סיפור בהמשכים סודות מן החדר

מסכימה בהחלט. כואב, אבל מצד שני יש כאן גם ניצוץ של הבנה פנימית.
אשמח לדעת אם גם לכם זה היה מובן מהפרק.
ודאי שזה מובן, ואם אני כבר מגיבה אז שוב תודה על הסיפור הזה אני נהנית כל פעם מחדש לגלות עוד פרק
 
בהחלט, אבל ככל שהיא מתקשרת איתם יותר - היא נלכדת עמוק יותר ברשת שלהם.
היא מבינה שהיא פה ושם, ולא באמת קבעה את המקום שלה איתם. השיחה עם הרב מנסה לקעקע את המשפחתיות שבה ולהציג אותם כמתנכרים (בעוד היא התנכרה לשיחות שלהם אליה. בואו לא נדבר למה... אבל להפוך את זה לשנאה של ההורים כלפי הילדים כעובדה מוגמרת לשם ניצול?)
 
ודאי שזה מובן, ואם אני כבר מגיבה אז שוב תודה על הסיפור הזה אני נהנית כל פעם מחדש לגלות עוד פרק

בהחלט, אבל ככל שהיא מתקשרת איתם יותר - היא נלכדת עמוק יותר ברשת שלהם.
היא מבינה שהיא פה ושם, ולא באמת קבעה את המקום שלה איתם. השיחה עם הרב מנסה לקעקע את המשפחתיות שבה ולהציג אותם כמתנכרים (בעוד היא התנכרה לשיחות שלהם אליה. בואו לא נדבר למה... אבל להפוך את זה לשנאה של ההורים כלפי הילדים כעובדה מוגמרת לשם ניצול?)
תודה רבה. שמחה שזה היה מובן.

כן הייתי רוצה לחדד את הנושא הזה יותר לעומק.

למי שחובב פסיכולוגיה הנה הסבר למצב שאפרת נמצאת בו כרגע ותואר בקטע האחרון של הפרק.

לרגע אחד ליבי דפק, והחדר הקטן סביבי הרגיש כמו תא סגור. ברגע שלאחר מכן הקלה התפשטה בי: אמרתי את הדבר הנכון בזמן הנכון. אם מישהו הקשיב, הוא ודאי גאה בי.

ברגע שלאחר הרגע ההוא, הזדעזעתי מעצמי. מעולם לא חלמתי שאלו יהיו המחשבות שלי.

"ריבון העולמים", לחשתי לו בעודי נשענת על המזרון כדי לטפס חזרה אל המיטה. "עד לפני כשנה הייתי בחורת סמינר קלאסית, מבני ברק. איך הגעתי למצב הזה? רק. תגיד. לי. - איך?"

אפרת מצויה בשלב פסיכולוגי של דיסוננס קוגניטיבי חריף - מצב שבו שני כוחות נפשיים סותרים פועלים בתוכה בו־זמנית. מצד אחד, מופעלת בה מערכת של חיזוק חיובי: היא למדה לזהות מה “נכון” לומר ומה מצופה ממנה, וכשהיא מצליחה לעשות זאת היא חשה הקלה, תחושת הישג ואף גאווה עקיפה על כך שעמדה בציפייה. זהו מנגנון קלאסי של התניה חברתית, שבו תגובות חיוביות מהסביבה (אמיתיות או מדומיינות) מחזקות התנהגות רצויה.

כמעט מיד מתעורר בה הקול הפנימי שנדחק עד כה - האני האותנטי, הזוכר מי היא הייתה לפני שנקלעה למעגל ההשפעה של הרב והחבורה סביבו. הרגע שבו היא נבהלת מעצמה הוא רגע של היפוך תודעתי: היא קולטת לראשונה את הפער בין הזהות שהוטמעה בה לבין זהותה המקורית. זהו שלב ראשון בתהליך של ערעור זהות - רגע שבו הקורבן של שליטה רגשית או רוחנית מתחיל לזהות את גבולות ההשפעה עליו.

מבחינה פסיכולוגית, ניתן לראות כאן את ראשית הפיצול הפנימי בין “העצמי המציית” לבין “העצמי החושב”. אמנם הקול החושב עדיין חלש, כמעט מתנצל, אך עצם קיומו מעיד על תחילת תהליך של התפכחות. השאלה “איך הגעתי למצב הזה?” איננה רק שאלת אשמה אלא סימן להתעוררות ולהכרה בכך שמשהו עמוק השתבש.

עוד משהו שחשוב לי לציין: את תהליך היציאה מהכת ילוו אנשי האגודה להצלה מכתות בראיון שאני אמורה לערוך איתם בקרוב. חשוב לי לציין את זה מאחר ובמהלך כתיבת הסיפור על הנושא הכל כך רגיש הזה, קיבלתי תגובות רבות שהתמקדו במורכבות ובאתגרים של יציאה מכתות.
 
תודה שכתבת.
בכל מקרה, אפרת נמצאת כרגע במצב של נוכחת-נסתרת. היא בכת, אבל עדיין בודקת אותה מבחוץ למרות שהיא נהנית שם וזורמת איתם. היא לגמרי לא מוטמעת בתוכם. יש לה המון פקפוקים על ה'שידוך' המוזר שהרב הצמיד לה, והיא לגמרי מרשה לתהיות שונות לעלות ולפקפק בטוהר כוונותיו של הרב.
אם וכאשר היא תחלץ מהכת, זה יהיה כשהיא תבין שהיא רוצה לצאת מהם בכל מחיר אבל הם מחזיקים בה בצבתות של ברזל ולא משחררים אותה.
 
האמת שאין לי מושג למה נטפרי חסם, ואיך ניתן להעלות מבלי שיחסום.
 
האמת שאין לי מושג למה נטפרי חסם, ואיך ניתן להעלות מבלי שיחסום.
חושבת שאת יכולה לעלות רגיל וגם צילום מסך של הקטע.
בדרך כלל בצילום מסך כן אפשר לראות (או שזה השתנה כבר?? אני לא בנטפרי, אבל זכור לי שזו השיטה)..
 
לא כולם נטפרי.
חבל שהורדת. הייתי מסדרת משהו.
 
אני יכולה לנסות להעלות בצילומי מסך? @הודיה לוי. אני חסומה בנטפרי אבל קיבלתי את הפרק למייל ושם זה לא חסום אם תיתני לי אישור אנסה להעלות בצילומי מסך
 
אני יכולה לנסות להעלות בצילומי מסך? @הודיה לוי. אני חסומה בנטפרי אבל קיבלתי את הפרק למייל ושם זה לא חסום אם תיתני לי אישור אנסה להעלות בצילומי מסך
האמת שהפרק עבר עריכה קלה ולכן הייתי מעדיפה להעלות את הקטע הסופי. לגבי הצילומי מסך, זה לא נראה ממש טוב
כי הפרק לא קצר מדי שיספיק לצילום אחד שתיים.
לא כולם נטפרי.
חבל שהורדת. הייתי מסדרת משהו.
אני יודעת שיש כאן הרבה בנטפרי ולא רציתי להעלות פרק שרק חלק יוכלו לקרוא.

אני אוהבת את הסיפור הזה:)
תודה, שמחה לקרוא.

בקיצור, אני אנסה למצוא פתרון אחר. מקסימום אם לא אמצא אעלה בצילומי מסך בעז"ה.
 
טוב, אז אני מקווה שעכשיו כולם יוכלו לקרוא (תעדכנו אותי אם לא)
כמובן שאשמח לביקורת תגובות והערות. תודה לכולכם!
 
נערך לאחרונה ב:
פרק מ"ג/פרפרים מתים


1761297612772.png

1761297657893.png

1761297694401.png

1761297764669.png
 
אהבתם? אשמח שתכתבו לי
לא אהבתם? אשמח שתכתבו לי
חושבים שהפרק נמרח מדי? אשמח שתכתבו לי
חושבים שהפרק מתומצת מדי? אשמח שתכתבו לי
לדעתכם אפרת מתקדמת מפרק לפרק? יש שיפור בתהליך? אשמח שתכתבו לי
לדעתכם אין שינוי. הכל אותו דבר? אשמח שתכתבו לי
הרגיש אמין/ לא אמין? אשמח שתכתבו לי

חפרתי לכם? אשמח שתכתבו לי;)
ועכשיו ברצינות: אם יש לכם הרשאת כתיבה, ואתם גם ככה עוקבים אחרי הסיפור - אשמח שתכתבו לי מה כדאי לשפר.
 
נערך לאחרונה ב:
ב"ה

אני חושבת שכדאי להעלות את הפרק כרגיל, ואת הצילומי מסך כקובץ מצורף או בהודעה נפרדת. ממש קשה לקרוא את הפרק ככה
 
סיפור יפייפה!
קוראת באדיקות.
קצת מוזר לי שאפרת נשרכת ככה אחרי אם הבית בזמן שהראש שלה במקום אחר לגמרי,
כי נשמע מהפרק שאפרת בכלל לא מבינה מה היא עושה שם.
או שלפחות אם הבית לא מרגישה שאפרת מבחינתה עוד שניה קמה וזורקת הכל.
מקווה ממש שהיא לא תגיע לשלב של החתונה, שתפעל עוד קודם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה