שיתוף - לביקורת ממלכת שוּמֶר

  • הוסף לסימניות
  • #22
או.. ניחוש- זה קשור לאנדיגו? אגב, מה זה בדיוק? או שיהיה הסבר בהמשך הסיפור
הבנתי שזה סוג צבע כחול שצייר צריך רישיון כדי להשתמש בו. כנראה צבע מלכותי או מיוחד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
  • הוסף לסימניות
  • #24
תארתי לעצמי שזה צבע פשוט לא הבנתי למה גם בנאופל (מקוה שכתבתי נכון..) צריך את הצבע אם הוא חורט על חרסים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
פרק ז/ איגרת:

הימים הבאים הם טירוף של אנשים, דיבורים, ודלת שנפתחת ונטרקת.
הוא לא זכר שיש לו כל כך הרבה בני משפחה. אחותו, יחד עם בעלה ואינספור ילדיהם; דודים; דודות; וכאלה שאת הקשר המשפחתי אליהם אף פעם לא הצליח להבין.
"למה כשאחלי שולח איגרת כולם מתרגשים- וכשאני מגיע, אף אחד לא?" הוא ממלמל באוזניה של ווין ברגע אחד של תסכול. "אחלי ואני עזבנו את העיר לפני אותו מספר שנים, בערך".
היא נועצת בו מבט של אל-תדבר-שטויות-בבקשה.
הוא נאנח. בסדר, הוא לא התכוון להשוות בין ההיעלמות של אחלי לבין העזיבה המסודרת שלו. בסדר.
ריח נורא של עשבים שרופים בחלל, מקטרתו של גיסו הגדול.
אחלי לא סבל את הריח- גם אם הוא חזר מהמתים, מה שלא סביר שקרה, בטח היה בורח מהבית שוב.

הוא לא חושב שמישהו מעדיף את אחלי על פניו, וגם אם כן- זה לא היה מפריע לו. הוא מעדיף להישאר בצללים.
אבל מפריעים לו, אוהו, הרבה דברים אחרים.
הוא אינו יודע מי כתב את האיגרת; יתכן שזה מישהו בעל חוש הומור מרושע במיוחד; אולי מדובר באחד רציני, כזה שרוצה לדעת מה הם מנחשים, במה הם חושדים; ויש גם סיכוי, סיכוי קטן אמנם, שמדובר באחלי שלהם. אחלי- שהיו בטוחים שלעולם לא יראו אותו שוב.
וכמובן, הוא לא פוסל את קיומן של אפשרויות נוספות.

אבל בשם האלוקים- לא משנה מי זה- אסור להם לעשות עסק מהאיגרת הזאת!
אין להם שכל בכלל? נגמר הכל?
הם לא מבינים שאם קיבלו מכתב שמכיל יותר רמזים מאשר ספריו של אל-סינא, ואם הכותב העדיף להשאיר את שמו עלום- הדבר הכי מטופש לעשות זה לעורר רעש עניין ומהומה מכל העניין?
פעם שמע משפט יפה, מיוחס לאותו פילוסוף אגדי: אין שכל, אין דאגות.
בכל פעם מחדש הוא מוצא בו עומקים חדשים.
*
דין ודאן נרדמים מהר בלילה.
אולי התרגלו לאור, לרעש ולעשן שבאים מבחוץ. אולי התעייפו מכל המהומה בבית.
ארי נכנס אל החדר, סוגר את הדלת אחריו בנקישה שקטה. נמאס לו, לחלוטין נמאס לו. אין לו כוח יותר לכל הבלגן הזה. הוא הולך לישון ושהעולם יסתדר בלעדיו, בבקשה, בשעות הבאות.
מגשש את דרכו למיטה, כמעט נופל על אחד הילדים, ומשתחל אל מתחת למיטה. מתכסה עד מעל לאוזניו. אבל כמה לא מפתיע- הוא אינו מצליח להירדם.
מתהפך מצד לצד, המחשבות רודפות אותו, עירניות מדי.

כל היום היה דרוך, מתוח, ממתין למשהו רע שיקרה בגלל הפזיזות של כולם. מקווה מאד שהאיגרת היא לא פתיח למשהו מאד מסוכן. אבל עכשיו--

מה אם זה בכל זאת זה אחלי שלו?
אחלי, שחלק איתו את ילדותו ואת החדר הזה, ואולי עדיין חי במקום כלשהו בעולם והצליח לשלוח אליהם מסר?
אל תדבר שטויות, הוא נוזף בעצמו. אחלי האמיתי היה אדם חכם- הוא היה שולח מכתב עם מסר שרק המשפחה יכולה לפענח, לא רמז שכל אשף אקראי יוכל לגלות בקלות.

אבל אם הוא כן חי-
איפה אתה, אחלי? איפה שאתה לא נמצא-- למה לא חזרת הביתה?! מי כולא אותך? מה... איך אתה מרגיש, מה אתה עושה באי-שם שאתה נמצא בו?
הוא משתדל לנשום עמוק, הדמיונות השחורים והחיים שרודפים אחריו לא עושים טוב לאף אחד.
הוא כבר מיומן, יודע איך לדחוק את כל התרחישים המפחידים שרודפים אותו תמיד אל ירכתי המוח. איך מתעלמים מהם, עד שהם נותרים כמו רעש קל במרחק, נשמעים אך לא מפריעים.
אבל עכשיו משום מה הוא מתקשה בכך.
תמיד היה אדם אמיתי והגיוני. והספק שאולי הפעם- אולי הפעם זה נכון- מכופף אותו תחת אבני ריחיים כבדות; אשמה.

הדלת נפתחת, רוח ואוויר טרי מנשבים לתוך החדר. קול פסיעות והיא נסגרת.
הוא מתרומם על מרפקיו, שמח לסיים את השינה הכפויה. "ווין?"
"ארי" היא מתיישבת על המיטה.
"איפה היית?" ככפרית גאה, ווין הולכת לישון בלילות הקיץ הקצרים מעט לאחר צאת הכוכבים.
"במטבח. אחותך ואמא שלך בכו שם, ולא היה לעניין לצאת" אנחה קלה, "אתה באמת חושב שהמכתב ההוא הוא מאחיך, אחלי?"
"מה את חושבת?" הוא מתיישב לגמרי, מוחו עירני כאילו לא בילה את השעה האחרונה בין הכרים לכסתות.
"אמא שלך חושבת שכן" היסוס קל בקולה, "היא אומרת שלב של אמא מרגיש",
הוא מקמט מצח, לווין תמיד יש דעה משל עצמה, ובכלל- היא לא נשמעת בטוחה בעצמה כמו תמיד- נראה שהיא מנסה להתחמק- ובעצם, למה היא שואלת לדעתו? הוא לא הבהיר אותה היטב? מה היא מנסה, לעזאזל, לשאול?
"את--" קראת את האיגרת? הוא התכוון להמשיך, ועוצר בבת אחת. איזה סכל שהוא, סוס עם ראש של פרה. כולם בבית קראו את האיגרת, היא עברה מיד ליד. אלו מהנשים ששלטו ברמה מסוימת באמנות הקריאה- קראו, ואלו שלא, לא התביישו לבקש שיקריאו להן--
ורק ווין מסתובבת בבית כל הימים האלה, בין אנשים שמצטטים ללא הרף איגרת שהיא לא קראה- ובעלה לא שם לב. הוא היה עסוק מדי בטוויית תרחישי אימה, ובפחד וזעם על טיפשותם של האחרים.
"טוב--" הוא פותח בהיסוס, "במכתב לא היה שום דבר חשוב" הוא מקמט מצח, מנסה להיזכר בלשון המדויקת. "זו הייתה איגרת תנחומים להורים שלי על אחלי--"
"אחלי?" היא מקמטת את גשר אפה, שפתיה מתעקמות. "אתה בטוח? הוא נגוז לפני שנים! מה הם נזכרו פתאום? מי בכלל כתב אותה?"
"נכון" הוא מסכים בסבלנות. הכל חשכה מסביבו, הוא אינו רואה דבר מלבד נקודות עמומות שיכולות להיות עיניה של ווין- אבל יכולות גם להיות כל דבר אחר. "זה באמת מוזר. אבל לא הדבר המוזר היחיד באיגרת הזו".
"מה עוד?"
"שאלת מי כתב את המכתב" קולו כבד כשהוא עונה. "אז זהו- שאין חתימה".
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
פרק ח/ טכנוריסטים:

המטבח של אמא אפוף אדים חמים, לוהטים.
מתחת לכירת האבן בוערת אש, ענן קטן ואפור מסתלסל סביבה ורשת קטנה מונחת עליה, גדושה בגרגירי חיטה.
המראה הזה- וריח החיטה הנקלית- ליוו אותו כל ילדותו.
אבל כעת הכל זר בעיניו. המטבח, אמא שיושבת על ספסל האבן רפויה ולא מעיפה מבט בגרגירים הנשרפים, ובני המשפחה שגודשים אותו מקצה אל קצה.
"אלו הטכנוריסטים" גיסו אומר. קולו עמוק, מעובה משנים של עישון, וחנוק משנאה. "זה חייב להיות הם".
הוא מפריח ענן ירקרק מתוך המקטרת, מפיץ ריח באוש של עשבים. אבל ארי די בטוח שמאחורי מפגע הריח הזה עולה אד קלוש, שרוף.
בדממה הוא ניגש אל הכירה, נוטל בדרכו את המחתה הגדולה, ומהפך בגרגירי החיטה.
"טכנוריסטים!" מתיז אחיה הצעיר של אימו. "כמה קל להאשים אותם בכל, ואז, לך תרדוף אחרי הרוח! אתה לא יכול לדעת איפה או מי הם, נכון? לפני שמתייאשים, אני דורש שנמצה את כל האפשרויות האחרות!"
ארי מתעמק בחיטה שקיבלה גוון חום עמוק. הוא די בטוח שהגוון שלה- גם קודם שנטבלה בדבש- אמור להיות אחר.
קול דק, רועד, נשפך אל תוך השיחה. "ומה אם הטכנוריסטים באמת שלחו את המכתב הזה?"
אמא שלו.
ארי מסתובב חזרה אל הכירה, בולע את רוקו בכוח. מדי בכוח. לרגע ארוך הוא משתנק, העשן מערפל את ראייתו.
איפה הדבש? הו, הנה, הוא כבר מונח בקערה. שופך את הגרגירים הלוהטים לתוכה, הם מקימים קול קרקוש מחשיד.
מצוין, שירחשו בקול, יותר בקול. שיחרישו את אוזניו.
"אל תדאגי..." מישהי מלטפת את זרועה של אימו, "אל תדאגי... הכל יהיה בסדר... הכל עוד יהיה בסדר..."
הוא נושף היישר אל תוך הגרגירים, מקווה שאיש לא ראה אותו.
בסדר. בסוף. מי הבטיח?

"איזה יום עצוב" ווין נוחתת על המיטה מותשת. קולה דק פתאום, כקולה של ילדה קטנה. "מה יהיה הסוף של כל זה, ארי?"
כמה תשובות חולפות במוחו, חדות והגיוניות מאד.
"לא יודע" הוא אומר לבסוף.
כל מה שהוא יודע-- כל מה שהוא מנחש-- רק גורם לו להיות נבוך יותר. בעבור גיסו ודודו, יש אשם אפשרי אחד, אולי שניים. ובעבורו? הכוח המדמה שבו ממציא לו אינספור אפשרויות.
אבל מי, באמת, מסוגל היה לשלוח להם מכתב תנחומים, ולסיים אותו במילים "תקוותיי ותחנוניי" בלי חתימה? זה חייב להיות מישהו שיודע שזוהי משמעות השם 'אחלי' בשפות העתיקות.
יש- כנראה- כמה אפשרויות.
או שזהו סתם מנחם תמים, שניסה לשחק קצת עם המילים ליופי.
או שזה מישהו שיודע משהו.
ואולי-- אולי מדובר באחלי בעצמו-- שמשום מה לא יכול לחתום בשמו--
אם כי אחלי לא היה טיפש כל כך! הוא היה מבין שכל אשף מתחיל יוכל לתרגם את המילים האלה לבד- ולא רק אמא שלו שבקיאה בשפות העתיקות--
"אתה יודע" ווין אומרת פתאום, קולה מהורהר. "נכון השכן שלכם, תִּרְהָקָה?"
"נכון" שפתיו נמתחות לקצה של חיוך ציני. אוי ואבוי מה שווין תעשה לו אם תקלוט שחייך כך, באמצע שיחה שאמורה להיות עצובה.
"ראיתי אותו מסתכל כמה פעמים אחרי אבא שלך ואחריך בימים האחרונים- אוי, אל תהיה כזה. הוא הסתכל עליכם בצורה מוזרה. יכול להיות שזה הוא?"
בשבילך הכל מוזר, הוא שתק. כל מי שלא עומד בתקן המחמיר שלך.
"הוא לא נראה לי קשור" אמר בלי לחשוב, "העבודה שלו, המשפחה שלו, כולם בעיר. למה לו לנסוע לעמק השיחור?"
"לעמק השיחור?" ווין תמהה אוטומטית. "מה הקשר?"
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #28
פרק ט/ עמק השיחור


אופס.
מבט אחד בפניה של ווין, והוא מבין שמעד.
חש את פניו מאדימות בקצותיהן, ניסה בקדחתנות למצוא מוצא, איזה שקר לבן שיהיה אפשר להשמיע... למה הוא כל כך רע בשקרים? מה האמת נתנה לו עד היום שהוא לא מצליח לעזוב אותה?? "כן" ניסה לשוות לקולו נימה תמימה, "הרי משם הגיע המכתב, לא?"
שתיקה.
הוא נושף עמוקות.
"אתה יודע מאיפה האיגרת הזו?" קולה של ווין התרומם, חמור. ממש כאילו היא נוזפת בדאן שברחה אל השדות לבדה. "ולא מספר לאף אחד?! לא הייתי מאמינה עליך, ארי!"
"מי אמר לך שלא סיפרתי?" כרגיל, מול ווין, הוא מצא את עצמו מתגונן.
"תאר לעצמך שניחשתי!" היא נעמדה, ידיה על מותניה. "מה חשבת לעצמך? אתה רואה את אבא שלך מצייר באובססיה-- את אמא שלך בוכה-- את כל המשפחה שלך מיטרפת כדי למצוא מידע-- אבל לא, אתה אריווהל השותק! אתה לא מנדב מידע לאף אחד מרצונך! כל היום אתה והסודות! מסתובב בדממה עם פרצוף של 'אני יודע יותר מכולם'!"
"כי... לספר להם, ווין, זה כמו לתת זהב נוזלי בידיים של דאן!" הוא נושם לאט, מוחו עובד באותו הקצב, "כמו... כמו לתת צמחי מרפא בידיים של מתלמד ביומו הראשון, כמו--" הוא עוצר, נושם.
היא לא תבין למה הוא טעון כל כך. וגם לו, אין מה להסביר לה. זו רק ההרגשה... ההרגשה שלא הכל חלק כאן.
והשאלות.
השאלות שאנשים מעדיפים לקבור. קל מאד להיות רגרסיביים נלהבים, ולספר לילדים לפני השינה איזה עולם מגעיל היה פעם וכמה נפלא היום...
רק הוא תוהה לפעמים? רק הוא שואל את עצמו- מי אמר? רק הראש שלו חושב לפעמים, שאולי לא היה צריך ללכת לקיצוניות השנייה, אולי כן היה בדור ההוא דברים שאפשר לאמץ... לא לשבת כל היום מול מלבנים זוהרים. אבל דברים אחרים. נגיד, מכונת כביסה. אין מצווה לשבת יום שלם בנהר ולחזור עם ידיים מקולפות. נגיד... ממחטות חד-פעמיות. אגדה שדי מוצאת חן בעיניו.
הוא דווקא ניסה לשאול, אי-אז כשהיה שוליה צעיר וחסר דאגות. כשעוד לא ידע איך לשרטט מפה של רחוב, והקרטוגרף הזקן היה כל-יודע בעיניו. והוא באמת יודע המון, הרבה יותר מכל אחד אחר.
אבל לא משנה איך ניסח את שאלותיו, ובאיזה תפאורה של נוף מרהיב ונינוח ניסה לזרוק אותן- תמיד קיבל את אותה תשובה, בניסוחים שונים: עדיף לך לשתוק.
אם לא התשובה הזאת...
מן הסתם היה מתבגר באיזה שלב, ומפסיק לשאול. הוא יודע שהן-התמיהות- הגיעו מאיזשהו רצון לבדוק כל דבר מהיסודות.
"בסדר, הבנתי" ווין חושקת שפתיים, הבעתה נרגזת. "אני הולכת לספר לאמא שלך. בסדר."
"מה לספר לה?" ארי קורא אחריה, "את לא יודעת כלום!"
"שהמכתב הגיע מעמק השיחור!" ווין צועקת מהדלת.
"זהו, עכשיו כל הבית יודע"! ארי צועק חזרה, "מי אמר שזה משם? גם אם זיהיתי את סוג הנייר והדיו-- גם מישהו שגר בערבה או על החוף יכול להשיג פפירוס ודיו מעמק השיחור כדי שנחשוב שהמכתב משם!"
"רק קרטוגרפים חושבים על כאלה רעיונות מוזרים!" היא השיבה בפסקנות, נעלמת מעבר לפרוזדור.
ארי שף את שפמו בעגמומיות. כמו תמיד, המילה מוזר חותמת כל וויכוח.

לא נורא. שתלך. שתספר.
ממילא הוא מצפה שמישהו יבדוק מתישהו את סוג הדיו והנייר-- מדובר בבית של אמנים, אחרי הכל.
אמנים רחפנים שיפרסמו את המידע החדש בכל העיר, מתוך ניסיון להגיע למידע נוסף.
אם המישהו שכתב את המכתב ציפה בדיוק לזה--
"ווינאן!" הוא מרים את קולו לשאגה ממש לא אופיינית. "ווינאן!"

קצה מטפחתה מפציע בפרוזדור. הוא שותק עד שהיא נעמדת ליד הדלת, משלבת ידיים בהפגנתיות. "רצית משהו?"
"כן" הוא אומר, אצבעותיו מלבינות כשהן מתעקלות סביב הסכין הקטנה שהוא נושא עליו תמיד. "תקשיבי- העסק די מסוכן--"
"מנין לך? עוד משהו שאתה לא מספר?"
"לא, לא שום מידע חדש. זה פשוט-- האיגרת הזו מוזרה, נכון? גם את מודה בזה"
"מוזרה רק בגלל שאנחנו לא יודעים מה עומד מאחוריה" היא מסרבת להסכים איתו.
"נכון. אבל יכול להיות שעומד מאחוריה איזה משהו מסוכן. נכון?" פתאום הוא שם לב שהוא משתמש במילה 'נכון' כבר בפעם השלישית. ממש מתחנן להבנה שלה. בשביל מה הוא האיש כאן? הוא הגבר, הוא הקובע! "כל עוד אנחנו לא בטוחים שהאיגרת תמימה, עדיף לנקוט בזהירות" הוא ממשיך בנוקשות. "לא, אל תגידי כלום! תקשיבי לי הפעם! אסור לנו לפעול מתוך סערת רגשות. אסור לנו להסגיר את עצמנו. הכי הגיוני יהיה אם אצא למסע אל גדות השיחור-- אף אחד כבר לא עוקב אחרי המסעות שלי. זה יהיה מאד לא חשוד."
"להסגיר את עצמנו, עוקב אחרי, לא חשוד" היא חיקתה את קולו, רוטנת. "כאילו שמישהו רודף אחרינו" אך בכל זאת נעצרה, הרפתה את אחיזתה בידית. "אתה תעשה את זה?"
"בפעם הבאה שאצא אל השיחור".
כן. הוא ישתדל לרחרח, על אף שברור לו שלא ימצא עקבות. העיקר שווין תרד ממנו.

מה היא חושבת לעצמה?
היא לא הכירה את אחלי כמעט--
החיים שלה לא נהרסו בגלל ההיעלמות של הבחור הזה, רק שלו.
והאשמה שרודפת אותו מאז--
היא לא רוצה יותר ממנו שאחלי יחזור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
ב"ה

פניני איזה סיפור יפה!!
קוראת אותו עכשיו בפעם הראשונה בשלוק אחד.

קודם כל, יש לך כתיבה מצויינת.

מרגישה לפעמים קצת עם עקבות של קינן, אבל היא לגמרי עומדת בזכות עצמה.

דבר שני, עלילה מעולה, קצבית בדיוק במינון הנכון, בלי נפילות וקצוות לא מהודקים של הרקע ההיסטורי. אם מדובר על ימי ביניים כזה, אז ממש ככה זה מרגיש.

כאן אביא את זוית הראיה שלי על הבחירה לכתוב ממלכה בעת העתידית שבחרה לחזור להתנהל כאז. יש לי על זה קצת תהיה, כי פרדייס של ספיר יותר הגיונית משומר בסיפור הנוכחי. לא הגיוני שבאיזשהו עתיד אנשים יוותרו על רפואה מודרנית עם חיסונים ואנטיביוטיקה, ויוותרו על חשמל לחלוטין, ומים זורמים, וביוב... עם כל אנשי הקונספירציות ומאמיני העולם השטוח, לא נראה לי שיהיו מספיק אנשים לממלכה כזו שתהיה עד כדי כך פרימיטיבית. בעידן של היום נח לנו לחשוב על 'פעם' כמשהו נוסטלגי וקסום, אבל זה לא היה קסום בכלל, כשרק 50% מהילדים שרדו את שנתם הראשונה ותוחלת החיים הממוצעת עמדה על 40. זה לא משהו מלהיב מידי לחזור אליו. אולי שווה לשקול שוב האם לכתוב את הסיפור באמת פעם, או לשדרג קצת את שומר)

לגבי שמות האנשים. ארי - הייתי מחליפה, בגלל שזה שם שהוא גם אמיתי כיום, וזה ממש לא משתלב עם הממלכה ועם כל השמות היפים שהמצאת. השם הארוך של הילד - לדעתי לא מוצלח ולא משתלב חלק. השמות הנוספים - חלק טובים, וחלק קשה לגלגל אותם בפה, וזה חשוב ולא כדאי לוותר על זה. בספר דופליקטים למשל, היה לי ממש קשה השם של קאזנס. הז' ממש מתנגשת בנ' בהגייה. להפוך את הנ' והז' היה נותן שם שהרבה יותר קל להגות אותו, ולא היה גורע כלום מהסיפור - ולדעתי זה כן משהו לחשוב עליו.

עוד משהו: יש כבר בפורום סיפור בהמשכים עם עמק השחור, אולי לא כדאי כאן עמק השיחור? אולי שם אחר?

אני אוהבת את הדמות הראשית, ארי. הוא מאופיין טוב וגם אשתו. יש פה בינתיים הרבה מסתורין שמוסיף נופך עמוק לסיפור. מחכה להמשך!

בהצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
כאן אביא את זוית הראיה שלי על הבחירה לכתוב ממלכה בעת העתידית שבחרה לחזור להתנהל כאז. יש לי על זה קצת תהיה, כי פרדייס של ספיר יותר הגיונית משומר בסיפור הנוכחי. לא הגיוני שבאיזשהו עתיד אנשים יוותרו על רפואה מודרנית עם חיסונים ואנטיביוטיקה, ויוותרו על חשמל לחלוטין, ומים זורמים, וביוב... עם כל אנשי הקונספירציות ומאמיני העולם השטוח, לא נראה לי שיהיו מספיק אנשים לממלכה כזו שתהיה עד כדי כך פרימיטיבית. בעידן של היום נח לנו לחשוב על 'פעם' כמשהו נוסטלגי וקסום, אבל זה לא היה קסום בכלל, כשרק 50% מהילדים שרדו את שנתם הראשונה ותוחלת החיים הממוצעת עמדה על 40. זה לא משהו מלהיב מידי לחזור אליו. אולי שווה לשקול שוב האם לכתוב את הסיפור באמת פעם, או לשדרג קצת את שומר)
מביאה דעה נגדית - אחת ההתבטאויות המפורסמות של אלברט איינשטיין, היא: ”איני יודע באיזה נשק נשתמש במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית נשתמש במקלות ואבנים”.
גם פה - הרבה ייתכן בעתיד. אולי היו דברים שאילצו אנשים לחזור אחורה? אולי הרס תשתיות קטסטרופאלי ומוות גדול עוד יותר של אנשים שגרם ליתר המצומק להעדיף את הכאן והעכשיו במקום לטרוח לשקם הכול מאפס ולחוות שוב הרס ואובדן?
כלומר - נקודת המוצא שלי היא לא שהם חזרו אחורה מבחירה, אלא שהתרחש אירוע שהכריח אותם לחזור למצב שכזה ואז הייתה להם נקודת הבחירה - להישאר באותו המקום, שהוא סלע בטוח לעתיד הרחוק (אטום, התחממות גלובלית) או לשחזר את שהיה, לסכן את העתיד הקרוב (חוסר בחיסונים וכו') ולהינצל מהעתיד הרחוק יותר...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #31
לא הגיוני שבאיזשהו עתיד אנשים יוותרו על רפואה מודרנית עם חיסונים ואנטיביוטיקה, ויוותרו על חשמל לחלוטין, ומים זורמים, וביוב.
את כמובן צודקת.
העבר תמיד נראה לאנשים קסום, הם רק לא אוחזים שאין בו נייר טואלט.
יש הסבר, אבל עכשיו כשאת מציגה את זה כ"כ בחדות אני מבינה שאצטרך לחדד אותו קצת...
אולי היו דברים שאילצו אנשים לחזור אחורה?
...
תודה על הרעיונות!

ארי - הייתי מחליפה, בגלל שזה שם שהוא גם אמיתי כיום, וזה ממש לא משתלב עם הממלכה ועם כל השמות היפים שהמצאת
יש בזה. בשלב הזה כבר קשה לי להחליף- אבל אם יום אחד אעשה משהו עם הסיפור הזה... אולי.

חלק קשה לגלגל אותם בפה, וזה חשוב ולא כדאי לוותר על זה
השמות הם לא המצאה שלי.
לאנשים שמנסים להוכיח כל הזמן כמה הם חיים בעבר, מתאים לחשוב ששמותיהם של מלכי אשור או מצרים הקדומים הם ממש מגניבים.
אז בפעם הבאה שאעתיק מהמכלול את שמו של פרעה פסמתיך או אשור-בניפל, אדאג להגות אותו קודם בקול;)
כנ"ל לגבי עמק השיחור- התעצלתי להמציא שם חדש... עד שהחלטתי שלנהר מלוכלך שעל גדותיו מייצרים פשתן, ממש מתאים להיקרא בשם שיחור (=היאור).

תודה על הביקורת! עוררתן לי הרבה נקודות חשובות.


מביאה דעה נגדית - אחת ההתבטאויות המפורסמות של אלברט איינשטיין, היא: ”איני יודע באיזה נשק נשתמש במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית נשתמש במקלות ואבנים”.
בלי קשר לסיפור- מסכימה איתך חלקית.
הקידמה דוהרת קדימה מהר כל כך... בלי לחשוב, בלי לסנן דברים שכדאי לאנושות לקבל, ודברים שפחות.
גם אם לא נחשוב על אירועים אפוקליפטיים- הגיוני מאד שבאיזשהו שלב העולם ייסוג קצת אחורה.
פצצות מימן, לדוגמה, שמדינות מחזיקות בהיקף מטורף? ג'יהאדיסטים מוסלמים שלא מחוייבים לכללי המשחק של העולם המערבי ורוצים מאד לשנות אותם?
(הגיהאד התחיל- תתקנו אותי אם אני טועה- ממוסלמי אחד בשם קוטב שהחליט שתועבותיה של אמריקה מנוגדות לרוח האיסלאם וצריך להילחם בהם)
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
בדרך כלל אני מעלה פרקים אחרי עריכה. (כלומר מחכה יום אחרי הכתיבה ואז מעתיקה לכאן) פה לראשונה העלתי פרק טרי מהמקלדת. מעניין אותי אם הסגנון יותר טבעי, או שהוא לא מובן. וכן, אם כדאי לרווח קצת את השורות. תודה רבה!

פרק י/ הַנְּמוֹגִים

ושוב בכפר.
הפרדות הלבנות שהובילו אותם כל הדרך ספונות היטב באורוותו של ראש הכפר. ואת הזמן שווין והילדים מגלים חזרה את הבית בתרועות אושר, ארי נאלץ לבלות בשיחת נימוסין על קורותיו בעיר. מה זה כל כך שונה מהכפר? כן. מה כולם נוסעים שם עם אופניים? גם אופניים, וגם סוסים ופרדות. מה יש שם כל כך הרבה אנשים? הם לא מושחתים ומנוכרים שם הרחק מאמא אדמה?
ועל אף שראש הכפר הוא אדם נבון, שיודע לחשוב בכוחות עצמו, הפעם השיחה מייגעת ממש.
הוא רק רוצה לחזור הביתה. להשתעשע קצת עם דין ודאן ולא לראות אף אחד- חוץ מאשר את הכסת והכר.
אבל ווין אורבת בדרכו אליהם, נחושה.

"לא היה יפה איך שעזבנו את המשפחה שלך, ארי".
אנחה ממלאת את קנה הנשימה של ארי מהריאות ועד לגרון. אי-שם מהחצר עולים קולות צחוק: דין ודאן משתוללים עם החברים אחרי שבועות של פרידה.
"עד מתי רצית שנישאר שם, ווין?" הוא משיב, בוהה קדימה אל הקיר. "נשארנו שבועיים יותר ממה שתכננו, אין לנו מה לעשות שם יותר. שום דבר לא עומד להשתנות".
"למה אתה חושב? אולי יגלו מי כתב את האיגרת?!"
"אולי אחלי יחזור" הוא הציע, קצר רוח. ואולי גם ירד גשם, ביום קיץ חמים זה. מי יודע.
"אל תצחק עלי".
"בסדר" הנהמה שלו הזכירה קצת פרה. זה מה שקורה כשמעבירים חלק משמעותי כל יום ברפת.
מה ווין רוצה ממנו?! די! הם לא יכולים להישאר בעיר לנצח, הם צריכים להמשיך את החיים. מי כתב את המכתב- הוא לא יודע ולא רוצה לדעת, בכל מקרה איש מהַנְּמוֹגִים לא חזר, מעולם.


השמש זוהרת בחוץ באור בהיר, חזק, קופחת בכוח על ראשי האנשים.
הוא ממצמץ מול האור, איזה כיף לחזור לתפקידים הישנים, לפרות וללכלוך. לפחות הוא לא עובד בשדות עם כולם.

"ארי! ארי!"
מישהו מתקרב מרחוק, מנופף בידיים.
מה קרה?
אמנם עונת הקציר נגמרה, אבל עדיין נותרו מעט כרמים לבצור וגם שדות הכותנה שסביב זקוקות בנואשות לידיים עובדות.
מה עושה כאן מישהו באמצע היום? מישהו שהוא לא שרטט-קרטוגרף מתלמד- שלמען הוכחת אחווה כפרית- קרי, להרגיע את ווין- מסייע בחליבת הפרות?
"ארי!" הדמות הולכת וגדלה, מנופפת בידיה בהתרגשות.
"מאל" ארי ממלמל לעצמו בפליאה. מאל אף פעם לא היה מראשוני הקוצרים, וזה בלשון המעטה. אבל מכוח פיזי בינוני למדי ועד הברזה מפוארת מהשדות באמצע היום- יש הבדל. אולי הוא רק צריך לקחת משהו וכבר יחזור לשדה.
"אריווהל!" כעת מאל קרוב ממש, ומשהו בפניו שהיה נוקשה ומתוח בשבועות האחרונים מתרכך אט אט מול הבעת האושר שעל הפנים הצעירות. "סוף סוף! אני לא מאמין!" רגליו מקפצצות במקומו והוא מצחקק באושר.
"מה?" ארי נדרך. מה קרה? אולי התארס לו האיש? הוא כבר בן 17, גיל הגיוני.
"זה קרה!" עיניו של מאל נוצצות באושר. "זה קרה! חניבעל לקח אותי! להיות הסגן שלו!"
"מה חניבעל?" יש שניים כאלה בכפר, אבל בהנחה שמאל לא מאושר מקצירת כותנה משמימה-- "הממונה על התעלות להשקיה?"
"כן בטח," מאל מאושר, "הוא צריך מישהו נחמד שלא יודע להרגיז אנשים וגם שחזק בחישובים... ככה הוא אמר" הוא מסמיק פתאום כשהוא קולט כיצד הילל את עצמו, וארי כולא חיוך.
"זה נהדר!" הוא טופח על כתפו של גיסו. איש נחמד כל כך, כמה קל לחבב אותו. "חניבעל עשה בחירה מצוינת, עוד יומיים הוא לא יבין איך הסתדר בלעדיך!" לחניבעל כנראה נמאס לריב עם כל בעלי השדות באזור והוא רוצה שעיר לעזאזל אחר, אבל הוא מעדיף שלא להרוס לאנשים חלומות. מאל יגלה בדרך הקשה שכל בעלי השדות רוצים שהתעלות יפתחו ליד השדה שלהם, ושהם מאד נעלבים וכועסים אם מישהו רוצה אחרת.
בעצם לא בדרך הקשה- יש בכפר כמה נשמות טובות שיזהירו אותו קודם. ווין למשל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
פרק מצוין.
האמת היא שלא ראיתי הבדל בינו לבין הפרקים האחרים.
מה כולם נוסעים שם עם אופניים? גם אופניים, וגם סוסים ופרדות. מה יש שם כל כך הרבה אנשים?
צריך להוסיף פסיק אחרי כל 'מה'.
מה, כולם נוסעים שם עם אופניים? גם אופניים, וגם סוסים ופרדות. מה, יש שם כל כך הרבה אנשים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
אני התחברתי לפרק הזה... החיים הפשוטים של ארי והטבעיות שלו עם גיסו. פרק מתוק וכיפי.
פרק מצוין.
האמת היא שלא ראיתי הבדל בינו לבין הפרקים האחרים.
תודה רבה.
נותן כוח להמשיך.


פרק מצוין.
האמת היא שלא ראיתי הבדל בינו לבין הפרקים האחרים.

צריך להוסיף פסיק אחרי כל 'מה'.
יש בזה...
האמת ניסיתי ליצור איזה אפקט מייגע בשאלות של ראש הכפר, ולכן הורדתי את הפסיקים.
אבל אם זה נראה רע, אז אשנה אצלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
פרק י"א/ להעמיד פנים

מאז היה ילד עשה את המצופה ממנו, אבל בדיוק. בניגוד לאחלי, שניתר מאתגר לאתגר רק כדי לקטוף אותו בחיוך ניצחון, ולידיו היה מגע זהב שהפך כל מעשה אפרורי למבריק וזוהר, הוא היה ילד רגיל.
ילד רגיל, עם ארבע-חמש חברים וזהו, ילד שקלט את עקרונות החשבון והשפות בקלות, אבל לא יותר מכך. צייר רגיל, שהעתיק את המציאות בדיוק רב לבדים המתוחים על הקנבס אבל אף פעם לא הצליח לתת להם את אותו מראה חי, אומנותי, את שאר הרוח של הציירים האחרים.
תמיד היה טוב, ממושמע, ממלא בדיוק את ציפיותיהם של המבוגרים.
לא מעבר.

רק היעלמותו של אחלי הצליחה לנפץ, לכמה שבועות, את העמדת הפנים שלו. בחודש בודד הוא שבר את כל המסגרות של המקובל והמתאים שכבלו אותו עד אז.
עזב בזעף את מקצוע הציור לטובת הקרטוגרפיה, נטש את העיר מלאת הסכנות לטובת כפר שכוח, מתעלם מכל מה שסביבתו חשבה על כפרים וכפריים. את שמו של דין האריך כך שישמע כאחד ממלכי אשור הקדומים.

רק כשקלט כמה לא יציבה האדמה תחתיהם הצליח לעשות זאת; להעניק לבנו שם שיסווה אותו כרגרסיבי נלהב; לעבור לכפר הפרימיטיבי והבטוח; ולרכוש יכולת הישרדות בדרכים, לכל מקרה שלא יבוא.
כל מה שיבוא על הממלכה הזו, כל כמה שתתהפך האדמה, ווין דין ודאן חייבים לשרוד.


ארבע שנים עברו מאז, הוא הביא את ילדיו לעיר לראשונה מאז עזב אותה, רק כדי לחוש שוב את תנודותיה של האדמה. רדוף מארבע שנות שתיקה, הדבר הראשון שעמד במוחו היה לקחת את הילדים ולברוח.

אבל עכשיו, כשהוא כאן בכפר--
"איך מאל מסתדר בתפקיד החדש?" בוק נחמד מאד לצידו. אין דבר מהנה כמו להעביר לצד חברך הטוב את שעת החליבה ברפת של עשיר הכפר. אפשר לפטפט. "הוא סיפר לך?"
"אחי היה אומר, שלהוציא ממני סודות זה יותר קשה מלחלוב פרות" הוא עונה, "אבל הוא לא חלב שום פרה, מעולם-- קליאופטרה! פרה רעה, מה את עושה?"
הוא בוהה, עגום, בתוכנו של כד החלב ששפוך על הרצפה, ובחלב החם שמתיז לכל עבר.
בוק מסובב את ראשו, מגחך.
"קורה לכולנו" הוא אומר. "הכד השלישי שלך השבוע, נכון? יוריד לך עשירית הסאה מהשכר. לא הרבה."
הוא שותק, כי הקציר כבר נגמר וכל עשירית סאה חשובה. האשפים מדווחים על חורף אכזרי במיוחד שעומד להגיע, ומי יודע, אולי הם גם צודקים.
עם הדלי בידו הוא הולך אל החבית הגדולה שבפתח הרפת. משימה חסרת טעם, בהתחשב בכך שהדלי ריק. אבל הוא רוצה לראות את דין ודאן, שמאכילים צמד עגלים יתומים ברפת הקטנה.
הם מרוצים ועליזים למדי, וגם העגלים האומללים הקטנים. זו נחשבת, בעיקרון, תעסוקה בטוחה- אבל הוא לא רגוע.

כשהוא חוזר, בוק נראה מהורהר.
"אתה יודע?" הוא אומר, קולו חולמני, מה שמעיד על הערה לא קשורה שעומדת להיזרק לחלל, "התחלת פתאום להזכיר את אח שלך פעם בדקה".
ארי מתכופף אל הדלי, מקלל בליבו את טיפשותו. לא, לא על כך שהוא מתיר לזכרו של אחלי להסתנן, כמו מחסן מלא קש, מבין החריצים בהם כלא אותו; הוא טיפש כי הוא מחזיק מישהו שמרגיש חבר טוב שלו, שמעז לשאול שאלות.
שהוא בוגד באמונו של בוק. בוק בטוח שהוא חבר שלו ממניעי חברות טהורים, שהם מאמינים ורוצים את אותם הדברים.
"מה קרה?" ממשיך בוק הנחמד והנאמן לשאול לצידו. "נפגשתם בעיר ונזכרת כמה כיף זה אח לצידך? תקשיב, כל הכבוד לך שככה אתה מוותר על משפחה כדי לגדל ילדים בריאים קרוב לאמא אדמה. אבא מסור."
"פעם לא הזכרתי אותו, את אחי?" הוא שואל, מנסה להרים גבה, לזייף טון אדיש, כל דבר שיראה שהוא מתבדח.
"לא, בקושי ידעתי שיש לך אח. מה הוא עושה באמת? אולי תביא גם אותו לכפר?"
"הוא נמוג לפני ארבע שנים"
"אה" בוק פער את פיו בהבעה קצת מגוחכת. כאן בכפרים לא נתקלים במשפחות הנמוגים כל הזמן; ההרגל עדיין לא הקהה את המבוכה והצער.
"אני... מצטער, ארי. באמת מצטער, לא התכוונתי".
אתה פטפטן כמו אישה.
"זה בסדר, לא יכולת לדעת" הוא מגיב ביובש, עובר אל הפרה הבאה. הוא מניח שבוק מגניב אליו מבטים מדי פעם, שהוא נאכל בתוך עצמו ממבוכה.

בתור חבר טוב, הוא אמור לומר משהו שירכך את האווירה.
"הכל בסדר, בוק." הוא חש עצמו מזויף, כמו להאכיל עגלים יתומים מתוך קרן, לנסות לחמם אותן בגופן של פרות אחרות. להקיף אותם בהמון תשומת לב של ילדים עליזים. כאילו משהו יהיה טוב במקום אמא שלהם שאיננה, במקום המציאות האמיתית. "ככה זה חברים, נכון?" הוא בולם את עצמו ברגע האחרון לפני ציטוט אחד מפניניו של אחלי, ומסיים בעילגות: "דווקא בגלל שחמים וקרובים, לפעמים נכווים בטעות. אבל זה שווה, לא?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
פרק י"ב/ גלימת אינדיגו.

הסנדלר הולך יחף, כך אומר פתגם ישן. גלגליו של הפחח- עקומים. האופה אוכל לחם ישן. אסמיו של הקוצר- ריקים. הבוצר פיכח.
בשלב כלשהו, ארי מתייאש מהמצאת פתגמים. הוא נשען על המעדר ביד אחת, מוחה את הזיעה ממצחו ביד שניה.
גיסו של האחראי על תעלות ההשקיה- מתכנן לבדו את התעלה שהוא מושך אל תוך השדה שלו.
לא, זה ארוך מדי בשביל פתגם.
ומייגע בשביל המציאות.
מה חשב לעצמו? מה רע בהשקיית הגינה בדליים, כמו פעם?
אבל הנהר קרוב כל כך, לא פעם מימיו מציפים את הגינה הקטנה שלו. חבל שלא לנצל.

הוא בוהה בעיניים עייפות בתעלה החצי גמורה, ומניף שוב את המעדר. תהיה להם תעלת השקיה, באביב היא אפילו תעלה על גדותיה ותשקה את הגינה מעצמה. ווין לא תצטרך יותר להתכופף, לא יכאב לה הגב, הוא לא ירטב כולו בדרך מהנהר, דאן ודין ישחקו כאן וקולות הצהלה שלהם ימלאו את כל הכפר--

"אריווהל?"
הוא מסתובב בבת אחת. הקול מוכר לו, אוהו מוכר.
"אדוני האשף" הוא מרכין את ראשו במחוות כבוד. "פה, בחצר שלי! איזה כבוד! אני מצטער שאני מלוכלך כל כך! מיד אקטוף לך מפירות העונה- הם בשלים כל כך--"
הוא מוסיף סימני קריאה בסוף כל משפט, מפזר חיוכים גדולים לכל עבר. ממהר בפסיעות גדולות אל העץ, מגפיו רומסים את הבוץ. נראה כמו איכר מושלם, נרגש עד עמקי נשמתו מביקורו של האשף הגדול והנכבד.
"הוי, ארי, לא התכוונתי להטריח" האשף הכפרי מרים את שולי גלימתו, פוסע אל תוך החצר מבעד לפרצה שפרץ רק היום, רק היום, כדי לחפור את התעלה. היה אסור לו לעשות את זה.
"אוי, לא" הוא גונח, "אביא לכאן קרש שלא תתלכלך!"
"ארי ארי" האשף נאנח, "על הכפריים שלנו גאוותינו! כתמי הבוץ הללו בשולי הגלימה- הם אות הכבוד הגדול ביותר שאני יכול לאחל לעצמי..."
ממש.
"תמשיך לחפור, לא התכוונתי להפריע" האשף נחמד, תמיד היה. "מה אתה עושה כאן?" הוא נשען על הגדר, מביט בו בסקרנות.

בשבוע השני בכפר, הגיע האשף לבקר על סף ביתם.
היום היה מואר, שגרתי ושלו, הוא עמד בחלון משקיף אל מרחבי השדות. ריבועים חומים, ירוקים וצהובים.
ופתאום- השתנק.
"ארי?" ווין נבהלה. אישה צעירה ואמא טריה לתינוק. לא הבינה מה קרה לו.
"האשף-- זה האשף מגיע!" הוא נשנק כולו.
"אתה מתרגש?" היא העיפה בו מבט מבין. חייכה חצי חיוך.
מתרגש מאד. עד עמקי נשמתי ממש. מה הוא רוצה ממני, האשף הזה?!
"אל תדאג, הוא ממש נחמד, האשף. כמה יפה מצידו שהגיע!" היא נטלה את מטאטא הקש הכבד, מתרוצצת מקיר לקיר, מנסה לשוות לבית מראה יותר מסודר ממה שהוא. "מה נביא לו לכיבוד, ארי?"
"לא יודע, את מבינה בזה" השקיף אל האופק, מועקה בליבו. מה עכשיו?


האשף היה נחמד, דווקא.
לא רק נחמד, יותר מזה. אם היה רופא, סנדלר, מטאטא רחובות, כל דבר אחר חוץ מאשף, היה ארי רוצה בו לחבר.
אבל כשהוא לובש את גלימת האינדיגו...
"שמעתי על אחיך" פניו של האשף לבשו ארשת צער. "וצר לי כל כך".
בכוח שמר על ארשת רגועה. הוא הזהיר, הוא הזהיר את המשפחה שלו לשמור על סודיות. כמה, כמה יכולים אנשים להיות טפשים. הנה שמעו על זה אשפי העיר, ועכשיו הסכנה רודפת אחריו עד לכאן.
אבל אסור לו להפגין חשש או פחד או כעס, פשוט אסור.
"הו, אל תצטער." הוא לא יודע איך הבעה מטופשת אמורה להיראות, אבל הוא מנסה. "זה קרה לפני זמן רב כל כך".
האשף בהה בו לרגע, ואז שאל בעדינות: "לא קרה שום דבר בשבוע האחרון, אישי הטוב?"
מה אתה שואל אם קרה? סביר מאד להניח שחבריך הנחמדים הם אחראיים למכתב. שחקו בלב של אבא, בדמעות של אמא, שגעו משפחה שלמה עד היסוד, ועכשיו שולחים אותך לרגל. לבדוק איפה הנאמנות שלנו נמצאת.
"הגיע איזה מכתב מוזר" הוא ניסה לחקות כמיטב יכולתו את הדברים שהיו איכרים תמימים ונאמנים עד עמקי נשמתם אומרים. אבל תמימות היא אוצר שאי אפשר להחזיר, והדברים שהוא יודע ושלא ודאי עומדים שם, משפיעים על נימת הקול, על נוסח הדברים... "לא יודע, אמא שלי החליטה שאח שלי כתב את זה. אתה יודע איך זה משפחות הנמוגים... טכנוריסטים ארורים, כמה צער הם מביאים לארץ הזאת!"
"ארורים" הדהד אחריו האשף. "כן, הגיע הזמן שנשמיד את האנשים האלה מעל פני האדמה".
ולמה אתה מספר לי את זה?
המעדר כמעט נשר מידו, ברגע האחרון התייצב. על ראש הגנב בוער הכובע, אל תהיה לחוץ כל כך. אל!
"אני בטוח שהוד מעלת הטיראן יודע איך להילחם בהם" הוא אמר, "אבל לאח שלי... לא בטוח שזה יעזור. תודה רבה על התנחומים, ועל ליבך הטוב, אשף"
האשף נתן בו מבט ארוך מאד.
"הלוואי שיכולתי לעשות יותר מזה, ארי" נקב בשמו הפרטי. "לא באתי להפריע לך במלאכתך, איש יקר. המשך בה. יום טוב ושלו".
הוא הרים את שולי גלימתו, עבר את הפרצה, וכבר הפך לכתם לבן, מעוטר בכתמי בוץ חומים, מתרחק בין הבתים.

ארי!
יותר מכל, הרתיח את ארי שם החיבה שלו, נהגה בפי איש שאין לדעת מה כוונותיו. ואם הוא לובש את גלימת האינדיגו, ואזור הפשתן- מן הסתם הן כוונות חשודות למדי.
מה הוא רצה? להזהיר אותו? לדלות ממנו מידע? להעביר לו מסר אחר?
בשם אלוקים, מה?!

הלוואי שהיה לו מישהו להתייעץ אתו, מישהו לשאול. מישהו לבטוח בו באמת.
אל תדבר שטויות. אין איש בממלכה שאפשר לסמוך עליו, אף אחד לא נאמן כשמדובר על חייהם של ווין והילדים.
הבדידות היא מחיר יקר לשלם, אבל מחיר שווה.

התעלה חצי גמורה, והוא נשען על הגדר ובוהה בה בעיניים עייפות. אין לו טיפת כוח להמשיך.
מה טעם לעבוד קשה כל כך, לטפח את הבית הקטן שלו, אם ביום אחד הכל יכול להימוג בעשן?
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

פעם אחת היה טיפש, מפה לשם הוא הכתיב את דעת הקהל. סוף.
יודה חש שהעצבים שלו זקוקים ליותר מזה.
פעם אחת היה טיפש. אמר הטיפש בקול מה שחשב. הסכים איתו טיפש אחר. הסכים איתם טיפש שלישי. מפה לשם הם הרוב. סוף.
אולי עוד כמה מילים יבהירו, הרהר יודה. מפה לשם, שלוש כוכביות.

***

"למה אתה כזה 'שכנזי?" טפח שאול על גבו. "עד שכבר יש כזה שיר מאחד, למה להוריד לכל העם? אה?"
יודה לעס היטב, מקפיד להתרכז בנתח האבוקדו כל כולו.
נער מיוזע, נשימותיו שורקניות וקולו כמו נשל של נחש, חתך את הנוף הפנורמי שמתקבל מישיבה על המדרגות. "מה קורה? למה אתם פה ולא באולם? עד שיש קצת מצעב!"
"כי הוא לא מאחד את העם!" התפרצה פתאום הכרזה.
הנער הסתלק, מדיף מבט של 'ידעתי שהוא מוזר'.
"יודקה," שאול עקב אחרי ריחו של המיוזע. "בכל מקום שרים את זה."
"בכל מקום שאנשים בו גם ככה לא מתעניינים יותר מדי בתמליל שהודבק ללחן," הגיב, ממצה את הלעיסה של הנתח. "לא שכנזים מתנשאים שרואים בשיר הזה התגלמות של מנטליות ראש בחול."
"אתה סתם מתפלפל."
"זו לא טענה."
הם שתקו.
"אתה יודע מה?" הקפיץ יודה את המגה- גלעין של האבוקדו. "אחדות, אמרת?"

***

"ואז, כשיענקל'ה קנאקער ורז פז עמדו יחדיו מול הקופאי הנורווגי האנטישמי, סוף כל סוף הם הבינו שאכן, אחים הם, בנים לעם אחד, ושניהם לא יוכלו לקנות מרלבורו לייט.
כך, מחובקים, הם התחלקו בסיגריה האחרונה, עד שלא נותר ממנה אלא בדל. פיסה מעשנת, מפוחמת, של אחדות."
שלושה רגעים של פאוזה.
"וואו," דודו חודייב מחט את אפו. "זה אתה כתבת? אחי, 'תה אלוף. 'תה גיבור ישראל."
יודה העיף את ראשו אחורנית. "זאת פרודיה!" הוא צוח. "דרמה פארודית, יותר נכון! מה גיבור ישראל, חודייב!"
"דרמה פארודית?" הבין דודו. "אז פעם הבאה תגיד, אח שלו."
נחרה. "אני ממשיך. יש קונים?"
"סע."
"בדל הסיגריה מושלך ארצה, יענקל'ה קנאקער ורז פז מתנתקים זה מעל זה. 'תגיד', שואל רז את יענקל'ה. 'למה באמת אתם לא מתגיסים?'
'אומר לך', פותח יענקל'ה, ובמשך רבע שעה הוא מלחים פסוק למשל, מטבל בציטטה וחותם ברמב"ם. יענקל'ה בחור חכם, יענקל'ה מאגף את רז כמו שכל החבר'ה בישיבה היו מתים להצליח.
גם רז בחור חכם. אולי אפילו מעט יותר. הוא דופק על גבו של יענקל'ה פעם או פעמיים, מעיף בו מבט מעריך ואומר: 'יודע מה, אחי? אני מכבד'."
"אחלה רז שבעולם," מניד שאול בראשו.
"לא גמרתי." מרעים יודה. "יענקל'ה קנאקער ורז פז נפרדים כל אחד לדרכו. יענקל'ה מפרט לחבריו בישיבה כיצד איגף את השמאלני עם הבלורית, ורז, אהוי, רז. בכל פלטפורמה שידו משגת הוא מספר על הויכוח ועל סיומו הטוב. כמה מבריק הוא יענקל'ה וכמה חכם, וכיצד עמדו יחד מול אותו קופאי נורווגי אנטישמי אטום לב.
גדול השלום, הוא מרנן. כולנו רקמה אנושית אחת, הוא מוסיף. וילך האיש ויצלח במאוד מאוד. סוף."
שאול, מני ודודו מחאו כף לכף, מוחים את קצוות העין.
יודה ליכסן אליהם מבט מיואש. "אפילוג," הוא הכריז.

***

פנסי תאורה עייפים זזו, בעזרת קצת כוח גברא, להאיר את שתי המרצפות המרכזיות מתוך השמונה של קדמת חדר האוכל.
"או, מה רב הוא היגון!" קרא דודו, בגרונו צרידות שלא מן היגון היא. "יכל האויר בריאותיי ולא אגמור ליילל בגודל האבידה!" בי' דומיננטית, "האיש אוהב החרדים, חסיד חילוניי ישראל, אחי, אחיכם-" בי' דגושה, "האדון מר רז פז מנוחתו עדן. אמ," כאן היטה ראש בהיסוס מתוסרט. "זה השם, שלומקל'ה? אתה בטוח?"
"כן, רעבע זוכמיר. אין ספק."
"תהא נשמתו צרורה," סיכם רעבע זוכמיר, מיטיב את מכנסיו.
הניצבים מאורכי פיאות הנחמן מהכול בשקל החליפו בינהם תהיות על מנחה, זמן השקיעה וראש החודש הבא עליהם לטובה.
תשעים שניות לאחר מכן.
"אל תביני אותי לא נכון, אני בעד אחדות. החברים הכי טובים שלי חרדים. אבא שלי, עליו השלום, היה אוהב חרדים גדול. צכים להישאר מאוחדים ולזכור מי האויב האמיתי שלנו. אממה," הזדקף גל פז על כורסתו. "אי אפשר ככה. אני אומר לך, אי אפשר. ההסתגרות הזו, כל עמישראל יכול למות בקרב, והם? מתפללים, מירי!"
יודה, ברעמת תלתלים וחולצת טי בלי הגדרה כלשהי, הנהן.
"תקשיבי לי טוב:" רכן אליו מני. "אני לא רוצה שייראו כמוני, לא כלום. להיפך, אני בעד שהם יהיו מי שהם. חשוב לי שיהיו מי שהם. אבל הקיצוניות, הפחד, הראש הקטן, זה כל כך מיותר, ויותר מזה- לא נכתב בתורה שגם אני שומר, מירי!"
הצלם דודו כוונן עליו זום אין דרמטי.
"לכן אני רץ לכנסת, לכן הקמתי את 'אחדות', לכן 'אחדות' צריכה לקבל מאה מושבים אם זהו פרלמנט ציוני אמיתי, ולא חבורה של צפונבונים עם עגיל וקוקו שהסבים שלהם שחררו את יפו."
שאול הדליק את המצגת עם הכתוביות והמוזיקה.
"תודה שצפיתם במחזה 'האמת, השלום והאהבה'," רצה ההקלטה של יודה. "תודה לגל-פז על החסות והציוד, תודה לשאול, מני ודודו, תודה להוריי שהביאוני עד הלום, ותודה לקדוש ברוך הוא על כל אשר גמלנו עד כה." מחיאות כפיים נשמעו פה ושם.

סוף



אז הטריק עבד. נהדר.
סתם רציתי לומר שהמון זמן לא העליתי כלום
חוסר ביטחון עצמי
ולכן זה די מרגש. וגם שהשראה הייתה לי מהרצאה של הרב נויגרשל שהועלתה ליוטיוב לפני שלוש עשרה שנה, אם אתם מכורים לרב נויגרשל אתם מכירים אותה כמוני
https://youtu.be/H7QqBcXOKis מומלץ.
תודה שטרחתם לקרוא ולהוסיף צפייה בזה של הצפיות (נו, בהוא שמראה את הצפיות בתצוגה המקדימה) למרות שיש עוד אלף כותרות יפות שאנשים מקוריים כתבו כדי שגם אתם תכנסו לדף ותוסיפו צפייה בזה של הצפיות. גלישה בטוחה לכולם
שיתוף - לביקורת המלכה מפוארת
כבר במהלך הנחיתה הוא ראה אותם, שורות צפופות של חיילים לבושים במדים מגוהצים, עומדים זקופים, מחכים לו – למלך שיופיע בדלת המטוס, הוא נאנח לעצמו, הדביק לפניו את החיוך המנומס ופסע לעבר דלת המטוס,

הדלת נפתחה ומול עיניו התגלה שטיח אדם מבריק, מעוטר ברקמת זהב מפוארת, הוא החל לרדת במדרגות המטוס, התזמורת הצבאית פתחה בשירה, מקצוענותם ניכרת היטב בכל תו וצליל, הוא הרים את עיניו, מבחין במגוון הכלי נגינה שהובאו לשדה התעופה הממורק,

למרגלות המטוס כבר המתינו לו, שרי המחוז, לבושים במיטב מחלצותיהם, והם היו נראים מרוצים הם מאוד נהנו מהמוזיקה, הרהר לעצמו, הוא הושיט להם את ידו, והמתין שיגמר סבב הלחיצות,

הוא פסע בין שורות החיילים, ואפילו לא חנן אותם במבט, עושים את עבודתם הפטיר לעצמו,

ראש המחוז הכווין אותו אל הכיסא המפואר שעמד בין שרשראות פרחים ווילונות יוקרתיים,

הוא התיישב במקומו, התזמורת עצרה את השירה וראש המחוז נעמד לנאום, במשך רבע שעה הוא סקר את פעילות המלך ה"אהוב" יש לו כותב נאומים לא רע, גיחך לעצמו המלך בליבו תוך כדי שהוא מהנהן בראשו בהנאה מרובה כמיטב הנימוס והטקט.

הטקס התקרב לסיומו, המלך עלה על לימוזינה מפוארת, מלווה בשירת משמר הכבוד, רגע לפני שהוא סגר את הדלת סימן המלך למושל המחוז להתקרב אליו, הוא דחף לו צ'ק מכובד בידו, והפטיר לו, תודה רבה, שמחתי לפגוש אותך, ומרמז במפורש על ביטול כל שאר הטקסים שתוכננו להמשך הביקור.

לנהג הוא הורה לפנות בדרך הכי קצרה עד לאכסנייתו כשהוא מתעלם משורות חיילי הכבוד שעמדו בשולי הכביש, מצדיעים לכבודו, או לכבוד מפקדם.

הרכב נכנס למבנה המפואר, המלך המתין עד שאחרון השרים יצא מהמבנה, ואז פנה לשלושת משרתיו הנאמנים,

קדימה, אנחנו יוצאים לדרך, הם לבשו בגדים פשוטים, טשטשו את פניהם, ויצאו מדלת צדדית, שהם הכינו לו משרתיו הנאמנים רכב קטן ופשוט,

נסיעה קצרה הביאה אותם לרחוב ישן ומוזנח, הרכב נעצר ליד בית קטן מט ליפול, הוא יצא מהרכב והתקרב אל הדלת,

אחד ממשרתיו כבר התכונן לנקוש על הדלת, אך המלך סימן לו להמתין,

מתוך הבית נשמע ילד קטן משוחח עם אחד מבני הבית,

"אתה יודע? זה המלך הכי טוב בעולם, הוא באמת אוהב אותנו..."

עיניו של המלך התמלאו דמעות, הוא לא המתין רגע, פתח את הדלת לרווחה ואסף את בנו האבוד לחיבוק חם.

***

בנוי על קטע מחזק מהזוהר הקדוש
אמר רבי אלעזר:
מאי דכתיב. (תהילים ק״נ:ג׳-ד׳) הללוהו בתקע שופר הללוה''ו בנב''ל וכנו''ר הללוה''ו בתו''ף ומחול הללוה''ו במני''ם ועוגב. וכי צריך הקדוש ברוך הוא להאי.
אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קודשא בריך הוא בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו, כל הנשמה תהלל יה הללויה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הדא הוא דכתיב, (שם) כל הנשמה תהלל יה הללו יה.

בתרגום חופשי, השי"ת אינו רוצה שנהללו ונשבחו בכלי נגינה מפוארים, אלא שהנשמה תהללו.
שיתוף - לביקורת מעבר לאהבה
הוא לא טרק את הדלת.
הוא יצא בשקט לעשן למטה. אבל אני לא יכולתי להישאר בבית. הלב שלי דפק כמו אחרי ריצה מהירה ידעתי שאני חייבת. לרדת אליו. ידעתי גם שזה לא יהיה לרוחו של גדליה. ניסיתי. לנקות את האמוציות. ולחשוב נקי. מהראש . מה הדבר הנכון בשביל כולם לרגע הזה.

פתחתי את הדלת. הוא לא היה בתוך הבניין. אבל אחרי חיפוש קל. איתרתי אותו. בחניה. באיזור של פחי הזבל. נעמדתי על ידו בשתיקה והנחתי יד על כתפו הוא הצטמרר אבל הניח לי.
"אל תכעס " התחננתי.
"אני לא כועס אמא. את יודעת שאני לא. אבל גם לי זה קשה. כשכועסים. כשכועסים עלי. וכל הזמן "
רציתי לחבק אותו. כל כך רציתי אבל רק אמרתי. משתדלת ככל האפשר לשמור על כבודו של גדליה ועדיין. חייבת לומר ולהבהיר את מה שחייב להיאמר. "אתה יודע שגם אני מסתייגת. מכל זה. גם אני לא יכולה לסבול. שהילד הטהור שלי. מריח מבושם למרחק של קילומטר. ולמרות זאת. אני מסתייגת מהמילים שנאמרו .. תמיד יש לך מקום בבית. וגם בלב. שלנו. של כולנו. "
"לא של אבא" הוא עונה. מהר מדיי. "אתה טועה" אמרתי .. בעצמי לא בטוחה. אבל חייבת להגן. עליו וגם על גדליה. "אבא אוהב אותך מאד. הכעס הוא בטוי לאהבה לאכפתיות. קשה לו תבין קשה לכולנו "

אני מבין אמא. את לא צריכה להוכיח לי כלום. ברור לי שאתם צודקים אבל ברור לי גם. שאני צודק. אבל בעיקר לא אכפת לי מי צודק. כמה בן אדם יכול לשרוד. כשכל מה שהוא עושה נשפט לחומרא את מבינה. ? אין לי שום מוטיבציה. לבוא לקראתכם. ..... כי מה שאני לא אעשה. תמיד אבל תמיד. לא יהיה מספיק טוב. הוא שונא אותי. אני מציין את זה כעובדה זה לא בשביל לעורר רחמים או להתמסכן....... " הוא שתק. מספר שניות. ...... תודה אמא. את יכולה לעלות. הביתה. אני ארגע עוד כמה דקות הכל בסדר.
"אבל תבין צדיק. מה ציפית שיקרה. כששמת על עצמך את הריח המבחיל הזה. אתה יודע שאנחנו לא יכולים להכיל. דברים כאלה. "
הוא הסתכל עליי. עיניים עייפות. עייפות ומלאות בכאב. "אני לא מצפה מכם לכלום אמא. זה אתם שמצפים ממני. "
שיתוף - לביקורת ברוך מתיר אסורים
"ניר, הוא ברח!"
"מי?" קופץ ניר בחרדה. איך הוא נרדם?
"ג'אק!"
פניו של ניר מאבדות באחת את צבען והוא מתרומם במהירות, מעביר מעיניו קורי שינה שאולי דבקו בו.
כבר מרחוק הוא רואה את הדלת הפרוצה.
התא ריק.
ג'אק אכן ברח.
וזה קרה לגמרי במשמרת שלו!

מבואס הוא מביט במקום בו היה אמור להימצא ג'אק תוך שהוא מחשב את צעדיו בזהירות.
כן, הוא מודע היטב להשלכות של מקרים מעין אלו, ומשום כך אין זה פלא כי תחושת חוסר אונים הולכת ומתפשטת בתוכו, מרסקת את בטחונו כליל.
הוא מנער את ראשו כאחד המבקש לסלק מחשבות אשם שעוד נכונו לו, וחש כי הוא אינו מסוגל לשאת את ההרגשה המטריפה הזו. איך המחדל הזה קרה מתחת לאף שלו?
ולמה דווקא לו?

"צור לא יסלח לנו, כלומר... לך", אומר דרור בקול שקט, כאילו קרא את מחשבותיו.
"אתה לא מחדש לי כלום, חבר. אתה רק מכאיב", מסנן ניר באדישות מזויפת, פוקק את אצבעותיו בתנועות מהירות וחדות.
"אני בסך הכל מנסה לעדכן אותך במציאות", מסביר דרור בפשטות.
"אין צורך! אני מודע לה היטב", משיב ניר בקוצר רוח, מבטו נודד בייאוש מעבר לסורגים האפורים.
"אל תשכח שאני לא קשור לזה!" מתרה דרור, דורך כהרגלו על פצע פתוח ללא רחמים. ואם לא די בכך, מצטרפת כעת גם אצבעו המורה לאות אזהרה.

"נחמד מצידך", עונה ניר ביבושת, עיגולי זיעה מבצבצים על מצחו, "תמיד ידעתי שאתה חבר נאמן".
עיניו הגדולות של דרור סוקרות את ניר בבלבול, "באמת?" תמיהה נלווית לקולו.
"כן", יורה ניר, "רק שלא שיערתי עד כמה".
"סליחה", ממהר דרור להתנצל, ומיד לאחר מכן מוסיף: "תרצה אולי שאעזור לך להמציא סיפור כיסוי?"
"צור לא תמים!" מתיז ניר בבוז, מביט שוב בתא הקטן שריח צחנה עולה ממנו. ניכר כי זמן רב איש לא ניסה לנקות אותו. חרקים מתהלכים בו חופשי, ומעופפים למיניהם חגים סביב סביב.
"הצור תמים פעלו", מנסה דרור להפשיר את האווירה, "אל תדאג, ניר, עלי! סיפור כיסוי - כיסוי".
"נו, אין לי זמן להגיגים משובשים", חוסר סבלנות ניכר עכשיו היטב בקולו של ניר.
"חשבתי שתגיד מטופשים", דרור מעצבן ללא תקנה.
"צודק", עונה ניר בחוסר רצון, "התכוונתי גם מטופשים".
"תודה".
"בבקשה".

"אז מה?" מיואש, מחזיר ניר באחת את הנושא, "איך נצא מזה"?
"נצא?" דרור המום. "אמרתי לך כבר, אני - לא צריך לצאת. זה רק אתה. ואל תשכח את זה, כן?"
"גם אם מאוד מאוד ארצה לשכוח, לא אוכל לעשות את זה כל כך מהר", ארשת של כעס עולה על פניו של ניר, והוא ממהר לפסוע אל עבר הדלת, "אני יוצא, דרור. מילה לא לצור!"

"השתגעת?" דרור נראה כמו אחד הקרוב לאיבוד שפיותו. גם קולו נעשה זר וצונן כאשר הוא אומר: "לאן אתה רוצה לצאת, ניר?"
"למרדף. מה זאת אומרת לאן?" עוצר ניר באחת את הליכתו ומביט בחברו בתדהמה, "באמת חשבת שאשב כאן ואחכה עד ש... אני לא מסוגל לחשוב על זה אפילו".
וכך, מבלי להמתין לתגובה כלשהי, משלים ניר את הצעדים הבודדים עד לפתח היציאה. ורק כאשר הוא מגיע סמוך מאוד אל הדלת, הוא שומע את קולו של דרור: "חכה, ניר, הבטחתי לך עזרה".

הוא עקשן. וכעת הוא גם עומד צמוד אליו, מפתחות מקרקשים בידו.
"היית רציני?" אור ניצת בתוך עיניו הכבויות של ניר.
"כן, אני חבר נאמן. הרי אתה בעצמך אמרת את זה קודם", דרור מחייך, ורגע אחר כך הוא מסלק בטבעיות את החיוך היפה ואומר בטון נוקשה: "אבל זכור שהמחדל הזה הוא באחריותך בלבד, ניר! אני הזהרתי אותך! אתה רק הולך ומסתבך!"

נכון, זו אשמתו. והוא אינו מתכחש לה. אבל עכשיו מעדיף ניר לצאת למרדף בגפו, ובלבד שהבריחה לא תתגלה לצור. כן, הוא יודע שהמהלך הזה עלול להעמיק את התסבוכת שאליה נקלע, אך זה לא משנה כרגע. הפחד המשתק גורם לו לנהוג בחיפזון, והוא ממהר ללחוץ על הידית, לא לפני שהוא שולח מבט חטוף ומתרה בדרור.
"תישאר כאן. זו העזרה הכי טובה שאתה יכול להגיש לי עכשיו", הוא בורר את מילותיו בדקדקנות, "ואם צור יופיע", לרגע הוא שוקל בדעתו האם יהיה זה הדבר הנכון, "תמציא סיפור כיסוי, כמו שהצעת".

זהו. ניר בחוץ. והוא אפילו אינו טורח לברר מה היתה הבעתו של חברו לפני שהוא יוצא. הוא פוסע בשתיקה, סורק את האזור כולו בעיניים מצומצמות, מחפש אחר כל שבב מידע, ומקווה מאוד שלא מאוחר מידי. מן הרגע שהבריחה התגלתה - ועד לרגע בו יצא למרדף, חלפו דקות יקרות. ג'אק היה יכול להספיק להרחיק מאוד.
מאוד מאוד.

וכאשר הדקות נוקפות, ובסביבה אין כל רמז להימצאותו של ג'אק, שוקל ניר ברצינות האם כדאי בכל זאת להזעיק את דרור.
אולם בדיוק ברגע בו הוא מוציא מכיסו את מכשיר הקשר, הוא מבחין בו.
רחוק וגבוה.
מתמזג בטבעיות מופלאה עם הענף שעליו הוא יושב.

כמה מוזר, מכל הברואים המתהלכים סביב הוא מביט בעיניו הקטנות דווקא בו.
הוא מחייך. ניר מרגיש את זה.
ולמה לא, בעצם?
סוף סוף הג'אקו האובד חזר לטעום את הטעם המתוק של הדרור.




תודה ל
@קראנצ' פיסטוק על השראה, הכוונה, וגם על בעיטה כשהיה צריך. והיה צריך : )

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה