אני מבקש מעומק הלב
גם אם הדברים הבאים לא ימצאו חן בעיני אי מי, מכל סיבה שהיא
אנא ונא
לא לכעוס עלי
לדעתי, איך שאני הבנתי את דברי רבותיי ומחנכיי
אף אחד לא אשם בכך שיש בו את מידת הכעס
כל אחד מתמודד עם מידות כאלו ואחרות שהוא צריך לשפרם
וכמו שאומר הפתגם המפורסם
המשל באדיבות GPT
פעם, באחת העיירות במזרח אירופה, חי לו קומוניסט נלהב שנהג להרצות בפני תושבי המקום על עקרונות השוויון והקולקטיביזם. יום אחד, אסף סביבו את כל אנשי העיירה בכיכר המרכזית, ופתח בנאום חוצב להבות:
"חברים יקרים! הגיע הזמן שנבין – כל הרכוש שייך לכולם! אין יותר שלי ושלך – הכל משותף! כל אחד יתרום את רכושו, וכולנו נחיה בשוויון ובאחווה."
הקהל הנהן בהסכמה, והקומוניסט המשיך בהתלהבות:
"אם יש למישהו שדה – השדה שייך לכולם!"
"נכון מאוד!" קראו האנשים.
"אם יש למישהו בית – הבית שייך לכולם!"
"נכון מאוד!" השיבו כולם פה אחד.
הקומוניסט, שראה את ההתלהבות, המשיך בדבריו:
"ואם יש למישהו תרנגול – גם התרנגול שייך לכולם!"
לפתע, קם אחד מהקהל, איכר פשוט, ואמר:
"על שדות – שיהיו של כולם, אין לי בעיה. על בתים – גם כן. אבל על תרנגול – לא מסכים!"
הקומוניסט הופתע ושאל:
"למה דווקא על התרנגול אתה מתעקש?"
ענה האיכר:
"כי שדה – אין לי. בית – גם לא. אבל תרנגול – יש לי!"
מידת הכעס איננה שונה מכל מידה אחרת שהקב"ה נתן לאדם בכדי שיעבוד עליה
צריך לעבוד על מידת הכעס, בוודאי
אבל כמו בכל מידה שרוצים לשפר ולתקן, צריך תכנית עבודה מסודרת
צריך אסטרטגיה שתביא את האדם לתוצאות
ככל הנראה, יהיו רבים שיחלקו על המשפט הבא
'אדם לא צריך להוציא את עצמו להורג בגלל שיש אירועים בהם הוא כועס על אחרים,
גם אם בשעת כעסו הוא עושה מעשים או מתבטא בצורה פוגענית.
וגם אם זה מתרחש פעמים רבות'
לא, לא שזה בסדר. חס וחלילה, חס ושלום! אסור בשפו"א להעליב או לצער אדם מישראל!!!! ואין שום הצדקה למעשה או דיבור שפוגע ביהודי אחר!
אם אדם גרם ח"ו צער ועוגמ"נ ליהודי אחר, הוא חייב להתנצל בצורה אמיתית ולבקש את מחילתו של הנפגע
ואין כלל מקום לתירוץ והצטדקות בנוסח 'הייתי עצבני' 'אתה הרגזת אותי'
חייבים לבקש סליחה
לא משנה מי הפוגע ומי הנפגע
אבא, בן, בת, חמות, תלמיד, אח, חבר
חייבים לבקש סליחה.
סליחה אמיתית, בקשת סליחה שמאד מאד לא נעים לבקש אותה, בקשת סליחה המתקבלת.
אבל בעבודת המידות יהודי צריך לדעת לראות את התמונה הכוללת
ואם אדם מסתובב עם תחושת אשמה שהוא האמא/אבא/מחנך/חבר הגרוע ביותר בעולם
אם כל הזמן הוא חנוק ממיליוני אצבעות וירטואליות מאשימות המופנות אליו
ואומר לעצמו ללא הפסקה
"אתה רוצח" "אתה גרמת לאנשים להסתובב עם חריצים בנפש לכל חייהם"
זה לא יביא אותו להתאפק בפעם הבאה
להיפך!!!
זה מחליש את כוחותיו. ואדרבה, זה גורם שהוא פחות יוכל לשלוט על כעסו
אם אדם חוזר ואומר לעצמו "אסור לכעוס!!!" "אסור לכעוס!!!" "אסור לכעוס!!!"
אם הוא מנסה להתמודד ע"י כך שהוא קורא / לומד / שומע כמה שהכעס אסור / מתועב / מכוער
צר לי, זה לא יעזור
זה רק יגרום לאדם לכעוס על עצמו על כך שהוא כועס
ולהתפוצץ מכעס כפול ומשולש על מי שהביא אותו לכעס
אני לא יודע, אולי אני שונה מאנשים אחרים
אבל מניסיוני האישי
כשאני מנסה לשנות מידה או הרגל [בכל תחום שהוא] ע"י הלקאה עצמית
זה ממש ממש לא עוזר. להיפך, זה מגדיל את הבעיה
ולא נראה לי שזה משתנה אחרי 100 או 2,000 פעמים
וכמו שמצטטים בשם איינשטיין
"מהי טיפשות? לעשות שוב את אותה הפעולה בדיוק ולצפות לתוצאה שונה, זוהי טיפשות"
הקב"ה נתן לנו גם את המידות שנקראות "רעות"
המידות שכל אחד מבין שצריך לקחת אותם למקומם הטוב, לעדן, לשלוט בהם ובהערת אגב; לדעתי, אין כזה דבר "מידות טובות" "מידות רעות". אדם צריך לשלוט על כל מידותיו ולדעת להשתמש בכל אחת ואחת מהם רק על פי התורה. שזה תלוי בזמן, במקום ומי האנשים בסיטואציה. ולדוגמה; מה שנאמר "כל המרחם..."
והוא גם נתן ונותן לנו את הכוחות להתמודד עמם
בסבלנות, אט אט, בהדרגה ולא בהפלגה
לא להיבהל, לא להאשים את עצמי או את סובביי
לא למתוח ביקורת צולבת, לא על עצמי ולא על אחרים
"בְּשׁוּבָה וְנָחַת תִּוָּשֵׁעוּן"
יהודי צריך לחיות בהודיה לקב"ה על החיים המופלאים שהוא נותן לנו
לשמוח עם עצם הזכות להיות יהודי
לא להפסיק להתרגש מן המתנה שאין דומה לה: הזכות לקיים מצוות ולעשות את רצונו יתברך
לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה
וכמו ששרים היום "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה"
הקב"ה לא דורש מאתנו תוצאות, הוא רק נותן לנו דרך - מסלול
אנחנו בדרך, אנחנו כל הזמן מתקדמים
כולנו יהודים טובים, כולנו מקורות אור לעולם כולו
הקב"ה אוהב כל יהודי ויהודי ללא יוצא מן הכלל אהבה שאי אפשר לתאר
וכולנו - בניו משתדלים ומתאמצים מאד לעשות רק טוב
טוב לעצמנו (כן, לעשות טוב לעצמי זה לא דבר פסול. כמובן, לא כאשר זה נעשה ע"י דריכה על אחרים...)
טוב לזולתנו (גם אם אנחנו לא תמיד מצליחים)
טוב לקב"ה ולעולם כולו
שמתי לב שאנחנו לפעמים מכעס צועקים על הילד : "מה אתה עושה?"
ואנחנו לא מחכים לתשובה,
ניסיתי לאחרונה לחכות לתשובה,
ותאמת התשובות היו מפתיעות ומרככות כל כעס,
כי לפעמים אנחנו כועסים על ילד כי אנחנו לא מבינים את המניעים של מה שהוא עשה,
ובהסבר של המניעים ובתוספת ההבנה שהוא ילד - מתקבלת תמונה חדשה לגמרי.
שמתי לב שאנחנו לפעמים מכעס צועקים על הילד : "מה אתה עושה?"
ואנחנו לא מחכים לתשובה,
ניסיתי לאחרונה לחכות לתשובה,
ותאמת התשובות היו מפתיעות ומרככות כל כעס,
כי לפעמים אנחנו כועסים על ילד כי אנחנו לא מבינים את המניעים של מה שהוא עשה,
ובהסבר של המניעים ובתוספת ההבנה שהוא ילד - מתקבלת תמונה חדשה לגמרי.
כל מילה!
לאחרונה אמצתי את השאלה "למה" ומאז גיליתי שב99% מהמקרים פשוט אין סיבה לכעוס!
לא על ילד ולא על אף מבוגר - בדכ לאנשים יש סיבה והגיון במעשיהם ונדיר שמישהו רוצה להכעיס לשם להכעיס.. וכן גם לילדים קטנים ממש ואפילו עוד יותר - הם פשוט רואים את העולם בצורה שונה!
דוגמא שקרתה לי לאחרונה: הלכנו להגיד שנה טובה לסבתא מבוגרת - והבת שלי התנהגה בצורה מבישה ממש! עשתה פרצופים ענתה לא לענין קיפצה וכו..
אני התפוצצתי בשקט אבל בכל זאת כשיצאנו שאלתי אותה "למה" לפני ששפכתי עליה את המנה שלה.. והיא בשיא התמימות והטוהר ענתה לי: "זה סבתא ככ זקנה ומסכנה אז רציתי לעשות לה צחוקים שיהיה לה שמח!"
אז לא אומרת - ברור שצריך להסביר וללמד, אבל אחרי שמבינים את הרציונל של השני פשוט אין סיבה לא לעשות את זה בצורה נעימה!
(טוב לא אומרת שאני כבר בחיים לא כועסת - אבל גם אחרי שכעסתי גיליתי מהר מאד כמה מיותר זה היה! אפילו במקרים שמה יכול להיות הרגע אמרתי ועשו נגד.. יש לילדים הסבר! (אה חשבנו שהתכונת רק ב.. רק כש..) שוב - צריך לחנך אותם אבל מתוך נקודת המבט שלהם!)
יש לי מלא דוגמאות גם למבוגרים ש"הכעיסו" אבל הבנתם את הכיוון..
ואם זה על דוחות חניה
בשכונה שלנו זה הקושי הכי גדול בערך אין חניה העירייה לא אכפת לה ואפילו נהנת מהכמות דוחות ובעלי לא מסתדר בלי הרכב זה יוצא כמעט פעם בחודש כל פעם שאני רואה את זה אני יוצאת מהכלים מהחוצפה של העירייה על הניצול שאסור לחנות במלא מקומות למרות שבכיף אפשר לסדר עוד והם חוגגים עלינו
נזקי רכוש כבדים מדווחים בעקבות האירועים האחרונים, עם מבנים ורכבים שניזוקו בהיקף משמעותי. אירועים כאלה ממחישים עד כמה חיונית עבודתם של שמאי רכוש שמעריכים את הנזקים ומסייעים להתחיל את תהליך השיקום בצורה חוקית ומקצועית.
כל מילה!
לאחרונה אמצתי את השאלה "למה" ומאז גיליתי שב99% מהמקרים פשוט אין סיבה לכעוס!
לא על ילד ולא על אף מבוגר - בדכ לאנשים יש סיבה והגיון במעשיהם ונדיר שמישהו רוצה להכעיס לשם להכעיס.. וכן גם לילדים קטנים ממש ואפילו עוד יותר - הם פשוט רואים את העולם בצורה שונה!
דוגמא שקרתה לי לאחרונה: הלכנו להגיד שנה טובה לסבתא מבוגרת - והבת שלי התנהגה בצורה מבישה ממש! עשתה פרצופים ענתה לא לענין קיפצה וכו..
אני התפוצצתי בשקט אבל בכל זאת כשיצאנו שאלתי אותה "למה" לפני ששפכתי עליה את המנה שלה.. והיא בשיא התמימות והטוהר ענתה לי: "זה סבתא ככ זקנה ומסכנה אז רציתי לעשות לה צחוקים שיהיה לה שמח!"
אז לא אומרת - ברור שצריך להסביר וללמד, אבל אחרי שמבינים את הרציונל של השני פשוט אין סיבה לא לעשות את זה בצורה נעימה!
(טוב לא אומרת שאני כבר בחיים לא כועסת - אבל גם אחרי שכעסתי גיליתי מהר מאד כמה מיותר זה היה! אפילו במקרים שמה יכול להיות הרגע אמרתי ועשו נגד.. יש לילדים הסבר! (אה חשבנו שהתכונת רק ב.. רק כש..) שוב - צריך לחנך אותם אבל מתוך נקודת המבט שלהם!)
יש לי מלא דוגמאות גם למבוגרים ש"הכעיסו" אבל הבנתם את הכיוון..
צריכים בעיקר לשאול את עצמינו "למה"
זה שורשי יותר להבין למה הכעס קפץ לנו בדיוק בנקודה הזאת.
וזה גם פתרון קבוע -
כי לחנוק כעס שוב ושוב לא הגיוני מבחינתי
לא כשאת נתקלת בו בתדירות גבוהה.
צריכים בעיקר לשאול את עצמינו "למה"
זה שורשי יותר להבין למה הכעס קפץ לנו בדיוק בנקודה הזאת.
וזה גם פתרון קבוע -
כי לחנוק כעס שוב ושוב לא הגיוני מבחינתי
לא כשאת נתקלת בו בתדירות גבוהה.
אם זה תגובה על דברי לא דברתי על לחנוק כעס אלא לנטרל אותו.. (אם אין לו סיבה הוא פשוט מתנדף..) זה שונה לחלוטין
אבל בהחלט זו נקודה חשובה! כי בהחלט יש דברים שהשורש שלהם בכלל אצלינו..
ווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
איזה קשה זה שוב פעם לפול דווקא הטיפים פה היו ממש לעזר
אבל קורא גם נפילות ואתמאל בהשכבה היה ממש נפילה
ואח"כ לחשוב כמה דברים אמרתי ועשיתי שלא רציתי לעשות
אבל אחת כתבה פה שהדבר הכי גרועה זה היסורי מצפון שאח"כ
אז מעניין לשמוע איך אתן מתמודדות עם ייסורי מצפון
או שאין לכן אף פעם
המצפון הוא הבעיה? הכעס הוא הבעיה...
יותר נכון- הביטוי שלו.
אני יכולה להשלים עם זה שסיבות מסוימות כמו רעב או תקופה או עייפות ערערו אותי, אבל אני לא יכולה להשלים עם התגובה שלי. אותה אני רוצה לשנות.
אם באמת עייפות או רעב או דברים פתירים כאלה הם טריגרים, אפשר באמת לנסות להמנע כמה שאפשר מלהגיע לקצוות ולדאוג לאכול ולישון טוב.. אבל לפעמים, מה לעשות, הנסיבות הן כאלה, וההתמודדות היא עם התגובה החיצונית יותר מאשר הכעס הפנימי שהוא כבר באמת תוצר הורמונלי עייף ורע ולא באמת נובע ממידות רעות..
ואיך מתמודדים עם הביטוי החיצוני?
שאלת השאלות... עדיין מחפשת לזה תשובה
המצפון הוא הבעיה? הכעס הוא הבעיה...
יותר נכון- הביטוי שלו.
אני יכולה להשלים עם זה שסיבות מסוימות כמו רעב או תקופה או עייפות ערערו אותי, אבל אני לא יכולה להשלים עם התגובה שלי. אותה אני רוצה לשנות.
אם באמת עייפות או רעב או דברים פתירים כאלה הם טריגרים, אפשר באמת לנסות להמנע כמה שאפשר מלהגיע לקצוות ולדאוג לאכול ולישון טוב.. אבל לפעמים, מה לעשות, הנסיבות הן כאלה, וההתמודדות היא עם התגובה החיצונית יותר מאשר הכעס הפנימי שהוא כבר באמת תוצר הורמונלי עייף ורע ולא באמת נובע ממידות רעות..
ואיך מתמודדים עם הביטוי החיצוני?
שאלת השאלות... עדיין מחפשת לזה תשובה
המצפון הוא לא הבעיה, אכן הכעס הוא הבעיה
אבל - לפחות אצלי - המצפון עלול להחמיר את הבעיה.
כשהמוח שלי צועק עלי "אמא רעה" אני רק מוצאת את עצמי עוד פחות חסרת מנוחה, זו פשוט המציאות.
ואם המוח שלי יגיד לי "זה בסדר, את הורמונלית" יש יותר סיכוי שאני אצליח למצוא פיתרונות להירגע למרות ההורמונים...
ווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
איזה קשה זה שוב פעם לפול דווקא הטיפים פה היו ממש לעזר
אבל קורא גם נפילות ואתמאל בהשכבה היה ממש נפילה
ואח"כ לחשוב כמה דברים אמרתי ועשיתי שלא רציתי לעשות
אבל אחת כתבה פה שהדבר הכי גרועה זה היסורי מצפון שאח"כ
אז מעניין לשמוע איך אתן מתמודדות עם ייסורי מצפון
או שאין לכן אף פעם
הגעתי למסקנה שיסורי מצפון יש לכל האימהות, מסקנה עצובה לכאורה
לאחרונה מישהי התלוננה לי שיש לה מצפון כי היא מאוד מסודרת והיא חוששת שזה על חשבון הילדים
לי יש מצפון הפוך, אני חוששת שמבולגנותי היא על חשבון הילדים...
אז מה לעשות? לא יודעת, לעבוד גם על זה, להזכיר שהילדים שלי נולדו לאמא אנושית, ואני טובה להם יותר מכל אישה אחרת שתנסה להחליף אותי, אני צריכה גם לעבוד על מידותי וחסרונותי אבל לא להצליף בי שוב ושוב.
המצפון הוא לא הבעיה, אכן הכעס הוא הבעיה
אבל - לפחות אצלי - המצפון עלול להחמיר את הבעיה.
כשהמוח שלי צועק עלי "אמא רעה" אני רק מוצאת את עצמי עוד פחות חסרת מנוחה, זו פשוט המציאות.
ואם המוח שלי יגיד לי "זה בסדר, את הורמונלית" יש יותר סיכוי שאני אצליח למצוא פיתרונות להירגע למרות ההורמונים...
גם אצלי זה ככה היסורי מצפון מגדילים את הבעייה.
אמא אחת אמרה לי פעם שהיא שמה לב שיש לה ימים שאז היא צועקת או
ימים שבהם היא מגיעה למצב של פליק ותמיד זה יותר מלילד אחד
למה כי הראשון זה כעס על הילד והאחרים זה כעס על עצמה
מציאות כואבת
גם אצלי זה ככה היסורי מצפון מגדילים את הבעייה.
אמא אחת אמרה לי פעם שהיא שמה לב שיש לה ימים שאז היא צועקת או
ימים שבהם היא מגיעה למצב של פליק ותמיד זה יותר מלילד אחד
למה כי הראשון זה כעס על הילד והאחרים זה כעס על עצמה
מציאות כואבת
זה לא רק אצלכם ככה, ככה זה גם מופיע במחקר שהייסורי מצפון הם בהחלט מגדילים את הבעיה- ולא רק מגדילים את הבעיה, אלא מקבעים אותה. מה ההגיון בזה? הרי לכאורה הייסורי מצפון הם דבר טוב? כעס הוא פרויקט חיים, איך חז"ל אמרו אדם ניכר בכוסו כיסו וכעסו- זאת אומרת שהכעס שלנו סוג של "מגדיר" מי אנחנו מה חשוב לנו וכו', אז בפרויקט כל כך גדול ומהותי, אם אתה "אוכל את עצמך" כל פעם שאתה נכשל, אין לך סיכוי לעבור את מסלול המכשולים הגדול שעומד בפניך, הרי תחשבו על זה נגיד וכדי להגיע ליעד של "ביטול הכעס" בשורש יש 1000 נפילות מסוגים שונים, אם על כל נפילה אני גם מוסיף לרדת על עצמי ולהאשים את עצמי- איזה אמא רעה אני אבא רע, וכו', איזה אפס אתה אתה עבדת ע"ז רשע שכמותך- במה אתה עסוק? בלפתור את הכעס? או באגו שלך?
אם נמשיל את זה לבעיה טכנית שיש לאדם ברכב שלו והוא לוקח את אישית ש"הרכב שלו" יש לו תקלה ואיך דפקו אותו ואיך הוא אפס וכולם צוחקים עליו וכו', כמה מוטיבציה יש לו לפתור את הבעיה? כמה הוא לוקח את הבעיה אישית? המון. אבל לעומת זאת---> קחו מוסכניק, מגיע אליו רכב, זה לא קשור אליו אין לו שום אגו בעניין- 100% מהאנרגיה שלו פנויה לפתור את הבעיות ולאבחן אותם. עכשיו הבעיה שיש לכל בני האדם, שדברים שהם עושים ברור להם שמותר להם ואף מצווה לרדת על עצמם ולהלקות את עצמם על כך, וזה בסדר כי זה מביא מוטיבציה כדי לעבוד, ולתקן ולשפר, אבל מה שהאדם לא יודע בתכלס, שההלקאה עצמית אולי מביאה דרייב לשינוי, אבל יש לה תופעות לוואי גדולים מאוד, ואחד הגדולים שבהם, שהיא הופכת פרויקטים לבלתי אפשריים, אתה לא יכול לשרוד שינוי של כעס ואתה אפילו לא יכול להודות על האמת איפה אתה מונח בכעס אם כל פעם שאתה פוגש בעצמך את התכונה הזו אתה בעצם----> כועס על עצמך כדי לפתור את הכעס
כאילו בעצם אני "משתמש בכעס ועצבים על עצמי" כדי לפתור את הכעס כדי שפעם הבאה אני לא יכעס, אז אולי זה דרך כלשהי של אנשים להניע את עצמם אבל זה דרך שהיא פוגעת באדם עצמו, ולבסוף היא גורמת לו שהוא לא יכול אפילו לראות את האמת של איפה הוא מונח... הרי אם הוא ידע הוא יצטרך להגיע לרמות של כעס על עצמו מטורפות כדי "לפתור את הבעיה" וגודל הסבל של ההלקאה העצמית שהוא גורם לנפש על כל טעות ועל טעויות מהותיות עולה אקספוננציאלית, הנפש לא יכולה לסבול את כל התהליך ופה הוא נעצר.
נזק נוראי נוסף של "ההלקאה עצמית" (מה שקראו פה בפורום יסורי מצפון, אגב יש מושג של ביקורת עצמית בונה שזה לא ייסורי מצפון אלא ביקורת עצמית שהיא מובילה את האדם לפתרונות ולא להישאר בייסורי מצפון ללא תועלת) הוא שפשוט כל פעם שכועסים זה הופך להיות עצבים על זה שהתעצבנתי, כי עכשיו גם אני מרגיש עם עצמי רע שאני כעסתי, אז מה יש לנו? אני כועס עלי על השני ואני גם נפגע מזה שאני כועס, בקיצור חגיגה. ואגב הייסורי מצפון באים גם כשהכעס הוא מוצדק, (כעס מוצדק הוא הרבה יותר מורכב לפתרון מאשר כעס לא מוצדק) אז כל הסיפור הזה תוקע את הכל.
מה הפתרון האמיתי?
להכנס לעבודה יום יומית על העניין הזה- לקבוע זמן! כל מה שאמרו פה בפורום הוא בהחלט יכול לעבוד! אבל אם אין לאדם זמן לשבת עם הנפש שלו כל יום ולחשוב ולנתח מה היה להסיק מסקנות זה הכל ברכה לבטלה, פשוט כל אבא או אמא כל אחד, צריך זמן של חשבון נפש איכותי, שהוא נותן מקום לנפש שלו, לטעויות שלו, והוא עובד על על הפרויקט האישי שלו, כעס- במקרה שלנו, הרי שום דבר ממה שאמרו פה בין פתרונות לאחר הכעס, ובין פתרונות לפני הכעס לא עושה "UPDATE" במח ואז הבן אדם יוצא מתוכנת, האדם צריך שיהיה לו זמן! לנתח לחשוב, ולמצוא פתרונות!
מה חשוב לעשות בזמן הזה? קודם כל לנקות את הנפש מהאשמה עצמית! נכון יש לי מידת הכעס! תבינו טוב את הרעיון- אם אני יהיה "בשוק" כל פעם שהכעס מופיע, אני לא אוכל לעבד איתו ולעבוד עליו, כי אני יהיה עסוק בשוק ובאגו שלו ולא בלהבין איפה הבעיה. אז בזמן היומי שלנו לוקחים את הנפילות שהיו לנו היום וחושבים--- רגע לפני שאני מתחיל לנסות למצוא פתרונות מהר מהר לפתור את הבעיה, כשאני חושב על זה שכעסתי על הילד שלי, על בעלי וכו' אני חושבת שאני אשמה בזה? צריך לשכנע את הנפש להביא אותה למצב שהיא מבינה שזה לא נכון! למה אני אשמה? ברור שהמחשבה שתעלה היא כי אתה כעסת, מה אנו משיבים לעצמנו! נכון כעסתי! אבל רגע! כעס הוא משהו אוטומטי שעולה, זה לא שעולה לנו מחשבה: הי מה אתה אומר, בא לך לכעוס עכשיו? אתה פשוט כועס, אתה בכלל לא חושב על זה. זה בכלל משהו בתת מודע שקשור לנפש של האדם, זה תהליך ארוך זה ריצת מרתון ולא ספרינט.
צריך לדעת שיש לנו נפש וכל אחד עם ה"פאקעלה" שלו, וכאן יקפצו כולם ויגידו נו אז מה אתה אומר? שאדם צריך להגיד זה אוטומטי וזהו? אז זהו שלא, אני לא בא להסיר אחריות מאיתנו, אני בא להגדיל אחריות- אנחנו אחראים גם על החלקים האוטומטים שלנו, אבל היחס אליהם לא יכול להיות אשמה אלא הבנה איך העסק עובד! אתה לא יכול להאשים את עצמך במה שאין בו באמת כוונת זדון... כאן נכנס עניין קבלת האחריות, הנפש שלך זה הבית שלך, גם אם משהו הוא לא תמיד בחירי אתה מעוניין בטובת עצמך אתה לא חייב "לכסח" את עצמך כדי להניע את עצמך, אתה לא רוצה לכעוס, מה שאתה יורד על עצמך זה רק פוגע בך ולא פותר את הכעס! אז למה לטרוח???
זה מה שעושים בתוך הזמן הזה! ואז בוחנים, אוקיי! בא נעשה טסט! אם חושבים על הסיטואציות שהיו היום, ומסתכלים על הכשלונות שלנו- האם אנחנו ממשיכים לרדת על עצמנו כשאנחנו נזכרים בזה? אם התשובה היא כן, אז צריך לחזור על העבודה שוב ולחשוב, למה זה לא עבד לי, מה מוביל אותי שוב לראות את עצמי כאשם העיקרי (בתור תוכנית עבודה לא נכונה) . ואם התשובה היא לא, אז יופי אנחנו מוכנים יותר להתחיל לעבוד!
לא התיחסתי פה בכלל לניתוח של כעס בבן אדם מאיפה הוא נובע, כעס הוא אחד הדברים שמאוד קשורים למבנה האגו שלנו, ולכן כשעובדים על זה צריך להיות מאוד פיקח ולעשות את זה בחכמה ולא לאכול את עצמנו
אגב ציינו פה שכעס הוא ע"ז אז אם אני כועס, ואני כועס על זה שאני כועס, אז אני עובד ע"ז על זה שאני עובד ע"ז! אז לכעוס על עצמנו זה לא הפתרון...
לא לקחת אישית את כשלון הכעס, יחולל פלאים והוא יגרום לכל כעס שיהפוך להיות יותר מינורי, אנחנו נהיה יותר מודעים לו ונוכל לשלוט עליו יותר, והכי חשוב אנחנו נוכל לעבוד עליו בצורה הרבה יותר יעילה
זה לא רק אצלכם ככה, ככה זה גם מופיע במחקר שהייסורי מצפון הם בהחלט מגדילים את הבעיה- ולא רק מגדילים את הבעיה, אלא מקבעים אותה. מה ההגיון בזה? הרי לכאורה הייסורי מצפון הם דבר טוב? כעס הוא פרויקט חיים, איך חז"ל אמרו אדם ניכר בכוסו כיסו וכעסו- זאת אומרת שהכעס שלנו סוג של "מגדיר" מי אנחנו מה חשוב לנו וכו', אז בפרויקט כל כך גדול ומהותי, אם אתה "אוכל את עצמך" כל פעם שאתה נכשל, אין לך סיכוי לעבור את מסלול המכשולים הגדול שעומד בפניך, הרי תחשבו על זה נגיד וכדי להגיע ליעד של "ביטול הכעס" בשורש יש 1000 נפילות מסוגים שונים, אם על כל נפילה אני גם מוסיף לרדת על עצמי ולהאשים את עצמי- איזה אמא רעה אני אבא רע, וכו', איזה אפס אתה אתה עבדת ע"ז רשע שכמותך- במה אתה עסוק? בלפתור את הכעס? או באגו שלך?
אם נמשיל את זה לבעיה טכנית שיש לאדם ברכב שלו והוא לוקח את אישית ש"הרכב שלו" יש לו תקלה ואיך דפקו אותו ואיך הוא אפס וכולם צוחקים עליו וכו', כמה מוטיבציה יש לו לפתור את הבעיה? כמה הוא לוקח את הבעיה אישית? המון. אבל לעומת זאת---> קחו מוסכניק, מגיע אליו רכב, זה לא קשור אליו אין לו שום אגו בעניין- 100% מהאנרגיה שלו פנויה לפתור את הבעיות ולאבחן אותם. עכשיו הבעיה שיש לכל בני האדם, שדברים שהם עושים ברור להם שמותר להם ואף מצווה לרדת על עצמם ולהלקות את עצמם על כך, וזה בסדר כי זה מביא מוטיבציה כדי לעבוד, ולתקן ולשפר, אבל מה שהאדם לא יודע בתכלס, שההלקאה עצמית אולי מביאה דרייב לשינוי, אבל יש לה תופעות לוואי גדולים מאוד, ואחד הגדולים שבהם, שהיא הופכת פרויקטים לבלתי אפשריים, אתה לא יכול לשרוד שינוי של כעס ואתה אפילו לא יכול להודות על האמת איפה אתה מונח בכעס אם כל פעם שאתה פוגש בעצמך את התכונה הזו אתה בעצם----> כועס על עצמך כדי לפתור את הכעס
כאילו בעצם אני "משתמש בכעס ועצבים על עצמי" כדי לפתור את הכעס כדי שפעם הבאה אני לא יכעס, אז אולי זה דרך כלשהי של אנשים להניע את עצמם אבל זה דרך שהיא פוגעת באדם עצמו, ולבסוף היא גורמת לו שהוא לא יכול אפילו לראות את האמת של איפה הוא מונח... הרי אם הוא ידע הוא יצטרך להגיע לרמות של כעס על עצמו מטורפות כדי "לפתור את הבעיה" וגודל הסבל של ההלקאה העצמית שהוא גורם לנפש על כל טעות ועל טעויות מהותיות עולה אקספוננציאלית, הנפש לא יכולה לסבול את כל התהליך ופה הוא נעצר.
נזק נוראי נוסף של "ההלקאה עצמית" (מה שקראו פה בפורום יסורי מצפון, אגב יש מושג של ביקורת עצמית בונה שזה לא ייסורי מצפון אלא ביקורת עצמית שהיא מובילה את האדם לפתרונות ולא להישאר בייסורי מצפון ללא תועלת) הוא שפשוט כל פעם שכועסים זה הופך להיות עצבים על זה שהתעצבנתי, כי עכשיו גם אני מרגיש עם עצמי רע שאני כעסתי, אז מה יש לנו? אני כועס עלי על השני ואני גם נפגע מזה שאני כועס, בקיצור חגיגה. ואגב הייסורי מצפון באים גם כשהכעס הוא מוצדק, (כעס מוצדק הוא הרבה יותר מורכב לפתרון מאשר כעס לא מוצדק) אז כל הסיפור הזה תוקע את הכל.
מה הפתרון האמיתי?
להכנס לעבודה יום יומית על העניין הזה- לקבוע זמן! כל מה שאמרו פה בפורום הוא בהחלט יכול לעבוד! אבל אם אין לאדם זמן לשבת עם הנפש שלו כל יום ולחשוב ולנתח מה היה להסיק מסקנות זה הכל ברכה לבטלה, פשוט כל אבא או אמא כל אחד, צריך זמן של חשבון נפש איכותי, שהוא נותן מקום לנפש שלו, לטעויות שלו, והוא עובד על על הפרויקט האישי שלו, כעס- במקרה שלנו, הרי שום דבר ממה שאמרו פה בין פתרונות לאחר הכעס, ובין פתרונות לפני הכעס לא עושה "UPDATE" במח ואז הבן אדם יוצא מתוכנת, האדם צריך שיהיה לו זמן! לנתח לחשוב, ולמצוא פתרונות!
מה חשוב לעשות בזמן הזה? קודם כל לנקות את הנפש מהאשמה עצמית! נכון יש לי מידת הכעס! תבינו טוב את הרעיון- אם אני יהיה "בשוק" כל פעם שהכעס מופיע, אני לא אוכל לעבד איתו ולעבוד עליו, כי אני יהיה עסוק בשוק ובאגו שלו ולא בלהבין איפה הבעיה. אז בזמן היומי שלנו לוקחים את הנפילות שהיו לנו היום וחושבים--- רגע לפני שאני מתחיל לנסות למצוא פתרונות מהר מהר לפתור את הבעיה, כשאני חושב על זה שכעסתי על הילד שלי, על בעלי וכו' אני חושבת שאני אשמה בזה? צריך לשכנע את הנפש להביא אותה למצב שהיא מבינה שזה לא נכון! למה אני אשמה? ברור שהמחשבה שתעלה היא כי אתה כעסת, מה אנו משיבים לעצמנו! נכון כעסתי! אבל רגע! כעס הוא משהו אוטומטי שעולה, זה לא שעולה לנו מחשבה: הי מה אתה אומר, בא לך לכעוס עכשיו? אתה פשוט כועס, אתה בכלל לא חושב על זה. זה בכלל משהו בתת מודע שקשור לנפש של האדם, זה תהליך ארוך זה ריצת מרתון ולא ספרינט.
צריך לדעת שיש לנו נפש וכל אחד עם ה"פאקעלה" שלו, וכאן יקפצו כולם ויגידו נו אז מה אתה אומר? שאדם צריך להגיד זה אוטומטי וזהו? אז זהו שלא, אני לא בא להסיר אחריות מאיתנו, אני בא להגדיל אחריות- אנחנו אחראים גם על החלקים האוטומטים שלנו, אבל היחס אליהם לא יכול להיות אשמה אלא הבנה איך העסק עובד! אתה לא יכול להאשים את עצמך במה שאין בו באמת כוונת זדון... כאן נכנס עניין קבלת האחריות, הנפש שלך זה הבית שלך, גם אם משהו הוא לא תמיד בחירי אתה מעוניין בטובת עצמך אתה לא חייב "לכסח" את עצמך כדי להניע את עצמך, אתה לא רוצה לכעוס, מה שאתה יורד על עצמך זה רק פוגע בך ולא פותר את הכעס! אז למה לטרוח???
זה מה שעושים בתוך הזמן הזה! ואז בוחנים, אוקיי! בא נעשה טסט! אם חושבים על הסיטואציות שהיו היום, ומסתכלים על הכשלונות שלנו- האם אנחנו ממשיכים לרדת על עצמנו כשאנחנו נזכרים בזה? אם התשובה היא כן, אז צריך לחזור על העבודה שוב ולחשוב, למה זה לא עבד לי, מה מוביל אותי שוב לראות את עצמי כאשם העיקרי (בתור תוכנית עבודה לא נכונה) . ואם התשובה היא לא, אז יופי אנחנו מוכנים יותר להתחיל לעבוד!
לא התיחסתי פה בכלל לניתוח של כעס בבן אדם מאיפה הוא נובע, כעס הוא אחד הדברים שמאוד קשורים למבנה האגו שלנו, ולכן כשעובדים על זה צריך להיות מאוד פיקח ולעשות את זה בחכמה ולא לאכול את עצמנו
אגב ציינו פה שכעס הוא ע"ז אז אם אני כועס, ואני כועס על זה שאני כועס, אז אני עובד ע"ז על זה שאני עובד ע"ז! אז לכעוס על עצמנו זה לא הפתרון...
לא לקחת אישית את כשלון הכעס, יחולל פלאים והוא יגרום לכל כעס שיהפוך להיות יותר מינורי, אנחנו נהיה יותר מודעים לו ונוכל לשלוט עליו יותר, והכי חשוב אנחנו נוכל לעבוד עליו בצורה הרבה יותר יעילה
הנושאים החמים
לכעוס
עלי
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //