הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני טלפון ציבורי. גוש מתכת במרכז רחוב רבי עקיבא בבני־ברק של תחילת שנות האלפיים, רק בגרסה אנושית ועדכנית יותר. בין מתן שירות שיחה לילד מוזנח אחד לחברו המיוזע, אני מנסה גם להספיק כמה הספקים אישיים: לגדל ילדים, לפרנס אותם, ולרצות אישה. טוב, לגבי האחרון לא בטוח שזה בכלל אפשרי, אבל ה'מדריך' שלי הזהיר אותי בשעתו שלא להתייאש כדי לא להתגר... ככה זה כשהמדריך שלך הוא גם משורר.
אין בי פתח בפרצופי לתחיבת אסימונים, למרות שלא פעם נשמעתי אומר שנפל לי האסימון. אין לי במצח חריץ לדחיפת טלכארד, אבל בכל שאר הפרמטרים אני ממש טלפון ציבורי. אני לא יודע איזה תו בפנים שלי גורם לאנשים לבקש דווקא ממני שיחה. חצי מטר לפני צועד מתנדב ב"איחוד הצלה" עם חגורה מפלדה ומנוף שנוסע צמוד מחברת "מנופי אבי" לתמוך בעומס הניידים שעל חגורתו, אבל הילדים יעדיפו דווקא את הנייד הבודד והשחוק שלי. תעלומה.
בימי הקורונה ניגש אליי בחור חמוד וביקש שיחה. הוא דיבר כמעט שעתיים. בסוף השיחה בישר לי שמגיע לו מזל טוב: פגישה חמישית ומסכמת, אונליין. כמות הבקטריות שדחף לי לנייד באותה שיחה יכלה להקים מחלקה זיהומית שלמה. לאחר חודשיים במיטה התאוששתי בחסדי שמיים מאותה שיחה, ויצאתי סוף־סוף לרחוב, רק כדי לתת למישהו אחר שיחה.
אבל זו עוד הבעיה הקטנה. מה שבאמת מציק לי זו כפיות הטובה של בני הדור הצעירים. הם מבקשים שיחה, חוטפים את הנייד, מדברים, מתווכחים, רבים, מנתקים בפרצוף, חוזרים לשיחת השלמה והופכים שוב לחברים קרובים. אני עומד בצד, סבלני, מזדקן לי בשקט, ובסוף מקבל את הנייד חזרה בלי "תודה" אפילו. הם טורקים את האפרכסת על הטלפון הציבורי הנייד וממשיכים הלאה, להתקדם בחיים בהתאם למה שהוחלט בשיחת הנצח שזה עתה סיימו.
החלטתי שבמקרה הבא אעיר בעדינות על חוסר ההערכה. זה הגיע מוקדם מהצפוי. הלקוח, ילד שסיים זה עתה חיידר, ביקש להתקשר לאימו. הוא רצה ללכת לביתו של חבר לשחק, והיא לא הסכימה. לא ברור מה דחוף לה להשאיר את ה"אוצר" הזה בבית. הוא השתולל בבכי וצעקות, היא דרשה שיודה על התנהגות לא יפה מאתמול, והוא עמד על כך שלא להודות.
בסוף טרק עליי את השפופרת. ללא תודה כמובן. "למה שלא תודה?" שאלתי בעדינות. "מה אתה מתערב בוויכוח ביני לבין אימא שלי?" התעצבן הילד. "התכוונתי שתודה לי", ניסיתי להסביר, אבל הוא רתח: "איך אתה קשור בכלל לסיפור?"
ואז הבנתי את מקומי כטלפון ציבורי. אני פלטפורמה - שיטת תקשורת בין אנשים. תספק את השירות באדיבות. אל תנסה להשמיע קול. אנשים לא אוהבים חפצים דוממים שפוצים פה.
אין בי פתח בפרצופי לתחיבת אסימונים, למרות שלא פעם נשמעתי אומר שנפל לי האסימון. אין לי במצח חריץ לדחיפת טלכארד, אבל בכל שאר הפרמטרים אני ממש טלפון ציבורי. אני לא יודע איזה תו בפנים שלי גורם לאנשים לבקש דווקא ממני שיחה. חצי מטר לפני צועד מתנדב ב"איחוד הצלה" עם חגורה מפלדה ומנוף שנוסע צמוד מחברת "מנופי אבי" לתמוך בעומס הניידים שעל חגורתו, אבל הילדים יעדיפו דווקא את הנייד הבודד והשחוק שלי. תעלומה.
בימי הקורונה ניגש אליי בחור חמוד וביקש שיחה. הוא דיבר כמעט שעתיים. בסוף השיחה בישר לי שמגיע לו מזל טוב: פגישה חמישית ומסכמת, אונליין. כמות הבקטריות שדחף לי לנייד באותה שיחה יכלה להקים מחלקה זיהומית שלמה. לאחר חודשיים במיטה התאוששתי בחסדי שמיים מאותה שיחה, ויצאתי סוף־סוף לרחוב, רק כדי לתת למישהו אחר שיחה.
אבל זו עוד הבעיה הקטנה. מה שבאמת מציק לי זו כפיות הטובה של בני הדור הצעירים. הם מבקשים שיחה, חוטפים את הנייד, מדברים, מתווכחים, רבים, מנתקים בפרצוף, חוזרים לשיחת השלמה והופכים שוב לחברים קרובים. אני עומד בצד, סבלני, מזדקן לי בשקט, ובסוף מקבל את הנייד חזרה בלי "תודה" אפילו. הם טורקים את האפרכסת על הטלפון הציבורי הנייד וממשיכים הלאה, להתקדם בחיים בהתאם למה שהוחלט בשיחת הנצח שזה עתה סיימו.
החלטתי שבמקרה הבא אעיר בעדינות על חוסר ההערכה. זה הגיע מוקדם מהצפוי. הלקוח, ילד שסיים זה עתה חיידר, ביקש להתקשר לאימו. הוא רצה ללכת לביתו של חבר לשחק, והיא לא הסכימה. לא ברור מה דחוף לה להשאיר את ה"אוצר" הזה בבית. הוא השתולל בבכי וצעקות, היא דרשה שיודה על התנהגות לא יפה מאתמול, והוא עמד על כך שלא להודות.
בסוף טרק עליי את השפופרת. ללא תודה כמובן. "למה שלא תודה?" שאלתי בעדינות. "מה אתה מתערב בוויכוח ביני לבין אימא שלי?" התעצבן הילד. "התכוונתי שתודה לי", ניסיתי להסביר, אבל הוא רתח: "איך אתה קשור בכלל לסיפור?"
ואז הבנתי את מקומי כטלפון ציבורי. אני פלטפורמה - שיטת תקשורת בין אנשים. תספק את השירות באדיבות. אל תנסה להשמיע קול. אנשים לא אוהבים חפצים דוממים שפוצים פה.
נערך לאחרונה ב:
נכון, זה נורא
Reactions: ספרות בנשמה, Avigail Amram, בחלל הריק ועוד 6 משתמשים9 //