, ונזכר בארועים שחווה כבחור. דמויות מהממות, צבעוניות, זירות טובות, הרבה סיגריות ובירות. הזכיר לי כל מיני קטעים של ידיד נפשי וליבי @יואל ארלנגר - קקטוס. אבל בניגוד לקקטוסנו עם הכתיבה המרהיבה שאיש לא הצליח ולא יצליח לחקות, הדמויות של הווה פשוט אמינות יותר. לא "פליימוביליות" אלא "אנושיות ויומיומיות". קשה להסביר, תקראו תבינו.

חיבוטי הנפש שלהם מעולים, ושוב בפעם המאה - אמינים.
אכתוב פה משפט שבוודאי יגרד להרבה, מתנצל מראש: כשאני קורא את איסתרק-מהללאל-יוזבד וכו', חיבוטי הנפש של הדמויות מרגיזים אותי. הם מרגישים לי מאוד נוקשים ודוקרניים, מייסרים ותובעניים. בסגנון דיקור סיני אטום מבע. כאן יש משהו נעים, רך ומכיל בהרבה.

ונחזור לסיפור האחר...
מעל הכל יש לנו כאן הומור. הרבה ממנו. הומור טוב, חד, חי, עשיר, מקורי, יפהפה. עמוס בשנינויות אבל לא מעצבנות.
וגם - רגש יהודי חם, אמיתי. הערצה ואהבה אמיתית לתורה, רוחניות, מצוות. משהו שמורגש היטב בכל דף בספר.

חבר סיפר לי שישב 4 וחצי שעות ברצף ולמד, משהו שהוא לא עשה לצערנו שנים רבות, אבל הצליח לעשות זאת בעקבות אחת הדמויות בספר שלפנינו. אמיתי, מבטיח.

ואין לי עוד מה להוסיף. רצתי לקנות את החלק הבא עם העטיפה הכתומה היפהפיה.
שבוע טוב!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
ביקורת מעולה ומדויקת שמוסיפה נופך רב לספר.
שמרתי אצלי!
בניגוד לספר הומוריסטי אחר, צהוב, ורדוד יותר משלולית דשא.
לא יפה לזלזל בעצמך... ;)
יש פה כמה סיפורים, עם פערים מטורפים בנפחם. אחד יהיה 60 עמוד למשל, והשני 3. זה לא מאוזן! הצילו! היה כדאי למסגר כל סיפור, או לחלק את הספר מראש לכמה חלקים. כל חלק - סיפור.
זה דווקא היופי מבחינתי. הפיזור נותן חוויה של גיוון ספרותי יפה מרנין שמתאים מאוד לסגנון. (אבל אני באמת חושב שהיה צריך לשנות את המיקום של חלק מהסיפורים...).
הספר הזה מבחינתי בא לייצג חוויה, והערבוב הטהור בין הסיפורים הוא מה שעוזר לו ומקדם אותו בכך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
סופר הוא אמן המילים, היכולת להתנסח כהלכה ולהתבטא היטב היא לחם חוקו...
... עד שמחמיאים לו.
או אז הוא נאלם, מסמיק, לא מוצא מילים, ובדרך כלל פולט שטויות שהוא מתחרט עליהן.

העניין הוא בחיכוך הפנימי בין כוחות ורגשות שונים. מצד אחד יש רצון עז להכיר טובה, וכדי לעשות זאת בכנות צריך למצוא דרכים יצירתיות העוקפות את המלל הסופרלטיבי המקובל בימינו, ולהביע תודה עמוקה ולא מלאכותית.
ומאידךמתעוררת תחושה של צניעות, וחשש מגאווה, בפרט כשהמחמאות היו באמת מוגזמות למדי. והפחד הוא שההודאה תהווה הסכמה לשבחים (המילה הודאה היא כידוע דו משמעית).

אפשר אולי לאזן זאת באמצעות הכרת טובה לאדם המשבח, לאו דווקא על אמיתות הדברים, אלא על עצם הרצון של המחמיא לראות טוב. הרי עצם זה שאדם מחפש את החיובי בזולתו ומביע זאת זה מעשה מדהים.
בנוסף ראוי ללחוש לעצמך בענווה "נכון שיש בי צדדים חיוביים, אבל כל דבר טוב שבי מתנה הוא מלמעלה". כך השבחים פשוט חולפים דרכך וממשיכים למעלה, והופכים למעין תפלת הודיה ושבח לבו"ע.

ובקיצור, אחרי כל הפילוסופיות שבאו כדי לרכך את המבוכה הגדולה שלי, הנה זה בא:
תודה רבה לך @Natan Galant היקר, חיממת את לבי.
והלוואי ותצליח לחוש את הרגש שמאחורי המילים הפשוטות האלה.

ובשלב זה היה מן הראוי שאכתוב את התפעלותי מעצם הביקורת המרשימה. המקצועיות, הבהירות, והאופן בו הצלחת לנתח את הדברים בצורה כל כך יסודית ועדיין להציגם בקריאה קולחת ונעימה ומלאת הומור משובח, בקיצור כמו שנתן גלנט. אבל כבר נגמרה לי האנרגייה מהתודה המתוסבכת שהפקתי, אז פורש למנוחה בנתיים וחזון למועד.

ושוב תודה ושנה טובה ❤️❤️❤️
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
או אז הוא נאלם, מסמיק, לא מוצא מילים, ובדרך כלל פולט שטויות שהוא מתחרט עליהן.
ואו, אם כך אתה נשמע כשאתה נאלם ולא מוצא מילים, אז קשה לדמיין איך זה כשאתה רגוע ורהוט...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
@Natan Galant קראתי את הספר (מזמן אמנם, אבל מהדהד עדיין), והבקורת שלך אכן מדוייקת ויפה. זה נראה שאתה כותב ישר מהבטן בלי עריכה ובלי כפפות ובכל זאת זה נעים לקריאה, או בגלל...
ומה כוונתך בכותרת כשאתה אומר שהביקורת לא אובייקטיבית?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
@Natan Galant קראתי את הספר (מזמן אמנם, אבל מהדהד עדיין), והבקורת שלך אכן מדוייקת ויפה. זה נראה שאתה כותב ישר מהבטן בלי עריכה ובלי כפפות ובכל זאת זה נעים לקריאה, או בגלל...
ומה כוונתך בכותרת כשאתה אומר שהביקורת לא אובייקטיבית?
יש ציפיה מביקורת, שהכותב שלה לא יהיה שופט בג"ץ ממוצע, ויתגבר על הדחפים הפנימיים שלו, וינסה לנתח את הספר הכי 'נקי' שהוא יכול.
אני, מה לעשות, כותב נטו את החוויה שלי, בלי לטעון שהספר יהיה טוב לכולם או משהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
קודם כל למי שלא מבין במה מדובר, הכוונה היא לספר הזה זה כבר סיפור אחר שיצא לפני שנה.
למעשה, מפתיע ככל שזה יישמע - - לא הייתי מסווג את "סיפור אחר" כספר הומוריסטי קודם כל. לא. הוא הרבה יותר מזה. הוא סיפור על חברויות אמת, על אכפתיות, על בחירות טובות ופחות טובות בחיים. על 7000 רגשות סביב שוקולד. ועוד כל מיני דברים.
רשמית הוא מעולם לא סווג כספר הומור.
יש פה כמה סיפורים, עם פערים מטורפים בנפחם. אחד יהיה 60 עמוד למשל, והשני 3. זה לא מאוזן! הצילו! היה כדאי למסגר כל סיפור, או לחלק את הספר מראש לכמה חלקים. כל חלק - סיפור.
אתה @Natan Galant האחרון שהייתי מצפה ממנו לייקיות הזאת! על כל קטעי הספר להיות מרובעים ומדוייקים, ובשעת הדחק יש לכתוב הודעה אדומה מתחת לכותרת "זהירות לפניך סיפור קצר יותר מהאחרים, אנא נקוט את כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, אנו מתנצלים על חוסר הנוחות הזמני"
בספר הספרים -להבדיל - ההפרש למשל בין פרשת נשא לפרשת וילך, יותר גדול משלי.
אגב בספר החדש אפקט גן עדן הפערים בולטים עוד יותר, יש שם אפילו סיפורון של 350 מילים! שאלוקים יסלח לי...😊
2.
יש משפטים או קטעים שנפלה הנקודה בסוף המשפט. דוגמה: זה מציק כי מרגיש כאילו לא מהודק עד הסוף
זו אכן נקודה כואבת. לפעמים אני עובר שורה רק כדי להדגיש משהו, ואז הנקודה שהוראתה סיום, הורסת את האפקט.
למשל:
אם יש מישהו שאני רוצה שיכתוב עלי ביקורת, הרי זה.
נתן גלנט!
הנקודה שלאחר ההרי זה - המכבה את המתח והורסת את הרושם.
ויש לי הרבה כאלה בספר.

אבל אני מודה שכשיצא הספר לאור, הרגשתי בעצמי שזה לא לעניין, ושורות ללא נקודות נראות כמו רשלנות ונותנות תחושה של חוסר מקצועיות משווע.
על כן בספר החדש לא חזרתי על הטעות הזאת.
ונחשו מה.
זה לא כל כך נורא.

3.
הסיפורים מסתיימים עם פאנץ' מוגזם בד"כ. הייתי מוותר על רוב הסיומים. יותר אנשים יישארו ככה בחיים,
כבר עוד אנשים התלונו על זה. בדרך כלל אנשים עם טעם ספרותי משובח. אבל הרבה מהעמך דווקא אוהבים את הפלפול שמתיישב בסוף, זה מזכיר להם שיעור כללי בישיבה.
ואגב כשפרסמתי כאן את הסיפור על גלנץ, העירו לי על הפאנץ, וכדי להכעיס הוספתי עוד פרק סיום עם פאנץ על הפאנץ, ולא נתקררה דעתי עד שכתבתי פרק נוסף עם פאנץ על הפאנץ של הפאנץ.
הפרקים הללו לא נכללו בספר. ועם המחיקה של האשכול ההוא מהפורום כשיצא הספר לאור - הם ירדו לאבדון.
חבל קצת הם היו משעשעים.
וזה כל כך כיף לקרוא בו. אין כאן דמויות 'רעות' באמת, אכזריות או משהו. באופן די מדהים, כל הדמויות חיוביות, מי יותר ומי הרבה יותר!!
דווקא חבר אחד התלונן על זה שכל הדמויות נחמדות. והוא אמר שזה אומר משהו עלי... (הסמקה)
ואם הזכרת, נתן, את האמינות של הדמויות - זה נכון אולי לכל אחת בפני עצמה, אבל הפרזה של אנשים טובי-לב המסתובבים בעולם, היא למרבה הצער רחוקה מלהיות ריאלית.
מעל הכל יש לנו כאן הומור. הרבה ממנו. הומור טוב, חד, חי, עשיר, מקורי, יפהפה. עמוס בשנינויות אבל לא מעצבנות.
אח שלי (שכתב הרבה ספרים מוצלחים בעצמו), אמר לי על זה, שלפעמים השנינויות צפופות מדי, ופוגעות ברצף הקריאה.

ולסיום, נתן היקר, שוב תודה עמוקה על הבקורת המדהימה והמחמיאה ❤️
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
קודם כל למי שלא מבין במה מדובר, הכוונה היא לספר הזה זה כבר סיפור אחר שיצא לפני שנה.

רשמית הוא מעולם לא סווג כספר הומור.

אתה @Natan Galant האחרון שהייתי מצפה ממנו לייקיות הזאת! על כל קטעי הספר להיות מרובעים ומדוייקים, ובשעת הדחק יש לכתוב הודעה אדומה מתחת לכותרת "זהירות לפניך סיפור קצר יותר מהאחרים, אנא נקוט את כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, אנו מתנצלים על חוסר הנוחות הזמני"
בספר הספרים -להבדיל - ההפרש למשל בין פרשת נשא לפרשת וילך, יותר גדול משלי.
אגב בספר החדש אפקט גן עדן הפערים בולטים עוד יותר, יש שם אפילו סיפורון של 350 מילים! שאלוקים יסלח לי...😊

זו אכן נקודה כואבת. לפעמים אני עובר שורה רק כדי להדגיש משהו, ואז הנקודה שהוראתה סיום, הורסת את האפקט.
למשל:
אם יש מישהו שאני רוצה שיכתוב עלי ביקורת, הרי זה.
נתן גלנט!
הנקודה שלאחר ההרי זה - המכבה את המתח והורסת את הרושם.
ויש לי הרבה כאלה בספר.

אבל אני מודה שכשיצא הספר לאור, הרגשתי בעצמי שזה לא לעניין, ושורות ללא נקודות נראות כמו רשלנות ונותנות תחושה של חוסר מקצועיות משווע.
על כן בספר החדש לא חזרתי על הטעות הזאת.
ונחשו מה.
זה לא כל כך נורא.


כבר עוד אנשים התלונו על זה. בדרך כלל אנשים עם טעם ספרותי משובח. אבל הרבה מהעמך דווקא אוהבים את הפלפול שמתיישב בסוף, זה מזכיר להם שיעור כללי בישיבה.
ואגב כשפרסמתי כאן את הסיפור על גלנץ, העירו לי על הפאנץ, וכדי להכעיס הוספתי עוד פרק סיום עם פאנץ על הפאנץ, ולא נתקררה דעתי עד שכתבתי פרק נוסף עם פאנץ על הפאנץ של הפאנץ.
הפרקים הללו לא נכללו בספר. ועם המחיקה של האשכול ההוא מהפורום כשיצא הספר לאור - הם ירדו לאבדון.
חבל קצת הם היו משעשעים.

דווקא חבר אחד התלונן על זה שכל הדמויות נחמדות. והוא אמר שזה אומר משהו עלי... (הסמקה)
ואם הזכרת, נתן, את האמינות של הדמויות - זה נכון אולי לכל אחת בפני עצמה, אבל הפרזה של אנשים טובי-לב המסתובבים בעולם, היא למרבה הצער רחוקה מלהיות ריאלית.

אח שלי (שכתב הרבה ספרים מוצלחים בעצמו), אמר לי על זה, שלפעמים השנינויות צפופות מדי, ופוגעות ברצף הקריאה.

ולסיום, נתן היקר, שוב תודה עמוקה על הבקורת המדהימה והמחמיאה ❤️
רגע רגע,
מה אח שלך צץ פה. מי זה האח?
מה כתב?

וממש התחברתי לרעיון של:
"זהירות לפניך סיפור קצר יותר מהאחרים, אנא נקוט את כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, אנו מתנצלים על חוסר הנוחות הזמני"
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אם יש מישהו שאני רוצה שיכתוב עלי ביקורת, הרי זה - - -
נתן גלנט!
הנקודה שלאחר ההרי זה - המכבה את המתח והורסת את הרושם.
לכן לא שמים נקודה, שמים - - -
רק בלי רווחים בין ה---, פשוט בפרוג הרווח מצטמצם ונראה כמו קו, אבל בפונט של ספר יותר טוב. נראה יותר טוב כך?

ביקורת מעולה, תודה!
הייתי מוסיפה שבסיפורים שמחולקים לפרקים תהיה איזו הבהרה קטנה. אני פתחתי באמצע, בלי להתעמק בחילוק של הספר לפני, קראתי קטע אחד ולא הבנתי מאיפה הוא התחיל ואיך הוא נגמר.
אולי זה סתם כי הייתי עייפה. רק אחר כך הבנתי את הטעות שלי...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
נשאיר את זה לפרטי, כדי לא לפגוע באובססיה שלי לאנונימיות
אני פה בשביל לטפל. תוכל לפרט יותר על האובססיביות?
😅😅😅😅

יום אחד אספתי יהודי יקר, שהיה פעם המלמד של אחד מבניי שיחי'. הוא היה כולו מוייך, וסיפר ששמע קודם 'ווארט' נחמד. כלומר - בדיחה. שיהיה. וככה זה הולך:

אחד פונה לחברו, ואומר לו בשיא הרצינות: תשמע, אם אתה נתקל מידי פעם בקשיים בשלום-בית שלך, אתה יכול לפנות אליי ולספר ולהתייעץ.
שואל אותו חברו בפליאה: מה, אתה יועץ לשלום בית?
עונה האיש: לא. אבל אני נורא סקרן מה קורה אצלכם בבית...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה