שיתוף - לביקורת ממלכת שוּמֶר

[מה שניחשת]

או.. ניחוש- זה קשור לאנדיגו? אגב, מה זה בדיוק? או שיהיה הסבר בהמשך הסיפור

 

[ת.עקבי]

או.. ניחוש- זה קשור לאנדיגו? אגב, מה זה בדיוק? או שיהיה הסבר בהמשך הסיפור

הבנתי שזה סוג צבע כחול שצייר צריך רישיון כדי להשתמש בו. כנראה צבע מלכותי או מיוחד...

 

[פניני ריין]

או.. ניחוש- זה קשור לאנדיגו? אגב, מה זה בדיוק? או שיהיה הסבר בהמשך הסיפור

הבנתי שזה סוג צבע כחול שצייר צריך רישיון כדי להשתמש בו. כנראה צבע מלכותי או מיוחד...

 

[מה שניחשת]

תארתי לעצמי שזה צבע פשוט לא הבנתי למה גם בנאופל (מקוה שכתבתי נכון..) צריך את הצבע אם הוא חורט על חרסים...

 

[מנחם דפנה]

הבנתי שזה סוג צבע כחול שצייר צריך רישיון כדי להשתמש בו. כנראה צבע מלכותי או מיוחד...

אינדיגו

 

[פניני ריין]

פרק ז/ איגרת:

הימים הבאים הם טירוף של אנשים, דיבורים, ודלת שנפתחת ונטרקת.
הוא לא זכר שיש לו כל כך הרבה בני משפחה. אחותו, יחד עם בעלה ואינספור ילדיהם; דודים; דודות; וכאלה שאת הקשר המשפחתי אליהם אף פעם לא הצליח להבין.
"למה כשאחלי שולח איגרת כולם מתרגשים- וכשאני מגיע, אף אחד לא?" הוא ממלמל באוזניה של ווין ברגע אחד של תסכול. "אחלי ואני עזבנו את העיר לפני אותו מספר שנים, בערך".
היא נועצת בו מבט של אל-תדבר-שטויות-בבקשה.
הוא נאנח. בסדר, הוא לא התכוון להשוות בין ההיעלמות של אחלי לבין העזיבה המסודרת שלו. בסדר.
ריח נורא של עשבים שרופים בחלל, מקטרתו של גיסו הגדול.
אחלי לא סבל את הריח- גם אם הוא חזר מהמתים, מה שלא סביר שקרה, בטח היה בורח מהבית שוב.

הוא לא חושב שמישהו מעדיף את אחלי על פניו, וגם אם כן- זה לא היה מפריע לו. הוא מעדיף להישאר בצללים.
אבל מפריעים לו, אוהו, הרבה דברים אחרים.
הוא אינו יודע מי כתב את האיגרת; יתכן שזה מישהו בעל חוש הומור מרושע במיוחד; אולי מדובר באחד רציני, כזה שרוצה לדעת מה הם מנחשים, במה הם חושדים; ויש גם סיכוי, סיכוי קטן אמנם, שמדובר באחלי שלהם. אחלי- שהיו בטוחים שלעולם לא יראו אותו שוב.
וכמובן, הוא לא פוסל את קיומן של אפשרויות נוספות.

אבל בשם האלוקים- לא משנה מי זה- אסור להם לעשות עסק מהאיגרת הזאת!
אין להם שכל בכלל? נגמר הכל?
הם לא מבינים שאם קיבלו מכתב שמכיל יותר רמזים מאשר ספריו של אל-סינא, ואם הכותב העדיף להשאיר את שמו עלום- הדבר הכי מטופש לעשות זה לעורר רעש עניין ומהומה מכל העניין?
פעם שמע משפט יפה, מיוחס לאותו פילוסוף אגדי: אין שכל, אין דאגות.
בכל פעם מחדש הוא מוצא בו עומקים חדשים.
*
דין ודאן נרדמים מהר בלילה.
אולי התרגלו לאור, לרעש ולעשן שבאים מבחוץ. אולי התעייפו מכל המהומה בבית.
ארי נכנס אל החדר, סוגר את הדלת אחריו בנקישה שקטה. נמאס לו, לחלוטין נמאס לו. אין לו כוח יותר לכל הבלגן הזה. הוא הולך לישון ושהעולם יסתדר בלעדיו, בבקשה, בשעות הבאות.
מגשש את דרכו למיטה, כמעט נופל על אחד הילדים, ומשתחל אל מתחת למיטה. מתכסה עד מעל לאוזניו. אבל כמה לא מפתיע- הוא אינו מצליח להירדם.
מתהפך מצד לצד, המחשבות רודפות אותו, עירניות מדי.

כל היום היה דרוך, מתוח, ממתין למשהו רע שיקרה בגלל הפזיזות של כולם. מקווה מאד שהאיגרת היא לא פתיח למשהו מאד מסוכן. אבל עכשיו--

מה אם זה בכל זאת זה אחלי שלו?
אחלי, שחלק איתו את ילדותו ואת החדר הזה, ואולי עדיין חי במקום כלשהו בעולם והצליח לשלוח אליהם מסר?
אל תדבר שטויות, הוא נוזף בעצמו. אחלי האמיתי היה אדם חכם- הוא היה שולח מכתב עם מסר שרק המשפחה יכולה לפענח, לא רמז שכל אשף אקראי יוכל לגלות בקלות.

אבל אם הוא כן חי-
איפה אתה, אחלי? איפה שאתה לא נמצא-- למה לא חזרת הביתה?! מי כולא אותך? מה... איך אתה מרגיש, מה אתה עושה באי-שם שאתה נמצא בו?
הוא משתדל לנשום עמוק, הדמיונות השחורים והחיים שרודפים אחריו לא עושים טוב לאף אחד.
הוא כבר מיומן, יודע איך לדחוק את כל התרחישים המפחידים שרודפים אותו תמיד אל ירכתי המוח. איך מתעלמים מהם, עד שהם נותרים כמו רעש קל במרחק, נשמעים אך לא מפריעים.
אבל עכשיו משום מה הוא מתקשה בכך.
תמיד היה אדם אמיתי והגיוני. והספק שאולי הפעם- אולי הפעם זה נכון- מכופף אותו תחת אבני ריחיים כבדות; אשמה.

הדלת נפתחת, רוח ואוויר טרי מנשבים לתוך החדר. קול פסיעות והיא נסגרת.
הוא מתרומם על מרפקיו, שמח לסיים את השינה הכפויה. "ווין?"
"ארי" היא מתיישבת על המיטה.
"איפה היית?" ככפרית גאה, ווין הולכת לישון בלילות הקיץ הקצרים מעט לאחר צאת הכוכבים.
"במטבח. אחותך ואמא שלך בכו שם, ולא היה לעניין לצאת" אנחה קלה, "אתה באמת חושב שהמכתב ההוא הוא מאחיך, אחלי?"
"מה את חושבת?" הוא מתיישב לגמרי, מוחו עירני כאילו לא בילה את השעה האחרונה בין הכרים לכסתות.
"אמא שלך חושבת שכן" היסוס קל בקולה, "היא אומרת שלב של אמא מרגיש",
הוא מקמט מצח, לווין תמיד יש דעה משל עצמה, ובכלל- היא לא נשמעת בטוחה בעצמה כמו תמיד- נראה שהיא מנסה להתחמק- ובעצם, למה היא שואלת לדעתו? הוא לא הבהיר אותה היטב? מה היא מנסה, לעזאזל, לשאול?
"את--" קראת את האיגרת? הוא התכוון להמשיך, ועוצר בבת אחת. איזה סכל שהוא, סוס עם ראש של פרה. כולם בבית קראו את האיגרת, היא עברה מיד ליד. אלו מהנשים ששלטו ברמה מסוימת באמנות הקריאה- קראו, ואלו שלא, לא התביישו לבקש שיקריאו להן--
ורק ווין מסתובבת בבית כל הימים האלה, בין אנשים שמצטטים ללא הרף איגרת שהיא לא קראה- ובעלה לא שם לב. הוא היה עסוק מדי בטוויית תרחישי אימה, ובפחד וזעם על טיפשותם של האחרים.
"טוב--" הוא פותח בהיסוס, "במכתב לא היה שום דבר חשוב" הוא מקמט מצח, מנסה להיזכר בלשון המדויקת. "זו הייתה איגרת תנחומים להורים שלי על אחלי--"
"אחלי?" היא מקמטת את גשר אפה, שפתיה מתעקמות. "אתה בטוח? הוא נגוז לפני שנים! מה הם נזכרו פתאום? מי בכלל כתב אותה?"
"נכון" הוא מסכים בסבלנות. הכל חשכה מסביבו, הוא אינו רואה דבר מלבד נקודות עמומות שיכולות להיות עיניה של ווין- אבל יכולות גם להיות כל דבר אחר. "זה באמת מוזר. אבל לא הדבר המוזר היחיד באיגרת הזו".
"מה עוד?"
"שאלת מי כתב את המכתב" קולו כבד כשהוא עונה. "אז זהו- שאין חתימה".

 

[פניני ריין]

פרק ח/ טכנוריסטים:

המטבח של אמא אפוף אדים חמים, לוהטים.
מתחת לכירת האבן בוערת אש, ענן קטן ואפור מסתלסל סביבה ורשת קטנה מונחת עליה, גדושה בגרגירי חיטה.
המראה הזה- וריח החיטה הנקלית- ליוו אותו כל ילדותו.
אבל כעת הכל זר בעיניו. המטבח, אמא שיושבת על ספסל האבן רפויה ולא מעיפה מבט בגרגירים הנשרפים, ובני המשפחה שגודשים אותו מקצה אל קצה.
"אלו הטכנוריסטים" גיסו אומר. קולו עמוק, מעובה משנים של עישון, וחנוק משנאה. "זה חייב להיות הם".
הוא מפריח ענן ירקרק מתוך המקטרת, מפיץ ריח באוש של עשבים. אבל ארי די בטוח שמאחורי מפגע הריח הזה עולה אד קלוש, שרוף.
בדממה הוא ניגש אל הכירה, נוטל בדרכו את המחתה הגדולה, ומהפך בגרגירי החיטה.
"טכנוריסטים!" מתיז אחיה הצעיר של אימו. "כמה קל להאשים אותם בכל, ואז, לך תרדוף אחרי הרוח! אתה לא יכול לדעת איפה או מי הם, נכון? לפני שמתייאשים, אני דורש שנמצה את כל האפשרויות האחרות!"
ארי מתעמק בחיטה שקיבלה גוון חום עמוק. הוא די בטוח שהגוון שלה- גם קודם שנטבלה בדבש- אמור להיות אחר.
קול דק, רועד, נשפך אל תוך השיחה. "ומה אם הטכנוריסטים באמת שלחו את המכתב הזה?"
אמא שלו.
ארי מסתובב חזרה אל הכירה, בולע את רוקו בכוח. מדי בכוח. לרגע ארוך הוא משתנק, העשן מערפל את ראייתו.
איפה הדבש? הו, הנה, הוא כבר מונח בקערה. שופך את הגרגירים הלוהטים לתוכה, הם מקימים קול קרקוש מחשיד.
מצוין, שירחשו בקול, יותר בקול. שיחרישו את אוזניו.
"אל תדאגי..." מישהי מלטפת את זרועה של אימו, "אל תדאגי... הכל יהיה בסדר... הכל עוד יהיה בסדר..."
הוא נושף היישר אל תוך הגרגירים, מקווה שאיש לא ראה אותו.
בסדר. בסוף. מי הבטיח?

"איזה יום עצוב" ווין נוחתת על המיטה מותשת. קולה דק פתאום, כקולה של ילדה קטנה. "מה יהיה הסוף של כל זה, ארי?"
כמה תשובות חולפות במוחו, חדות והגיוניות מאד.
"לא יודע" הוא אומר לבסוף.
כל מה שהוא יודע-- כל מה שהוא מנחש-- רק גורם לו להיות נבוך יותר. בעבור גיסו ודודו, יש אשם אפשרי אחד, אולי שניים. ובעבורו? הכוח המדמה שבו ממציא לו אינספור אפשרויות.
אבל מי, באמת, מסוגל היה לשלוח להם מכתב תנחומים, ולסיים אותו במילים "תקוותיי ותחנוניי" בלי חתימה? זה חייב להיות מישהו שיודע שזוהי משמעות השם 'אחלי' בשפות העתיקות.
יש- כנראה- כמה אפשרויות.
או שזהו סתם מנחם תמים, שניסה לשחק קצת עם המילים ליופי.
או שזה מישהו שיודע משהו.
ואולי-- אולי מדובר באחלי בעצמו-- שמשום מה לא יכול לחתום בשמו--
אם כי אחלי לא היה טיפש כל כך! הוא היה מבין שכל אשף מתחיל יוכל לתרגם את המילים האלה לבד- ולא רק אמא שלו שבקיאה בשפות העתיקות--
"אתה יודע" ווין אומרת פתאום, קולה מהורהר. "נכון השכן שלכם, תִּרְהָקָה?"
"נכון" שפתיו נמתחות לקצה של חיוך ציני. אוי ואבוי מה שווין תעשה לו אם תקלוט שחייך כך, באמצע שיחה שאמורה להיות עצובה.
"ראיתי אותו מסתכל כמה פעמים אחרי אבא שלך ואחריך בימים האחרונים- אוי, אל תהיה כזה. הוא הסתכל עליכם בצורה מוזרה. יכול להיות שזה הוא?"
בשבילך הכל מוזר, הוא שתק. כל מי שלא עומד בתקן המחמיר שלך.
"הוא לא נראה לי קשור" אמר בלי לחשוב, "העבודה שלו, המשפחה שלו, כולם בעיר. למה לו לנסוע לעמק השיחור?"
"לעמק השיחור?" ווין תמהה אוטומטית. "מה הקשר?"

 

[פניני ריין]

פרק ט/ עמק השיחור


אופס.
מבט אחד בפניה של ווין, והוא מבין שמעד.
חש את פניו מאדימות בקצותיהן, ניסה בקדחתנות למצוא מוצא, איזה שקר לבן שיהיה אפשר להשמיע... למה הוא כל כך רע בשקרים? מה האמת נתנה לו עד היום שהוא לא מצליח לעזוב אותה?? "כן" ניסה לשוות לקולו נימה תמימה, "הרי משם הגיע המכתב, לא?"
שתיקה.
הוא נושף עמוקות.
"אתה יודע מאיפה האיגרת הזו?" קולה של ווין התרומם, חמור. ממש כאילו היא נוזפת בדאן שברחה אל השדות לבדה. "ולא מספר לאף אחד?! לא הייתי מאמינה עליך, ארי!"
"מי אמר לך שלא סיפרתי?" כרגיל, מול ווין, הוא מצא את עצמו מתגונן.
"תאר לעצמך שניחשתי!" היא נעמדה, ידיה על מותניה. "מה חשבת לעצמך? אתה רואה את אבא שלך מצייר באובססיה-- את אמא שלך בוכה-- את כל המשפחה שלך מיטרפת כדי למצוא מידע-- אבל לא, אתה אריווהל השותק! אתה לא מנדב מידע לאף אחד מרצונך! כל היום אתה והסודות! מסתובב בדממה עם פרצוף של 'אני יודע יותר מכולם'!"
"כי... לספר להם, ווין, זה כמו לתת זהב נוזלי בידיים של דאן!" הוא נושם לאט, מוחו עובד באותו הקצב, "כמו... כמו לתת צמחי מרפא בידיים של מתלמד ביומו הראשון, כמו--" הוא עוצר, נושם.
היא לא תבין למה הוא טעון כל כך. וגם לו, אין מה להסביר לה. זו רק ההרגשה... ההרגשה שלא הכל חלק כאן.
והשאלות.
השאלות שאנשים מעדיפים לקבור. קל מאד להיות רגרסיביים נלהבים, ולספר לילדים לפני השינה איזה עולם מגעיל היה פעם וכמה נפלא היום...
רק הוא תוהה לפעמים? רק הוא שואל את עצמו- מי אמר? רק הראש שלו חושב לפעמים, שאולי לא היה צריך ללכת לקיצוניות השנייה, אולי כן היה בדור ההוא דברים שאפשר לאמץ... לא לשבת כל היום מול מלבנים זוהרים. אבל דברים אחרים. נגיד, מכונת כביסה. אין מצווה לשבת יום שלם בנהר ולחזור עם ידיים מקולפות. נגיד... ממחטות חד-פעמיות. אגדה שדי מוצאת חן בעיניו.
הוא דווקא ניסה לשאול, אי-אז כשהיה שוליה צעיר וחסר דאגות. כשעוד לא ידע איך לשרטט מפה של רחוב, והקרטוגרף הזקן היה כל-יודע בעיניו. והוא באמת יודע המון, הרבה יותר מכל אחד אחר.
אבל לא משנה איך ניסח את שאלותיו, ובאיזה תפאורה של נוף מרהיב ונינוח ניסה לזרוק אותן- תמיד קיבל את אותה תשובה, בניסוחים שונים: עדיף לך לשתוק.
אם לא התשובה הזאת...
מן הסתם היה מתבגר באיזה שלב, ומפסיק לשאול. הוא יודע שהן-התמיהות- הגיעו מאיזשהו רצון לבדוק כל דבר מהיסודות.
"בסדר, הבנתי" ווין חושקת שפתיים, הבעתה נרגזת. "אני הולכת לספר לאמא שלך. בסדר."
"מה לספר לה?" ארי קורא אחריה, "את לא יודעת כלום!"
"שהמכתב הגיע מעמק השיחור!" ווין צועקת מהדלת.
"זהו, עכשיו כל הבית יודע"! ארי צועק חזרה, "מי אמר שזה משם? גם אם זיהיתי את סוג הנייר והדיו-- גם מישהו שגר בערבה או על החוף יכול להשיג פפירוס ודיו מעמק השיחור כדי שנחשוב שהמכתב משם!"
"רק קרטוגרפים חושבים על כאלה רעיונות מוזרים!" היא השיבה בפסקנות, נעלמת מעבר לפרוזדור.
ארי שף את שפמו בעגמומיות. כמו תמיד, המילה מוזר חותמת כל וויכוח.

לא נורא. שתלך. שתספר.
ממילא הוא מצפה שמישהו יבדוק מתישהו את סוג הדיו והנייר-- מדובר בבית של אמנים, אחרי הכל.
אמנים רחפנים שיפרסמו את המידע החדש בכל העיר, מתוך ניסיון להגיע למידע נוסף.
אם המישהו שכתב את המכתב ציפה בדיוק לזה--
"ווינאן!" הוא מרים את קולו לשאגה ממש לא אופיינית. "ווינאן!"

קצה מטפחתה מפציע בפרוזדור. הוא שותק עד שהיא נעמדת ליד הדלת, משלבת ידיים בהפגנתיות. "רצית משהו?"
"כן" הוא אומר, אצבעותיו מלבינות כשהן מתעקלות סביב הסכין הקטנה שהוא נושא עליו תמיד. "תקשיבי- העסק די מסוכן--"
"מנין לך? עוד משהו שאתה לא מספר?"
"לא, לא שום מידע חדש. זה פשוט-- האיגרת הזו מוזרה, נכון? גם את מודה בזה"
"מוזרה רק בגלל שאנחנו לא יודעים מה עומד מאחוריה" היא מסרבת להסכים איתו.
"נכון. אבל יכול להיות שעומד מאחוריה איזה משהו מסוכן. נכון?" פתאום הוא שם לב שהוא משתמש במילה 'נכון' כבר בפעם השלישית. ממש מתחנן להבנה שלה. בשביל מה הוא האיש כאן? הוא הגבר, הוא הקובע! "כל עוד אנחנו לא בטוחים שהאיגרת תמימה, עדיף לנקוט בזהירות" הוא ממשיך בנוקשות. "לא, אל תגידי כלום! תקשיבי לי הפעם! אסור לנו לפעול מתוך סערת רגשות. אסור לנו להסגיר את עצמנו. הכי הגיוני יהיה אם אצא למסע אל גדות השיחור-- אף אחד כבר לא עוקב אחרי המסעות שלי. זה יהיה מאד לא חשוד."
"להסגיר את עצמנו, עוקב אחרי, לא חשוד" היא חיקתה את קולו, רוטנת. "כאילו שמישהו רודף אחרינו" אך בכל זאת נעצרה, הרפתה את אחיזתה בידית. "אתה תעשה את זה?"
"בפעם הבאה שאצא אל השיחור".
כן. הוא ישתדל לרחרח, על אף שברור לו שלא ימצא עקבות. העיקר שווין תרד ממנו.

מה היא חושבת לעצמה?
היא לא הכירה את אחלי כמעט--
החיים שלה לא נהרסו בגלל ההיעלמות של הבחור הזה, רק שלו.
והאשמה שרודפת אותו מאז--
היא לא רוצה יותר ממנו שאחלי יחזור.

 

[CN]

ב"ה

פניני איזה סיפור יפה!!
קוראת אותו עכשיו בפעם הראשונה בשלוק אחד.

קודם כל, יש לך כתיבה מצויינת.

מרגישה לפעמים קצת עם עקבות של קינן, אבל היא לגמרי עומדת בזכות עצמה.

דבר שני, עלילה מעולה, קצבית בדיוק במינון הנכון, בלי נפילות וקצוות לא מהודקים של הרקע ההיסטורי. אם מדובר על ימי ביניים כזה, אז ממש ככה זה מרגיש.

כאן אביא את זוית הראיה שלי על הבחירה לכתוב ממלכה בעת העתידית שבחרה לחזור להתנהל כאז. יש לי על זה קצת תהיה, כי פרדייס של ספיר יותר הגיונית משומר בסיפור הנוכחי. לא הגיוני שבאיזשהו עתיד אנשים יוותרו על רפואה מודרנית עם חיסונים ואנטיביוטיקה, ויוותרו על חשמל לחלוטין, ומים זורמים, וביוב... עם כל אנשי הקונספירציות ומאמיני העולם השטוח, לא נראה לי שיהיו מספיק אנשים לממלכה כזו שתהיה עד כדי כך פרימיטיבית. בעידן של היום נח לנו לחשוב על 'פעם' כמשהו נוסטלגי וקסום, אבל זה לא היה קסום בכלל, כשרק 50% מהילדים שרדו את שנתם הראשונה ותוחלת החיים הממוצעת עמדה על 40. זה לא משהו מלהיב מידי לחזור אליו. אולי שווה לשקול שוב האם לכתוב את הסיפור באמת פעם, או לשדרג קצת את שומר)

לגבי שמות האנשים. ארי - הייתי מחליפה, בגלל שזה שם שהוא גם אמיתי כיום, וזה ממש לא משתלב עם הממלכה ועם כל השמות היפים שהמצאת. השם הארוך של הילד - לדעתי לא מוצלח ולא משתלב חלק. השמות הנוספים - חלק טובים, וחלק קשה לגלגל אותם בפה, וזה חשוב ולא כדאי לוותר על זה. בספר דופליקטים למשל, היה לי ממש קשה השם של קאזנס. הז' ממש מתנגשת בנ' בהגייה. להפוך את הנ' והז' היה נותן שם שהרבה יותר קל להגות אותו, ולא היה גורע כלום מהסיפור - ולדעתי זה כן משהו לחשוב עליו.

עוד משהו: יש כבר בפורום סיפור בהמשכים עם עמק השחור, אולי לא כדאי כאן עמק השיחור? אולי שם אחר?

אני אוהבת את הדמות הראשית, ארי. הוא מאופיין טוב וגם אשתו. יש פה בינתיים הרבה מסתורין שמוסיף נופך עמוק לסיפור. מחכה להמשך!

בהצלחה!

 

[ת.עקבי]

כאן אביא את זוית הראיה שלי על הבחירה לכתוב ממלכה בעת העתידית שבחרה לחזור להתנהל כאז. יש לי על זה קצת תהיה, כי פרדייס של ספיר יותר הגיונית משומר בסיפור הנוכחי. לא הגיוני שבאיזשהו עתיד אנשים יוותרו על רפואה מודרנית עם חיסונים ואנטיביוטיקה, ויוותרו על חשמל לחלוטין, ומים זורמים, וביוב... עם כל אנשי הקונספירציות ומאמיני העולם השטוח, לא נראה לי שיהיו מספיק אנשים לממלכה כזו שתהיה עד כדי כך פרימיטיבית. בעידן של היום נח לנו לחשוב על 'פעם' כמשהו נוסטלגי וקסום, אבל זה לא היה קסום בכלל, כשרק 50% מהילדים שרדו את שנתם הראשונה ותוחלת החיים הממוצעת עמדה על 40. זה לא משהו מלהיב מידי לחזור אליו. אולי שווה לשקול שוב האם לכתוב את הסיפור באמת פעם, או לשדרג קצת את שומר)

מביאה דעה נגדית - אחת ההתבטאויות המפורסמות של אלברט איינשטיין, היא: ”איני יודע באיזה נשק נשתמש במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית נשתמש במקלות ואבנים”.
גם פה - הרבה ייתכן בעתיד. אולי היו דברים שאילצו אנשים לחזור אחורה? אולי הרס תשתיות קטסטרופאלי ומוות גדול עוד יותר של אנשים שגרם ליתר המצומק להעדיף את הכאן והעכשיו במקום לטרוח לשקם הכול מאפס ולחוות שוב הרס ואובדן?
כלומר - נקודת המוצא שלי היא לא שהם חזרו אחורה מבחירה, אלא שהתרחש אירוע שהכריח אותם לחזור למצב שכזה ואז הייתה להם נקודת הבחירה - להישאר באותו המקום, שהוא סלע בטוח לעתיד הרחוק (אטום, התחממות גלובלית) או לשחזר את שהיה, לסכן את העתיד הקרוב (חוסר בחיסונים וכו') ולהינצל מהעתיד הרחוק יותר...

 

[פניני ריין]

לא הגיוני שבאיזשהו עתיד אנשים יוותרו על רפואה מודרנית עם חיסונים ואנטיביוטיקה, ויוותרו על חשמל לחלוטין, ומים זורמים, וביוב.

את כמובן צודקת.
העבר תמיד נראה לאנשים קסום, הם רק לא אוחזים שאין בו נייר טואלט.
יש הסבר, אבל עכשיו כשאת מציגה את זה כ"כ בחדות אני מבינה שאצטרך לחדד אותו קצת...

אולי היו דברים שאילצו אנשים לחזור אחורה?

...
תודה על הרעיונות!

ארי - הייתי מחליפה, בגלל שזה שם שהוא גם אמיתי כיום, וזה ממש לא משתלב עם הממלכה ועם כל השמות היפים שהמצאת

יש בזה. בשלב הזה כבר קשה לי להחליף- אבל אם יום אחד אעשה משהו עם הסיפור הזה... אולי.

חלק קשה לגלגל אותם בפה, וזה חשוב ולא כדאי לוותר על זה

השמות הם לא המצאה שלי.
לאנשים שמנסים להוכיח כל הזמן כמה הם חיים בעבר, מתאים לחשוב ששמותיהם של מלכי אשור או מצרים הקדומים הם ממש מגניבים.
אז בפעם הבאה שאעתיק מהמכלול את שמו של פרעה פסמתיך או אשור-בניפל, אדאג להגות אותו קודם בקול
כנ"ל לגבי עמק השיחור- התעצלתי להמציא שם חדש... עד שהחלטתי שלנהר מלוכלך שעל גדותיו מייצרים פשתן, ממש מתאים להיקרא בשם שיחור (=היאור).

תודה על הביקורת! עוררתן לי הרבה נקודות חשובות.

מביאה דעה נגדית - אחת ההתבטאויות המפורסמות של אלברט איינשטיין, היא: ”איני יודע באיזה נשק נשתמש במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית נשתמש במקלות ואבנים”.

בלי קשר לסיפור- מסכימה איתך חלקית.
הקידמה דוהרת קדימה מהר כל כך... בלי לחשוב, בלי לסנן דברים שכדאי לאנושות לקבל, ודברים שפחות.
גם אם לא נחשוב על אירועים אפוקליפטיים- הגיוני מאד שבאיזשהו שלב העולם ייסוג קצת אחורה.
פצצות מימן, לדוגמה, שמדינות מחזיקות בהיקף מטורף? ג'יהאדיסטים מוסלמים שלא מחוייבים לכללי המשחק של העולם המערבי ורוצים מאד לשנות אותם?
(הגיהאד התחיל- תתקנו אותי אם אני טועה- ממוסלמי אחד בשם קוטב שהחליט שתועבותיה של אמריקה מנוגדות לרוח האיסלאם וצריך להילחם בהם)

 

[מנחם דפנה]

לא הבנתי ממה מיוצר המכתב??

מנופף בפיסת קלף מקופלת

או...

להשיג פפירוס ודיו מעמק השיחור

סתירה?

 

[פניני ריין]

לא הבנתי ממה מיוצר המכתב??


או...

סתירה?

אופס. טעות שלי. המכתב מיוצר מפפירוס.

 

[פניני ריין]

בדרך כלל אני מעלה פרקים אחרי עריכה. (כלומר מחכה יום אחרי הכתיבה ואז מעתיקה לכאן) פה לראשונה העלתי פרק טרי מהמקלדת. מעניין אותי אם הסגנון יותר טבעי, או שהוא לא מובן. וכן, אם כדאי לרווח קצת את השורות. תודה רבה!

פרק י/ הַנְּמוֹגִים

ושוב בכפר.
הפרדות הלבנות שהובילו אותם כל הדרך ספונות היטב באורוותו של ראש הכפר. ואת הזמן שווין והילדים מגלים חזרה את הבית בתרועות אושר, ארי נאלץ לבלות בשיחת נימוסין על קורותיו בעיר. מה זה כל כך שונה מהכפר? כן. מה כולם נוסעים שם עם אופניים? גם אופניים, וגם סוסים ופרדות. מה יש שם כל כך הרבה אנשים? הם לא מושחתים ומנוכרים שם הרחק מאמא אדמה?
ועל אף שראש הכפר הוא אדם נבון, שיודע לחשוב בכוחות עצמו, הפעם השיחה מייגעת ממש.
הוא רק רוצה לחזור הביתה. להשתעשע קצת עם דין ודאן ולא לראות אף אחד- חוץ מאשר את הכסת והכר.
אבל ווין אורבת בדרכו אליהם, נחושה.

"לא היה יפה איך שעזבנו את המשפחה שלך, ארי".
אנחה ממלאת את קנה הנשימה של ארי מהריאות ועד לגרון. אי-שם מהחצר עולים קולות צחוק: דין ודאן משתוללים עם החברים אחרי שבועות של פרידה.
"עד מתי רצית שנישאר שם, ווין?" הוא משיב, בוהה קדימה אל הקיר. "נשארנו שבועיים יותר ממה שתכננו, אין לנו מה לעשות שם יותר. שום דבר לא עומד להשתנות".
"למה אתה חושב? אולי יגלו מי כתב את האיגרת?!"
"אולי אחלי יחזור" הוא הציע, קצר רוח. ואולי גם ירד גשם, ביום קיץ חמים זה. מי יודע.
"אל תצחק עלי".
"בסדר" הנהמה שלו הזכירה קצת פרה. זה מה שקורה כשמעבירים חלק משמעותי כל יום ברפת.
מה ווין רוצה ממנו?! די! הם לא יכולים להישאר בעיר לנצח, הם צריכים להמשיך את החיים. מי כתב את המכתב- הוא לא יודע ולא רוצה לדעת, בכל מקרה איש מהַנְּמוֹגִים לא חזר, מעולם.


השמש זוהרת בחוץ באור בהיר, חזק, קופחת בכוח על ראשי האנשים.
הוא ממצמץ מול האור, איזה כיף לחזור לתפקידים הישנים, לפרות וללכלוך. לפחות הוא לא עובד בשדות עם כולם.

"ארי! ארי!"
מישהו מתקרב מרחוק, מנופף בידיים.
מה קרה?
אמנם עונת הקציר נגמרה, אבל עדיין נותרו מעט כרמים לבצור וגם שדות הכותנה שסביב זקוקות בנואשות לידיים עובדות.
מה עושה כאן מישהו באמצע היום? מישהו שהוא לא שרטט-קרטוגרף מתלמד- שלמען הוכחת אחווה כפרית- קרי, להרגיע את ווין- מסייע בחליבת הפרות?
"ארי!" הדמות הולכת וגדלה, מנופפת בידיה בהתרגשות.
"מאל" ארי ממלמל לעצמו בפליאה. מאל אף פעם לא היה מראשוני הקוצרים, וזה בלשון המעטה. אבל מכוח פיזי בינוני למדי ועד הברזה מפוארת מהשדות באמצע היום- יש הבדל. אולי הוא רק צריך לקחת משהו וכבר יחזור לשדה.
"אריווהל!" כעת מאל קרוב ממש, ומשהו בפניו שהיה נוקשה ומתוח בשבועות האחרונים מתרכך אט אט מול הבעת האושר שעל הפנים הצעירות. "סוף סוף! אני לא מאמין!" רגליו מקפצצות במקומו והוא מצחקק באושר.
"מה?" ארי נדרך. מה קרה? אולי התארס לו האיש? הוא כבר בן 17, גיל הגיוני.
"זה קרה!" עיניו של מאל נוצצות באושר. "זה קרה! חניבעל לקח אותי! להיות הסגן שלו!"
"מה חניבעל?" יש שניים כאלה בכפר, אבל בהנחה שמאל לא מאושר מקצירת כותנה משמימה-- "הממונה על התעלות להשקיה?"
"כן בטח," מאל מאושר, "הוא צריך מישהו נחמד שלא יודע להרגיז אנשים וגם שחזק בחישובים... ככה הוא אמר" הוא מסמיק פתאום כשהוא קולט כיצד הילל את עצמו, וארי כולא חיוך.
"זה נהדר!" הוא טופח על כתפו של גיסו. איש נחמד כל כך, כמה קל לחבב אותו. "חניבעל עשה בחירה מצוינת, עוד יומיים הוא לא יבין איך הסתדר בלעדיך!" לחניבעל כנראה נמאס לריב עם כל בעלי השדות באזור והוא רוצה שעיר לעזאזל אחר, אבל הוא מעדיף שלא להרוס לאנשים חלומות. מאל יגלה בדרך הקשה שכל בעלי השדות רוצים שהתעלות יפתחו ליד השדה שלהם, ושהם מאד נעלבים וכועסים אם מישהו רוצה אחרת.
בעצם לא בדרך הקשה- יש בכפר כמה נשמות טובות שיזהירו אותו קודם. ווין למשל.

 

[מה שניחשת]

אני התחברתי לפרק הזה... החיים הפשוטים של ארי והטבעיות שלו עם גיסו. פרק מתוק וכיפי.

 

[דודה]

פרק מצוין.
האמת היא שלא ראיתי הבדל בינו לבין הפרקים האחרים.

מה כולם נוסעים שם עם אופניים? גם אופניים, וגם סוסים ופרדות. מה יש שם כל כך הרבה אנשים?

צריך להוסיף פסיק אחרי כל 'מה'.

מה, כולם נוסעים שם עם אופניים? גם אופניים, וגם סוסים ופרדות. מה, יש שם כל כך הרבה אנשים?

 

[פניני ריין]

אני התחברתי לפרק הזה... החיים הפשוטים של ארי והטבעיות שלו עם גיסו. פרק מתוק וכיפי.

פרק מצוין.
האמת היא שלא ראיתי הבדל בינו לבין הפרקים האחרים.

תודה רבה.
נותן כוח להמשיך.

פרק מצוין.
האמת היא שלא ראיתי הבדל בינו לבין הפרקים האחרים.

צריך להוסיף פסיק אחרי כל 'מה'.

יש בזה...
האמת ניסיתי ליצור איזה אפקט מייגע בשאלות של ראש הכפר, ולכן הורדתי את הפסיקים.
אבל אם זה נראה רע, אז אשנה אצלי.

 

[פניני ריין]

פרק י"א/ להעמיד פנים

מאז היה ילד עשה את המצופה ממנו, אבל בדיוק. בניגוד לאחלי, שניתר מאתגר לאתגר רק כדי לקטוף אותו בחיוך ניצחון, ולידיו היה מגע זהב שהפך כל מעשה אפרורי למבריק וזוהר, הוא היה ילד רגיל.
ילד רגיל, עם ארבע-חמש חברים וזהו, ילד שקלט את עקרונות החשבון והשפות בקלות, אבל לא יותר מכך. צייר רגיל, שהעתיק את המציאות בדיוק רב לבדים המתוחים על הקנבס אבל אף פעם לא הצליח לתת להם את אותו מראה חי, אומנותי, את שאר הרוח של הציירים האחרים.
תמיד היה טוב, ממושמע, ממלא בדיוק את ציפיותיהם של המבוגרים.
לא מעבר.

רק היעלמותו של אחלי הצליחה לנפץ, לכמה שבועות, את העמדת הפנים שלו. בחודש בודד הוא שבר את כל המסגרות של המקובל והמתאים שכבלו אותו עד אז.
עזב בזעף את מקצוע הציור לטובת הקרטוגרפיה, נטש את העיר מלאת הסכנות לטובת כפר שכוח, מתעלם מכל מה שסביבתו חשבה על כפרים וכפריים. את שמו של דין האריך כך שישמע כאחד ממלכי אשור הקדומים.

רק כשקלט כמה לא יציבה האדמה תחתיהם הצליח לעשות זאת; להעניק לבנו שם שיסווה אותו כרגרסיבי נלהב; לעבור לכפר הפרימיטיבי והבטוח; ולרכוש יכולת הישרדות בדרכים, לכל מקרה שלא יבוא.
כל מה שיבוא על הממלכה הזו, כל כמה שתתהפך האדמה, ווין דין ודאן חייבים לשרוד.


ארבע שנים עברו מאז, הוא הביא את ילדיו לעיר לראשונה מאז עזב אותה, רק כדי לחוש שוב את תנודותיה של האדמה. רדוף מארבע שנות שתיקה, הדבר הראשון שעמד במוחו היה לקחת את הילדים ולברוח.

אבל עכשיו, כשהוא כאן בכפר--
"איך מאל מסתדר בתפקיד החדש?" בוק נחמד מאד לצידו. אין דבר מהנה כמו להעביר לצד חברך הטוב את שעת החליבה ברפת של עשיר הכפר. אפשר לפטפט. "הוא סיפר לך?"
"אחי היה אומר, שלהוציא ממני סודות זה יותר קשה מלחלוב פרות" הוא עונה, "אבל הוא לא חלב שום פרה, מעולם-- קליאופטרה! פרה רעה, מה את עושה?"
הוא בוהה, עגום, בתוכנו של כד החלב ששפוך על הרצפה, ובחלב החם שמתיז לכל עבר.
בוק מסובב את ראשו, מגחך.
"קורה לכולנו" הוא אומר. "הכד השלישי שלך השבוע, נכון? יוריד לך עשירית הסאה מהשכר. לא הרבה."
הוא שותק, כי הקציר כבר נגמר וכל עשירית סאה חשובה. האשפים מדווחים על חורף אכזרי במיוחד שעומד להגיע, ומי יודע, אולי הם גם צודקים.
עם הדלי בידו הוא הולך אל החבית הגדולה שבפתח הרפת. משימה חסרת טעם, בהתחשב בכך שהדלי ריק. אבל הוא רוצה לראות את דין ודאן, שמאכילים צמד עגלים יתומים ברפת הקטנה.
הם מרוצים ועליזים למדי, וגם העגלים האומללים הקטנים. זו נחשבת, בעיקרון, תעסוקה בטוחה- אבל הוא לא רגוע.

כשהוא חוזר, בוק נראה מהורהר.
"אתה יודע?" הוא אומר, קולו חולמני, מה שמעיד על הערה לא קשורה שעומדת להיזרק לחלל, "התחלת פתאום להזכיר את אח שלך פעם בדקה".
ארי מתכופף אל הדלי, מקלל בליבו את טיפשותו. לא, לא על כך שהוא מתיר לזכרו של אחלי להסתנן, כמו מחסן מלא קש, מבין החריצים בהם כלא אותו; הוא טיפש כי הוא מחזיק מישהו שמרגיש חבר טוב שלו, שמעז לשאול שאלות.
שהוא בוגד באמונו של בוק. בוק בטוח שהוא חבר שלו ממניעי חברות טהורים, שהם מאמינים ורוצים את אותם הדברים.
"מה קרה?" ממשיך בוק הנחמד והנאמן לשאול לצידו. "נפגשתם בעיר ונזכרת כמה כיף זה אח לצידך? תקשיב, כל הכבוד לך שככה אתה מוותר על משפחה כדי לגדל ילדים בריאים קרוב לאמא אדמה. אבא מסור."
"פעם לא הזכרתי אותו, את אחי?" הוא שואל, מנסה להרים גבה, לזייף טון אדיש, כל דבר שיראה שהוא מתבדח.
"לא, בקושי ידעתי שיש לך אח. מה הוא עושה באמת? אולי תביא גם אותו לכפר?"
"הוא נמוג לפני ארבע שנים"
"אה" בוק פער את פיו בהבעה קצת מגוחכת. כאן בכפרים לא נתקלים במשפחות הנמוגים כל הזמן; ההרגל עדיין לא הקהה את המבוכה והצער.
"אני... מצטער, ארי. באמת מצטער, לא התכוונתי".
אתה פטפטן כמו אישה.
"זה בסדר, לא יכולת לדעת" הוא מגיב ביובש, עובר אל הפרה הבאה. הוא מניח שבוק מגניב אליו מבטים מדי פעם, שהוא נאכל בתוך עצמו ממבוכה.

בתור חבר טוב, הוא אמור לומר משהו שירכך את האווירה.
"הכל בסדר, בוק." הוא חש עצמו מזויף, כמו להאכיל עגלים יתומים מתוך קרן, לנסות לחמם אותן בגופן של פרות אחרות. להקיף אותם בהמון תשומת לב של ילדים עליזים. כאילו משהו יהיה טוב במקום אמא שלהם שאיננה, במקום המציאות האמיתית. "ככה זה חברים, נכון?" הוא בולם את עצמו ברגע האחרון לפני ציטוט אחד מפניניו של אחלי, ומסיים בעילגות: "דווקא בגלל שחמים וקרובים, לפעמים נכווים בטעות. אבל זה שווה, לא?"

 

[פניני ריין]

פרק י"ב/ גלימת אינדיגו.

הסנדלר הולך יחף, כך אומר פתגם ישן. גלגליו של הפחח- עקומים. האופה אוכל לחם ישן. אסמיו של הקוצר- ריקים. הבוצר פיכח.
בשלב כלשהו, ארי מתייאש מהמצאת פתגמים. הוא נשען על המעדר ביד אחת, מוחה את הזיעה ממצחו ביד שניה.
גיסו של האחראי על תעלות ההשקיה- מתכנן לבדו את התעלה שהוא מושך אל תוך השדה שלו.
לא, זה ארוך מדי בשביל פתגם.
ומייגע בשביל המציאות.
מה חשב לעצמו? מה רע בהשקיית הגינה בדליים, כמו פעם?
אבל הנהר קרוב כל כך, לא פעם מימיו מציפים את הגינה הקטנה שלו. חבל שלא לנצל.

הוא בוהה בעיניים עייפות בתעלה החצי גמורה, ומניף שוב את המעדר. תהיה להם תעלת השקיה, באביב היא אפילו תעלה על גדותיה ותשקה את הגינה מעצמה. ווין לא תצטרך יותר להתכופף, לא יכאב לה הגב, הוא לא ירטב כולו בדרך מהנהר, דאן ודין ישחקו כאן וקולות הצהלה שלהם ימלאו את כל הכפר--

"אריווהל?"
הוא מסתובב בבת אחת. הקול מוכר לו, אוהו מוכר.
"אדוני האשף" הוא מרכין את ראשו במחוות כבוד. "פה, בחצר שלי! איזה כבוד! אני מצטער שאני מלוכלך כל כך! מיד אקטוף לך מפירות העונה- הם בשלים כל כך--"
הוא מוסיף סימני קריאה בסוף כל משפט, מפזר חיוכים גדולים לכל עבר. ממהר בפסיעות גדולות אל העץ, מגפיו רומסים את הבוץ. נראה כמו איכר מושלם, נרגש עד עמקי נשמתו מביקורו של האשף הגדול והנכבד.
"הוי, ארי, לא התכוונתי להטריח" האשף הכפרי מרים את שולי גלימתו, פוסע אל תוך החצר מבעד לפרצה שפרץ רק היום, רק היום, כדי לחפור את התעלה. היה אסור לו לעשות את זה.
"אוי, לא" הוא גונח, "אביא לכאן קרש שלא תתלכלך!"
"ארי ארי" האשף נאנח, "על הכפריים שלנו גאוותינו! כתמי הבוץ הללו בשולי הגלימה- הם אות הכבוד הגדול ביותר שאני יכול לאחל לעצמי..."
ממש.
"תמשיך לחפור, לא התכוונתי להפריע" האשף נחמד, תמיד היה. "מה אתה עושה כאן?" הוא נשען על הגדר, מביט בו בסקרנות.

בשבוע השני בכפר, הגיע האשף לבקר על סף ביתם.
היום היה מואר, שגרתי ושלו, הוא עמד בחלון משקיף אל מרחבי השדות. ריבועים חומים, ירוקים וצהובים.
ופתאום- השתנק.
"ארי?" ווין נבהלה. אישה צעירה ואמא טריה לתינוק. לא הבינה מה קרה לו.
"האשף-- זה האשף מגיע!" הוא נשנק כולו.
"אתה מתרגש?" היא העיפה בו מבט מבין. חייכה חצי חיוך.
מתרגש מאד. עד עמקי נשמתי ממש. מה הוא רוצה ממני, האשף הזה?!
"אל תדאג, הוא ממש נחמד, האשף. כמה יפה מצידו שהגיע!" היא נטלה את מטאטא הקש הכבד, מתרוצצת מקיר לקיר, מנסה לשוות לבית מראה יותר מסודר ממה שהוא. "מה נביא לו לכיבוד, ארי?"
"לא יודע, את מבינה בזה" השקיף אל האופק, מועקה בליבו. מה עכשיו?

האשף היה נחמד, דווקא.
לא רק נחמד, יותר מזה. אם היה רופא, סנדלר, מטאטא רחובות, כל דבר אחר חוץ מאשף, היה ארי רוצה בו לחבר.
אבל כשהוא לובש את גלימת האינדיגו...
"שמעתי על אחיך" פניו של האשף לבשו ארשת צער. "וצר לי כל כך".
בכוח שמר על ארשת רגועה. הוא הזהיר, הוא הזהיר את המשפחה שלו לשמור על סודיות. כמה, כמה יכולים אנשים להיות טפשים. הנה שמעו על זה אשפי העיר, ועכשיו הסכנה רודפת אחריו עד לכאן.
אבל אסור לו להפגין חשש או פחד או כעס, פשוט אסור.
"הו, אל תצטער." הוא לא יודע איך הבעה מטופשת אמורה להיראות, אבל הוא מנסה. "זה קרה לפני זמן רב כל כך".
האשף בהה בו לרגע, ואז שאל בעדינות: "לא קרה שום דבר בשבוע האחרון, אישי הטוב?"
מה אתה שואל אם קרה? סביר מאד להניח שחבריך הנחמדים הם אחראיים למכתב. שחקו בלב של אבא, בדמעות של אמא, שגעו משפחה שלמה עד היסוד, ועכשיו שולחים אותך לרגל. לבדוק איפה הנאמנות שלנו נמצאת.
"הגיע איזה מכתב מוזר" הוא ניסה לחקות כמיטב יכולתו את הדברים שהיו איכרים תמימים ונאמנים עד עמקי נשמתם אומרים. אבל תמימות היא אוצר שאי אפשר להחזיר, והדברים שהוא יודע ושלא ודאי עומדים שם, משפיעים על נימת הקול, על נוסח הדברים... "לא יודע, אמא שלי החליטה שאח שלי כתב את זה. אתה יודע איך זה משפחות הנמוגים... טכנוריסטים ארורים, כמה צער הם מביאים לארץ הזאת!"
"ארורים" הדהד אחריו האשף. "כן, הגיע הזמן שנשמיד את האנשים האלה מעל פני האדמה".
ולמה אתה מספר לי את זה?
המעדר כמעט נשר מידו, ברגע האחרון התייצב. על ראש הגנב בוער הכובע, אל תהיה לחוץ כל כך. אל!
"אני בטוח שהוד מעלת הטיראן יודע איך להילחם בהם" הוא אמר, "אבל לאח שלי... לא בטוח שזה יעזור. תודה רבה על התנחומים, ועל ליבך הטוב, אשף"
האשף נתן בו מבט ארוך מאד.
"הלוואי שיכולתי לעשות יותר מזה, ארי" נקב בשמו הפרטי. "לא באתי להפריע לך במלאכתך, איש יקר. המשך בה. יום טוב ושלו".
הוא הרים את שולי גלימתו, עבר את הפרצה, וכבר הפך לכתם לבן, מעוטר בכתמי בוץ חומים, מתרחק בין הבתים.

ארי!
יותר מכל, הרתיח את ארי שם החיבה שלו, נהגה בפי איש שאין לדעת מה כוונותיו. ואם הוא לובש את גלימת האינדיגו, ואזור הפשתן- מן הסתם הן כוונות חשודות למדי.
מה הוא רצה? להזהיר אותו? לדלות ממנו מידע? להעביר לו מסר אחר?
בשם אלוקים, מה?!

הלוואי שהיה לו מישהו להתייעץ אתו, מישהו לשאול. מישהו לבטוח בו באמת.
אל תדבר שטויות. אין איש בממלכה שאפשר לסמוך עליו, אף אחד לא נאמן כשמדובר על חייהם של ווין והילדים.
הבדידות היא מחיר יקר לשלם, אבל מחיר שווה.

התעלה חצי גמורה, והוא נשען על הגדר ובוהה בה בעיניים עייפות. אין לו טיפת כוח להמשיך.
מה טעם לעבוד קשה כל כך, לטפח את הבית הקטן שלו, אם ביום אחד הכל יכול להימוג בעשן?

 

[מנחם דפנה]

איזה כיף לקרוא עוד פרק...