שיתוף - לביקורת ממלכת שוּמֶר

  • הוסף לסימניות
  • #1
פרולוג

שנים חלפו מאז עבר אל הכפר, ובכל בוקר מחדש מברך ארי על ההחלטה הזאת.

אמת. כפי שצפה מראש, שום דבר לא קל. מחליבת הפרות ועד המבטים שננעצים בו כשהוא חולף על אופניו כמו רוח בין השבילים.
אבל המשפחה שלו מוגנת. וזה העיקר.
הכל שווה בשביל לקום בבוקר אחד בהיר אל תוך השקט, להביט אל קו האור הזוהר במרחק, מעל ההרים, ולשמוע את נשימותיהם של ווינאן והילדים עולות, שלוות, לידו. הם כאן והם בסדר- יש משהו יותר טוב שראש משפחה שומרי יכול לבקש?

רגליים יחפות מכות בעפר בחוץ, ואוזניו הרגישות של ארי קולטות את הרעש בלי קושי.
רגע אחר כך דפיקות עזות ניתכות על דלת הבית, וווינאן מתעוררת בבת אחת. "ארי?" היא שואלת ישנונית. "מי זה?"

ארי העיף מבטים זהירים סביב, היכן הסכין שלו?
בעיר היא היתה מונחת תמיד בהישג ידו, אבל השלווה הכפרית טשטשה אצלו אי-אלו נוהגי זהירות בסיסיים.
"תפתחו! ווין! ארי! תפתחו כבר!" הנוקש נשמע על סף בכי. מטיח את עצמו על הדלת והולם בה.
"אל תזוזי" ארי מתעורר בבת אחת לפעולה, קולו מתקשח. "הישארי כאן."
"אבל ארי!" היא קמה בעקבותיו, מתעלמת לחלוטין מהוראותיו. "זה רז!"

רז?!
הוא מרים את הבריח בתנועה חדה אחת, פותח את הדלת בפתאומיות כזו עד שהדמות הקטנה שעומדת שם כמעט נופלת אחורה.
"רזיאל?!" הוא תופס מבוהל בכתפו של גיסו בן השתיים עשרה, "רזיאל, מה קרה? מה זו השעה הזו?"
"ארי, סוף סוף פתחת" רז מתנשף, ולא נראה שבגלל מאמץ גופני.
"מה קרה?!"
הילד בלע את רוקו, מתאמץ מאד להיות בוגר ולא פחדן בכלל. "כלום" הוא נשף.
כלום. ברור. ולכן דפקת לי על הדלת, היסטרי, בשעת עלות השחר.
"ממש כלום" הוסיף רז לתוספת הדגשה. "רק שבלילה" הוא נשף, משתדל להתגבר על הפחד והזיכרונות ולנהוג כגבר, "כולנו חלמנו חלומות מפחידים, וראינו כל מיני דברים, והיה חושך מפחיד כזה", הוא מסתבך בניסיונותיו לתאר את התחושה הכבדה, המאיימת והחונקת מהלילה, אלא שארי אינו זקוק להסברים.

ליבו קופא לרגע ארוך, עוצר את זרימת הדם לאיברים. מוחו מנצל את הזמן להציף בו זכרונות, וחושך, ואימה נוראה.

"ומי נעלם?" הוא שואל בשפתיים יבשות.

הילד נושף, משתנק. "מאל".
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
זהו. אני שבויה של הסיפור הזה.
רחמים, תזדרזי עם ההמשך, כי אני במתחחחחח!!
הכתיבה יפהפייה, עמוקה, ועם זאת- זורמת.
והעלילה- מסוג שאי אפשר לא לאהוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #7
פרק א:

שומר מנומנם עוצר אותו בשער הצדדי, חוסם את הדרך ברישול בעזרת חנית ארוכה.
"לאן?" הוא תובע לדעת.
לגנוב את סודותיהם של צבעי הפשתן, הוא כולא את התגובה הצינית בתוכו. "אל הוריי" הוא משיב בצייתנות, והשומר מסיט את החנית, מאפשר לו לעבור.

"ברוכים הבאים לעיר!" הוא מנסה לנסוך עליזות בקולו כשהוא מסתובב אחורה, אל העגלה שנסרכת מאחוריו.
הפִּרְדָּה האפורה נוערת באוזניו לאות מחאה; ווינאן שותקת; והילדים אפילו לא שומעים אותו. הם בוהים, מרותקים, בעולם שנגלה אליהם מאחורי השער.

הוא עצמו חש כמי שעשה קפיצת ראש אל תוך מעיינות חמים: הרחובות, החצרות, המולת העיר בה גדל- הכל עוטף אותו בהרגשה חמימה ומוכרת של בית.
הילדים, לעומתו, נראים המומים. כל הצבעים, הקולות והריחות שזזים מהר כל כך מתנפלים עליהם בבת אחת. בקושי מקשיבים להסבריו.
"הנה כאן שוק הקדרים... אני מעדיף לא להיכנס אליו עם הפרדה הבועטת הזו... תראו, זו פגודה... ושם שוק הציירים... מאז שגילדת הציירים התירה למכור ציורים גם מחוץ לשוק, הוא קטן מאד...."
"שוק הציירים זה ליד הבית של סבא, נכון?" דין שואל, בלי להתיק את מבטו מההמולה התוססת, מהמוני האנשים ההולכים ממקום למקום, הפרדות שנוקשות ברגליהן--
שפתיו של ארי נחתמות לרגע. "בהחלט" הוא עונה לאחריו בנוקשות.
למרבה המזל, הילד החקרן שלו עסוק בבהייה, בעיניים קרועות, בתהלוכה כלשהי שבראשה עומד אשף תכול גלימה. ארי אפילו לא מעיר לו על האגודל הקטן שנתחב בין השיניים. עדיף שלא להעיר דובים מרבצם.
הוא מכה בגבה של הפרדה, מנווט אותה במיומנות בתוך התנועה התוססת.


אף פעם, מעולם, לא חלם שילדיו יגדלו בכפר.
תמיד הניח, כמובן מאליו, שהם יוולדו אל תוך הרחובות הרחבים, יתרוצצו בין רגלי הפרדות, וישחקו עם חברים בשוק- מעלים את חמתם של בעלי הדוכנים.

ימינה ברחוב, שמאלה אל תוך מעבר צר בין שתי בתים...
העגלה נדחקת בקושי, הוא לא זכר שהמעבר צר כל כך... קיר בצבע לבן נקי מבהיר לו שמדובר בבנייה חדשה ממש...
ככה זה, הוא עזב את העיר, הוא לא יכול לצפות להמשיך להיות חלק ממנה, להכיר כל אבן בה... החיים ממשיכים הלאה.

הפרידה מאטה לצד בית אבן נמוך, שנופם המרהיב של הרי אמנה מצויר על קירותיו.
"הגענו" הוא אומר. "ווינאן, ילדים... ברוכים הבאים. הבית של סבא וסבתא."
הבית שבו גדל. המקום לו קרא 'בית' כשקירותיו עוד היו לבנים וחלקים. בימים בהם אַחֲלֵי, אַחֲלֵי חלק איתו את כל חייו...
הוא עוצר את הפרדה בכוח. העגלה בולמת, מזדעזעת.
די לחשוב כל היום. מה זה נותן לו.
"ילדים, צריכים עזרה?" הוא שואל בקול גבוה ועליז. מסייע לדין לקפוץ מעל דופן העגלה, מרים את דאן ומאמץ אותה אליו. קרוב. חזק.
שלוש מדרגות מובילות אל הדלת; טיפות צבע בגוון כחול מוזר מרוחות עליהן, מסמנות נתיב אל החצר.
הוא בוהה בהן בעיניים מכווצות.
לא יתכן! אינדיגו?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
תודה לכל מי שקרא, ועוד יותר תודה למי שהגיב!
הנה פרק חדש, נקי מנקודות מיותרות....

פרק ב/ אַחֲלֵי

לפני שהוא מספיק לחשוב בכלל, תרועות גיל עולות מהחצר האחורית. הילדים מצאו שם את אבא שלו, יושב ומצייר.
ארי מבוסס את דרכו בין העשבים השוטים, המגפיים הכפריים לרגליו, חש מגושם מתמיד.
להעיר לאבא?
אבא הוא איש טוב, ואמן נפלא. אבל לא חריף במיוחד.
וגם אם היה חריף- כל כך הרבה אנשים פקחים, חריפים ושנונים לא מבחינים בסכנה. למה להם לחשוד? להאמין לכל מילה שאומרים להם- זה הכי קל. הכי בטוח.
אפילו הוא, שכבר לא מאמין לכלום- קובר את התהיות עמוק בליבו. לא מספר עליהן לאיש.
האמת היא במקום השני. בטחונם של ווין, דין ודאן הוא במקום הראשון.

אבא שלו לא ראה מעולם את ילדיו.
כבר שנים שחיכה להכיר ביניהם, אך כעת ההיכרות הנרגשת, הקולנית, חולפת מתחת לעיניו וליד אוזניו. הוא מפסיד ברגעים אלו את אחד המעמדים המרגשים בחייו, אבל מוחו טרוד מכדי להצטער על כך.
"אבא" הוא אומר בבהילות, כשההתרגשות שוככת מעט. "אבא- אתה משתמש באינדיגו? זה מסוכן."
"באמת, אריווהל" אביו ממשיך לצבוע את ההרים באדישות, מטשטש את קו האינדיגו באמצעות צבע לבן. המראה שנוצר הוא מופלא, ערפילי וחורפי. "אם היית חבר בכיר בגילדה- כפי שיכולת להיות, היית גם אתה יודע איך למכור ציור אינדיגו בלי להסתבך".
"למכור- ציור אינדיגו עם החתימה שלך!" ארי מצביע על המלבן הריק בתחתית הציור, שנועד לחתימת הצייר. חשק עז עולה בו, לקרוע את הציור השלו כל כך לגזרים.
למה דיבר בכלל? למה חשב שיקשיבו לו?! אבא עסוק מדי בלעקוץ אותו ואת חוסר הפעילות שלו בגילדת הציירים. הוא לא רוצה לשמוע על סכנות קרבות. אף אחד לא רוצה לשמוע על סכנות.

הספיקה לו פעם אחת.
*
אולי זאת השיבה לבית הוריו, אבל באותו לילה חולם ארי על אַחֲלֵי.
זה לא חלום מרגש, למען האמת. לא דומה בכלל לחלומות שמספרים האשפים ברוב פאתוס בימי החגים או סתם, כשנחה עליהם הרוח.
סתם חלום דבילי. אַחֲלֵי כותב מכתב לעיר אורוכ הצפונית, הוא יושב לצידו ומצייר.
אחרי כמה דקות כאלה של כלום הוא פוקח עיניים אל תקרה שחורה, מנצנצת, מזכרת ליום שבו החליט לנסות את הצבע הכסוף החדש שקנה על תקרת החדר.
נשימות רכות עולות לצידו, ותחושה מטרידה ביותר משתכנת בגרונו.

די.
בבת אחת הוא מזדקף.
הוא פחדן. הוא פחדן ורדוף.
הוא יכול לשמוע את הנשימות הצרודות של דין בקלות. דין כאן. הוא לא נעלם. ומלבד זאת, אף פעם לא נגוזו ילדים בגיל הזה!
זו רק החזרה הביתה.
רק החזרה לבית הזה, ולחדר הזה, אותו חלק עם אחלי במשך שנים רבות כל כך. לחדר אליו התעורר אחרי לילה של חלומות ביעותים, וגילה לצידו מיטה ריקה.
שום דבר לא קרה, הוא מבטיח לעצמו בנחישות, אבל למרות הבטחותיו מלאות הביטחון הוא קם ממיטתו ברגליים יחפות ומגשש את דרכו אל הנדבך. שם, אם זכרונו עדיין פעיל, אמורים להישמר נר ואבני מצת.

השעווה בה משתמשים בעיר משובחת הרבה יותר מהנרות הפשוטים, הכפריים. ולמרות שהנר ישן למדי, השלהבת שעולה ממנו יפה. הוא מסתובב לאורך החדר פעם, ופעמיים, בודק את פניהם של בני משפחתו הישנים. הם שם, והם לא הוחלפו באחרים. גם התחושה הקשה מתפוגגת לאיטה, והוא צונח על מיטתו, גרונו יבש.
הוא רדוף, אולי.
אבל כפי שאומר הפתגם, זה שאתה רדוף לא אומר שלא רודפים אחריך.

יש זיכרונות שלעולם לא יפטר מהם.
חששות ושאלות שיאלץ לקבור לנצח בליבו, כדי לשמור על חיים רגילים. בטוחים. או- לפחות- על מראית עין של חיים כאלה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
פרק ג: הקרטוגרף*

קרטוגרפיה (בעברית: מַפָּאוּת)- אומנות היצירה והעיבוד של מפות גיאוגרפיות. (עפ"י המכלול)
קרטוגרף- משרטט מפות.


ידו הקטנה של דין נתונה בתוך ידו, מזיעה וקרה.
"ונראה את הקרטוגרף הזקן?" הילד אינו מצליח להכיל את התרגשותו. "כן אבא?"
"כן"

פעם, לפני הרבה מאד שנים, גם הוא היה ילד בן שש. ילד שמסתובב עם אבא שלו בשוק הציירים, מציץ לציוריהם של חברי הגילדה וחולם על היום שבו יצייר ציורים כל כך יפים- לגמרי בעצמו.
כמה יפה ועיוורת היא הילדות.


"מה תרצה להיות כשתגדל, דין?" הוא שואל, כאילו בקלילות.
מה דין יעשה כשיגדל, שאלת השאלות. ווין רואה אותו בין השדות לרפת, דין חולם על מסעות לצידו, והוא עצמו?
הוא עצמו אינו יודע.
הוא כל כך רוצה את הטוב ביותר בשביל הילד הזה, בשביל העיניים החומות שמביטות בו באמון מלא.
ולבוסס בבוץ- בין פרות או שיבולים- זה--
הוא ילד מוכשר כל כך! ועדין!
בעיר הוא יכול להיות מישהו, מישהו גדול.
ובכפר? בכפר הוא יהיה זה שחולם במקום לעבוד.

אבל מצד שני--

לצידו, דין שוקל את השאלה בכובד ראש. רציני כתמיד.
"קרטוגרף" הוא מכריע לבסוף. "כמוך."
"אתה לא רוצה להיות קרטוגרף" שפתיו מתעקלות מטה.

אולי יש אנשים שבחרו באומנות הקרטוגרפיה כאפשרות ראשונה, הוא מניח שכן. רוב ידידיו למקצוע מלאי גאווה, ואחרי הכל, יש להם במה להתגאות: קרטוגרפיה דורשת שילוב כישרונות בלתי מקובל. הם צריכים להיות אנשי מסע, לשוטט באזורים פראיים שלא מופו מעולם, ואחר כך להעביר אותם אלי קסת ודף בדיוק המרבי.

אבל בשבילו, האמנות הזו טומנת בחובה כל כך הרבה אכזבה...
ועל אף שמורהו הזקן לא מרבה בדיבורים, הוא חושד שתחשותיו כלפי המקצוע- דומות.
"הקרטוגרף הזקן מפחיד?" דין ממשיך לשטוח את הרהוריו לצידו.
"מפחיד? למה מפחיד?"
"ככה השכן של סבא אמר לי", דין מדווח, "וככה שמעתי אותך אומר לאמא פעם".
עם זכרונו המושלם של הילד- אין להתווכח, וארי מאושר מאד בהסחת הדעת שמזדמנת לפניו בדמות שוק הציירים; עולם הקסם של ימי ילדותו.
"תראה דין! הנה שוק הציירים! זה מקום מאד מעניין!" הוא לוחץ את ידו של הילד, "רוצה לרוץ להסתכל בכל הציורים היפים?"

"טוב לראות" קול מאחוריו מפתיע אותו, גורם לו לשלוח יד אל סכינו ולהסתובב בזינוק, "שלפחות ליד הילד שלך אתה יודע להתלהב".
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #13
פרק ד: שוק הציירים

"לורא, בניפל" הוא מתאושש מהר מן הבהלה. ככה זה כשאתה נרדף כל היום על ידי פחדיך, אתה כבר מתרגל. "מה זה, קיבלתם מהגילדה מקום קבוע בשוק?"
לורא מחייך לעברו בעליזות מאחורי כן הציור שלו, בבגדים מהודרים שכתמי צבע מרוחים עליהם. בניפל, נקי ופשוט כתמיד, מנופף לו מעבר לשולחן עץ שרוט.
"'תה רואה" לורא קם לקראתו, טופח על כתפו בשני אצבעות. בניפל, בבגדים נקיים, מחבק אותו.
"'תה רציני מדי" לורא אומר מאחוריו. "מה קרה, לא שמח לראות אותנו?"
"שמח מאד" ולא יכול להתעלם מן העובדות; אם החיים היו זורמים קצת אחרת, או אם היה אומן מבריק לפחות כמו בניפל, גם הוא היה יושב כאן לצידם של השניים.
"מקרה אבוד" לורא דוחק מרפק בצלעותיו של בניפל. "איך בכפר, ארי? מכולם, אתה האחרון שהייתי מדביק לו חיים ברפת. ואת המגפיים האלה!"
"דווקא עם הקרטוגרף המשוגע מתאים לך להסתדר" בניפל מציין, סוקר אותו בעיון.
"הוא לא כזה משוגע" לורא מושך בכתף אחת.

הדיבורים מעקצצים בצלעותיו של ארי. רק שלא יתקרבו לכיוון מסוכן מדי. הקרטוגרף הזקן לא אוהב שמדברים עליו יותר מדי, ודווקא בגלל שהוא אינו יודע מדוע- "אה- מה חדש אצלכם בעיר?" הוא שואל, נינוח למראית עין. "חמש שנים עברו מאז שעזבתי, אה? הרבה זמן!"
הוא משתדל להתאים את סגנון דיבורו לזה הרווח בגילדה, ונראה שהוא מצליח. שכן חיוכים רחבים מותחים את פניהם של שני החברים. "יותר מדי זמן!" לורא מאשר. "אולי כדאי- 'ניפל, החרס שלך מתייבש!"
"אוי לי!" בניפל תופס בחיפזון בחרט המתכת שלו, ורץ חזרה, נעלם מאחורי שולחן העבודה.

לפני רגע רק רצה להיפטר מהם ומשאלותיהם המיותרות, אבל עכשיו הוא מגלה שכן צר לו על רגעי הפגישה המחודשת. בכל זאת- התגעגע לחברי הילדות האלה.
הוא מנסה להתנחם בידו הקטנה של דין שאוחזת בידו, אבל כמו להכעיס היא מרפה ממנו. דין נצמד אל השולחן, מביט, מוקסם, בידו של בניפל שמתזזת על לוח החרס, חורטת בו צדודיות של אנשים: שליט יושב על כסא מלכותו, שני אשפים בגלימה מאחורי כסאו, ושיירה של אנשים בלבוש משונה כורעת לפניו, מגישה לו מנחה.
"יצירה מלכותית?" שואל ארי סתמית.
"כן" בניפל עירני וחכם בדרך כלל, אבל לחוץ כל כך מהחרס ההולך ומתקשה שהוא אינו מתעמק בשאלה. "יש לי אפילו אישור להשתמש באינדיגו"
"הוא מוכשר, בניפל שלנו" לורא טופח על שכמו בגאווה.
לא שוב האינדיגו הזה. הוא עומד לרדוף אחריו לכל מקום?


נשימתו של דין הולכת ומתקצרת ככל שהם מעמיקים בתוך סבך הרחובות ההומים, התוססים של העיר. אבל ביתו של הקרטוגרף מאכזב אותו. בית אבנים פשוט באחד המבואות הצדדיים היוצאים מהרחוב הראשי. גרם מדרגות מסתיר כמעט לחלוטין את חזית הבית, ודלת עץ רגילה ומשעממת, קצת מקולפת בקצוות, קבועה בפתחו.
"כאן הקרטוגרף גר, אבא?" הוא שואל באכזבה.
ארי מסווה חיוך מתחת לשפמו, מרים את ידו ונוקש.

רגעים ארוכים עוברים. שום רחש שיעיד על חיים לא נשמע, גם לא קול פסיעות קרבות, אבל חור ההצצה הקבוע בדלת משחיר באחת, והיא נפתחת לרווחה.
"אריווהל, ברוך הבא". הקרטוגרף עומד זקוף ללא ניע, בוחן אותו ממרומי ארבעת האמות שלו. "זה הבן שלך, לצידך? דינ-אסר-פול הקטן?" רכות קלה נשזרת בקולו עם המילים האחרונות, וסוף סוף הוא מתכופף, נראה פחות כמו פסל אנושי. "בואו, היכנסו".
"דין" ארי דוחק קלות בבן הכמעט-שש, שנאחז בשולי הקוטון* שלו ופוסע אחריו בפסיעות קטנות, חוששות.
הבית אינו אלא חדר אחד, מרכזי, שדלת עץ לחדר נוסף קבועה בו, סגורה. לצידה- ארון עץ מהוקצע, חלון מוגף, ושולחן מבולגן. הקרטוגרף עומד לצידו, אוחז במקל קצר.

"לעניינו, אריווהל." הוא אומר. "היעד הבא שלנו- הוא שם." מצביע במקל על אחת המפות שמושלכות על השולחן.
"מפגש הנהרות" ארוויהל מזהה את המקום בקלות. כל קרטוגרף מתלמד ביומו הראשון יכול לעשות זאת. "לא אמור להיות קשה מדי".
למעשה, הוא הבין שרוב הקרטוגרפים מתחילים ללמד את חניכיהם מהמקום הזה. אבל משום מה, היה נראה שהקטוגרף הזקן מעדיף לדלג עליו בכל מסעותיהם.
"אם היינו נרתעים מקשה, אריווהל, לא היינו כאן" הקרטוגרף גולל את המפה במהירות וחותם אותה.
"נצטרך לצאת בימים הקרובים ממש, אהה?" ארי מביט בחלון הסגור בדאגה. מזמן למד שלא לשאול את הקרטוגרף שאלות כמו 'מתי נצא' או 'איך נלך'. התשובה כמעט תמיד תהיה- תענה בעצמך.
"אם אנחנו לא רוצים להיתקע בדרכים בוציות וגשומות, אז כנראה שכן".
"ו-?"
ארי פותח את פיו, כמו ממתין לקרטוגרף שימשיך ויפרט על היעד, על דרכי ההגעה, משהו, אבל זה האחרון מסתובב אל השולחן, מגלה את דין מביט מרותק במפות שעליה.
"דינ-אסר-פול." הוא אומר בקול שקט. "מעניינות אותך, המפות?"
דין מזנק הצידה, עיניו הקטנות מתרוצצות, מחפשות את קוטונו* המגן של אביו. כשהוא מוצא אותו הוא נאחז בו בצמד אגרופים, מותיר בו קמט שווין לא תשמח לראות. טומן את הפנים הקטנות בתוך בד הפשתן הקשה, העמיד.

"הוא קצת מתבייש" ארי אומר, מוטרד עדיין מהנושא הקודם עליו דיברו. מה מפריע לקרטוגרף הזקן במפגש הנהרות? בעצם, עדיף שלא לדעת. "אבל הוא ילד מאד גדול. נכון, דין? הוא כבר יודע לרכב על אופניים, וגם לפתור תרגילים בחשבון--" וגם לחלוב פרות ולסייע בזריעה והשקייה, אבל את זה עדיף לספר בכפר, לא כאן.
עיניו החומות, היפות של הילד מציצות מתוך הבגד, בוחנות אותם בזהירות.
"זה נכון, דין?" הקרטוגרף מזדקף. עיניו מצטמצמות. "אתה פותר תרגילי חשבון? מי לימד אותך?"
"מאל" דין לוחש כמעט בלי קול. "דוד שלי מאל" הוא מסביר כשפניו של הקרטוגרף נותרות נוקשות, מכווצות.
"אז אמור לי ילד, כמה הם שתיים ועוד שתיים"
"ארבע"
"שש ועוד שמונה"
"ארבע עשרה" דין עונה בלי להסס.
"בחכמת הכפל אתה גם בקיא?" מרגע לרגע הקרטוגרף נראה יותר ויותר מוטרד.
"בטח" דין כבר חש בטוח יותר בעצמו. "המון זמן"
"כמה הם שבע כפול שמונה?" הפעם מתחיל הקרטוגרף משאלה קשה יותר, רוכן אל הילד בציפייה.
"חמישים ושש" דין לא מהסס לרגע.
"שתיים עשרה כפול חמש עשרה"
הפעם דין מתעכב, ממלמל לעצמו. "חמש עשרה כפול שתיים... זה שלושים... כפול שלוש... זה תשעים... כפול שתיים...לא..." הוא מסתבך לרגע, מצחו הקטן מקומט. האגרופים הקטנים מתכווצים על קוטונו של אביו, מקמטים אותו לחלוטין. "מאה שמונים?" הוא שואל בהיסוס אחרי רגעים ארוכים.
עיניו של הקרטוגרף נפקחות מעט בתימהון. "זה נכון..." הוא לוחש. גבותיו מתכווצות.

"אריווהל."

הקרטוגרף מזדקף, מביט בו היישר אל תוך עיניו. "אל תביא את הילד שוב לעיר."
לראשונה מזה זמן רב מאד, מוצא ארי את עצמו מופתע.
"א...אה?"
"וגם בכפר- עדיף שלא תתגאה בו מדי." הקרטוגרף מתעלם משאלתו. ממשיך באותו טון יבש של מי שאומר את הברור מאליו.
"מה-?" ארי מניח יד על מצחו, לא מבחין אפילו בעיניו של דין שמתרוצצות בינו לבין הקרטוגרף הזקן.
הקרטוגרף מרים יד, גודע את שאלתו בטרם צמחה. "בהצלחה לך, ארי. האלוקים ילווה אותך על דרכך."
ובלי לתת לו שהות לחשוב, הוא מצמיד את ידו לליבו ומרכין את ראשו קלות בברכת הפרדה המקובלת בקרב בני המעמד הגבוה.
וגם כשהם מגיעים אל סוף המבוי הוא עדיין עומד שם, זקוף, ליד הדלת, מביט בהם.

*קוטון- בגד עליון קצר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
פרק ה/ העולם ההוא

בלילה ספרה ווין לילדים סיפור לפני השינה.

ארי ישב תחת סוכת הגפנים בחצר האחורית, מוחו עוסק עדיין בביקור אצל הקרטוגרף.
אל תביא את הילד לעיר? אל תתגאה בו? למה הזקן התכוון?

משהו קטן וקשה פגע בראשו; ענב לא בשל. בפעם הבאה שיגיע לעיר, יהיו הענבים בשלים ורכים...

הוא, מצידו, היה נכנס עכשיו לחדר, קוטף משם את דין, ומסתיר אותו ללילה בביתו של אחד מחבריו. ונס מהעיר עם פתיחת השערים, כשהשמש זורחת.
אבל ווין, ואבא, ואמא... אף אחד לא יבין למה הוא נבהל כך מאזהרה של איזה זקן משוגע.

הניח את ראשו בין ידיו, מאזין לקולות הלילה.
בכפר היו אלו רוחות, צרצורים ושאגות מרוחקות של בעלי חיים. כאן, בעיר, מצטרפים אל התזמורת הלילית גם קולות דיבורים, לפידים, ומהלומות עמומות של קורנס על מתכת- מן הסתם הנפח מהחצר הסמוכה, טיפוס שמסוגל לשוב הביתה בשקיעה ולהיזכר פתאום שיש לו עבודה דחופה- ומילים.
מילים שמתגנבות אליו מתוך הבית.
טכנולוגיה... הוא צד אחת במאמץ. עולם מסואב... צביעות...

זה נשמע מעניין מדי.
התרומם על רגליו באחת, נכנס אל הבית בדממה מוחלטת. נעמד בפתח החדר, מאזין.

"ואז--" ווין מלטפת את דאן, שמתכרבלת על ברכיה, "האנשים קמו ואמרו: אנחנו לא רוצים טכנולוגיה שחושבת במקומנו! לא רוצים להרוס את האוכל שאמא אדמה נותנת! לא רוצים להיות חולים! לא מוכנים לרוץ כל היום בלי לנשום! לא מוכנים שהמון המון אנשים ימותו כל מלחמה! רוצים לחזור לעולם שהיה פעם! לעולם טהור ונקי! רוצים רגרסיה!" היא מדברת במלוא הלהט, היישר אל עיניו הפעורות של דין ששוכב לצידה, השמיכה משוכה עד סנטרו. "וואו" הוא אומר.
"וואו" מהדהדת אחריו דאן.
"ואז, מה קרה?" דין בקושי נושם.
"ואז דין עוצם את העיניים--" ווין מודיעה, "ואמא ממשיכה לספר--"
היא לא רואה אותו, נשען דומם על מזוזת הפתח. עומד שם ומביט בילדיו, הנרדמים אט-אט לאורך התהפוכות שעברו על התנועה הרגרסיבית עד שהוקמה ממלכת שומר שלהם, היפה הטבעית ורחבת הידיים.
ממתין עד שהיא נעמדת, מתרוממת חרש. בניגוד אליו היא די מקימה רעש- מעולם לא עברה על קצות האצבעות ליד קיני ציפורים ושפני סלע או שודדי דרכים ישנים.
"ארי!" היא מבחינה בו פתאום, צללית בתוך החושך.
"ווין, הוא לוחש, מביט עדיין בחדר החשוך שבלע לתוכו את שני הילדים שלו. שני האוצרות שלו, שתולים בו עיניים חומות וגדולות- ובטוחים משום מה שאבא שלהם חזק וגדול ויכול להגן עליהם מכל צרה. טפשים.
"מה אתה מחפש כאן?" בעולמה של ווין, אנשים נמצאים במקום בו עליהם להיות; ואם הוא כאן, משמע יש לו סיבה.
הוא מעדיף לדלג על שלב ההסברים. "בואי ווין, נצא לחצר".
כמעט מצפה לשמוע אותה שואלת 'למה, מה נעשה שם', אבל למרבה הפלא היא הולכת אחריו.

סוכת הגפנים חשוכה כעת יותר משהייתה, רקע נפלא לוויכוח. כלומר, הוא לא רוצה להתווכח, אבל חוסר המחשבה שלה משגע אותו לפעמים. "למה ספרת להם על זה?" הוא שואל. בשקט. למה לא להשאיר אותם בעולמם היפה והמוגן של התמימים, שאינם יודעים דבר?
"הם לא נרדמו" היא משיבה עניינית. "אתה יודע, כל האור והעשן ממדורות הרחוב. העיר היא לא מקום טוב להירדם בו".
חם בחוץ, חם מאד. הוא מגלגל את עיניו אל תוך החושך, חש בזעה נוטפת לתוכן. כן, ווין, אני יודע מה דעתך על העיר. מיותר לתקוע אותה בכל משפט שני. "אבל למה דווקא את הסיפור הזה?"
"הם צריכים לדעת יותר על העולם בו הם חיים" ווין תמיד יודעת מה צריך לעשות, במיוחד מה אנשים אחרים צריכים. "אני יודעת שיש כאלה שלא מספרים; שחושבים שהסיפורים על העולם המסואב ההוא יפחידו מדי את הילדים. אבל אני מעדיפה שישמעו ממני, ולא מחברים שלהם-- היי,!" היא מתרוממת באחת על רגליה, "דאן בוכה!"
וכבר היא נעלמת משם, כאילו לא הייתה שם מעולם.

מותירה את ארי לבד בסוכה, בה חום היום מתחיל להישבר לטובת רוחות הלילה.
הוא נעמד על רגליו, ראשו מתחכך בזמורות גמישות ואשכולות ענבים.
לאחר מעשה, הוא דווקא מסכים איתה.
עדיף שדין ודאן ישמעו כמה שיותר צעירים את הגרסה הנכונה- כלומר, זו שתגן עליהם- כשהיא מסופרת להם במלוא הלהט של בת כפר.
שעולמם יהיה ברור, מוגן וחד ממדי.
שלא יתהו, שלא ישאלו.

ככה הכי טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
פרק ו/ איגרת.
השחר שעולה על העיר יפה ובהיר מן הסתם.
הוא אינו רואה אותו, מוסתר היטב מאחורי הבתים והחומה.
לרגע קצר הוא עומד שם, בתחושת מועקה. התרגל כבר להתחיל את הבוקר בפס האור שזוהר על ההרים, בהיר ומנחם.
די, אָרִיווֹהְל בֶּן חַדּוֹן. מראה השחר הוא דבר נחמד, אבל יש דברים חשובים יותר שאמורים להטריד אותך- למשל, שערי העיר שנפתחים עכשיו לרווחה. ואתה אינך שם.

האם הוא עצלן שהוא נשאר עם דין בעיר?
האם הוא פחדן?
האם כל חייו מעתה הוא יאשים עצמו על הרגעים האלה--
די. הוא מסתובב מהחלון בתנועה אחת, חתוכה. מוטב שילך ויחפש משהו מועיל לעשות.

"בוקר טוב" קולה של ווין מאחוריו, ישנוני.
הוא נושם רגע, מעצב היטב את הבעת פניו לחיוך, ואז מסתובב. "בוקר טוב, עירונית!"
הוא צוחקת, מפויסת. "עדיין לא, ארי! לא כל כך מהר!"
הצחוק הזה סוגר עליו. היא כל כך שלווה, גם הילדים... אם יקרה להם משהו...
מאוחר מדי, הוא קולט שהיא מצפה לחיוך חוזר. הוא מותח את שפתיו, אבל היא כבר חזרה לסגנון הענייני הרגיל שלה. "תוכל להעיר את דאן?"
"למה לך?" הוא תוהה. "שתישאר לישון. יהיה לך שקט."
"היא תתרגל לקום מאוחר" ווין נאנחת, כמו בכל פעם בה העולם סביבה לא ביצע את שרצתה. "עזוב. אסתדר לבד. דאן!"
הוא ממהר בעקבותיה, כמו כסיל. בוהה בחדר המואר קלושות, שריח חנוק עולה ממנו. בילדיו הנמים שם בשלווה. לא מודעים כלל לסכנות שהעולם מלא בהם, במיוחד כלפי ילדים קטנים- מגפות, חיות רעות, פציעות, שודדי דרכים. ויש, בטח יש עוד סכנות שהוא אינו מודע להם.
רק חושד.
העפעפיים הקטנות נפתחות, ממצמצות, לקולה הנמרץ של ווין. הילדים מתרפקים ישנוניים על אימם.
תכף יראו גם אותו, את אבא הגדול והחזק שאמור להגן עליהם. פווו.

הצהרים מפציעים ללא שום שינוי, מלבד השמש שטיפסה לאט במעלה השמיים וכעת היא שורפת ביסודיות כל טיפש שמעז להוציא את אפו אל הרחוב. דין שלו, למשל, עם כמה מילדי השכנים.
הם עלולים להתייבש, להיאבד, להיתקל בברזלים החלודים שהנפח המבולגן מפזר בנדיבות בכל החצרות באיזור--
הוא מתעלם, מתורגל, מתרחישי האימה שחולפים אי-שם באחורי מוחו, והולך אל המטבח של אמא.
כמו שהיה ילד קטן, מבקש נחמה.

"אהוי!"
הדלת נהדפת, דין נכנס הביתה, אחד מילדי השכנים מדלג אחריו.
"אהוי!" דין קורא בקול פעמונים, מנופף בפיסת קלף מקופלת. "הגיעה איגרת!"
"איגרת?" אמא שלו נעה קדימה, משועשעת, צובטת בלחיו של נכדה. "כמה שאתה חמוד, דינדוש! חיטה בדבש, ילדים?"
הם מזנקים קדימה בהתלהבות, שומטים את פיסת הקלף אצל סבתא ותוחבים ידיים להוטות לתוך הקערה.
"סבתא של דין, זה ממש טעים" מודיע החבר בפה מלא. דין מהנהן במרץ. "אפשר עוד, סבתא?" הוא מגייס לעזרתו את הפרצוף הרציני, הממיס שלו.
אבל סבתא, שעד עכשיו קפצה לכל ניד עפעף שלו, אפילו לא רואה אותו. עיניה נעוצות בקלף, כאילו הוטל עליו כישוף שמקבע את פניה מולו.
"אמא?" ווין מתקרבת, מביטה בקלף מאחורי כתפה. גם היא בוהה, מסיבה אחרת: היא אינה יודעת לקרוא.
"אמא?" ארי ניתק מן הקיר, ממלא את ריאותיו באוויר. פולט אותו באנחה. משהו קרה, הוא ידע שמשהו יקרה.
היא מתנערת בבת אחת, שפתיה חשוקות, גבותיה מכווצות. פוסעת בכמעט- ריצה אל החדר.
"חַדּוֹן" היא קוראת אל תוכו, קולה חד, חתוך. גבוה. "אתה צריך לראות משהו."
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת המלכה מפוארת
כבר במהלך הנחיתה הוא ראה אותם, שורות צפופות של חיילים לבושים במדים מגוהצים, עומדים זקופים, מחכים לו – למלך שיופיע בדלת המטוס, הוא נאנח לעצמו, הדביק לפניו את החיוך המנומס ופסע לעבר דלת המטוס,

הדלת נפתחה ומול עיניו התגלה שטיח אדם מבריק, מעוטר ברקמת זהב מפוארת, הוא החל לרדת במדרגות המטוס, התזמורת הצבאית פתחה בשירה, מקצוענותם ניכרת היטב בכל תו וצליל, הוא הרים את עיניו, מבחין במגוון הכלי נגינה שהובאו לשדה התעופה הממורק,

למרגלות המטוס כבר המתינו לו, שרי המחוז, לבושים במיטב מחלצותיהם, והם היו נראים מרוצים הם מאוד נהנו מהמוזיקה, הרהר לעצמו, הוא הושיט להם את ידו, והמתין שיגמר סבב הלחיצות,

הוא פסע בין שורות החיילים, ואפילו לא חנן אותם במבט, עושים את עבודתם הפטיר לעצמו,

ראש המחוז הכווין אותו אל הכיסא המפואר שעמד בין שרשראות פרחים ווילונות יוקרתיים,

הוא התיישב במקומו, התזמורת עצרה את השירה וראש המחוז נעמד לנאום, במשך רבע שעה הוא סקר את פעילות המלך ה"אהוב" יש לו כותב נאומים לא רע, גיחך לעצמו המלך בליבו תוך כדי שהוא מהנהן בראשו בהנאה מרובה כמיטב הנימוס והטקט.

הטקס התקרב לסיומו, המלך עלה על לימוזינה מפוארת, מלווה בשירת משמר הכבוד, רגע לפני שהוא סגר את הדלת סימן המלך למושל המחוז להתקרב אליו, הוא דחף לו צ'ק מכובד בידו, והפטיר לו, תודה רבה, שמחתי לפגוש אותך, ומרמז במפורש על ביטול כל שאר הטקסים שתוכננו להמשך הביקור.

לנהג הוא הורה לפנות בדרך הכי קצרה עד לאכסנייתו כשהוא מתעלם משורות חיילי הכבוד שעמדו בשולי הכביש, מצדיעים לכבודו, או לכבוד מפקדם.

הרכב נכנס למבנה המפואר, המלך המתין עד שאחרון השרים יצא מהמבנה, ואז פנה לשלושת משרתיו הנאמנים,

קדימה, אנחנו יוצאים לדרך, הם לבשו בגדים פשוטים, טשטשו את פניהם, ויצאו מדלת צדדית, שהם הכינו לו משרתיו הנאמנים רכב קטן ופשוט,

נסיעה קצרה הביאה אותם לרחוב ישן ומוזנח, הרכב נעצר ליד בית קטן מט ליפול, הוא יצא מהרכב והתקרב אל הדלת,

אחד ממשרתיו כבר התכונן לנקוש על הדלת, אך המלך סימן לו להמתין,

מתוך הבית נשמע ילד קטן משוחח עם אחד מבני הבית,

"אתה יודע? זה המלך הכי טוב בעולם, הוא באמת אוהב אותנו..."

עיניו של המלך התמלאו דמעות, הוא לא המתין רגע, פתח את הדלת לרווחה ואסף את בנו האבוד לחיבוק חם.

***

בנוי על קטע מחזק מהזוהר הקדוש
אמר רבי אלעזר:
מאי דכתיב. (תהילים ק״נ:ג׳-ד׳) הללוהו בתקע שופר הללוה''ו בנב''ל וכנו''ר הללוה''ו בתו''ף ומחול הללוה''ו במני''ם ועוגב. וכי צריך הקדוש ברוך הוא להאי.
אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קודשא בריך הוא בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו, כל הנשמה תהלל יה הללויה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הדא הוא דכתיב, (שם) כל הנשמה תהלל יה הללו יה.

בתרגום חופשי, השי"ת אינו רוצה שנהללו ונשבחו בכלי נגינה מפוארים, אלא שהנשמה תהללו.
שיתוף - לביקורת יבוא
"נו, נראה לך שהוא יבוא?" איציק מתמקם לידי, עיניו בולשות בחלון, הלוך וחזור.

אני נאנח. לא רוצה להבטיח הבטחות בדברים כאלה. אני גם לא יכול. אבל מנגד, בדיוק כמו איציק, הרצון והתקווה מנהלים אותי עכשיו, ואני סוקר ביחד אתו את הנוף הנראה בחלון בעיניים משתוקקות.

"אני... אני לא יודע", אני עונה בכל זאת, גם אם אין לי משהו לחדש לו "אבל בעזרת ה' הוא יבוא".

איציק נרתע מעט, נועץ בי מבט שמוחי מתרגמו מילולית ל-'אה, אז אתה לא חושב שהוא יבוא?', אני מביט אחורנית במצוקה, מה אני אמור לענות לו?.

הסלון בו אנו נמצאים ריק כרגע, ואין לי למי להפנות את הילד ושאלותיו, ואולי גם את שאלותיי.

"איציק, אתה יודע שהוא יבוא", אני מסתכל אל תוך עיניו, מעביר לו אמונה "זה יקרה. זה חייב לקרות".

"אני יודע, אבל כמה אפשר לחכות?!" הוא מביט בי בתביעה, משל אני אחראי לכל המצב. ובכן, אני לא. ממש לא.

"כמה שצריך." אני מחזיר את מבטי לחלון "איציק, תסתכל, הוא בטוח תיכף מגיע ונראה אותו".

איציק מצטרף לידי שוב, הוכחה שהתקווה חזקה יותר מהכל.

הבניין בו אנו מתגוררים ממוקם בקצה שכונה גבוהה, בחלקה הצפוני של ירושלים. אנחנו מתצפתים ובוחנים את הכל. הכביש השקט שמתחת לבית, גבעות מכוסות בתים לכל האופק, ומיליוני אורות, מנצנצים באפלת הלילה, מצטרפים ביחד איתנו לתקווה.

התלחשות שקטה וקול צעדים מהמסדרון, כמה שניות אחרי זה אברהם והילה נכנסים לסלון, נראים מותשים כאחרי קרב.

"הצלחת להרדים אותם בסוף?" אני מסתובב אליה, שמח ולא שמח על שינוי הנושא בו יתעסקו מחשבותיי.

"כן," הילה מתיישבת באנחה על הכיסא, מסדרת אותו, "הם כבר היו גמורים מעייפות, ראיתם.".

"כן." איציק מסתובב גם, מצרף מילת אישור להנהון שלי "אבל מסכנה יסכה, היא כל כך רצתה לפתוח את הדלת לאליהו הנביא". הוא גם מתיישב ליד השולחן, מסדר את הכרית שלו.

"איפה אבא ואמא?" אברהם כבר פתח את ההגדה, רוצה להמשיך.

"הם הלכו קצת אחריכם, ניצלו את ההפסקה שנוצרה" עונה איציק.

אבא ואמא כנראה שמעו אותנו, כי הם מגיחים אל הסלון ומצטרפים אלינו.

אבא מתיישב בראש השולחן, פותח גם הוא את ההגדה. "נמשיך?". הוא מצביע על השעון הגדול, מושך לשם את מבטי כולנו "שעת חצות מתקרבת, אנחנו חייבים להזדרז".

המחוג, שהמשיך לעבוד בזמן שעשינו הפסקה, ממריץ אותנו ואנחנו מתקדמים בסדר, מנסים להדביק אותו.

איציק קם לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, ואני מצטרף אליו, שנינו בוחנים את חדר המדרגות בדקדוק, אולי נראה את אליהו הנביא מגיע לבשר לנו.

ופתאום, יש לי את התשובה. והיא חדה ובהירה כל כך, ואני מבין בבת אחת כמה וכמה דברים.

"איציק," אני פונה אליו, שנינו עדיין עומדים על מפתן הדלת "אני חושב שיש לי תשובה בשבילך".

הוא מרים אליי עיניים מצפות, רוצה תשובה מוחלטת עכשיו. כן או לא. התשובה שלי מוחלטת לדעתי, השאלה אם הוא יבין אותה.

אבל אני עונה, לא יכול שלא. עונה בעיקר לעצמי "ואף על פי שיתמהמה, עם כ-ל זה, אחכה לו. בכל יום. שיבוא.".

איציק בוחן אותי בדקדוק, מבין שהבנתי משהו, מנסה להבין אותו גם. קול שלא מין העולם הזה קוטע אותו, מקפיץ את כולנו בהתרגשות, הפתעה, וחוסר אמון.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה