שיתוף - לביקורת שעה של אמהוּת.

[rrrrrrrrrrrrrr]

אתמול התקשר מנחם, בדיוק כששטפתי כלים.
ריקי היתה זו שהרימה לו ובטבעיות השמורה לבת שש נדנדה: "נו, מנחם! מתי אתה כבר מגיע הביתה? מלאן זמן לא ראיתי אותך!"
"מתגעגעת?" מעטה הציניות נסדק קלות, כמיהה זולגת מבין השברים.
"כןןןן!" חד משמעית. לא רק ריקי, כולנו. אוהבים ומתגעגעים, ועדיין מכבדים את המרחק שהוא מבקש לו; ילד גדול.
אני עוצרת את זרם המים, מבקשת לשמוע כל מילה מאלו של בכורי, רסיס צחוק של קטנתי.
"מחר? כן! אני יכין לך משו טעים! מה?", היא נעצרת, מקשיבה: "כן! בטוח היא מסכימה! מה הקשר!"
"אמא", היא פונה אלי בתמיהה, "נכון שבטח שאת מסכימה שמנחם יבוא מחר?"
אני מושיטה יד לטלפון, תפילה מהירה ו"מנחם! איזה יופי לשמוע אותך. מה שלומך?"
התשובה לקונית כתמיד, זה הטון ששונה. זיק חי, התגעגעתי.

"מה הוא יעדיף, מוקרמים או שניצל ופירה?" אני שואלת את ישראל בערב.
"אני חושב ששניצל?" כשמדובר במנחם, ישראל לעולם אינו בטוח. מנסה, מגשש, מהסס.
זה כואב לי, ואני ממהרת להסכים איתו. יהיו שניצל, ופירה. ואולי גם ירקות צלויים.

בוקר של ראש חודש. אני שולחת את הילדים בכחול לבן, ויודעת שלפנַי חמש שעות של שקט. באחת יחזרו כולם, נרגשים וחסרי סבלנות. בשתים יופיע הבן, ישים קץ לחודשיים של געגוע. אחר כך נתחיל למנות אותם שוב, מאפס.
אני עובדת ברצף כל הבוקר. מסדרת; מפשירה שניצלים; מטאטאת; שוטפת; חותכת ירקות, מכניסה לתנור; מטגנת שניצלים- שחומים במידה המדויקת; מועכת תפוחי אדמה לפירה אחיד.
כמה זמן לא הכנתי לך אוכל, ילד! כמה זמן חלף מאז הצטמצמה אמהותי לשני יסודות: אהבה, וספייס.
אני מהרהרת בימים בהם היתה ליסוד אחד: געגוע.

באחת וחצי מתקבצים אט אט במטבח חמשת ילדי. תכף יחזור אביהם. אחר כך יצטרף השישי.
ברבע לשתיים אני מנחה אותם לערוך את השולחן. מפה חגיגית, מפיות פרחוניות. סכו"ם אמיתי.
אני מביטה בהם, מצטערת עד מאוד שמנחם לא רואה את התמונה היפה הזאת: אחים אוהבים עד כלות.
בשתיים אנחנו מתאספים סביב השולחן הערוך בטוב טעם. ישראל מתפעל מהניחוחות (אני), מחמיא על קיפולי המפיות המרשימים (יהודית), מתרשם מהשלט הצבעוני שהוצמד לדלת, מצידה הפנימי (שרי, ריקי, ברוכי).
שתיים וחמישה. ועשרה. ועשרים וחמש.
שיחה אחת. שניה. שלישית. התוצאה זהה: הלקוח אינו יכול לקבל את שיחתכם כעת.
הילדים בחדר הילדים, משחקים בתרועות במשחק קופסא כלשהו.
סביב השולחן הערוך יושבים רק אני וישראל.
אני לא מעזה להישיר מבט לאיש שמולי. לצער האינסופי.
פורשת ידיים לאנחה שקטה שמתגלגלת בכבדות מקצה השולחן.
שרי קוראת לי, מחדר הילדים. מכונת הכביסה מצפצפת. האוכל לא חם עוד.
אני מצמידה מצח לשולחן, לא מנגבת את הדמעות שנושרות מעיני.
תגידו לי כשהוא כאן.

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

"תנא דבי אליהו מעיד אני עלי שמים וארץ שהקב"ה יושב ומצפה להם לישראל יותר ממה שמצפה האב לבנו שיעשו תשובה".

 

[צביה ר.]

וואו. קטע מרגש וסודק לבבות.
כל כך נוגע בנקודה אימהית עמוקה.
הכתיבה מדהימה!! רכה, רגישה, מרגשת ומחברת.

כמה זמן חלף מאז הצטמצמה אמהותי לשני יסודות: אהבה, וספייס.

לא יודעת למה, המשפט הזה נגע בי במיוחד.

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

תודה רבה @צביה ר.
בכנות, חיכיתי לתגובה.
שיתוף ישר מהלב, מהחיים עצמם.

לא יודעת למה, המשפט הזה נגע בי במיוחד.

אני, יודעת למה.
שוב תודה לך שהגבת, אין לך מושג כמה היה משמעותי...

 

[צביה ר.]

שיתוף ישר מהלב, מהחיים עצמם.

מרגישים. את הלב. את החיים עצמם.

תודה לך שהגבת

לא יכולתי שלא. הקטע הזה מזיז משהו, והרבה יותר ממשהו, בלב.
קראתי יותר מפעם אחת.

 

[דודה]

איזה קטע מיוחד, עם הטאצ' הייחודי שלך, עם היכולת לתאר מציאות חיים בצורה חודרת ללבבות.
תמשיכי לכתוב, מחכים לך!

 

[אוראל סולטן]

צמרמורות...
קטע מדהים ועצוב שכתוב בצורה רכה ומקסימה, אשר מצליחה לתת את התקווה שעוד אפשר לחזור. תמיד.
נגע בי מאוד.

 

[קראנצ' פיסטוק]

וואו כמה רגש יש בכתיבה שלך!
שיתוף מדהים ונוגע ללב.

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

מרגישים. את הלב. את החיים עצמם.


לא יכולתי שלא. הקטע הזה מזיז משהו, והרבה יותר ממשהו, בלב.
קראתי יותר מפעם אחת.

איזה קטע מיוחד, עם הטאצ' הייחודי שלך, עם היכולת לתאר מציאות חיים בצורה חודרת ללבבות.
תמשיכי לכתוב, מחכים לך!

צמרמורות...
קטע מדהים ועצוב שכתוב בצורה רכה ומקסימה, אשר מצליחה לתת את התקווה שעוד אפשר לחזור. תמיד.
נגע בי מאוד.

וואו כמה רגש יש בכתיבה שלך!
שיתוף מדהים ונוגע ללב.

תודה רבה מאוד!
התגעגעתי....
ואמנם השיתוף הזה רגשי מאוד, אבל בגלל שאני כאן למטרת למידה אני כן אעז לבקש ביקורת.
טוב לשמוע שנגעתי בכם, שרגשתי- אבל זה לא ממש מקדם אותי...
אז מי מכם שיואיל בטובו לעזור לי- שיבורך.
נקודה ראשונה שעליה עליתי לבד:
השתמשתי בשורש ר.ש.מ. פעמיים בנשימה אחת:

מחמיא על קיפולי המפיות המרשימים (יהודית), מתרשם מהשלט

מה עוד?
תודה גדולה לכולם!

 

[צביה ר.]

הקטע באמת כתוב מדהים, ואין ביקורת.
אבל רק בגלל שממש ביקשת - משהו קטן:

מתקבצים אט אט במטבח חמשת ילדי. תכף יחזור אביהם. אחר כך יצטרף השישי.

ה"תכף יחזור אביהם" לטעמי קצת תקוע בין חמשת הילדים לשישי.
אבל זה ממש בקטנה.

 

[דיתי לינדר]

אאוצ'.
כואב מהזן שכיף לכאוב.
תודה נתת לי געגוע.
(מרגישה קצת הצד של מנחם, ילד שרק כבר רוצה לחזור הביתה והסתבך כל כך בדרך)

 

[%תמר%]

בוקר של ראש חודש. אני שולחת את הילדים בכחול לבן, ויודעת שלפנַי חמש שעות של שקט. באחת יחזרו כולם, נרגשים וחסרי סבלנות. בשתים יופיע הבן, ישים קץ לחודשיים של געגוע. אחר כך נתחיל למנות אותם שוב, מאפס.

הייתי מורידה את ה-ו':
אני שולחת את הילדים בכחול לבן, יודעת שלפני חמש שעות של שקט.

אני מביטה בהם, מצטערת עד מאוד שמנחם לא רואה את התמונה היפה הזאת: אחים אוהבים עד כלות.

הכפילות של העד מאוד והעד כלות קצת הפריע לי ברצף הקריאה.

בשתיים אנחנו מתאספים סביב השולחן הערוך בטוב טעם. ישראל מתפעל מהניחוחות (אני), מחמיא על קיפולי המפיות המרשימים (יהודית), מתרשם מהשלט הצבעוני שהוצמד לדלת, מצידה הפנימי (שרי, ריקי, ברוכי).

הפיסוק להלן מוטעה: מתרשם מהשלט הצבעוני שהוצמד לדלת מצדה הפנימי. (הפסיק מיותר.)

שרי קוראת לי, מחדר הילדים. מכונת הכביסה מצפצפת. האוכל לא חם עוד.

גם כאן הפסיק מיותר: שרי קוראת לי מחדר הילדים.

טוב אחרי הביקורת שביקשת... שכמובן נכתבה רק בגלל הבקשה המפורשת...
אני חייבת לומר שהקטע סחט ממני דמעות.
הוא כתוב ברמה גבוה ונגע במקומות אמהים יפהפיים.
נגע לליבי הסיטואציה הן מבחינת האמא שמתגעגעת והן מבחינת הילד הזה שחסר את השקט בחייו.
קטע מאלף. הכניס אותי למחשבות.... ורק על ההרהורים שעלו בי אפשר להבין שהקטע שווה הרבה יותר מסתם.

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

הקטע באמת כתוב מדהים, ואין ביקורת.
אבל רק בגלל שממש ביקשת - משהו קטן:

ה"תכף יחזור אביהם" לטעמי קצת תקוע בין חמשת הילדים לשישי.
אבל זה ממש בקטנה.

תודה רבה! עזרת לי!
ובאמת הסתבכתי עם הניסוח של המשפט הזה....

אאוצ'.
כואב מהזן שכיף לכאוב.
תודה נתת לי געגוע.

תודה! אני כ"כ שמחה לשמוע...

(מרגישה קצת הצד של מנחם, ילד שרק כבר רוצה לחזור הביתה והסתבך כל כך בדרך)

האמת שאני בהתלבטות אם להעלות את הצד שלו, שנודע לי רק אח"כ...
אבל הוא עצוב, וכואב.

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

@%תמר% תודה רבה מאוד על שתי החלקים בהודעה. בעיקר על הביקורת...
מקבלת לגמרי, רק שאלה קטנה:

מתרשם מהשלט הצבעוני שהוצמד לדלת, מצידה הפנימי (שרי, ריקי, ברוכי).

התכוונתי להדגיש את העובדה שהשלט הוצמד מבפנים, בדווקא.
אם ככה, זה נכון להשאיר את הפסיק או שעדיין לא?

 

[מ. ש]

תודה רבה! עזרת לי!
ובאמת הסתבכתי עם הניסוח של המשפט הזה....

תודה! אני כ"כ שמחה לשמוע...

האמת שאני בהתלבטות אם להעלות את הצד שלו, שנודע לי רק אח"כ...
אבל הוא עצוב, וכואב.

כן, אם אפשר, או שזה כבר מידי...
זה היה יפה מידי מכדי לא להיות אמיתי.
הרבה כוחות!
ולא אין ביקורת על דברים שיוצאים מהנשמה, זה ככה, התחלק.

 

[%תמר%]

התכוונתי להדגיש את העובדה שהשלט הוצמד מבפנים, בדווקא.
אם ככה, זה נכון להשאיר את הפסיק או שעדיין לא?

הפסיק מיותר...
אבל אני חייבת לציין ששלחתי את הקישור לעוד חברות שיוכלו לדמוע יחד איתי מאימהות יפהפיה כ"כ ונוגעת.
וכולן הסכימו איתי פה אחד הכתיבה- משגעת!!!

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

יישר כח, @מ. ש!

זה היה יפה מידי מכדי לא להיות אמיתי.

איזה משפט עוצמתי!

הפסיק מיותר...

תודה! קדמת אותי בצעד נוסף.

אבל אני חייבת לציין ששלחתי את הקישור לעוד חברות שיוכלו לדמוע יחד איתי מאימהות יפהפיה כ"כ ונוגעת.

משמח מאוד! הלוואי והמילים שנכתבו מעומק ליבי יגעו באנשים נוספים.
תודה על המילים החמות שלכם, נתתם כח!
(לגבי המשך, כנראה שלא אעלה. אולי בעוד תקופה אוכל. ככה זה כשחיים בעומק ההתרחשויות. )

 

[מילה נרדפת]

באמת שאני לא יודעת איך פספסתי את הקטע המצמרר הזה.
בתור אחת שמכירה מקרוב את זה, את תיארת את הרגשות בצורה הכי עצובה, אמיתית ומושלמת שיש.

תודה על זה!!!

 

[מקצה הארץ-:)]

פשוט אין מילים.
באמת לא יודע איך להביע..
מרגש עד כלות ממש!!
מצמרר!
כואב!
ואמיתי, אמיתי. זה החלק הכי אמנותי.

לכן, לדידי - אין מקום להארות והערות,
לדברים שיוצאים מהלב וחודרים בונקרים,
גם של אטומי לב וכליות.

גוש חונק עומד בגרון, ממאן לרדת

 

[מקצה הארץ-:)]

האמת שאני בהתלבטות אם להעלות את הצד שלו, שנודע לי רק אח"כ...
אבל הוא עצוב, וכואב.

כן. רוצים!