סיפור בהמשכים קשר דם (סיפור על רקע היסטורי)

[דיתי לינדר]

וואו! איזה פרק! על אש גבוהה...
הקריעה של גיתית מתוארת בצורה חיה ופועמת.
העלילה מתפתחת בהדרגה טובה, לדעתי...


הניסוח הזה מעט עילג.
'יצאתי החוצה' נשמע יותר טוב.
ויש, לדעתי שימוש יתר בנקודות במקום בפסיקים. זה קצת מפריע לזרימה של הקריאה.
נקודה יוצרת ניתוק מהמשפט הקודם, מה שפוגע ברצף של הדברים.
לדוגמה,

כדאי להחליף את הנקודות שבאמצע המשפטים, בפסיקים.

תודה איך כיף לקרוא

רק את ה"גבול לפניך" הייתי מורידה, זה לא מתחבר עם השפה מקראית יחסית של רוב הפרק.
כדאי גם לעשות תקציר של הדברים העלילתיים שאת רוצה להעביר בפרק ואז לבדוק אם הכל מובן מספיק מהפרק הסופי כי לפעמים יש תחושה לא ברורה והחלטית.

תודה לוקחת את הערות לצומת לב.
תודה עליהן!!!!

 

[דיתי לינדר]

פרק י"א- הענינים מתחממים- רוצה מה שיותר תגובות!

גיתית:

אל תוך החושך של סוף כסליו נולדה בתיה. תינוקת אדומה, מקומטת יותר מכל דבר שראיתי עד אז, ריאותיה הקטנות היו עולות יורדות, מפיקות קול צרחה. פעם ראשונה הייתה לי אחות. פלומה דקיקה ציפתה את הראש, ועיניה היו העתק מדויק של אלו שלי. בבת אחת הואר העולם, הפך לאושר, פעיות רכות וענוגות מילאו את ימי. צחוק מילא את הבית.
צחוק אשרי מבויש ונרגש, קול צחוקה של אימי, לא עוד קול מחוק, רק צליל, וקול צחוקי שלי, מדגדגת הייתי את הסנטר הקטון, נרעדית למול מבטה של בתיה.

עריסת קני במבוק יפה הכין לה אשר, "בתיה נסיכה" הוא פסק. ואני הנהנתי. נותנת לה מלכות. אחות. יחידה. כשהייתי עם בתיה נמס העצב לפיסות, מותיר רק קול צחוק תינוקי, ותלתלים שרק החלו לצמוח. בתיה הייתה לי אחות. הפכה אותנו למשפחה. החזירה חיוך לחיי, גרמה לי ולאשר לנסות להצחיק אותה יחד, ואמא הייתה עומדת מביטה בנו מן הצד במן מבט שלעולם לא אצליח לפענח, רק בערב אחרי יום רווי במתיקות וחום משפחתיים, הצטמצמו עיניה של אמא, היא הביטה בי. אמרה בטון החלטי. "גיתית צריכה להתחתן"

"אני?" חייכתי, מעיפה את בתיה לאל על, זוכה לחיוכה המאושר, "הראל קודם לי"

"הראל בחר את בחירותיו, גיתית יקרה, הניחי לו, הרפי ממנו, אל תסבבי את חייך אל אותו באר שחת, והרי לך ניתנה בחירה חופשית" אשר חבט את ידו במסעד הכיסא.

היו רגעים שדימיתי לראות עולם הפוך. משפחה היינו בעולם ההוא. בן גדול מורד. אחות קרועה ובן צעיר אהוב. מחזה מושלם, אחות שנוספה, רגעים סוחטי דמעות. והיו רגעים וקרעי עולמי היו לנגד עיני, אח גדול מוסר נפשו בעד אמת, אח קטן מורד.

ולא.

לא היינו משפחה.

***

למרות הכל התארסתי, ט"ז בטבת של אותה השנה היה יום מוזר, גשם ניקד את הרחוב, הופך את העפר לבלילה לא מזוהה, קרח ירד מהשמיים, מכה בקרה על כל העמק שהייתה דן.

והייתי אני. והייתי כלה. ובחדר ההסבה הגדול התכנסו שתי משפחות. ואושר. הם היו משפחה שלימה. שבט. היה להם אבא ואמא ועוד שלוש עשרה נפשות. החתן שלי היה השביעי בהם. "קוראים לו שלמה" לחשה לי אמא בלילה שלפני חדר ההסבה, "על שם המלכות. על שם הקריעה, אביך קרוב לוודאי היה גאה בו"

הסמקתי תחת מבטה.

שלמה היה בן דמותי, בבואה קרועה. אביו לאלוקים. אמו לאלוהים אחרים. והיו הנפשות הרכות מתנועעות במבחן. מצליחות נכשלות. שלמה לא היה בן דמותי. הוא היה חלק ממלחמה. פעמים הצליח. פעמים נכשל. תמיד נלחם. אני מעולם לא נלחמתי. "נשים אינן יוצאות למלחמה" הוא אמר לי בבת צחוק כשסיפרתי לו על קרבות חיי, על אדמות רוויות בדם.

"גם הירא ורך הלבב" צחקתי אליו בזהירות. הוא חייך. עיניו נותרו בהירות. יציבות. עומדות במבחן.

אחר כך באנו בברית אירוסין.

חדר ההסבה הגדול מלא היה בקולות. הם היו משפחת כהנים מיוחסת. לאביו היו זוג עיניים בוערות, והוא הדיין עם אשר בלהט אינסופי. אמו הייתה אישה עדינה נחבאת אל הכלים, לא ניכרו בה סימני מלחמה, רדיד גדול עטף את ראשה, וידיה היו מחזיקות ילד קטן, היא הייתה התגלמות האימהות, הילדים הסתובבו לידה, כרוכים אחרי האור שבקע מהאישה האצילית, ורק על שרשרת צווארה היו ענודים צלמים, זהב עדין חרט את עמדתה. היה שמח. היין נשפך. הכל היללו את שלמה. את משפחתו. אמא חבקה לי חיבוק מאושר, אמו העניקה לי נשיקה הצהירה בעדינות שהיא שמעה עלינו רבות. אשר הסתובב כמחותן. והשמיים בכו. הבטתי מעבר לחלון, צלליות כהות נמתחו עליו, רעמים התגלגלו, איש לא חצה את השדה. איש לא יהין לעשות זאת בלילה כזה.

אפילו לא הראל.

כשסיפרתי לשלמה על הראל, הוא צמצם את עיניו, שאל "למה הוא לא בבית?" השפלתי מבט אמרתי "רודפים אותו הוא קילל את כהן הכפר, הוא..." שתקתי, שלמה שאל "קילל כהן, אחיך?" הטון שלו היה מהוסס, מלא בפחד עמום, שתי ההברות שהרכיבו את המילה כהן היו סיפור של קודש, כזה שאין לקרב אליו, "כן" הנהנתי. חפצתי שידע הכל. שלא. "כהן לאלוהים אחרים" התנאים הוקראו על ידי הדוד יצחק, שילמנו בשתי עגלים וארבע צנצנות צבע סגול יקר

שלמה קרב אלי, הביט יחד איתי לחלון, "את מתגעגעת?" הוא שאל בשקט, לא עניתי, הבטנו יחד אל השמיים, אל הרוחות שחוללו בחוץ, "איך היה לך?" שאלתי "אמא שלך מקסימה" הוספתי, הוא חייך חיוך עצוב, סיפר על שרשרת שהביאה לו מכהן דן לכבוד מציאת הכלה, על צלם שעיטר אותה. על מלחמה.

"אבל אינך יכול לצאת למלחמה" נאנקתי למול קרב הרוחות בחוץ. בפנים. "אתה חתן – האיש אשר אירש אישה ולא נשא ישוב לביתו"

הוא רפרף במבטו על פני הענפים שחרקו בחוץ. בשקט הוא אמר. "דבר זה אמור במלחמת רשות אבל ממלחמת מצווה אין מי שפטור, חתן יוצא מחדרי חופתו"

כך התחלנו. שתי נשמות מול חלון וכפור. וקרב אכזרי. אין בו רשות. ואין פטור.
מלחמה ובחירה. מלחמה ומצווה.

 

[NeWord]

הי, הכל מאוקסס... יש מצב לשתף קובץ? לא רוצה לפספס את הפרק...

 

[דיתי לינדר]

פרק י"א- הענינים מתחממים- רוצה מה שיותר תגובות!

גיתית:

אל תוך החושך של סוף כסליו נולדה בתיה. תינוקת אדומה, מקומטת יותר מכל דבר שראיתי עד אז, ריאותיה הקטנות היו עולות יורדות, מפיקות קול צרחה. פעם ראשונה הייתה לי אחות. פלומה דקיקה ציפתה את הראש, ועיניה היו העתק מדויק של אלו שלי. בבת אחת הואר העולם, הפך לאושר, פעיות רכות וענוגות מילאו את ימי. צחוק מילא את הבית.
צחוק אשרי מבויש ונרגש, קול צחוקה של אימי, לא עוד קול מחוק, רק צליל, וקול צחוקי שלי, מדגדגת הייתי את הסנטר הקטון, נרעדית למול מבטה של בתיה.

עריסת קני במבוק יפה הכין לה אשר, "בתיה נסיכה" הוא פסק. ואני הנהנתי. נותנת לה מלכות. אחות. יחידה. כשהייתי עם בתיה נמס העצב לפיסות, מותיר רק קול צחוק תינוקי, ותלתלים שרק החלו לצמוח. בתיה הייתה לי אחות. הפכה אותנו למשפחה. החזירה חיוך לחיי, גרמה לי ולאשר לנסות להצחיק אותה יחד, ואמא הייתה עומדת מביטה בנו מן הצד במן מבט שלעולם לא אצליח לפענח, רק בערב אחרי יום רווי במתיקות וחום משפחתיים, הצטמצמו עיניה של אמא, היא הביטה בי. אמרה בטון החלטי. "גיתית צריכה להתחתן"

"אני?" חייכתי, מעיפה את בתיה לאל על, זוכה לחיוכה המאושר, "הראל קודם לי"

"הראל בחר את בחירותיו, גיתית יקרה, הניחי לו, הרפי ממנו, אל תסבבי את חייך אל אותו באר שחת, והרי לך ניתנה בחירה חופשית" אשר חבט את ידו במסעד הכיסא.

היו רגעים שדימיתי לראות עולם הפוך. משפחה היינו בעולם ההוא. בן גדול מורד. אחות קרועה ובן צעיר אהוב. מחזה מושלם, אחות שנוספה, רגעים סוחטי דמעות. והיו רגעים וקרעי עולמי היו לנגד עיני, אח גדול מוסר נפשו בעד אמת, אח קטן מורד.

ולא.

לא היינו משפחה.

***

למרות הכל התארסתי, ט"ז בטבת של אותה השנה היה יום מוזר, גשם ניקד את הרחוב, הופך את העפר לבלילה לא מזוהה, קרח ירד מהשמיים, מכה בקרה על כל העמק שהייתה דן.

והייתי אני. והייתי כלה. ובחדר ההסבה הגדול התכנסו שתי משפחות. ואושר. הם היו משפחה שלימה. שבט. היה להם אבא ואמא ועוד שלוש עשרה נפשות. החתן שלי היה השביעי בהם. "קוראים לו שלמה" לחשה לי אמא בלילה שלפני חדר ההסבה, "על שם המלכות. על שם הקריעה, אביך קרוב לוודאי היה גאה בו"

הסמקתי תחת מבטה.

שלמה היה בן דמותי, בבואה קרועה. אביו לאלוקים. אמו לאלוהים אחרים. והיו הנפשות הרכות מתנועעות במבחן. מצליחות נכשלות. שלמה לא היה בן דמותי. הוא היה חלק ממלחמה. פעמים הצליח. פעמים נכשל. תמיד נלחם. אני מעולם לא נלחמתי. "נשים אינן יוצאות למלחמה" הוא אמר לי בבת צחוק כשסיפרתי לו על קרבות חיי, על אדמות רוויות בדם.

"גם הירא ורך הלבב" צחקתי אליו בזהירות. הוא חייך. עיניו נותרו בהירות. יציבות. עומדות במבחן.

אחר כך באנו בברית אירוסין.

חדר ההסבה הגדול מלא היה בקולות. הם היו משפחת כהנים מיוחסת. לאביו היו זוג עיניים בוערות, והוא הדיין עם אשר בלהט אינסופי. אמו הייתה אישה עדינה נחבאת אל הכלים, לא ניכרו בה סימני מלחמה, רדיד גדול עטף את ראשה, וידיה היו מחזיקות ילד קטן, היא הייתה התגלמות האימהות, הילדים הסתובבו לידה, כרוכים אחרי האור שבקע מהאישה האצילית, ורק על שרשרת צווארה היו ענודים צלמים, זהב עדין חרט את עמדתה. היה שמח. היין נשפך. הכל היללו את שלמה. את משפחתו. אמא חבקה לי חיבוק מאושר, אמו העניקה לי נשיקה הצהירה בעדינות שהיא שמעה עלינו רבות. אשר הסתובב כמחותן. והשמיים בכו. הבטתי מעבר לחלון, צלליות כהות נמתחו עליו, רעמים התגלגלו, איש לא חצה את השדה. איש לא יהין לעשות זאת בלילה כזה.

אפילו לא הראל.

כשסיפרתי לשלמה על הראל, הוא צמצם את עיניו, שאל "למה הוא לא בבית?" השפלתי מבט אמרתי "רודפים אותו הוא קילל את כהן הכפר, הוא..." שתקתי, שלמה שאל "קילל כהן, אחיך?" הטון שלו היה מהוסס, מלא בפחד עמום, שתי ההברות שהרכיבו את המילה כהן היו סיפור של קודש, כזה שאין לקרב אליו, "כן" הנהנתי. חפצתי שידע הכל. שלא. "כהן לאלוהים אחרים" התנאים הוקראו על ידי הדוד יצחק, שילמנו בשתי עגלים וארבע צנצנות צבע סגול יקר

שלמה קרב אלי, הביט יחד איתי לחלון, "את מתגעגעת?" הוא שאל בשקט, לא עניתי, הבטנו יחד אל השמיים, אל הרוחות שחוללו בחוץ, "איך היה לך?" שאלתי "אמא שלך מקסימה" הוספתי, הוא חייך חיוך עצוב, סיפר על שרשרת שהביאה לו מכהן דן לכבוד מציאת הכלה, על צלם שעיטר אותה. על מלחמה.

"אבל אינך יכול לצאת למלחמה" נאנקתי למול קרב הרוחות בחוץ. בפנים. "אתה חתן – האיש אשר אירש אישה ולא נשא ישוב לביתו"

הוא רפרף במבטו על פני הענפים שחרקו בחוץ. בשקט הוא אמר. "דבר זה אמור במלחמת רשות אבל ממלחמת מצווה אין מי שפטור, חתן יוצא מחדרי חופתו"

כך התחלנו. שתי נשמות מול חלון וכפור. וקרב אכזרי. אין בו רשות. ואין פטור.
מלחמה ובחירה. מלחמה ומצווה.

 

[דיתי לינדר]

עזר??????????

 

[NeWord]

וואו @דיתי לינדר איזה פרק!!! אני אוהבת את גיתית הזאת! סיפור יפהפה, מחכה בקוצר רוח להמשך!
ושאפו על הפסקות הרציפות (במקום שורות קצרות) לי זה הרבה יותר נוח לקריאה

 

[פניני ריין]

מצטרפת לכל מה שאמרה @NeWord
רק הערה קטנה- הצילומים של הפסקאות התבלבלו, הם לא לפי הסדר.

 

[מה שניחשת]

איזו התקדמות מדהימה!
פשוט מדהים לראות את הסתירות בצורה כזו קסומה. אימו של שלמה העדינה, האימהית והרכה- עם שרשרת צלמים. כתב התנאים, דמי המוהר, מלחמת מצווה- לבעל.
זה מכניס אותנו בצורה יפהפיה לאווירה של הימים האלו. בהצלחה ענקית בהמשך!

 

[דודה]

איזה פרק מרגש!
ממש שמחתי בשביל גיתית.
גם עם האחות וגם עם האירוסין.
מחכה במתח לראות את ההמשך---

ושאפו על הפסקות הרציפות (במקום שורות קצרות) לי זה הרבה יותר נוח לקריאה

מצטרפת, זה משמעותי.

 

[דיתי לינדר]

וואו @דיתי לינדר איזה פרק!!! אני אוהבת את גיתית הזאת! סיפור יפהפה, מחכה בקוצר רוח להמשך!
ושאפו על הפסקות הרציפות (במקום שורות קצרות) לי זה הרבה יותר נוח לקריאה

מזדהה עם האהבה לגיתית. היא מגיעה לה... וכיף לשדמוע שהשתפרתי בענין הפסקאות

מצטרפת לכל מה שאמרה @NeWord
רק הערה קטנה- הצילומים של הפסקאות התבלבלו, הם לא לפי הסדר.

כיף לשמוע ממך, ולגבי הסדר- הפרק כבר לא מאוקסס אז זה בסדר- האמת לא הבנתי מה הבעיה שגיתית התארסה... אבל הנה זה נפתח לנו.

איזו התקדמות מדהימה!
פשוט מדהים לראות את הסתירות בצורה כזו קסומה. אימו של שלמה העדינה, האימהית והרכה- עם שרשרת צלמים. כתב התנאים, דמי המוהר, מלחמת מצווה- לבעל.
זה מכניס אותנו בצורה יפהפיה לאווירה של הימים האלו. בהצלחה ענקית בהמשך!

הסתירות- הן התמצית שממנו ניזון הסיפור הזה, האנשים הרכים, הטובים שטועים לפעמים כל כך...
כיף שזה הכניס לאוירה.

איזה פרק מרגש!
ממש שמחתי בשביל גיתית.
גם עם האחות וגם עם האירוסין.
מחכה במתח לראות את ההמשך---

מצטרפת, זה משמעותי.

כיף לקרוא מחמאות שלך.

אגב, המחמאות והביקורת של כולכן משמעותית מאד- וגורמת לי לשבת על הסיפור, אז תודה לכל מי שמקדיש זמן כדי שגיתית תהיה מה שיותר מדויקת.

 

[ביזנסטורי - אילה]

סיפור מיוחד במינו.
את כותבת פשוט טוב.
הדמויות כל כך אנושיות ומרגישות את מה שכולנו חווים בכל מיני רגעים.
כל פסקה מוצאת את עצמי מזדהה עם דמות אחרת...

אני אוהבת את השילוב בין כתיבה עכשווית ומובנת לבין ניסוחים מקראיים קצת.
זה גורם לי להרגיש ממש "שם".

תמשיכי.
זה סיפור נכס וכולנו איתך.

 

[דיתי לינדר]

סיפור מיוחד במינו.
את כותבת פשוט טוב.
הדמויות כל כך אנושיות ומרגישות את מה שכולנו חווים בכל מיני רגעים.
כל פסקה מוצאת את עצמי מזדהה עם דמות אחרת...

אני אוהבת את השילוב בין כתיבה עכשווית ומובנת לבין ניסוחים מקראיים קצת.
זה גורם לי להרגיש ממש "שם".

תמשיכי.
זה סיפור נכס וכולנו איתך.

תודה ויותר מזה.
המשך יבוא...

 

[מקצה הארץ-:)]

תודה ויותר מזה.
המשך יבוא...

איך הגיע פרק יא ואנכי לא ידעתי
משום מה לא 'צינתק' לי כל פעם מחדש, וסימנתי אותו במעקב..

מקווה להספיק לקרוא הכל.

ובכ"א ברכות על ההתקדמות.

 

[דיתי לינדר]

(רק כדי שיהיה עוד קצת קושי עם הקצב...) @מקצה הארץ-:)

פרק י"ב
גיתית:
בתיה בכתה. צרחות קצובות בלתי מוסברות. כתמים אדומים על לחיים.
הלילות הפכו ללבנים תחת מעטה צרחותיה התינוקיות, היא ייבבה את כל הרוע הגלום בכאב לא מוסבר, היא בכתה כמו היכה בה מישהו. וכל מרקחת שניסינו על לחייה האדומות, רק הגביר את צרחותיה, הפך אותן לבלתי נשלטות.
אמא הסתובבה טרוטת עיניים. אשר הילך חתום מבט, ואני ובניהו הושטנו יד, מנסים להקל מעל אמא, מעל בתיה הסובלת.
שוב לא מילאו חיוכיה המתוקים של בתיה את הבית, שוב לא היה צחוק הפעמונים שלה מכה בקירות, מקבץ אותם לבית אחד, רק נשימותיה הקולניות מילאו את הבית. ילדה שנמאס לה לבכות.
"דיי" הייתה אמא לוחשת לה "מה לך ילדה. מה לך נפש יקרה, די"
פניה של בתיה התכווצו, הימים הפכו לעיסה בלתי נסבלת, קול בכי דבק בקירות הבית, לועג למרפאים שהובאו מרחוק, מעמיד את מרקחותיהם בצל בכיותיה הבלתי פוסקות.
בשבוע השלישי, הגיעו שלמה ואמו. הוא מבויש. סומק נערי מכסה על פניו, ואמו בצעד בטוח, היא נטלה את בתיה, מערסלת אותה ברוך, מצמידה את פניה הרכים ישר אליה, אחר היא לחשה לה ברוך. מילים שאי אפשר לשמוע, לראשונה מזה שבועות נשמע צליל השקט בבית. בתיה הרימה עיניים אדומות. שתקה.
ורק אחרי דקה ארוכה פרצה שוב בבכי.
שלמה סימן לי על הדלת.
יצאנו.
הלכנו לכיוון השדות בשתיקה. הוא חתך את השדה מניף את ידו, מעביר אותה על עצים, ואני צעדיי מותשים, נערה שלא זוכר מהי שינה, השקט של העולם היכה באוזניי קסום מעין כמוהו, חסר צליל בכי עולה, יורד, מנקב.
באמצע השדה נעצר שלמה, ידיו כרוכות סביב אחד העצים. הוא אמר "כך הכל התחיל" התיישבתי. הוא נרעד. חיבק את העץ, הסומק על פניו הפך לבעירה כשהוא סיפר על אהרון.
"אהרון היה ילד טוב רואי, רק שש חורפים מלאו לו, יום אחד היכתה הסערה בבית, ברק, רעם, גשם, שלג. שלושה ימים ערכה הסערה, וכשהיא נגמרה, נגמרו חייו של אהרון, לחייו התכסו בכתמים אדומים, ועיניו הגדולות הפכו חסרות אונים, הוא בכה, והבכי שלו מילא את הבית בצלילי בלתי אפשרי, אימי חוללה סביבו, מכניסה את כל הבית למחול שדים פראי, כל יבבה שלו הייתה שורטת את נשמתה, ממעטת את פעימות לבבה, הוא הלך ומאז דבר לא נותר כשהיה, חדשיים היה אפוף ביתינו באבל, בעצב העמוק ההוא שאין שני לו, אהרון איננו, אמא שתקה, ושתיקתה צרבה את נשמותינו, נשמות ילדים רכות. רק אחרי שבועיים היכתה בנו שוב יד ה', הופכת את השקט לסערה, יהודה חלה, היו לחייו שתי כתמים, ואמא, אמא זעקה, התפללה, והיו עיניה אגמים, האמא העדינה שלי צעקה. צעקה" שלמה הקיף את העץ, עיניו דמעות, לא שת את ליבו לליבי המתכווץ באימה, עת שוטח הוא את הסיפור "אחר כך פנתה אמא לכהן, לא כהן לה' הוא היה, אבל הוא היחיד שהסכים להבטיח ליהודה חיים. הוא עמד מעל מיטתו, ולחש לחשים לטובי אליליו, אחר השאיר כמה שקיקים מלאי אבקה ויצא את הבית. השמש טרם שקעה כשהבריא יהודה. חיוך נח על פניה של אמא, עת היא עברה צד, במלחמה ההיא" ירד קולו של שלמה "לא היו האלוקים והבעל, היו אלו רק האימהות וחוליו של יהודה"
שלמה שתק, סובב אלי פנים אדומות מידי "בתיה שלכם חולה. חולה היא באותה מחלה שהייתה לשני אחי, אמא שלי באה כדי להציע את הכהן"
הנהנתי חיוורת. שתקתי נצח. אתה לא. בקול פצוע הוספת "ה' לקח ממנו את אהרון, כהן הבעל נתן לנו את יהודה, מה יהא על בתיה" הכאב שלט בקולך, מנסר אותו, אותי.
ולנגד מבטך, לנגד חוסר האונים, לא יכולתי לזעוק. ורציתי. החרשתי אז. לא אמרתי לך דבר. שתקתי את מילותיו של אבא, מילים של פעם. בלעתי רוק. ודמעות. הרמתי אליך מבט. לחשתי "עצוב"
הנהנת. ואתה היית מי שאיתו אני יקים את ביתי. ואתה נכשלת במלחמה הזאת. נכשלת מאד. ואני שתקתי.
רק כשהשמש שקעה, ליווית אותי לבית. איחלת רפואה שלימה.
אמרתי אמן.
***
פעם הייתי נשמה רועדת בת תשע. פעם נפטר מנחם, אח ותאום, פעם הלב פעם בכאב בלתי אפשרי, ואבא פרש אז ידיים אסף נשמה רועדת בת תשע, חובק לה בכל הכח, השמיים היו כהים, אמא ישבה בצד ובכתה, בניהו דפק בידיו על הכורסא, ואני בכיתי. זעקתי ניסרה את הבית, זעקה חבוקה בידיים של אבא.
הראל ישב בצד, מלטף לגבו הרועד של בניהו, בוכה בעצמו, ואני שאגתי, הייתי קול חנוק יוצא מנשמה שברירית, זעקתי ימים של כאב ומחלה, זעקתי ימים שהיו ולא יהיו יותר, ילדה קטנה ועצב ענק. אמא לחשה "מנחם שלנו" אבא אמר "ילד טהור" הראל לחש "לא נלחמנו מספיק בשביל ירושלים בניהו צרח "די" ואני בכיתי, בכיתי את התאום שהיה לי, אח ותלתלי זהב, בכיתי את התום והטוהר שהסתלקו ממני לנצח, ביכיתי את השריפה ששרף בנו ה'.
הראל לחש "אוי ה' הטוב, אוי" בניהו צרח בלי שליטה "מנחם. מנחם. מנחחחחחחחחחחחחםםםםםםםםם. לא הגיע לך למות ממחלה. לא. לא. לא. מנחםםםםםם"
אני רעדתי על אבא, הייתי דמעה. לא הייתי. נמוגתי לתוך הצער האינסופי, נישאת על גלי הבכי.
כך ישבנו כל אותו הערב. משפחה בוכה. כך ישבנו למחרת. כך כל אותו השבוע.
בלילה האחרון אסף אותנו אבא, ישבנו במעגל משפחתי על רצפה, ואבא לחש: "יקרים שלי, ילדים אהובים" הזקן שלו היה לבן כל כך. והקול צרוד מרוב בכי, "הרבה שאלות יש בנו. הרבה תהיות. ילדים. מנחם לא מת ממחלה. הוא נפטר כי ה' הטוב, הקדוש ברוך הוא החליט לאוספו, בא זמנו, נסתיים תיקונו בעולמו, זה אף פעם לא מחלה. זה תמיד ה'. והוא מנסה אותנו. ואנחנו יושבים עכשיו ובוכים. וכואב לנו. והוא מחבק אותנו מצטער איתנו"
בכינו. שאלנו אלף שאלות. ואבא ענה. ואבא חיבק.
ואחרי שנה כשעמדנו חבורה קטנה ליד קבר. אבא אמר "גדלנו"
שלמה לא אמר "גדלנו" שלמה אמר. "כהן הכפר ריפא" ונשמתי בת התשע זעקה מתוכי בת העשרה. והייתה זעקתה עולה ויורדת, מחפשת תשובה.
נכנסתי לבית. בתיה עדיין בכתה. ורק בחדר, הצטרפתי אליה. בוכה דמעות של חיים.
לוחשת "אוי ה' הטוב. אוי."

שאלה אליכם: מענין אתכם לשמוע קצת מהצד של שלמה? תכתבו ואדע...

 

[מקצה הארץ-:)]

לא יפה...

 

[דיתי לינדר]

שאלה לי אליכים:
רוצים לשמוע צד נוסף בענין-
מי שרוצה לשמוע את הראל- פרצוף עצוב
מי שרוצה לשמוע את בניהו- וואו!
ומי שרוצה את שלמה החתן- לייק.
תודה!!
כמובן תהיה טובה יותר תגובה מנוסחת...

 

[צלולה]

@דיתי לינדר
עוקבת אחרי הסיפור שלך בעינים פעורות,
אבל הפרק הזה עלה על כולם
הוא כל כך כואב ...

 

[דודה]

וואו, וואו, וואו.
אין מילה אחרת.
אני רק מעזה לתהות בקול, לגבי קצב ההתפתחויות.
הסיפור התחיל בקצב עדין ומתון, ובכמה הפרקים האחרים נכנסנו למין סחרחורת.
אירוע רודף אירוע. בטרם עיכלנו התפתחות אחת, המצב מתהפך שוב.
אני באופן אישי הייתי מעדיפה קצב מתון יותר.
אבל אולי זו רק אני...

 

[חן לבן]

ואוו ואוו ואוו, @דיתי לינדר את מתעלה על עצמך, כל פעם מחדש אני קוראת בשקיקה את הפרקיםשלך, אהבתי את גיתית, וסגנון הכתיבה מיוחד מאוד
בקשר לשאלה, האמת שאני מאוד התחברתי לדמות של גיתית אבל ודאי שגם פרקים שכתובים מנקודת מבט שונה יוסיפו וישביחו את הסיפור.
כרגע הייתי מעוניינת ביקר בפרקים של בניהו ומעט של שלמה עם הראל לדעתי הייתי מחכה עוד קצת כי המסתוריות שלו לדעתי מוסיפה עוד נופך לסיפור.

 

[דיתי לינדר]

@דיתי לינדר
עוקבת אחרי הסיפור שלך בעינים פעורות,
אבל הפרק הזה עלה על כולם
הוא כל כך כואב ...

ואוו ואוו ואוו, @דיתי לינדר את מתעלה על עצמך, כל פעם מחדש אני קוראת בשקיקה את הפרקיםשלך, אהבתי את גיתית, וסגנון הכתיבה מיוחד מאוד
בקשר לשאלה, האמת שאני מאוד התחברתי לדמות של גיתית אבל ודאי שגם פרקים שכתובים מנקודת מבט שונה יוסיפו וישביחו את הסיפור.
כרגע הייתי מעוניינת ביקר בפרקים של בניהו ומעט של שלמה עם הראל לדעתי הייתי מחכה עוד קצת כי המסתוריות שלו לדעתי מוסיפה עוד נופך לסיפור.

וואו, וואו, וואו.
אין מילה אחרת.
אני רק מעזה לתהות בקול, לגבי קצב ההתפתחויות.
הסיפור התחיל בקצב עדין ומתון, ובכמה הפרקים האחרים נכנסנו למין סחרחורת.
אירוע רודף אירוע. בטרם עיכלנו התפתחות אחת, המצב מתהפך שוב.
אני באופן אישי הייתי מעדיפה קצב מתון יותר.
אבל אולי זו רק אני...

תודה!
לכל המגיבים !!!!!
ולגבי שאלתך @דודה אכן אני אשתדל להאט קצב, אבל בהחלט התחושה בשלב הזה אמורה להיות סחרחורת...
ו @חן לבן - הכרעת... בעז"ה בקרוב תקבלו קצת בניהו.