אתגר כל אגדה מתחילה באמת

[צלולה]

אתם בטח שמים לב שאני לגמרי במוד של דבורי רנד...יעיד השם המכובד הנ"ל.

חשבתם פעם איך ילדה קטנה כל כך כמו זהבה הולכת לטייל לבד ביער?
ואלי שלומד להזהר, עד מתי יזכה לסיפורי ניסים שכאלו, דבר יום ביומו? ויונתן שלא מפסיק לטפס על העץ..מה יהיה?

כן כן ילדים, חייבים לגדול מתישהו. לא לבכות, זה קורה לכולם בסוף.

אז זהו, שבאתגר הזה אנחנו נכנסים בשיא המרץ לסיפורי הילדים התמימים שגדלנו עליהם, ומקלפים את הרכות המתוקה שלהם.

הכללים די פשוטים:

1.סיפור/שיר/אגדת ילדים ידוע/ה.
2.הקטע שלנו מדייק את עצמו עד כמה שאפשר - להשתדל לשמור על הפרטים המקוריים, להגברת האותנטיות.
ולבנות עליהם את הסצנה שתכתב בנימה בוגרת כלשהי.(אפלה, צינית או כל סגנון שעולה בדעתכם)
3.פיסוק תקין, משלב לשוני נאות וכו וכו.
4. לא יותר מאלף מילים.

רצוי - לא להפוך את הסיפור לטראגי ברמה היסטרית, כן להוסיף לו עומק מעבר לפשטות הבסיסית שלו.

האתגר ינעל בעז"ה ביום חמישי בעוד שבועים.

קדימה, השחיזו מקלדות!
לכל שאלה - הכנסו לנספח

 

[דודה]

אלישבע מהדקת את הכתר לפי היקף הראש של רותי וחובשת לה אותו. רותי זוהרת. הפנסים בעיניה ממיסים את הנוקשות הפנימית של אלישבע, מצליחים להעלות על פניה חיוך.

רותי והכתר מובלים בתהלוכה עליזה אל הכיסא המלכותי של ילד היום הולדת. מקהלת ילדים מפזמת 'היום יום הולדת' ו'נקטוף פרחים ושושנים' בניצוח יעל, הגננת. היא, אלישבע, נשארת בצד, אוגדת את הציורים שציירו ילדי הגן לרותי, לחוברת. העוגמה שבה ומציפה אותה. היא לא רצתה להיות פה. בכלל לא. היא רצתה, וכך ניבאו לה כולם, לעמוד עכשיו על קתדרה, לרתק ילדות בתלבושת בשיעור תורה או נביא, חשבון או טבע. לרכז מבטים צמאים, להרוות אותם. להפיח חיים בחומר יבש, להחדיר אותו בלבבות. לחרוש תלמים, ולא רק לימודיים.

שנים טיפחה את השאיפה הזו. טיפחה וניפחה. כנראה יותר מדי, כי הנה התפוצץ החלום, הותיר אותה קרעים ואוויר.

כולם מסביבה מתפלאים איך זה שמכל בנות מסלול ההוראה, נותרה דווקא היא, בעלת נתוני הפתיחה המצוינים, בידיים ריקות. היא מתביישת לספר שגם היא אינה יודעת את הסיבה לכך. דווקא הייתה בכמה ראיונות מוצלחים שהניבו כיוון חיובי מאוד. אך כאילו עבר גמד קטן ביסודיות בין כל מנהלות בתי הספר בעיר ולחש על אוזנן לא לקבל את אלישבע כהנא לצוות על אף הרושם החיובי שהיא יוצרת. כי לכל הבטחות ה"נהיה איתך בקשר", לא היו תוצאות בפן המעשי. והיא כאן, בגן נידח פיזית ורוחנית, שחיפש בדחיפות סייעת.

"הפ-ת-עה!", צעקה מכיוון מעגל הילדים מבהילה אותה לרגע. היא שקעה בחלום וקרעיו ולא הבחינה שטקס השירים והריקודים של יום ההולדת הסתיים. אפילו העוגה החגיגית כבר חולקה ונאכלה, היא מסיקה בתבונה למול כמה שפתיים ואפים מרוחי קצפת.

"נכון, אימא של רותי שלחה לנו הפתעה. מי מצליח לנחש מהי?", חמישה מבטים נעוצים ביעל שמעצימה את האפקט, שולפת באיטיות מכוונת חבילה ססגונית משקית אטומה.

"בלונייייייייייייייים", קריאה קולקטיבית נשמעת כשיוצא המרצע מן השק. רותי מחלקת לכל ילד בלון, ובגן – שמחה וששון!

"תוכלי להוציא אותם לטיול?", שואלת יעל. הן די מתקשות לתקשר ברקע צווחות השמחה, אבל אלישבע מצליחה להבין שיעל רוצה לערוך שיחת טלפון ועל כן היא מבקשת ממנה להוציא את הילדים לטיול הקבוע בחצר הגן בעשר הדקות האחרונות של היום, עד שההורים מתחילים להופיע.

ילדים ובלונים מסתדרים בשורה. אורי, הראשון בתור למגלשה, הראשון בלסיים יצירה, הוא כמובן גם הראשון בטיול. היא עדיין מארגנת את אחרוני הילדים כש"בום" עוצמתי נשמע מהחצר. היא ממהרת, מזהה שאריות גומי ירוק ליד שיח הוורדים. אוי, לא סצנות של אורי עכשיו! "אורי, אל תצטער! נביא לך בלון אחר", היא ממהרת להבטיח, מקווה שהחבילה אינה ריקה.

בזווית העין היא מבחינה באחד האבות מתקרב לגן. הו! זה אבא של רון. רון שמר בשקדנות על הבלון הצהוב שלו, חיכה לפגוש את אבא שלו שינפח אותו "הכי גדול שיש". רון ממהר לאביו, מגיש לו בלון צהוב, " אבא – נפח את הבלון הצהוב! שיהיה גדול – כמו הראש שלך! גדול – גדול כמו… כמו… השמש!!". הילדים צוחקים, ורון, זורח כמו השמש, עוקב במתח אחרי הבלון הצהוב שגדל וגדל, ו-מתפוצץ. אבא שלו מזנק בבהלה מבוימת, ואחר כך מעביר ליטוף קטן על לחיו ומפזם: "אל תצטער רוני-רון! זה סופו של כל בלון".

דמות נוספת מתקרבת אל הגן. זו אימא של סיגלית. היא מזהה בקלות לפי היצור הקטן, הפרוותי, ובדלתיים סגורות היא מוסיפה גם- הדוחה- שרץ לפניה. סיגלית ממהרת אל מיצי, כמו בכל יום, מלטפת אותה. אך מיצי, בכפיות טובה חתולית, חוטפת ממנה את הבלון, מגלגלת ותופסת, מגלגלת ותופסת, נועצת ציפורניים ארוכות בשכבת גומי דקה ו-"בום", בלון סגול מסיים את חייו ברעש. "אל תצטערי סיגלית", יעל, שסיימה את השיחה ויוצאת לחצר, ממהרת לנחם את הילדה, "כך קרה גם לרון. זה סופו של כל בלון".

סיגלית מתנחמת, אך רותי לוטשת עין חרדה בבלון הכחול שלה, מסרבת לאפשר לו גורל דומה. היא מחבקת אותו, כמו את הבובה מילי מפינת הבובות, כמו את אימא שלה כשבאה לאסוף אותה, מחבקת, מחבקת, ו-בום! מגלה ידיים ריקות ופיסת גומי כחולה על הארץ. עכשיו הילדים מעצמם כבר מפזמים: "אל תצטערי רותי! כך קרה גם לרון – זה סופו של כל בלון".

כולם לוטשים מבט בבלון האחרון בחצר, אדום, תפוס בידיו של אלון. וזו הסיבה שכשרוח עזה מתפרצת לחצר, רואים כולם איך בלון אדום משתחרר מידיו של הילד האוחז בו, נוסק למעלה. ושומעים את אותו ילד, בסתגלנות ילדותית מתוקה, מכריז: "שלום! שלום! בלון אדום!". וארבעה ילדים מצטרפים וקוראים: "שלום! שלום! בלון אדום!".

זה סופו של כל בלון. אלישבע מתאימה את קצב הפסיעות שלה לדקלום. צועדת לתחנה, מהרהרת בבלונים ובסופם. זה סופו של כל בלון. לעיתים, זה גם סופו של חלום. חמישה ילדים קיבלו היום בלון, שבו הביתה בלעדיו, עליזים. והיא?

נכון, חלומה לא היה בלון גומי, אבל במקביל, היא לא בת שלוש. ומה שחשוב תמיד, זה ללחוש לעצמה 'לא נורא' ו'אל תצטערי', ולחכות למחר, שיעלה בו בלון חדש, או הפתעות אחרות מתוקות מאבא של כל הילדים בעולם.​

 

[מוז'יניקית]

"פרופסור פילק, אני חושש שאאלץ להטריח אותך לחדר המעבדה B5. מה שמתרחש שם אינו תואם לשום תחזית שלנו".

עוזר המחקר המנומס נענע את כתפו של הפרופסור המנמנם, לחץ קל גרם לגבתו הימנית לקפץ מעלה מדי כמה שניות.

"חדר מעבדה B5?" על אף ששעות השינה שלו בשבוע האחרון הסתכמו כמספר שעות שנת צהריים של אזרח מן השורה, הפרופסור המבוגר קפץ כנשוך נחש. "אני אהיה שם מייד. קח פיקוד לבינתיים".

הצעיר בהיר העיניים הנהן ומיהר לצאת מהחדר.

תוך דקות ספורות צוות המחקר כולו כבר עמדו סביב הכלוב רחב הידיים שעמד במרכז חדר המעבדה על כן מוגבה, דלת הברזל הקטנה שלו פתוחה לרווחה. כולם לטשו עיניים בחיה האומללה שהצטנפה בקצהו, קולות ההתעטשות הדקיקים שלה גרמו להם לתלוש זיפים בתהייה.

"לפי כל ההשערות, השפן הנחמד הזה היה אמור לקלוט שכיבוי מנגנון הקירור של הכלוב תלוי בסגירת הדלת. כבר ניסינו אותו ואת חבריו בתגמול כדוגמת מזון לאחר שבצעו משימות שונות, והכל עבר חלק. תנו לי רקע והסבר להתרחשות האחרונה", האכזבה של הפרופסור ניבטה מכל צליל ותנועה שלו.

"אה- פרופסור, אלו ההסרטות מהשעתיים האחרונות", גבר בשנות השלושים לחייו הגיש לו טאבלט גדול, הגביר את עוצמת הקול.

קולות ציוץ מאושרים בקעו מפתחי השמע של הטאבלט, כאשר ניתן היה לראות את השפן הצעיר מכונס בפינה, לוחץ באקסטזה בעזרת ידיו הקטנות בצעצוע זעיר שכל אימת שהמנגנון שלו נדחק מטה- דמות סוריאליסטית בקעה מתחתיתו לרגע ומייד שקעה חזרה מטה.

"מישהו פשוט שכח להוציא לו את הצעצוע הזה. אז הוא המשיך ככה במשך שעה וחצי, ועד שמנגנון הקירור השפיע עד כדי שהפסיק אותו מהמשחק, הוא כבר היה מפוחד ומקורר מכדי ללכת לסגור את הדלת", אמר אחד מעוזרי המחקר בקדרות.

הפרופסור הניד בראשו. "נצטרך לעשות הערכה מחודשת למצב הנוכחי. כולם לחדר הישיבות".

תוך שניות אחדות יצאו שמונת הגברים מהחדר, והותירו את השפן האומלל להתעטש עד עולם.

אפצ'י!

 

[צביה ר.]

לפעמים אני חושב שאם אחפש היטב בארון הישן בבית הוריי, אולי עוד אמצא את המכנסיים ההם. אלה עם החור הגדול בברך.
היום אני כבר לא צריך להחזיק אותם קרוב כדי לזכור. פעם כן.

אמא לא הבינה למה אני שומר בקנאות זוג מכנסיים קרועים. כמו שלא הבינה איך שוב הצלחתי לפעור בהם חור, ולמה. כמו שלא הבינה אותי. מעולם.

הייתי אז ילד. ילד קטן עם נפש גדולה ובוערת. נפש רגישה, סקרנית ולא יודעת מנוח. רוצה לבלוע את העולם מהר ועכשיו.

באותו בוקר היה זה העץ שקרא לי.
דילגתי תחתיו בדרך אל הגן, כששמעתי פתאום ציוץ עדין של אפרוחים מעליי.
עלוות העץ הסמיכה לא איפשרה לי לראות אותם. להשאיר אותם לצייץ לעצמם בעצב לא הייתי מסוגל. ידיי חבקו את הגזע המחוספס, רגליי טיפסו כמו מאליהן, ותוך דקה כבר ישבתי משוכל ברכיים על ענף, מהופנט אל האפרוחים הקטנים.
הם היו שניים. תינוקות חלושים וצהבהבים. חמודים כל כך.
אני זוכר עד היום את התחושה של הפלומה העדינה שלהם מלטפת את קצות אצבעותיי.

כשפלומה עדינה מלטפת אצבעות, לא שמים לב לחור או שניים במכנסיים. לא מרגישים את השפשוף הכואב בברך. ולא רק בגלל ההרגל.

רק כשהייתי שוב בבית - משפיל עיניים מול גערותיה של אמא, מתכווץ מול הכינוי הקבוע- שובב, ומול האצבע המתנופפת ב'נו נו נו' כעוס - רק אז הרגשתי בעוצמה את הברך הכואבת. ולא רק אותה. כאב לי כל כך.

שתקתי את כל מה שרציתי לצעוק, ורק שמרתי מאותו היום בקנאות על המכנסיים שידעו את סודי.
רק הם והחור הפעור בהם ידעו שאני ילד טוב. שרק רציתי לראות את שלומם של האפרוחים. שאני לא אשם שהרגליים שלי לא מבקשות רשות לפני שהן מטפסות על עצים. לפני שהן רצות ומשתוללות. שלמרות הכל הן טובות, הרגליים שלי. וגם אני.

בכל פעם ששוב חטפתי גערות, צעקות, אנחות ו'מה יהיה איתך' – הייתי ניגש אל הארון, מתבונן במכנסיים המחוררות ואומר לעצמי: אתה ילד טוב, יהונתן. אתה ילד טוב.

היום הרגליים הטובות שלי מוליכות אותי ברחבי הארץ כדי לספר לכל ההורים לילדים עם נפשות סוערות כמה הם טובים.
ואם גם אתם הורים ל'יהונתן' קטן כזה – בבקשה אל תשאירו את נפשו לצייץ בעצב על העץ. אל תשאירו.

 

[ש נ ה]

מקווה שעונה לכללים...

מי. ישן. במיטה שלי?????- הדבר הכי גרוע שיכלתי לייחל לעצמי.
תמיד ידעתי שאי אפשר לסמוך.
כולם לקחו לי הכל ואני נשארתי בלי הכל. כלומר, עם כלום.
מאז שנולדתי אני לא שוקטת על השמרים, אני מכריזה בקול, תדיר שמה ששלי-
שלי הוא. ודי . שיפסיקו להשתלט עלי.
ועכשיו, תקוותי האחרונה, הטריטוריה המוגבלת הזו חצי מטר על שניים (פלוס מינוס לא מדדתי
לקחו לי ת'מטר...)
מישהו. ישן. במיטה. שלי.
ולא סתם מישהו.
מישהו שעיר. רך. דובוני כזה. דובי!!!!!
במיטה שלי.
ואני לא מדמיינת.
נגמר לי כבר מלצעוק. אז אני פשוט מסתכלת עליו והוא, כמה מפתיע מסתכל עלי,
דרך שני חורים דוביים להפליא. שחורים כאלה. עמוקים. כמו מבקש חנינה,
כמו אומר "זהבה בבקשה, ותרי לי".
2 שניות והוא כבר נכנס לי ללב.
וכבר לא אכפת לי כשאני מגלה שעל הפרווה שלו יש שאריות מארוחת הצהריים שלי.
כי הוא קם לחבק אותי.
ואני אותו.

 

[ג'ו מארץ']

אני עוקבת אחר מחוג השניות משלים סיבוב,
שוב.
ושוב.
ושוב.
משפילה מבט, מסתכלת על ידיי הרועדות.
עשר אצבעות לי יש,
ואני לא עושה איתן כלום.
אני יושבת פה, כבר שבועות, ולא מסוגלת להחלים.
יש בי את היכולת לעשות כל דבר,
לצייר ציורים, לקשקש, אפילו לתופף.
אבל הנפש שלי עייפה,
מותשת.
אני רוצה, באמת רוצה,
לצאת מהחדר,
לרוץ החוצה לילדים שלי, שמחכים לאמא שלהם יותר מדי זמן.
להלהיב אותם שהולכים לפארק בקצה השכונה, לשמוע אותם צוהלים מאושר.
אבל כל זה עכשיו בגדר חלום.
כי אני בביתי הקטן,
יושבת על הכיסא, עיני נעוצות על מחוג השניות.
חוסר האונים מדביק אותי למקומי ולא נותן לי לקום.
המשקפיים נפלו לי לקצה החוטם,
ואני לא מצליחה לשלוח את אצבעותיי להרים אותם בחזרה.

 

[כתב עט]

הבטתי בך, גוזל זעיר שלי, נדהמת.
באמת היית שונה מכל האחרים.
געגעת, אבל קולך היה חנוק. היה נראה לי שאתה מתאמץ מידי.
ברגע של שקט, כשכולם כבר נמנמו, ואתה רצית עוד קצת קרוב אלי,
כרבלתי אותך בין זרועותי, אימצתי אותך אל ליבי.
אתה שלי, לחשתי אל ליבך בלי קול, אתה שלי בדיוק כמו כל היתר, אני אוהבת אותך, גוזל שלי. אוהב אותך תמיד.
לאבא היה קשה. היית שונה מידי. כל כך לא כמו כולם. אבא פחד שלא באמת תוכל לשרוד את החיים לצד האגם.

גדלתם מהר. כל ניסיונותיי להגן עליך מפני הסובבים כשלו.
היית רגיש כל כך. נשברת מהר. פעמים רבות מידי, דילגת לעברי, דמעות בעיניך. היית שבור.
בכית לי שאף אחד לא רוצה בך, שאתה לבד. לבד ובודד ואחר.
בכית לי שלועגים לך בפניך ומאחורי גבך, שנעלמים כשאתה מופיע וששותקים כשאתה מתקרב.
גוזל שלי, שכשבכית אתה, ליבי בכה איתך.
התפללתי שאולי תמצא בעצמך, את היופי שבך, ותוכל להאיר אותו החוצה לעולם
אבל לא מצאת.
ועזבת.
לא דנתי אותך, כי הכרתי בסבל שלך. ידעתי כמה רצית להיות חלק. כמה רצית להיות 'ראוי'.
האשמת את גוון העור שלך, את מתאר פניך המגושם.
ואני ידעתי שיש בך כל כך הרבה טוב, ויש בך כל כך הרבה לתת.

חלפו שנים, את כבר אינך גוזל.
אין לי אלא להתבונן בך מן הצד, נסיך שלי, ולזקוף את גבי בגאווה.
שבת הביתה להראות לי, אמא שלך, שמצאת את מקומך. שטוב לך. שאתה מאושר. מחייך.
אני מעריצה אותך על הדרך. בן שלי. מעריצה ומלאת גאווה.
תודה שלא שכחת אותי, תודה שבאת לספר.
אין לי ספק, והפעם גם אבא מסכים איתי,
אתה הנך הברבור הנאה באגם כולו.

 

[ת.עקבי]

אמא קוראת לזה קוצים. לדברים האלו שלא נותנים לי לשבת אפילו לדקה ארוכה-ארוכה, שבכלל לא חושבת להיגמר.

קוצים זה כואב, והם חומים נורא, מהסוג ששפרה קוראת להם משעמם טילים.

שפרה כבר הלכה מזמן, מיד אחרי שאמרה שלום לתמי הגננת וכיתפה שוב בתנועה המצחיקה שלה את התיק של הגדולות עם הפסים הכחולים והריבועים האדומים והלבנים.

גם לשרי יש אותם, ככה היא אומרת כל הזמן. היא גם מוציאה לי לשון כל הזמן, כשהגננת לא מסתכלת, ובשבועיימים האחרונים היא לא מפסיקה לספר על הטיול שעשו לירושלים, העיר של הכותל.

אני אוהבת את הכותל, עם האבנים הגדולות הגדולות. אני חושבת שאמא פחות אוהבת אותו כי היא כל הזמן בוכה לידו, במיוחד אחרי שסבא הלך לבית של החולים.

הרבה שבועיימים לא היינו בכותל, אבל אמא אמרה שאולי ביום ראשון נלך טיפה, אם יהיה לה כוח.

כמה זמן נשאר עד ליום ראשון? ואיך זה שלאמא אין כוח?

אני כבר רוצה לספר לשרי וכל שאר הילדות שגם אני הייתי בירושלים, העיר של הכותל. אבל אני לא אוציא לשון, כי אמא תמיד אומרת שרק ילדות קטנות עושות ככה. ואני ילדה גדולה! נורא-נורא גדולה!

הקוצים מתחילים להפריע לי, אז אני זזה לכל הכיוונים כדי שירדו לי מהכיסא, אבל תמי הגננת מתחילה לכעוס ולסמן עם האצבעות שלה.

אני מפסיקה מהר-מהר, למרות שזה כואב, כי אני גדולה. עובדה שאתמול הרשו לי להקשיב לשיחה של גדולים!

אמא אמרה לאבא על סבתא ירושלים, שעצוב לה להיות בלי סבא. אבא אמר שהבית גם ככה קטן, ושל סבתא גדול יותר. ושאנחנו נעבור אליו! ונהיה כל יום בירושלים, העיר של הכותל!

אני צריכה להגיד את זה לשרי, היא בטח תעשה לי פרצוף מקנא, או שתמציא שאתמול הם טסו לדוד שלהם שבאמריקה.

אני שונאת שהיא ממציאה סיפורים, במיוחד כשהם לא הגיוניים. אפילו שפרה אומרת שאמריקה זה רחוק מאד, ורק ירושלים קרוב.

אני לא יודעת כמה קרוב, אבל אני כן יודעת איפה סבתא גרה. וממש ממש צובטת לי הבטן כשאני חושבת עליה.

כמה זמן נשאר עד ליום ראשון?

אני צריכה לשאול את הגננת. אבל אם אני אשאל – שרי תצחק עליי שאני לא יודעת, כי אני לא מקשיבה בריכוז.

גם הגננת אומרת שאני לא מקשיבה בריכוז, ושילדות שנמצאות בגן צריכות להקשיב. אבל כבר לא הקשבתי, ומאוחר להקשיב עכשיו, עוד טיפה הריכוז נגמר.

אני צריכה לשאול את אמא, חבל שהיום היא אמרה לי חזק ללכת לגן.

אולי כי מעבירים את הבית שלנו לבית של סבתא?

חבל. חבל שהיא לא אמרה לי. אני ילדה גדולה ויכולה לעזור לסבתא הרבה! כמו בפסח!

אולי היא שכחה?

כן! היא בטח-בטח שכחה! היא כל הזמן אומרת שאני מיוחדת ואיזו עבודה אני עושה. היא בטח-בטח שכחה!

הקוצים שוב מפריעים לי, אבל בגלל שסבתא בטח-בטח מחכה לי אז אני זזה עוד יותר לכל הכיוונים.

הגננת כועסת עוד ושולחת אותי לפינה של המטבח, ואחרי טיפה דקות הריכוז נגמר וכולן יוצאות לחצר, חוץ מיעל הגננת.

היא עסוקה בגזירות של שפכולים, ולא רואה בכלל שאני מחפשת את התיק שלי, ועוד בכלל שמצאתי אותו!

עכשיו נשאר לי רק לצאת מהגן וללכת לסבתא. היא בטח-בטח מחכה לי נורא.

קצת קשה לצאת מהגן, כי השער שלו נעול והגדר גבוהה, אבל הקוצים עוזרים לי לטפס על עץ גבוה ומשם על הגדר, ואחר כך לטפס למטה ואז כבר אני נמצאת ממש על הרצפה ויכולה ללכת עד לסבתא!

אין הרבה אנשים ברחוב, אז אני מחכה בסבלנות למרות הקוצים עד שאני רואה אישה שנראית נחמדה.

היא הולכת מהר, ואני לא יודעת לקרוא חזק, אז רק אחרי כמה רחובים שהרגליים שלי כבר מתעייפות אחריה אני עוצרת ומחכה למישהו אחר.

מישהו אחר מגיע, והוא שומע שאני קוראת לו. אבל הוא לא יודע איפה סבתא גרה והולך ממני לפני שאני מספיקה לחשוב מה לענות.

אבל לא נורא, כי נזכרתי שהיא בעצם גרה ליד הבית והגן, ממש קרוב להר הגבוה של הרצל, ומהחלונות שלה אפשר לראות הרבה הרבה עצים של יער!

אז אני צריכה להגיע לשם, ועדיף ממש מהר, כי סבתא בטח-בטח דואגת לי כבר נורא!

 

[איש המילה הכתובה]

מגיל קטן לטשתי עיניים ליום המיוחד ביותר בחייו של אדם. דמיינתי את עצמי צועד נרגש אל מתחת לבד קטיפה מעוטר, משוך בארבעה מקלות עץ דקות. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מובל בידי שני הורים מאושרים אל מרכז הבמה. תכף יובא לכאן גוש לבן מתייפח, יניחו אותו לידי. את הפנינה שמסתתרת מתחת לגוש אגלה בהמשך החיים.

לפני כמה חודשים התקשר שדכן. אמר שהיא החלק השני שלי, דרש תשלום מפולפל וסירב לתת תעודת אחריות. עכשיו הוא כאן, החלק השני, עומד לעלות לאוטובוס של חיי.

אבל היום, כשהיום הזה סוף־סוף הגיע, השמחה אינה שלמה. אני לא החתן שחשבתי שאהיה.

פעם הייתי ילד כובש ופופולארי בכיתה. חברים הקיפו אותי כל היום, צמאים להיות בקרבתי. ביטחוני העצמי הלך וטפח, וכולם צפו לי עתיד נוצץ. למרבה האבסורד דווקא אהבת החברה והביטחון שנבנה בעקבותיה הם שהפילו את התחזיות, ולא לטובה. הרגשתי חכם יותר, מבין יותר, מתוחכם יותר מכולם. כשהזהירו אותי מפעולות פזיזות, ביטלתי בהינף יד. "תפסיקו לדבר שטויות" הייתה המנטרה שטבעתי על שפתיי.

עשיתי שטויות, והרבה. התוצאות לא איחרו להגיע, והן היו קשות. גיל ההתבגרות כבר היה מורכב בהרבה, והתאפיין בשינויים חדים בחיי, בעיקר בנראות החיצונית שלי. זה הלך והידרדר. ועכשיו אני כאן, מתחת לחופה, אך לא כחתן שדמיינתי שאהיה.

גשמי זעף וטרטורי מסדר הקידושין קוטעים את המחשבות. האחרון מגיש לי סולם רחב וחזק במיוחד, כדי שאצליח להגיע עם רגליי העבות מאוד לגובה של אצבע הכלה להשחלת הטבעת.

המחשבות חונקות: מה בער לי בילדותי לפתוח מטרייה מתחת לגג? למה הייתי חייב להוכיח שאני לא מפחד שידלגו מעליי בלי לדלג בחזרה לצד השני? ולמה, למה הייתי חייב לאכול בעמידה?

 

[תסריטאית]

יום שלישי זה היום של הביקור אצל סבתא. אני אוהב לבוא לסבתא, אני גם אוהב את הדייסת קוואקר שהיא תמיד תמיד מגישה לנו.

רחלי ומוישי דופקים יחד על הדלת, אני נותן יד לאמא ושושי עומדת מאחורינו. ואנחנו מחכים, ומחכים, ומחכים. אבל זה בסדר, ככה זה תמיד, לסבתא לוקח המון זמן להגיע לדלת, היא כבר נורא זקנה.

"שלום ילדים" סוף סוף סבתא פותחת לנו את הדלת "הכנתי לכם דייסת קוואקר משהו משהו".

"מריחים" אמרתי אני, "וזה ריח טוב".

סבתא צובטת בלחי שלי, אבל בעדינות, לא כואב. אנחנו מתיישבים ליד השולחן וסבתא מביאה את הסיר הכחול ומצקת גדולה. אמא מחלקת לנו צלחות וסבתא מתחילה להגיש, "הנה ל-"

"שושי" אני עוזר לה, כי היא כבר לא ממש זוכרת את השמות שלנו.

היא מוציאה מצקת נוספת "ולדוד".

"מוישי" אני מתקן בשקט.

"לרחלי" אני אומר מהר כשהיא מטה את הסיר ומוציאה מצקת נוספת.

וזהו.

סבתא מביטה בי, ואז בסיר ואז באמא ולא מוציאה מצקת נוספת. אני נעמד על הכיסא שלי ומציץ אל תוך הסיר, הוא ריק.

"למיכאל לא נשאר" אומרת סבתא, העיניים שלה נהיות עצובות (את השם שלי היא דווקא כן זוכרת).

הריח של הקינמון נהיה פתאום מאד חזק. אני מביט באחים שלי, הם כולם שקועים באכילה. "לא נורא, סבתא" אני מחייך במאמץ, "ממילא אין לי מקום בבטן".

"למיכאל לא נשאר?" שמה לב שושי פתאום, "אויש, קח, יש לי הרבה" היא מעבירה אלי כמה כפות ממנתה, רחלי ומוישי ממהרים לתרום לי גם.

"עכשיו יש לי מנה הכי גדולה" אני צוחק.

סבתא מלטפת את ראשי, "מגיע לך" היא אומרת "אמנם אתה הכי קטן, אבל הלב שלך הוא הכי גדול".

 

[שמואל י]

בס"ד


כיתה א':

הרב'ה יענגערשטיין הביט לפינה האחורית של הכיתה, בוחן את הילד שישב בה.
הילד רכן לכיוון הלוח, בוהה באותיות והמילים, לא מרעיש, לא מפריע, בזה אין ספק.
אבל הבלאגן...
הקלמר של זאב נשפך על השולחן והעפרונות התגללו לארכו ולרוחבו, נייר מקומט לעיגול שכן בקצה השולחן כאבן ההולכת ליפול משפת הצוק, ערמת הספרים שהחלה לצמוח עוד בבוקר כבר הפכה לגרסה העברית של מגדל פיזה וזאב עצמו לא הפסיק להתנדנד על הכיסא.

הרב'ה פסע באיטיות נמרצת אל עבר המחדל. הוא היה איש חינוך, וככזה, מחובתו היה לגדוע תכונות כל תכונה העלולה להפריע לילד בלימודו.

זאב הקטן לא הבחין בכלום עד הדפיקה על השולחן שכמעט הפילה אותו ממקומו.

"זאב זאב!" קרה יענגערשטיין נרגשות "היכן אתה חי את חייך? בביתך ברחוב רבי עקיבא או בפח האשפה שעל ידו? האם תרצה לבלות את בגרותך כעובד עירייה השכים להחזיק באחורי משאית הזבל?"

צחוק רם הדהד בכיתה, והילד התכווץ במבוכה.
עוד דפיקה קלה על שולחן העץ וגערה קצרה שיסדר הכל מיד, והרב'ה שב למקומו.

עד הלכלוך הבא.

כיתה ג':

בוקר, התפילה כמעט מתחילה, הרב'ה מתעכב בעיניו על התלמידים.
זאב.

"ככה נראה סידור?!" זועק המלמד.

זאב השפיל מבט אל הסידור המקומט, המלמד צעד בנמרצות, דופק על השולחן.
"ככה לא נראה יהודי, ככה לא מתנהג יהודי! ככה היית רוצה שאתייחס לחפציך!?" הרב'ה זעם, מפיל את תיק של זאב לשם הדוגמא.

זאב פתח את פיו, אבל המלמד הקדים אותו "ככה אתה לא יכול להתפלל איתנו זאב, זאב! צא מהכיתה!"

הילד יישר את תיקו, לקח את הסידור ונמלט באיטיות. מפסיד שוב את התפילה.

המלמד חזר לכסאו. הפרא ילמד.


כיתה ו':

א' אלול, קריאת שמות.

"זאב" המלמד קורא מתוך הרגל "זאב, זאב"
הדממה שבין התלמידים מחזירה אותו למציאות.
הנער עזב, ההורים מחפשים לו מקום "נוח" יותר, עם קצת פחות "דרישות" הם מפחדים שהם מתחילים "לאבד אותו"

נו שוין.
המלמד נאנח.
הוא ידע שהילד הזה יסיים כך, עוד מכיתה א'
הוא חזר לרשימת השמות, מחדש את כוחותיו.
בעיה שלהם, הוא ניסה.

המלמד שקרא "זאב! זאב!"

 

[הלוחשת לתווים]

מה רציתי בסה"כ? קצת אהבה, קצת יחס.
גם כשלחצו עלי לא הרפיתי מהחלום שלי, גם כשביקשתי משהו ועשו דווקא משהו אחר.
כל בקשה שלי נענתה בצחוק במקרה הטוב, ובהתעלמות מוחלטת במקרה הפחות טוב.

והאנשים האלה, כשהם גדלים והיצר שלהם רק מתחזק, דורכים עלי, צוחקים עלי, מכריחים אותי לומר מה אני רוצה ואז לא מקיימים..
פלא שנגמרתי מזה? התעלמו מהצורך הכי בסיסי שלי- אנרגיה להמשיך לחיות.
בהתחלה עוד קצת ניסיתי, התאמצתי לדבר, אבל לא הבינו אותי. עד שנגמרתי מזה.

אבל אפשר לחשוב, אנשים.
מה כבר ביקשתי?
"תחבקי אותי... תני לי נשיקה.. אני רוצה לישון!! בואי נשחק יחד "

כמה רוע???

 

[מתכנתת:)]

השעה שתיים. למרות שעברו שנים רבות מאז, עדיין לראות את המחוג עומד על הספרה השניה, עושה לי רע.
דוקא היתה לי ילדות מאושרת, וכל הגישה המודרנית של חיטוט בעבר כדי להצדיק את התנהגות ההווה ולהמנע מאחריות על העתיד- לא מדברת אלי כלל.
אבל שתיים זו שעה רגישה אצלי. אז היתה המשימה השנואה עלי. מידי יום רביעי, בשתים, בזמן בדיוק, הייתי נוטלת את הסל והולכת לחנותו של הירקן הזקן.
אף אחד לא קנה אצלו, אצל הירקן. חברות תמיד טענו שמשהו הסתובב אצלו בראש, מאז שבתו היחידה נפטרה. אחרות התנצחו ואמרו כי הוא לא התחתן מעולם.
ואיכשהו, גם לי לא היה אכפת להתפלסף עד אין סוף על סיפור חייו, ובלבד שלא להגיע לכוך המצחין, לנבור בערימת ירקות סוג גימל, להקשיב לגערותיו הנרגנות, ולשלם בסוף על מלפפון בודד שמצאתי ראוי למאכל אדם.
בבית, מול אמא המסבירה בנחישות על מהותו של חסד אמיתי, לא מצאתי מילים לתאר לה את הקושי. את הריח. את החשש ואת הבושה.
מול מילותיה החזקות לא יכולתי לתלות על עצמי אות קלון, תג זיהוי של אנוכיות ורדידות. כל שנותר לי היה לנגוס במלפפון העבש, עד שנתקע בגרוני.
השיעול העז שפרץ ממני הבהיל אפילו אותי, והצעקות של אחי הקטנים רק הוסיפו למהומה. "תלכי לרופא!!", "תכינו לה קפה!" כולם התקבצו סביבי, הביטו בתדהמה בדמעות שזלגו ללא שליטה.
אף אחד לא הבין עד כמה גדולה סלידתי מהתפקיד, מה משמעותו של הבכי, מה מקומן של היפחות. היתי מוכנה להחנק בכל יום, ובלבד לא לשוב לחור השחור של חיי.
נמלטתי למיטה, מתכסה בשמיכה עד למעלה מראש.
ואיכשהו, על אף שכולכם מצפים, לא נהייתי חביתה. אבל מאז אותו יום רביעי, שוב לא ביקרתי אצל הירקן עוד.

 

[הדר 310]

"נפתח את הדיון. אבקש מהצדדים להזדהות לפרוטוקול."

"עורך הדין יצחק שאולוב, מייצג את מרשתי – התובעת כיפה אדומה".

"עורך הדין שגיא דליות, מייצג את מרשי – הנתבע מר זאב".

"אני רושם לפני את הופעת הצדדים. נתקדם לשלב הטענות מצד התביעה.
עו"ד יצחק שאולוב מקבל את רשות הדיבור".

"תודה כבוד השופט.
מרשי כיפה אדומה יצאה ביום שלישי בתאריך 4.11.2023 לבקר את סבתא ז"ל בביתה בקצה היער.
הנאשם מר זאב שכנע אותה להתעכב ביער וזאת בכוונת מכוון ובזדון על מנת לעכבה מלהגיע לבית הסבתא, על מנת שיוכל לבצע שם את פשעיו. מרשתי תובעת את מר זאב על סך 800,000 ש"ח בגין הוצאות בריאות וטיפול בסבתא שלא התאוששה מאז אף פעם ולאחר זמן לא רב מביצוע הפשע הלכה לעולמה. בנוסף, מרשתי תובעת את מר זאב על סך 1,200,000 ש"ח הוצאות ופיצויים בגים פוסט טראומה ממנה היא סובלת מאז מקרה הטרף, המלווה בהתקפי חרדה בעוצמה ובתדירות גבוהה, פלאשבקים מהאירוע וקושי בניהול חיי שיגרה תקינים. כמו כן מרשתי הוכרה בביטוח הלאומי כפוסט טראומטית ואף מקבלת קצבה בשל כך".

"עו"ד שאולוב, שמעתי את דבריך.
עו"ד שגיא דליות, יש לך מה לומר להגנת מר זאב?"

"וודאי כבודו. אשמח לתת את גרסתו של מרשי מר זאב לאותו מקרה מצער.
באותו בוקר יום שלישי בתאריך 4.11.2023, מרשי היה ביער בחיפוש אחר מזון. כשהוא הבחין בכיפה אדומה היו לו כוונות טובות ופעל ללא שיקולים מוטים וללא ניגוד עניינים, אך ורק כדי לעזור. הוא הגיע לבית הסבתא על מנת לעזור לה בשטיפת הבית לכבוד שבת, על אף שהיה זה רק יום שלישי. מרשי עזר לסבתא אך לפתע הרעב תקף אותו. הוא לא שלט בעצמו וכל זה רק ממצב נפשי מעורער שלא בשליטתו. מרשי טרף את הסבתא ז"ל, למרות שסובל מהדחקה חמורה עקב האופי הטראומטי של המקרה וכלל אינו זוכר את שקרה. גם את טריפתה של כיפה אדומה לאחר מכן, אינו זוכר"

"כבוד השופט אני מצטער אך יש עדויות לטריפה ממר ג'ורג' ווינסמון הצייד! וכן מתיעודי מצלמות האבטחה בכניסה!"

"מר שאולוב לא קיבלת את רשות הדיבור! שמור על כבוד בית המשפט ולא תצא מאולם המליאה!
עו"ד דליות רשות הדיבור חוזרת אליך"

"וודאי כבודו. בעקבות המקרה המצער, מרשי סבל מקלקול קיבה חריף ומעוויתות חמורות בפלג גוף עליון, הנגרם ככל הנראה ממשחה אנטי־אייג'ינג של הסבתא המנוחה. מרשי מבקש על כך פיצוי בסך 2,360,000 ש"ח. מכיוון שהסבתא איננה בין החיים דורש מרשי שהקנס יושת כחוק על יורשיה החוקיים, הלא היא התובעת, כיפה אדומה. כמו כן מרשי מר זאב סובל מאז מקשיים להירדם, מאלרגיה הגורמת לגירוי בעיניים ומקוצר ראייה קל המחייב אותו בהרכבת משקפי מולטיפוקל, ועל זה מרשי דורש קנס ופיצויים בגובה של 1,900,000 ש"ח.



- - -



"לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את הצדדים, ועברתי על כלל המוצגים, הגעתי למסקנה כי אין לקבל את התביעה. אני קובע כי התובעת אינה צודקת בתביעתה, הוציאה דברים מהקשרם, הוציאה את דיבת הנתבע על לא עוול בכפו.


לפיכך, אני מחייב את התובעת מרת כיפה אדומה לשלם לתובע סך של 4,200,000 ש״ח, כמו שדרש הנתבע בצירוף הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.


כן יישא התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עו״ד בסך 131,200 ש״ח.


פסק הדין ניתן היום, 20.11.2025 ויומצא לצדדים."

 

[נתנאל היוצר]

100
אין לי ברירה.
אני מאוד רוצה לקום מהמיטה וללכת לתפילה כמו כל יום רגיל אבל אני לא יכול.
לא יכול.
האי יכולת המטריפה הזאת החוסר אונים המקומט הזה, הזקן.
מרגיש כלוא בכלוב של חולשה. אני באמת לא יכול לקום מהמיטה. אני צריך לטפל בגינה הקטנה שלי אבל אני לא יכול.
לא יכול.
אני צונח חזרה לתוך שינה, מקווה שזה לא עילפון. העיניים שלי חוטפות הצצה דרך התריס שלא נסגר עד הסוף. תפוז שבשל כבר מזמן צונח ממקומו על ראש עץ התפוזים הגדול שבגינה שלי, נופל על הקרקע מגובה רב מידי.
מתפוצץ.

שחור. עלטה. הבזק אור.

99
אתמול בקושי הצלחתי לקום כדי לאכול משהו. בוודאי לא לצאת מהבית.
אני צריך לבקש עזרה. היום, יש מספרים שאפשר להתקשר אליהם, יש אנשים טובים שישמחו לתת לי עזרה, כך שאני אפילו לא צריך לבקש משהו מהנכדים שלי, שלא באו לבקר כבר המון זמן.
אני לא זוכר איפה הנחתי את הטלפון הישן שלי.
אני לא יודע איך להשתמש בפלאפון עם המסך הזה, הגדול.
אני יכול להכריח את עצמי לדפוק בדלת של השכן ממול, הוא לא נחמד אבל הוא יתן לי להשתמש בטלפון ובטח יש לו גם איזה ספר טלפונים עבה עם כל המספרים שאני אצטרך. אולי גם הם יסכימו לטפל בעץ שלי.
אבל אני לא יכול-
לבקש עזרה---
תפוז נוסף נופל מהעץ.
מתפוצץ.

84
אני מרגיש הרבה יותר טוב.
אני עדיין לא יכול לטפל בגינה שלי אבל אני בטח אוכל בעוד שבוע או שבועיים.
אני בכלל לא צריך עזרה, אני מסתדר לבד.
פלאצח
59
אני חושב שזה בא והולך, מה שיש לי.
אבל אני אהיה בסדר, אפילו על העץ נשארו הרבה תפוזים. אפילו שבכל יום אני רואה אחד נופל על הרצפה. מתפוצץ.
אני עדיין לא מצליח להיזכר איפה הטלפון שלי, אולי בכלל הנכדים זרקו אותו, כשהם באו לפה לפני מלא זמן.
אז אני לא יכול להתקשר.
השכל הישר אומר שאני צריך לדפוק לשכן ההוא על הדלת.
אני לא מקשיב לו.

33
אני אדם מבוגר, נתתי הרבה כל החיים שלי. אני חושב שאם אני צריך עזרה מותר לי לנסות לקבל אותה.
אבל אני לא יכול.
אבל אני חייב.
אתמול נגמר לי קופסאות השימורים שסימה ז"ל מילאה במזווה הישן, יצאתי מהבית ודפקתי על הדלת של השכן.
הוא לא פתח.
משהו כתמתם עובר בזווית עיניי בזמן שאני נופל על הכורסא.
11
אני לא יודע אם נשארו עדיין תפוזים על העץ. התריס סגור עכשיו וחשוך בחדר .
---
אני לא צריך להתקשר לאף אחד, אני אהיה בסדר גמור.

2
אני יושב על הספה, הכנתי היום תה ושתיתי אותו לאט. הוא חיזק אותי, זה ברור.
טוב שסימה ז"ל ידעה לאסוף גם הרבה מאוד לחם. ניסיון החיים שלה תמיד עוזר.

אולי אפילו מחר אוכל לקטוף את התפוזים שנשארו על העץ.
פלאצח

1
אני יושב עכשיו על הכיסא המרופד הישן שלי ליד הדלת לחצר. אין לי מה לעשות אז אני סורק את העץ בעיניי, מחפש פרי, מוצא רק אחד.
הוא מתנתק מהענף שהחזיק אותו לעץ וצונח ארצה על האדמה הקשה, חלקיו מתפזרים לכל עבר.
הראש שלי לא מקשיב לי וצונח אף הוא על המשענת של הכסא.
קר לי.

0
מישהו דופק על הדלת. חזק.
אני צריך לקום לפתוח לו אבל אני לא יכול, הגוף שלי כבר לא מציית לי יותר.
אני מנסה לפחות לומר לו שיכנס אבל זה לא עובד.

קול פיצוח עץ. אור שחור.

---
"אבל סבא, למה לא התקשרת לבקש עזרה? היינו מגיעים מיד!"
---
אולי בצינורות האלה של בית החולים זורם חמצן, אבל אני עדיין מרגיש חנוק, בלב שלי.
אם רק...
רגע, התפוזים שלי!
---
"עזבי טלי, אני פשוט אשלח אותו לאיזה בית אבות טוב. כן, כן, אני אברר. הבנאדם פשוט לא יודע לדאוג לעצמו."

 

[ימים טובים יבואו]

מגיל קטן היא היתה כזו. קטנה. "גמדה" - כך קראו לה.
החיסרון הזה פגש אותה בכל כך הרמה מקרים בחיים. הוא פגש אותה באלפי הפעמים שהיא שמעה "את לא תצליחי" "את לא יכולה" "את קטנה מידי בשביל זה".
הוא פגש אותה בתפקידים שהיא הפסידה - כי "לא, את לא יכולה להציג תפקיד ראשי. זה יראה מוזר".
הוא פגש אותה בצלקת שנהייתה לה בלב, נחרטה לנצח. בתחושה הזאת, ש - היא קטנה. גמדה. אז מה זה משנה שהיא קיימת בכלל? במה היא משמעותית?

בשלב מסוים בחיים, בעיצומו של גיל העשרה הסוער, היא שמעה על ארץ מיוחדת. ארץ רחוקה, שספק אם קיימת, ושמה "ארץ הגמדים". היא שמעה על כך על ידי חברה שריכלה עליה בלי לשים לב שהיא נמצאת, ובריכוליהן הן צחקו יחד על המקום המוזר - ולגלגו בינן לבין עצמן שאולי תעבור לשם ותגור יחד עם כל הגמדים הדמיוניים.
היא נעלבה - אבל קלטה.
יש אמת בדבריהן. היא תראה ב"דווקא" לכל העולם - שהיא, ה"גמדה" מסוגלת לא פחות מהם. היא תיסע למרחקים, ותבוא למקום שבו היא תהיה שווה בין שווים. למקום שבו לא יצחקו על הילדים שיהיו לה, בעתיד.

חשבה ועשתה. זה לא היה פשוט, לקח לה זמן לשכנע את הוריה שה"גמדה" שלהם מסוגלת לנסוע מרחקים שכאלה. לקח לה זמן גם לשכנע את עצמה, שזה באמת הדבר הטוב בעבורה.
הדרך היתה קשה מאוד, והיו לא מעט רגעים שהיא התייאשה.

אבל הכל היה לה שווה, בשביל התחושה הזו. התחושה שהיא יכולה, מסוגלת. התחושה שהיא שווה בין שווים.
התחושה הזו, שהבן שלה, "דדי גמדי" הוא ילד אהוב בחברה, ואפילו נהפך לסמל ודוגמא. וכינוי ה"גמדי" שמוצמד לשמו - בשונה ממה שהיה אצל אימו - הוא מחמאה. דדי גמדי מרגיש שהוא ילד גדול ויכול.

אבל אז זה קרה.
שום דבר לא הכין אותם לזה, זה היה יום רגיל בהחלט. אמא ודדי גמדי הלכו לקנות קמח אצל המוכר. הם סיימו לקנות, ואמא באה כרגיל לקחת את שק הקמח.
אבל אז חל המפנה.
"אמא, בבקשה, אני רוצה לסחוב את הקמח! אני גדול!"
אמא הרגישה שהיא לא מסוגלת לסרב. שהיא תגיד לבן שלה שהוא קטן, לא יכול? שהוא לא מסוגל? לא יקרה. היא לא מסוגלת.
היא הושיטה את השק בחשש, ודדי גמדי לקח אותו בחיוך והתחיל לפזם - "שק של קמח, שק של קמח, אני עליז - אני שמח. אני חזק, אני גיבור! אני גדול, אני יכול!"
היא היתה מאושרת לראות אותו כה שמח, והרגישה שהיא הצליחה. היא לא תגיד לו שהוא לא יכול - והוא מרגיש את זה. הוא שר מילים של חוזק וביטחון.
אבל אז.. היא ראתה שמתחיל להיות לו כבד, הוא גנח. ואז התיישב על המדרכה.
היא לא יכלה לראות את התנפצות התקווה. לא יכלה לראות איך הבן שלה פתאום מפנים שהוא קטן - בדיוק כמו שקרה לה.היא הרגישה שהיא חוזרת לימים אפלים. היא ניסתה להציע לו, חלושות, את עזרתה. אולי היא תסחוב במקומו.
אבל אז היא ראתה עד כמה הבן שלה גדול, גיבור ויכול. באמת.
במקום לשקוע בעצב או באכזבה, הוא ביקש ממנה ביצירתיות ואופטימיות - "אמא, אני אעשה לקמח 'שק של קמח' ואת תעשי לי. טוב?"
אמא של דדי גמדי חייכה על הרעיון היצירתי, והרגישה עד כמה שהיא גאה בבנה. היא החמיאה לו על הרעיון והרימה אותה על גבה.
ומייד התחיל דדי גמדי לשיר שוב את הפזמון החמוד: "שק של קמח, שק של קמח, אני עליז - אני שמח. אני חזק! אני גדול! אני גיבור! אני יכול!"

להולכי הרגל שהסתכלו מהצד, ויכלו לראות אם וילד מאושרים, נשאר רק לתהות בינם לבין עצמם - מי מאושר יותר.

 

[7שבע7]

אמנם ראיתי שאחרים כבר כתבו בעקבות ה"אגדה" הזו, ובכל זאת אצטרף גם אני...

אמא שלי מעולם לא הייתה האמא שלי בלבד.
אמא שלי הייתה תמיד חייכנית ונדיבה, עליזה ופעלתנית. היא אהבה לנסוע לעיר פעמים רבות, ותמיד הייתה חוזרת משם בידיים מלאות - במתנות לכל ילדי הקיבוץ. אני תמיד קיבלתי את אותה מתנה כמו כולם. אני, בתה היחידה, ילדה אחת מכל ילדי הקיבוץ.
ואני, ילדה אחת קטנה ומתגעגעת, הייתי עומדת שם בין כולם, מושיטה ידיים עורגות אבל עיניי נעוצות בשמים, מחפשות שם, בין העננים הרבים, את זה המיוחד, הקסום, המתאים דווקא לי.
אך מעולם לא מצאתי אותו.
ופעם אחת שבה אמא מהעיר ובין שקיותיה הרבות היה שקיק אחד, שקוף־צבעוני, זעיר. הוא היה קמוט וחסר חן, אבל אורי, שתמיד היה הראשון להופיע כשאמא נכנסה לבית הילדים עם מתנותיה, זיהה מה יש בתוכה:
"בלונים!" הוא קרא בצהלה.
"נכון," חייכה אמא שלי, מחלקת את חיוכה בשווה לכל הילדים שהתקבצו סביבה.
היא הוציאה את פיסות הגומי הקמוטות, והחלה לחלק אותן בין כולם.
האם במקרה בפעם הזאת הייתי הראשונה מכולם שקיבלה?
קיבלתי בלון כחול. הייתי מעדיפה סגול, שהוא צבע של בנות, אבל הסגול התאים לשמה של סיגלית. שאר הילדים קיבלו בלונים שלא תאמו את שמם (או שצהוב הוא צבעה של השמחה, של הרון? אני לא מספיק הכרתי שמחה בשביל לדעת).
אמא ניפחה לכולנו את הבלונים, ושלחה אותנו החוצה, לטייל. הבטתי לאחור, מבטי שוקק, מבקש, אולי גם היא תצא אתנו לטיול? אבל היא כבר פנתה לפתוח את השקיות האחרות, לחלק לקבוצת הבוגרים את המתנות המתאימות להם, ומבטה היה מרוכז בשקיות ובילדים האחרים.
יצאתי החוצה בעקבות שאר ילדי הקבוצה, והספקתי לראות את הבלון של אורי, שתמיד היה פזיז, נוחת על שיח ורדים, נדקר מקוציו המוסתרים היטב בין העלים הוורודים, הריחניים, ומתפוצץ. את שיחי הוורדים האלה אמא שלי ביקשה שישתלו. הם באמת היו יפים, למרות הקוצים, שהביאו לקץ המתנה שקיבל ממנה אורי.
אורי ישב על הארץ ובכה. המטפלות של בית הילדים יצאו החוצה, ניחמו אותו בהבטחות שווא (כי אף אחת מהן לא הייתה מגיעה לעיר, ובטח לא בשביל לקנות בלון חדש).
אורי, שהתנחם רק מעט, רץ בעקבותיו של רון, ששיחק בבלון הצהוב שלו בחדווה השמורה לשמו.
אבל החדווה שלו התפרצה במלוא עוזה רק כשאבא שלו, גבוה ומתולתל, הופיע פתאום בקצה השביל, מחייך כל־כולו בחיוך השמור תמיד לבנו.
"אבא! אבא!" קפץ רון לעברו. "תראה את הבלון שלי!"
אבא של רון תפס אותו במותניו, הניף אותו גבוה, והבלון הצהוב איים לעזוב את ידו של רון, להתפוצץ גם הוא.
אבל רון אחז בו בחוזקה, ותוך כדי שאביו הניף אותו אל השמש, קרא, "אבא, נפח את הבלון הצהוב שלי עוד יותר גדול ממה שהוא! שיהיה גדול כמו הראש שלך!" רון חפן את פניו בתלתלים של אביו, שהיו נפוחים בהרבה מהתלתלים שלו עצמו, "בעצם - שיהיה גדול כמו השמש!"
"בטח, ילד־שמש שלי," צחק אבא של רון, הוריד אותו על הארץ, ונטל את הבלון הצהוב שאמא שלי ניפחה - אבל לא מספיק.
אבא של רון ניפח את הבלון, וניפח אותו עוד קצת, ועוד קצת -
אבל האהבה שהוא נשף לתוך גופו הריקני של הבלון הייתה יותר מדי בשבילו. בקול רעש התפוצץ גם הוא.
רון התמוגג בבכי, ואבא שלו ליטף את תלתליו שוב ושוב, חיבק אותו אליו בכל הכוח. הוא לא הציע לו נחמות שווא, אבל הישיר אליו את מבטו, אמר, "אל תצטער, רוני רון שלי. זה סופו של כל בלון..." והחיבוק שהוא העניק לו שוב סיפר אפילו לי, ילדה קטנה, שלבלון יש סוף, לאהבת הורה - אין.
החתולה של סיגלית, זו שהוריה הביאו לה במתנה ליום הולדתה האחרון, הייתה זו שהביאה לסופו של הבלון הבא. לא האשמתי אותה שהיא התכופפה ללטף את חתולתה רכת הפרווה - אילו לי הייתה חתולה כזו, הייתי מתחבקת איתה תמיד.
הסתכלתי על הבלון שלי, כחול, אוורירי, ריק. שלי.
ופתאום נמלאתי חרדה. שלושה בלונים כבר התפוצצו, ומה יהיה על הבלון שלי? זה שאמא נתנה לי, הראשונה מבין כולם, עם החיוך הגדול הזה שלה?
חיבקתי את הבלון הכחול. חתולה אין לי, אבל בלון יש, והוא אפילו טוב יותר מהבובות שאני מחבקת לפעמים בלילה, כשאף אחת לא רואה. חיבקתי אותו חזק־חזק, את כל האוויר שבו, את הצבע הכחול שלו. חיבקתי אותו כמו שהייתי רוצה לחבק את אמא. לפעמים.
והוא התפוצץ.
הישר בפניי.
גם הוא.
והבכי פרץ מעיניי, ולא הצלחתי לשלוט בו. והדמעות הפכו את עיניי לאגמים שנאצרו במשך שנות ילדות בבית הילדים החמים, העמוס עד כדי מחנק. והדמעות טשטשו את עיניי, והרוח נשבה בפניי בחוזקה, לא מצליחה לייבש אותן.
באוזניי בלבד שמעתי את זעקות השבר של אלון, שאיבד את בלונו האדום לטובת הרוח העזה שהתעוררה פתאום.
ורק כשנעמדו כולם בשורה לידי, שולחים מבטי השלמה לשמים הרחוקים שלי, מנופפים בידיהם לשלום, פקחתי בכוח את עיניי שכבר כמעט יבשו לבסוף, וראיתי את הבלון האחרון מבין הבלונים של ילדי הקבוצה הופך לכתם אדמדם בשמים התכולים, ונבלע בהם.
עמדתי שם, ליד חבריי, בקצה השורה, ונופפתי גם אני לשלום לילדותי.

 

[איוליס]

תמיד הייתי האופה של הבית.
המשפט ששמעתי הכי הרבה הוא, חנהל'ה, מה את מכינה לנו היום?
מהבוקר אני עומדת במטבח, לשה ולשה בקערת עץ החומה העתיקה שלי, הידיים מלאות סימני בצק באופן תדיר, עומדת ולשה שעות, חשוב ללוש הרבה, כך הבצק גמיש ורך, כך העיסה יוצאת מצוין, אני מומחית בענייני עיסות ובצקים, זה תחום ההתמקצעות שלי.

התפקיד הקבוע שלי בבית הוא האפייה, מעולם לא בדקתי אם זה מה שאני אוהבת לעשות, לא ניסיתי תחומים אחרים, לא בישלתי, לא ציירתי, המקום המוכר לי הוא המטבח, זה אזור הנוחות שלי, מפחיד אותי לנסות דברים אחרים, למרות שאני לא תמיד מצליחה באפייה, אני אופה עוגות וחלות, לעיתים גם לחם, אך פעמים רבות פותחת את התנור להפתעה בלתי נעימה, התנור מלא בפחם שחור משחור, למרות הלישה הבלתי פוסק, אני מאוכזבת פעם אחר פעם.

חברתי שרה הציעה לי ללמוד לשיר, היא טענה שכשאני מזמרת לעצמי בזמן הלישה, היא נהנית מקול פעמונים מתנגן, נבהלתי מעצם הרעיון, אני אנסה משהו חדש? מגיל אפס אני אופה, לשה, מכדררת כדורים, קולעת חלות, הייתכן שאני בכלל לא טובה באפיה? הייתכן שיש מקצוע או תחביב שמתאים לי יותר, שאני טובה בו, שאני יכולה גם להצליח?

הייתי מבולבלת נורא אחרי ששרה הציעה לי לשיר, הרעיון נדמה לי מופרך, ובכלל, שרה היא הזמרת המפורסמת, שרה שרה שיר שמח, לא אני המצאתי, לשתי ולשתי בלי הפסקה, פחדתי לזמר, פחדתי שמחנהל'ה אופה קטנה, אהפוך לחנהל'ה שרה שיר, חששי התעצם כששוב הוצאתי מהתנור גוש פחם שחור ופריך, פחדתי לחוות תחושת הצלחה, זהו טעם שאינו מוכר לי, משהו שלא ניסיתי מעולם.

ופתאום עולה בי רעיון חדש, מוזר ושונה, אני מגלגלת על הלשון, טועמת קצת, רעיון מהפכני, אולי אחליף עם שרה תפקיד, הרי היא כל חייה שרה ומזמרת בשמחה, ומעולם לא ניסתה, כיוון חדש, לא התנסתה במשהו אחר, אולי אלמד אותה לאפות, היא תלמד אותי לשיר, וכך ביחד נעבור את המכשול, נעודד אחת את השניה, ומקסימום איש לא ידע שניסינו, איש לא ידע אם ניכשל, אפילו את השירים אפשר להשאיר במתכונתם הרגילה, אף אחד לא ידע שחנהל'ה זו בעצם שרה, ושרה זו חנהל'ה, אני קופצת באושר על מקומי, החיים יפים כל כך, ארוץ להציע את הרעיון לשרה חברתי.

אז דעו כי יתכן שבשעה שאתם שרים על שרה או על חנהל'ה, השמות שונים.
יתכן ששנינו מאושרות עכשיו, החלות אינם פחם, והשירים אינם רק שמחים, הם גם מרגשים.

 

[אוראל סולטן]

"זוהי שעתנו הגדולה ביותר," לחש צ' בפתאוס אל עבר חבריו הישובים סביב שולחן העבודות, "אחרי שנים של מעקבים תכנונים ומזימות, סוף סוף זה קורה. שני הסוכנים הכי טובים שלנו נשלחים כעת אל המקום המדויק בו מסתתר הפולש המסתורי, בתקווה שיצליחו לגלות את זהותו. ציידנו אותם במכשירים הטובים ביותר שיכלנו להעלות על דעתנו, כדי שיוכלו לעקוב אחרי הפולש ללא חשש להאזנות סתר ושאר דברים מיותרים שעלולים להוביל לחשיפתם.

התפקיד שלנו, לעומתם, הוא להישאר כאן ולחכות לעדכון מהם. ברגע שיינתן אישור לגבי זהותו של הפולש, נוכל להשתמש בכלי הנשק המתאימים ולפרוץ לו אל הבית. עד כאן מובן?"

הדממה ענתה לו בתגובה. קרן אור דקה חדרה אל תוך חדר הכינוסים המעופש, מאירה בדרכה קור עכביש קטן וסורר שהתעקש להישאר על אדן החלון. הנהון זעיר נראה מכיוונם של הסוכנים המפוחדים, שישבו עד כה בשקט מצמית לנוכח דמותו של מפקדם האיום.

"אוקיי, רק תזכרו שאין מקום לדאגה. אנחנו במשימה חשובה מאין כמותה, יש לנו הרבה יותר כח מהפולש הקטנצ'יק הזה, וגם יתרון ההפתעה עומד לצדינו, כך שמצופה כמעט בוודאות שנצליח."

ההנהונים השקטים ענו לו לחיוב בשנית, מרפים במקצת את הלחץ והמועקה ששררו בחלל המחניק.

...
​

כחחחחח.

"חת' שתיים חת' שתיים... אריה לג'ירפה, האם שומעת?"

"שומעת. עבור."

"את במקום, כן? שלא יהיה לנו את הפשלה של פעם שעבר..."

"כן, כן, אני יודעת... אל תדאג, אני במקום."

מיץ פטל לחץ על הכפתור האדום ומכשיר הציתות השמיע צפצוף קצר וכבה. עיניו סקרו את החלון האטום בחשש, ומחשבותיו החלו מתרוצצות בתוך מוחו.

מה הוא יעשה? הוא לא יכול שיגלו אותו ככה! אפילו אחרי כל השנים בהם הוא עובד כסוכן סמוי, אין לו אף בדל של רעיון שיוכל להציל אותו עכשיו...

"איה!"

מיץ פטל התחיל לקפצץ על רגלו שנתקעה בפינת השולחן, מנסה לייצב את כוסות הפטל שעליו תוך כדי שהוא מחפש כיסא כדי שיוכל להתיישב ולהרגיע את בוהנותיו.

לאחר שהתיישב באנחה, בא מיץ פטל ללגום מכוס המיץ שלפניו, אך אז עיניו התרחבו לפתע והוא הניח את הכוס על השולחן, מתחיל לדדות בפנים צוהלות על עבר המטבח.

יש לו רעיון.

...

"תאמין לי, לא תיארתי לעצמי שמיץ פטל כזה נחמד, מעניין למה הוא משאיר את הבית שלו נעול בדרך כלל..."

"שמעת מה שהוא אמר, ג'י, יש לו קלספחופוביה או משהו כזה... בכל מקרה, בוא נודיע בקשר לצ' שסוף סוף הצלחנו להשלים את המשימה."

"טוב, תפעיל את הקשר."

כחחחחח.

"הלו, הלו, כאן אריה, האם שומעים אותי?"

"שומעים אותך, עבור."

"טוב מאוד, איך המצב במפקדה?"

"מעולה. עקבתם אחרי החשוד?"

"שמע, צ', עכשיו היינו אצלו בבית והוא דווקא אחלה בחור... רק חבל שהוא לא יוצא כמעט מהבית שלו ביום יום..."

"עזוב את זה, גיליתם איזה חיה הוא?"

"אה, כן, ברור, ברור... אתה לא תאמין לזה... שים לב: מיץ פטל הוא..."

"כן?"

כחחחח.

"הלו? אריה? מה קורה שם?"

כחחחחחח.

"הלו? שפר קליטה, לא שומעים אצלכם טוב."

כחחחחחחחחח.

"הלו, אריה? הלו? הלו?..."

כחחחחחחחחחחח.

...​

זהו זה. זה הצליח.
הרעל פעל את פעולתו.

 

[תמר בן דוד]

נכתב בהומור וחלילה לא כביקורת לצרכני/יוצרי העוגות המעוצבות למיניהן. נא לא לקת אישית


תמיד הייתי מלכת האירוע. זו שבלעדיה אין אף חגיגה שלמה. כל העיניים היו נשואות אלי כשנכנסתי לחדר באיחור אופנתי. לא הייתי צריכה יותר מידי, כמה שושני קצפת ודובדבנים מבריקים וכבר הייתי מרכז העניינים. לפעמים אפילו בגרסת היותר קז'ואל שלי, עם סירופ שוקולד וקצת סוכריות צבעוניות מלמעלה, בלי שכבות ובלי יותר מידי מאמץ. אבל רכה ונימוחה עם טעם של בית. אח, אלו היו ימי הזוהר האמיתיים שלי ושל חברותיי. כמה התמוגגתי כשכולם חיכו לי שאגיע, לא הפסיקו לשאול איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה אני? וכמה שמחתי לראות את החיוך בעיניים של הילדים כשסוף סוף קיבלו ממני חתיכה.

חלפו השנים וטרנדים אינספור התחלפו על גבי בקצב מעורר בחילה. הרגשתי ריקנות. שואו אחד גדול וחלול. חנקו אותי בשכבות עבות של בצק סוכר בטעם פסטלינה. הערימו עלי חנות ממתקים שלמה, יחד עם העטיפות. בפנים הייתי כמה שכבות של עוגה יבשה עם קרם קנוי מהסופר. הייתי חד קרן ובריכת שחיה, גינת סוכריות ושוב חד קרן. רוססתי בזהב, הולבשתי במלמלות, עוטרתי בפנינים. אמרו שבלי זה אני לא שווה. לא מספיק מעניינת, מרשימה. "אני נורא טעימה גם בלי כל הרעש והצלצולים" ניסיתי למחות בהתחלה, עד שהבנתי שזה קרב אבוד. למי בכלל היה אכפת מהטעם? בכל מקרה דאגו שאשר שלמה עד סוף המסיבה בשביל הצילומים.

הילדים כבר לא שמחו אם הגעתי בגרסה הפשוטה שלי, אפילו התביישו מהחברים. הורים קשי יום לקחו הלוואות ואף מישכנו נכסים כדי לא לבייש את המשפחה. כדי לממן עוגה שתענה על הציפיות ותהיה יפה לפחות כמו עוגת 7 הקומות של החברה מהגן. או המעון. נשים מסורות הזניחו את עבודות הבית במרדף אחר התוצאה הכי מלוטשת שתגרוף הכי הרבה לייקים באינסטוש.
היו שהגדילו לעשות והכינו אותי בצורה של תיק או של נעל או אפילו של פרי מזין ובריא. מתחזה.

מה אומר לכם? עייפתי. אני לא באמת צריכה את כל זה. הלוואי ויגיע יום בו יוכלו בני האדם לקלף את קליפות העצב והשעמום מעליהם, והשמחה כבר תבוא מאליה. בינתיים זה כמו בור ללא תחתית, שבתוכו צונחים בנפילה חופשית ולא נגמרת, בגדי מעצבים, תכשיטי יוקרה, רכבים נוצצים, וכמובן-עוגות.
אבל עד שהאנושות תחזיר עטרה ליושנה ותמצא דברים אחרים להתמקד בהם, אני עדיין כאן, מתייצבת לכל אירוע, מיום הולדת שנה עד לחתונות זהב, כי אחרי הכל ולמרות הכל, אין, פשוט אין חגיגה, בלעדי.