דרעי ונתניהו: האהבה הישנה שתקועה על חוק הגיוס
עשרת הימים הקרובים יקבעו אם דרעי חוזר לממשלה כשותף בכיר - או נותר באופוזיציה עם תדמית של מי שבחר בעקרונות על פני כיסא.
יש חזרות שהן בלתי נמנעות, כמעט כמו כוח כבידה פוליטי. אריה דרעי ובנימין נתניהו הם כאלה - שני שותפים שבילו יחד יותר מדי זמן כדי באמת להיפרד. נתניהו רוצה את ש"ס בחזרה סביב שולחן הממשלה, בעיקר כדי להחזיר מראית עין של יציבות אחרי חודשים של טלטלות. דרעי רוצה גם, אבל הוא יודע היטב: בלי התקדמות ממשית בחוק הגיוס, חזרה כזו עלולה לעלות לו ביוקר - יותר מהישארות באופוזיציה.
הבעיה פשוטה: ברחוב החרדי, חזרה לממשלה בלי הישג בחוק הגיוס תיראה כמו כניעה ורדיפה אחרי ג'ובים. דרעי כבר חוטף אש על כך שפרש מהממשלה אך לא מהקואליציה, והוא מבין שכל יום בלי חוק - הופך כל מעצר של בחור ישיבה או כל עיכוב בתקציבים - לכלי נשק נגדו מצד יהדות התורה, רבנים זועמים ושלל עסקנים.
בינתיים השעון מתקתק. ב-20 בחודש יפקעו מינויי ממלאי המקום שהחזיקו בתיקי ש"ס בשלושת החודשים האחרונים. זה הרגע שבו נתניהו ייאלץ לפתוח מחדש את סבב המינויים - רגע שתמיד יוצר תסיסה, במיוחד בעיצומם של משברים פוליטיים, עסקת חטופים רגישה, וחוק גיוס שנשאר על שולחן הוועדה כבר שנתיים.
דרעי ניצב בפרשת דרכים קלאסית: מצד אחד שליטה במשרדים משמעותיים, תקציבים, השפעה. מצד שני - סכנת איבוד אמון ברחוב החרדי, ואכזבה ציבורית שבקושי נשמרת מתחת לפני השטח. אם הבחירות מעבר לפינה, אולי דווקא עדיף להגיע אליהן מהאופוזיציה, עם מסר טהור של "פרשנו בגלל עולם התורה".
דרעי הוא פוליטיקאי של הדקה ה-90. הוא אוהב לראות את כולם מחכים - ואז להיכנס כשהתזמורת כבר מנגנת. אם חוק הגיוס יתחיל לזוז בשבועיים הקרובים, אפילו למראית עין, אל תתפלאו לראות אותו מחזיר את חברי מפלגתו עם אותו חיוך קטן של "אמרתי לכם". (אברהם פריינד)
הנושאים החמים
