סיפור בהמשכים סיפור מתח בהמשכים – לביקורת

  • הוסף לסימניות
  • #41
חשבתי על זה, אבל אם אני אעשה דיאלוג זה יהיה מיותר.
כי התהליך הזה הוא תהליך די שיגרתי כך שאין שום סיבה שאביחי יסביר למישהו מה הוא עושה וגם לא שיסבירו לו, הם יודעים מצוין מה צריך לעשות.
למה אם הוא בונה תוכנה שאף אחד עדיין לא פגש, הוא יכול להסביר למישהו מהחבר'ה שלו מה הוא עושה.
וגם הוא יכול להתלהב שהצליח במלאכה, ולחזור לבית מאושר, להגיד להורים/אח/אישתו שהוא רוצה לחגוג עם איזה בקבוק יין או משהו, וכך לספר להם על התוכנה, בסוף הוא מתאכזב שאף אחד לא הבין מה הוא רוצה. וכו'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
למה אם הוא בונה תוכנה שאף אחד עדיין לא פגש, הוא יכול להסביר למישהו מהחבר'ה שלו מה הוא עושה.
וגם הוא יכול להתלהב שהצליח במלאכה, ולחזור לבית מאושר, להגיד להורים/אח/אישתו שהוא רוצה לחגוג עם איזה בקבוק יין או משהו, וכך לספר להם על התוכנה, בסוף הוא מתאכזב שאף אחד לא הבין מה הוא רוצה. וכו'.
הגיוני, אני אנסה לחשוב איך בדיוק לשלב את זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
אני ממש התחברתי עם איך שהעברת את הפרטים בפרק 4...
כתיבה נדירה!!!!
בהתחלה הייתי בטוחה שאני לא אצליח לקרוא עכשיו ברצף את הכל כי חיפשתי משהו כליל..
אין מה לומר - התרתקתי!!!
לא הצלחתי להפסיק!!
מחכה כבר לפרק הבא!
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
בהצעתו של @אינדה הפרקים קוצרו.
תהנו.

פרק 5

אביחי הבין שבלתי אפשרי שהתגובה באמת הגיעה תוך אפס מילישניות, זה יותר מהיר ממהירות האור!, ולכן, התיקייה שיצר בשעות האחרונות נפתחה שוב.

הקבצים נפתחו ועברו במהירות תחת עיניו המכווצות, הוא פתח קבצים במהירות, עובר ומנתח אלפי שורות קוד. אם אדם היה מביט בו מהצד, הוא היה חושב שאביחי השתגע. אביחי ישב מול מסך בצבע כחול מלא בטקסט שנראה כמו ג'יבריש וגלל אותו במהירות, מדי פעם ידו עצרה מהגלילה האינסופית על העכבר, ומחקה מספר שורות ממלאת במהירות ג'יבריש אחר במקומם.

מול עיניו של אביחי הג'יבריש היה ברור ופשוט כמו סיפור מעניין שאדם מן השורה קורא, הוא ידע בדיוק מה פועל כל קובץ וכל שורה. הוא פתח וסגר קבצים במהירות מבצע בהם מספר שינויים קוסמטיים.

שוב אנטר, ושוב הבדיקה מופעלת מחדש, ובכל אופן... שוב אותה תוצאה מוזרה, 0 מילישניות.

אנחה נפלטה מבין שפתיו, אבל לא אדם כמו אביחי מרום יתייאש בקלות, הוא עבר מחדש על כל הקבצים, מוסיף תיעוד מפורט של כל פעולה הכי קטנה בלוגים מפורטים מקווה שאולי כך הוא יוכל לעלות על מקור התקלה.

הוא חזר לרגע לחלון הקודם שביצע את הבדיקה על שרתים אקראיים, בזמן שעבר הבדיקה הספיקה להסתיים לאחר שליחה של חבילות ping ליותר מאלף שרתים ברחבי העולם. העכבר גלל במהירות את התוצאות, כל השורות ירוקות. פרט לשורה אחת שהבהבה באדום, אותה שורה מוזרה שהטרידה את מנוחתו בשעות האחרונות.

הוא סגר את החלון בתחושות מעורבות והחלון הקודם נפתח שוב, והפעיל את הקוד מחדש יודע שהתוצאה לא תשתנה, אבל קיווה שאולי הלוגים יעזרו במשהו.

הלוגים לא הועילו בשום דבר, הם בזבזו לו המון זמן בקריאה דקדקנית אבל כל הפעולות בוצעו בצורה תקינה!

אדם אחר היה מסתפק בזה שכל שאר הכתובות החזירו תגובה תקינה, אבל אביחי לא היה מוכן להוציא מתחת ידיו פרויקט שלא מושלם במאת האחוזים, והוא ידע שלא ינוח עד שהתקלה תימצא ותתוקן.

רעיון חדש צץ במוחו, לשנות את צורת המדידה. ידיו רצו במהירות, רגילות להוריד לעולם המעשה כל שבריר רעיון, הם הגדירו בקוד שהמדידה תהיה במיקרושניות במקום במילישניות, שינוי שאולי נשמע פשוט אך דרש תיקונים בכל הקבצים שהכילו את הפרויקט והקצאת משאבים נוספים לפרויקט שיהיה ביכולתם למדוד מיקרושניות.

במצב רגיל לאחר שינוי שכזה מפעילים טסט, בדיקה שהכל הוטמע בצורה נכונה בקוד, אך אביחי היה יותר מדי קצר רוח, הוא סמך על המומחיות שלו והריץ את הקוד החדש ישירות על הכתובת המוזרה.

התוצאה הוצגה במהירות על המסך ועיניו נפערו, התוצאה הדהימה אותו אפילו יותר מהתוצאה הקודמת.

על המחשב נרשם, באדום כמובן, 280 מיקרושניות! מהירות הזויה!

לא יכול להיות שזו התוצאה! אבל זו גם לא יכולה להיות תקלה נשף בתסכול, בדקתי את כל הקבצים והכל תקין! מה גם שאם זו הייתה תקלה הוא היה מציג שוב 0 מיקרושניות!

ליתר ביטחון עידו הריץ את הקוד החדש על כתובת ip אחרת כדי לוודאות שהשינויים שעשה בקוד עובדים כמו שצריך, והתוצאה הוצגה בירוק, 96,1583 מיקרושניות, תוצאה תקינה לחלוטין.

עכשיו המצב היה שונה לחלוטין, הוא הבין בוודאות שאין שום תקלה בקוד שהכין אלא השרת שמתחבא מאחורי כתובת הip הוא זה שחריג ומוזר.

הוא התרומם במהירות ושעט לאולם למעלה, מסוקרן עד לשד עצמותיו, הוא חייב לבדוק מה זה הip הזה! הכיסא המוכר שוב היה מתחתיו וידיו שעטו על המקלדת מזינות את הסיסמאות הארוכות של מחשבו.

בתוכו התגבשה החלטה לבדוק ולסרוק כל מה שאפשר על השרת המסתורי הזה שמהיר באופן לא הגיוני, הוא הזין את כתובת הip במחשב ושלח אליה שאילתה, אם הייתה בו מחשבה שהופתע מספיק להיום, התוצאה שהגיע מוססה אותה לחלוטין, התוצאה הכתה אותו בהלם ותפסה אותו לא מוכן בכלל.

המחשב החזיר תגובה שכתובת הip שהזין לא קיימת! לא משנה מה אביחי ניסה להריץ בקשר לכתובות הזו נענתה בתשובה לקונית שהשרת לא נמצא.

הוא שוב רץ לחדר הנקי נתקל בדרכו באחד מהצוות של מנור, אך המשיך במהירות מבלי לשים לב, על המחשב שהיה כבר פתוח, אביחי הריץ בדיקה על הכתובת שהחזירה תגובה מיידית בלי שום רמז שהשרת לא קיים, הוא העתיק את הכתובת בצורה מדויקת בודק שוב ושוב שלא טעה בשום מספר, וחזר למעלה.

החזרה למעלה הייתה רגועה יותר, ושם הכניס שוב את הכתובת לאט לאט מוודא שמזין את הספרות הנכונות, ולחץ על אנטר.

אבל כמובן, המחשב המשוכלל אותת בבירור שהכתובת לא קיימת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
לא היה לי זמן להגיב, אבל קראתי.
רמת הסיפור עלתה כמה קומות, כך גם התקינות בקטעים, ממש כל הכבוד!
אני אוהבת את הקטעים על עידו, הם נשמעים מאוד אמינים, אני אוהבת את הדרך בה בחרת להעביר את המידע- כתוב מצוין! למרות שלא הבנתי את כל הננו שניות האלו ולא את כתובת הip, אני עדיין מתפלאת ביחד עם עידו;).
אני אוהבת את הזירה השניה לא פחות מהראשונה, אבל לא יודעת כמה פרקים צריך להקדיש לכל זירה.
שיהיה בהצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
את חושבת שעדיף לפרט יותר?

לא, התכוונתי רק לומר שאפילו שאני לא מתמצאת בנושא, זה ממש הרגיש לי אוטנטי.
נ.ב. אביחי ולא עידו.
סורי, לא זכרתי את השם, אז גלגלי למעלה וזה מה שצד את עיני:
ליתר ביטחון עידו הריץ את הקוד החדש על כתובת ip
לא יודעת למה דווקא זה קפץ לי, אבל כדאי לשנות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
בהנאה...
ושוב אשמח לביקורת רבה כלל האפשר... 😉

פרק 6

נורה אדומה מהבהבת נדלקה במוחו של אביחי וסווגה מיידית תחת הכותרת "שרת מוזר", מתקבצת עם עוד הרבה מידע שסווג תחת אותה כותרת בשעות האחרונות, בפעם העשירית לאותו יום רגליו נשאו אותו לכיוון החדר הנקי והפעם החליט לבחור מחשב אחר.

הוא התיישב ליד המחשב הקודם וידיו רצו על המקלדת מפעילות פקודת פירמוט משוכללת שהייתה מוטמעת במחשב. המחשב המשיך לפעול בזמן שקם והתמקם בעמדה אחרת. גם למחשב הנוכחי הועתקו קבצי הפרויקט ואביחי נשאב שוב לעולם אחר, עולם שבו מככבים מסדי נתונים, חומות אש, ושרת שמגיב במהירות לא הגיונית.

מוחו פעל על טורבו ואצבעותיו הארוכות השתדלו לעמוד בקצב, ראשו היה מלא וגדוש בשורות קוד, והמודעות שלו שוטטה בכל מקום מלבד בעולם האמיתי. כל נסיונותיו לדחוף ולו אצבע קטנה למערכת נדחו במהירות, אבל אדם כמו אביחי מרום לא יתייאש כל כך מהר, במיחוד לא כשיש תעלומה מסקרנת כל כך.

הדבר היחיד שידע על השרת הוא שכל פקודה או שאילתה או כל דבר אחר שניסה לשלוח לשרת נענו במהירות שגובלת בעל טבעי, וזה הספיק כדי לצרף לתחושת הסקרנות נימה לא קטנה של חשש. האדם שבנה את השרת הזה ועשה אותו מהיר כל כך לא עשה את זה סתם, ואם יהיה לו מספיק ידע איך לנצל את המהירות של השרת שלו, הוא יוכל לעשות שמות בהרבה מאוד מערכות מיחשוב, וזה יכול להיות ממש, אבל ממש, אסון חמור.

"אביחי! אתה כאן?" קול רועם נשמע מאחור, אבל אביחי שמע אותו בקושי בקצה תודעתו, ראשו ורובו שקוע במסך. "אביחי!" לקול הרועם הצטרפה יד איתנה שנענעה את כתיפו בפיתאומיות, ולא כל כך בעדינות.

אביחי זינק בבהלה מתנתק בבת אחת מהמחשב, הוא הסתובב אחורה עם פרצוף כעוס, כאשר על לשונו עמדה נזיפה חריפה במיוחד, "המפקד! הבהלת אותי!" הוא התנשף בהקלה, שוכח לנזוף, " מה קרה? מה כל כך דחוף? פתחנו במלחמה?" המשפט יצא מפיו במהירות של אדם שאין לו זמן לדבר לפני שהמחשבה הבאה קופצת לראשו.

"אני מחפש אותך כבר ארבע שעות!" אמר אוריאל, נימת תרעומת לא קטנה מצטרפת לקולו, "בסוף הוצרכתי לפתוח מצלמות כדי למצוא אותך!".

"ארבע שעות אני כאן?" אביחי היה כל כך המום שהפעם נפלט מפיו משפט פשוט יחסית ולא ארוך ומסובך כמו שרגיל.

"סיימת עם בדיקת הקישוריות? אנחנו כבר כמעט עשר שעות אחרי התדריך ואני רוצה להתחיל להגיש תוצאות".

אביחי כחכך בגרונו "הכנתי קבצים לבדיקת זמו השהיה של חבילות פינג וקובץ איתור כתובות ip אקראיות מרחבי העולם אבל קובץ ping אחד נשלח וחזר עם תגובה לא הגיונית כך ששישבתי לבדוק" המשפט הארוך נבלע בין שפתיו במהירות שלא הייתה מביישת את השרת הלא מוכר.

אנחת תיסכול נפלטה מפיו של אוריאל, "במילה אחת, תקין או לא?"

"כמעט תקין אבל-" התחיל אביחי אך נקטע באמצע.

"אמרתי מילה אחת".

"חלקית" אמר, וסגר את פיו במהירות, נזהר שלא לפלוט עוד מילים ומשפטים שעמדו על לשונו בתור ארוך.

אוריאל נאנח שוב, "לה הכל איתך אמור להיות כל כך מסובך?" הוא ציקצק בלשונו והמשיך, "טוב, תראה לי מה הבעיה" קבע אוריאל ושיפשף את עיניו בעייפות, "אבל-" זקר אצבע באזהרה, "בלי נאומים!"

עיניו של אביחי שאורו כשהתבקש להסביר כבו לשמע המשפט האחרון, הוא הסתובב למחשב ואוריאל נרכן קדימה, מביט במסך, "הכתובת הזו" אמר וריסן את לשונו, נזהר לדבר באיטיות ובתימצות ככל האפשר, "היא מחזירה ללא הרף תגובות במהירות לא הגיונית" הוא עצר לרגע מביט במפקדו, יודע שהוא הולך להטיל פצצה, "28 מיקרושניות".

פיו של אוריאל נפער והוא רכן עוד קצת תופס את העכבר, אביחי הבין את הרמז וקם, נותן למפקדו לשבת מול המחשב.

אוריאל התיישב ותפס שוב בעכבר, הוא סגר במהירות את החלונות האחרונים שאביחי פתח בניסיונות שונים ומשונים, ופתח את הפרויקט שאביחי בנה עבור בדיקת מהירות תגובה.

אביחי הביט במפקדו והערכה כנה מילאה את ליבו, לא סתם מינו אותו לראש צוות, עבר הרהור בראשו, לא בפעם הראשונה.

אוריאל פתח קובץ אחר קובץ בולע בשניות שורות רבות של קוד, מבין אותם במהירות רבה יותר מאשר מבוגר שקורא סיפור ילדים. תוך מספר דקות סיים לעבור על כל הפרויקט כולל על כל הלוגים, ידו עזבה את העכבר והצטרפה ליד השנייה בהקשות מקלדת, חלון חדש נפתח, מפעיל את הבדיקה על השרת ההוא.

והתוצאה, שהגיחה במהירות, לא השתנתה. וכמובן, הבהבה על המסך בצבע אדום בוהק.

"ממש מוזר" מלמל אוריאל והתנתק מהמסך מסתובב לאביחי, "כל הקבצים תקינים לחלוטין ובכל אופן התוצאה המוזרה הזאת", הוא קם בבת אחת, "תן לי לבדוק את זה, אני אברר עוד קצת איזה מידע יש לנו על השרת הזה".

"אין לך איך, כל המחשבים למעלה לא מזהים את כתובת הip ומתייחסים אליה כאילו השרת לא קיים", המשפט היה קצר יחסית אבל הוא בכל אופן טס במהירות באויר.

עיניו של אוריאל התרחבו, "מה אתה אומר?" קולו תמה, "זה כבר ממש חשוד, וטטעון בדיקה מעמיקה ביותר!" פיו נקפץ בהחלטיות, "אני מייד שולח הודעה לדרגים הגבוהים יותר שיבדקו את זה".
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
על מי על המפקד שלו?

דבר ראשון קטע יפה מאוד, גם ההסבר בדיאלוג מעולה.
דבר שני קצת מפריע לי בקריאה שהסופר יותר מדי נוכח בסצנות. כל פרק מתחיל כאילו זאת סצנה חדשה. [זירה חדשה] אין רצף אחיד. זה הורס את המתח.
דוגמא: הפרק הקודם - אביחי הבין ש…. ואז מתחילים לספר מה אביחי הבין.
בפרק הנוכחי - נורה אדומה וכו’ ואז מה הוא חשב בשתי מילים ואז שוב הסופר. מדבר.

אפשר פשוט יותר להגיד לי מה אביחי חושב, מה הוא עושה והסופר יתערב בדימויים של אחרי החשיבה.

זאת רק דעתי, יהיו שיחלקו עלי.

בגדול הסצנה יפה מאוד. כתיבה זורמת. רק את ההתחלה הייתי משנה שיתחבר יותר לקטע הקודם.

על שגיאות כתיב, וחיסור אותיות, אני לא מעיר כי גם לי זה קורה!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
על מי על המפקד שלו?
הוא לא ידע מי הבהיל אותו כך.
דבר ראשון קטע יפה מאוד, גם ההסבר בדיאלוג מעולה.
תודה רבה.
דבר שני קצת מפריע לי בקריאה שהסופר יותר מדי נוכח בסצנות. כל פרק מתחיל כאילו זאת סצנה חדשה. [זירה חדשה] אין רצף אחיד. זה הורס את המתח.
דוגמא: הפרק הקודם - אביחי הבין ש…. ואז מתחילים לספר מה אביחי הבין.
בפרק הנוכחי - נורה אדומה וכו’ ואז מה הוא חשב בשתי מילים ואז שוב הסופר. מדבר.
לגבי הפרק הנוכחי אצלי הוא בכלל מופיע כהמשך ישיר של פרק 5, רק החלטתי לחלק כל פרק ל2 בפירסום כאן.
אבל בכ"א אני "אסב לכך את תשומת ליבי..." 😊
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
הוא לא ידע מי הבהיל אותו כך.

תודה רבה.

לגבי הפרק הנוכחי אצלי הוא בכלל מופיע כהמשך ישיר של פרק 5, רק החלטתי לחלק כל פרק ל2 בפירסום כאן.
אבל בכ"א אני "אסב לכך את תשומת ליבי..." 😊
בדיוק על זה אני מדבר. זה הרגיש המשך ישיר, כאילו חתכת באמצע. הבעיה היא שיש הרבה תיאורים של הסופר. אפשר להכניס את מה שהוא עושה בתור מחשבות גוף ראשון זה יותר יסקרן, ימשוך. כי ברגע שאני יודע שהסופר "מדבר" אז בדרך כלל אני מדלג.
אבל שוב זו רק דעתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
בדיוק על זה אני מדבר. זה הרגיש המשך ישיר, כאילו חתכת באמצע. הבעיה היא שיש הרבה תיאורים של הסופר. אפשר להכניס את מה שהוא עושה בתור מחשבות גוף ראשון זה יותר יסקרן, ימשוך. כי ברגע שאני יודע שהסופר "מדבר" אז בדרך כלל אני מדלג.
אבל שוב זו רק דעתי.
אשמח למספר דוגמאות עם דוגמאות הפוכות של מה שאתה חושב שעדיף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
אתה לא מעלה המשך, כי אתה ממתין לדוגמאות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #57

(@אינדה ) מתנצל על האיחור היו לי מספר עיסוקים דחופים שלא נתנו לי זמן להכנס לפורום, אבל זה גם טוב לכם הספקתי לעשות קצת סדר בראש שלי ובעז"ה הקצב של פירסום הפרקים הבאים יהיה קצת יותר מוגבר

פרק 7

'מה נשמע? התקדם משהו בנושא שדיברנו עליו?' ההודעה נשלחה ממחשבו של ניר היישר לכתובת המייל של עידו, אך גם היא כמו קודמותיה לא זכתה לתגובה.

ניר ישב מול המחשב כאשר אנחת חוסר אונים נפלטה מפיו, גבו התרווח אחורה ממשיך להביט במסך, מחכה אולי הפעם תגיע תגובה.

עד שהחלטתי לחקור אין לי מאיפה להתחיל! מחשבותיו מילאו אותו בתסכול.

הוא קם בכבדות מהכיסא ורגליו הוליכו אותו אל המטבח להכין תה נוסף, שהוא! ישתה! תה! מי היה מאמין? ניר הרגיש שמאז התקלה משהו בו השתנה, נוספו לחייו שעות רביצה על הספה וכיון שנמאס לו מקפה הוא גם עבר לשתיית תה.

צליל של הודעה נכנסת מכיוון המחשב הקפיצה אותו וכוס התה נהפכה ונשפכה. ניר לא שם לב לכך כאשר רץ במהירות למחשב והביט במסך שכבר היה פתוח על ההודעות הנכנסות. עיניו שוטטו במהירות. ליבו פעם בציפייה.

'מבצעים שאסור לכם לפספס! עכשיו ברשת -' ניר הסיט את עיניו מהמסך, אגרופיו נקפצו. הפרסומות האלו... הרהר בזעם. לאחר הציפייה האכזבה הייתה קשה שבעתיים וניר מצא את עצמו צועד שוב למטבח.

ידו הימנית הפעילה שוב את הקומקום וידו השמאלית גיששה אחר סחבה כדי לנקות את התה שנשפך. ידיו פעלו מהרגל ללא שום מחשבה, ברגעים אלו מוחו שהה במקומות אחרים לחלוטין.

כוס חדשה נשלפה, אחד וחצי קפה, שניים סוכר, מים חמים ולפתע עצר בבלבול רגע! הוא בכלל רצה תה! אך למרות זאת ניר המשיך להכין את הקפה והתיישב על הספה.

הוא לגם לגימה ארוכה ומהירה מהקפה הרותח ותחושת יובש התפשטה על לשונו כאשר נכוותה, אני חייב להירגע הרהר, החקירה הזאת עלתה לי יותר מדי לראש ספל הזכוכית נצמד שוב לשפתיו בלגימה ארוכה, נראה לי שאני פשוט יפסיק עם המחשבה הזאת לחקור את התקלה! המחשבה הייתה החלטית לחלוטין ולמרות זאת גל של התנגדות חלף לאורך כל גופו. ניר ניסה בכל כוחו להבין את מקור ההתנגדות. לשווא.

או יותר נכון, העדיף שלא להבין.

צליל הודעה נכנסת הקפיצה שוב את ניר על רגליו, משכיחה ממנו לגמרי את ההחלטה שניסה לקבל בשניות האחרונות, רגליו הובילו אתו במהירות למחשב וניר ניסה בכל כוחו לא לצפות ליותר מדי.

עיניו נצצו כשראה את שולח ההודעה החדשה שהציג המסך, עידו.

הוא לחץ על העכבר בידיים רועדות פותח את ההודעה שהייתה קצרה ותמציתית, מתחיל לקרוא אותה בשקיקה.

'ממש מתנצל ניר אבל אני עסוק מעל לראשי בחקירה מסובכת וקריטית כך שלא היה לי זמן לבדוק דברים אחרים, דבר עם אלון מור ותשאל אותו על המאורע שקרה באזור שקרתה גם התקלה אצלך'.

ניר הידק את ידיו, פיו נפער קלות. השם 'אלון מור' הבהב מול עיניו באדום בוהק מזכיר לו נשכחות.

קצת קשה היה לו לשכוח את השם הזה שגם לקשת רגשות צבעונית במיוחד לשחק בליבו, ואתו שם שהיה קשור בקשר הדוק לאחד המאורעות החשובים והקשים בחייו.

אותו טייס קרב שהיה בטייסת אתו ועם עידו, ויחד הם הרכיבו שלישיה מנצחת, הם כל הזמן הסתובבו ביחד, דיברו ביחד וצחקו ביחד. עד שביום לא כל כך בהיר, גיורא, מפקד הטייסת פרש. באותו יום הם פוזרו לטייסות שונות כאשר ניר הופרד מעידו ואלון, עם עידו המשיך לשמור על קשר הדוק אבל עם אלון שהיה באותה טייסת של עידו הקשר דעך לאט לאט אבל בכוונה.

פרצופו החלק של אלון עלה מול עיניו. שערו הבהיר המסורק תמיד בקפידה לאחור ועיניו הכחולות והחודרות שיוו לו מראה של טייס קלישתאי ביותר, דבר שהיווה מקור לעקיצות רבות מניר ועידו שהיו בעלי שיער כהה ומראה פחות מסודר.

ניר ידע שאלון לא היה אשם באותו מאורע אבל בכל זאת היה קשה לו להמשיך לשמור על קשר חברי וצמוד עם מי שגרם לו להבין שאפשר לסמוך באמת על אדם אחד בלבד. הוא עצמו.

למרות הקושי ניר ידע שהאם הוא רוצה להתקדם בחקירה חייב לדבר עם אלון, וזה גרם לו להסתובב בסלון סחור סחור לתהות איך הוא יכול ליצור קשר עם אלון שאת מספרו מחק מאנשי הקשר כבר לפני שנים רבות.

עיניו הצטמצמו במורת רוח הוא לא אשם! הזכיר לעצמו, דוחק הצידה את הקולות הזועקים מתוכו, אם מישהו אשם זה אני! הוא ניסה להיות שלם עם החלטתו לפנות לאלון אך בכל זאת רתיעה מסוימת פשטה בגופו כשרק חשב על לבקש ממנו עזרה.

הוא עבר שוב ליד הספה לא מקדיש טיפה תשומת לב לכוס הקפה שנזנחה והתקררה לאט לאט וצנח בחזרה על הכיסא ששכן לצד המחשב, מבטו התמקד שוב במסך התכול שהציג את הודעתו של עידו, עניו החומות רצות שוב ושוב על ההודעה הקצרה כאילו מנסות לדלות ממנה עזרה.

בפעם השלישית צדה את מבטו לראשונה שורה קטנה שניצבה מרוחקת בצד השני של המסך. השורה נכתבה באנגלית ולכן הוצבה בצד שמאל רחוקה משאר השורות.

נשיפת רווחה נפלטה מפיו כשקלט את תוכנה של השורה, עידו הזה תמיד יחשוב על כל הפרטים גם בזמנים הלחוצים ביותר! הרהר בהערכה לא לראשונה על אחד מכישרונותיו של עידו שעזרו לו להפוך לחוקר פרטי.

השורה באנגלית הציגה כתובת מייל לא מוכרת, כנראה של אלון מיודעינו...

ידיו לא התמהמהו, כתובת המייל הועתקה במהירות והודבקה בשדה המתאים פותחת הודעה חדשה. מוחו ניסח במהירות הודעה מנסה לא לחשוב יותר מדי על מה שהוא עושה כרגע.

'שלום אלון, זה ניר ארזי, מה נשמע? הרבה זממן לא דיברנו. אני צריך להחליף אתך כמה מילים בהקדם, יש לי כמה דברים דחופים לברר. מתי אתה פנוי?'

ההודעה יצאה מבולבלת וקצת מוזרה אבל לניר זה לא היה אכפת, אצבעו המורה פעלה במהירות ושלחה את ההודעה, לפני שיתחרט.

ניר נשען אחורנית וקמץ את ידיו בחילה קלה עלתה מכיוון ביטנו, מוחו שאב אותו במהירות לפעם האחרונה שביקש מאלון עזרה, לפעם ההיא שהכל השתבש...


נ.ב. שם המשפחה שבחרתי לניר הוא ארזי אבל משום מה אני פחות אוהב אותו, אשמח אם יש למישהו הצעות יותר מעניינות.
נ.ב. 2 כרגיל אני אשמח ומתחנן לביקורת! תודה רבה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #58
הוא לחץ על העכבר בידיים רועדות פותח את ההודעה שהייתה קצרה ותמציתית, מתחיל לקרוא אותה בשקיקה.
כתיבה יפה מאוד. העלילה מתקדמת ב"ה. מאוד אהבתי שהקפדת על המילה 'הוא'.
וכאן אפשר גם לוותר עם תקדים את המילים:
בידיים רועדות לחץ על העכבר, פותח את ההודעה וכו'.

שם משפחה.
ניר עוז.
ניר ברק
ניר גבע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
פרק 8
מלחמת צוק איתן, 2014

האדרנלין געש בדם מרעיד את הלב בפעימות מוגברות. למרות ההרגל כל משימה ריגשה אותו מחדש, במיוחד משימות שהוקפצו אליהם בהתראה מהירה.

הוא כבר היה בתא הטייס חגור ומוכן, מבחוץ נשמעה המולה בלתי נפסקת, טכנאים סידרו דברים אחרונים במטוסו ובחמשת המטוסים הנוספים שיתלוו אליו במשימה. ששת הטייסים שהוקפצו חיכו בנשימה עצורה לאישור ההמראה ולהוראות ברורות אודות משימתם. ברורות יותר מאשר 'לטוס לכיוון סג'עיאה'.

גיורא מפקד הטייסת עלה מולם בקשר, מוכן להנחות אותם היישר מתוך החפ"ק שהוקם לפעולה הזאת.

"המשימה שלכם היום די שגרתית" נשמע קולו, "אתם צריכים להוות חיפוי אוירי לכוח קומנדו שהוקפץ לאיסוף מידע מודיעיני חשוב".

ניר שם לב שקולו נשמע מתוח מהרגיל ותהה מה יכול לגרום לנימת מתח דקה להשתרבב לתוך מילותיו של גיורא, איש הברזל.

אם תשומת ליבו לא הייתה מופנית למשימה ייתכן שהוא היה תוהה אם גם חבריו שמו לב לנימת המתח אך כמו בכל משימה מוחו התרוקן מכל מחשבה שלא הייתה קשורה ישירות למשימה.

האישור סוף סוף ניתן וקול מחריש אוזניים נשמע, מטוסי הf-16 סופה ניתקו בזה אחר זה ממסלולי ההמראה בשאגה שפילחה את האויר. הטייסים שנבחרו למשימה היו מיומנים וממוקדים הם טסו במבנה מכונס היישר לכיון הנ.צ. שנשלחו אליהם, שם היה אמור כוח הקומנדו לאסוף מידע מתוך מבנה.

הקשר קרקש, "זוג א' וב' לבצע סריקות נרחבות באזור המבנה, שימו לב לא להתמקד ישירות במנה כדי לא ליצור חשד אלא ליצור רושם של סריקה שגרתית". ניר אותת לאישור יחד עם עוד שלשה טייסים וגיורא המשיך, "זוג ג' להתמקד בנ.צ. שנשלחה אליכם שם יש זירת פיקוד של החמאס והם יכולים להקפיץ משם צוות תוך כעשר דקות למבנה, שימו לב לתנועות חשודות וכן לכלי רכב המתכננים נסיעה" נשמעו שני איתותי אישור נוספים.

ניר, שהוביל את זוג ב' יחד עם אלון כמספר שתיים שלו החל לבצע איתו סריקות נרחבות בנוהל שיגרתי בשילוב עם זוג א' שהכיל שני טייסים נוספים מטייסת שלהם. עידו, שצוות עם טייס נוסף כזוג ג' התמקד בזירת הפיקוד שטסו מעליה הלוך ושוב.

אלון היה הראשון להבחין בו, "ג'יפ טויוטה אפור מתקרב לאזור" נשמע קולו הגבוה בקשר.

גיורא הגיב מיד, "ג'יפ טויוטה אפור עם שלשה דגלים מונפים הם משלנו, לא לפגוע", הקלה קטנה נשמעה בקולו, כאילו נרגע מאט מזה שהצליחו בשלב הראשון, להגיע למבנה מבלי להיפגע.

הג'יפ נעצר בחריקה, חמש דמויות ערביות זינקו מתוכה ופרצו לתוך המבנה, ניר הצליח לשמוע כמעט מידים הדי פיצוצים שנשמעו למרות שריקת הרוח העזה.

דמות נוספת יצאה מהג'יפ באיטיות מסוימת, נינוחה יותר מהאחרים. הוא נשען בגבו על הג'יפ והדליק סיגריה, מעשן אותה באיטיות. ידו השנייה נשארה בכיסו וניר ידע בבירור שהיא אוחזת בנשק מוכן לשליפה על כל צרה שלא תבוא.

ניר התרחק מעט הסתובב באויר ועבר מעליהם שוב רואה את צללית מטוסו של אלון עוברת לצידו. הוא הביט מטה ושם לב לעוד דמות שנשארה ברכב, הנהג, שישב ברוגע ידיו אוחזות בהגה ברישול מדומה.

"שלש סוואנות מתמלאות בחמושים, נראה שהם מתכנים לצאת בדקה הקרובה", קולו של עידו רעם בקשר.

גיורא לא היסס, "ברגע שהם מתחילים לנוע, תפציץ". ניר ידע שהחפ"ק מלא באנשי הביטחון הבכירים ביותר כך שלא היה צורך להתעכב בשביל קבלת אישורים להפצצות.

דקה עברה ושריקה עמומה נשמעה באויר ואחריה עוד אחת, פיצוצים כבדים נשמעו למרחוק. ניר ראה את המטוסים של זוג ג' חגים מעל האזור, עשן מיתמר כלפי מעלה.

הסיבוב באויר הפעם היה חד יותר ומטוסו של ניר חג שוב מעל המבנה. כשהביט שוב מטה קלט שהמצב השתנה, ניר קלט את הדמויות שנכנסו למבנה לפני דקות ספורות יוצאים ממנו בריצה מזוגזגת קליעים שורקים מאחוריהם, הם קפצו לג'יפ והוא נעקר ממקומו במהירות גורם למספר רימונים שהשלכו לעברם לפספס במטרים בודדים.

מאותו רגע הכל קרה בשניות אך עבור הטייסים וכנראה שגם הלוחמים והמפקדים הזמן נמתח באיום. "עוינים באזור, יוצאים ממספר מבנים!" משה, טייס בזוג א' צעק בבהילות בקשר.

"חסל" נשמעה ההוראה במתח ברור. פיצוצים קטנים החלו להישמע לסירוגין מותירים שובל דק של עשן כאשר עוינים חוסלו על ידי זוג א' וב'.

גם מכיוון זוג ג' נשמעו הפצצות בקצב גובר, ומידי פעם גם נשמעו בקשות אישור בקשר.

"צוות הקומנדו נתקל בכח עוין בתוך המבנה, נראה שחיכו להם. יש להם פצוע אחד בינוני ואחד קל חפו עליהם לנסיגה" הפעם קולו של גיורא רעד בצורה ברורה ולמרות המתח גרם לגבה של ניר להתרומם, גיורא ידוע בקור הרוח שלו, אז מה יכול להלחיץ אותו כל כך? אך לא היה לו זמן להעמיק במחשבה כיון שזיהה מספר רכבים מתקרבים לכיוון הג'יפ שזיגזג בפראות.

"שלשה רכבים מתקדמים במהירות לכיוון הכח" דיווח במהירות, ומשה הקדים אותו פותח בצלילה מהירה.

"יש אישור לירי" הקול נשמע קר באופן מעושה.

פיצוץ עז נשמע ושני רכבים יצאו מכלל פעולה. משה שצלל לכיוונם הצליח להפציץ אותם בצורה מדויקת מבלי לפגוע בכח הישראלי. הרכב השלישי קרטע מאט אבל אז המשיך במהירות והתקרב לכיוון הג'יפ. תת מקלע נשלף מהחלוף ושלח מספר קליעים לא מדויקים לעבר הג'יפ שזגזג בנסיעה מהירה.

ניר הבין שאין זמן. הרכב כבר היה קרוב מאוד לג'יפ וההפצצה צריכה לקרות תוך שניות. לא היה זמן לכוון על טיל בצורה מדויקת. הוא צלל במהירות לכיוון הרכבים ושאג בקשר.

"אלון! נתוני רוח מיד" הוא הפעיל במהירות את מערכות ההפצצה מחכה לתגובה.

"מערבית 38 קשר – 270 מעלות" נשמע קולו הבהול של אלון.

ניר הזין את הנתונים במהירות אסטרונומית והסמן שהציג את נקודת השיחרור קפץ מספר מטרים מזרחה.

הצלילה נמשכה עוד קצת וניר היטה מעט את המטוס, מכוון את זוית ההפצצה בהתאם לנתונים החדשים כפי שהציג הסמן.

"שתיים שלש ש-גר" הוא לחץ בעוצמה אך דבר לא קרה, הודעת שגיאה אדומה התלקחה על הצג 'Release Inhibit' הודעה שמצביעה על חסימת שיחרור פצצה עקב סטייה קריטית מהמטרה.

"אלון!!!" ניר שאג שוב, "נתת לי נתון לא הגיוני! הופעלה חסימת שיחרור!", ניר נאלץ לעלות מהציללה ופצח במהירות בחישוב נתוני הרוח. הרוח הייתה בכלל במהירות 5 קשר בלבד דרומית מזרחית.

"ניר! טעות! נתתי נתוני רוח בגובה הטיסה ולא בגובה הקרקע!" ניר שמע במעומם את קולו של אלון אך לא התעכב כדי לחשוב על דבריו ופתח שוב בצלילה מהירה, אך מאוחר מדי...

הרכב העוין הצליח לנקב שניים מגלגליו של הג'יפ שקרטע נואשות מנסה להתחמק משאר הקליעים. אחד מחלונותיו של הג'ים הי פתוח ונשק ארוך הציץ מתוכו שולח צרורות לכיוון הרכב ללא הצלחה. הרכב איגף במהירות את הג'יפ לא נותן לו להמשיך, הג'יפ נאלץ לעצור.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #60
פרק 9
מלחמת צוק איתן, 2014

חמושים המשיכו להגיח מתוך הסימטאות וחלקם הופצצו במהירות, הכח הישראלי שהיה כבר בסיוימו של קרב יריות שאומנם חיסל מספר עוינים אך לא הועיל במיוחד המשיך להיאבק על חייו, חלקם עוברים להלחם בידיים לאחר שקליעהם נגמרו.

כוח הקומנדו הוכנע במהירות ונקשר בזריזות מול עניו המבועתות של ניר כאשר מטוסו עלה מהצלילה.

אלון כבר הספיק לעדכן את החפ"ק במתרחש וקולו של גיורא נשמע בקשר, "החוטפים צמודים? יש דרך לחסל אותם בלבד" קולו רעד בנימה היסטרית, "צוות חילוץ כבר בדרך לאזור", היה נשמע כאילו הוא מנסה להפיח תקווה בעצמו.

ניר עבר מעליהם פעם נוספת ודיווח, "החוטפים שומרים על קירבה אין דרך לנטרל אותם ללא חשש לחיי החטופים". הדי פיצוצים עוד נשמעו המטוסים המשיכו להפציץ עוינים שניסו להתקרב לאזור.

הקשר דמם למשך כדקה ולאחר מכן נשמע משפט שהדהים את כולם, עד כמה שהוא היה צפוי הוא גרם בכל אופן לפיות להיפער ולידיים לרעוד מעט, הלב שפעם במהירות מוגברת עצר לרגע.

"נוהל חניבעל מידי" קולו של גיורא חזר חהיות קר, מדי קר עד שהיה נשמע מעושה, ניר שוב תמה מה כל כך מחריד את גיורא אך גם הפעם לא היה לו מספיק זמן להתעכב על מחשבות כגון אלו.

התנשפות קלה נשמעה בקשר, "הנוהל מחייב פגיעה בחוטפים אפילו במחיר חיי החטופים, כוח הקומנדו מחזיק במידע רגיש במיוחד" הקול חזר לרעוד והמשפט נאמר בקושי רב מבעד לנשיפות מאמץ.

ניר הביט במטוסו של אלון שהשלים סיבוב מעל לזירה והתאמץ לרוקן את מוחו מכל מחשבה זוועתית שעלתה בו, ידיו הפעילו את הקשר ופיו דיבר כאילו מעצמו, "פצצה מונחית לייזר, 500 פאונד, 20 מטרים דרומית מזרחית לכוח הטלה בזוית 45 מעלות, לפי דעתי זה יכול להשיג את התוצאה הטובה ביותר".

קול לא מוכר עלה בקשר "יש לזה סיכויים טובים, ההדף והרסיסים ודאי יהממו את רוב החוטפים שנמצאים כולם בצד דרום אם כי לפי דעתי עשרים מטר זה רחוק מדי ויש חשש שהחוטף המערבי ביותר לא יפגע, תשנה לשמונה-עשרה מטר וחצי".

ניר השתדל לייצב את קולו, "קיבלתי, שאר המטוסים לירות פצצות עשן מסביב מיד לאחר הפגיעה".

הסמן על המסך זז במהירות כאשר ידיו של ניר כיוונו אותו במיומנות. חמש מטר וחצי, זה חייב להיות מדויק! הוא סיים לכוון וידו רעדה בידיעה שבפעולה הבאה שלו ייתכן שהוא גוזר מוות על חלק מהחיילים. היד הרועדת התקרבה לכפתור וסחטה אותו בעוצמה לפני שיתחרט.

שריקה נשמעה ולאחריה פיצוץ, מיד לאחר מכן פיצוצים נוספים הרעידו את האזור והכל התמלא בערפל סמיך של עשן.

"צוות החלוץ ממש שם! תמשיכו למנוע מעוינים להתקרב" הקול הלא מוכר המשיך להנחות אותם, גיורא נעלם. "הצוות נמצא על מיצובישי לבנה ושני אופנועים שמתלווים אליה".

זוג א' וב' המשיכו להפציץ בקצב יוצרים מסך בלתי חדיר סביב לזירה. גם זוג ג' חגג, הצצות נשמעו ללא הרף מכיוון זירת הפיקוד כאשר כל קבוצה שהתכוננה ליציאה הופצצה במהירות.

ניר הבחין בהקלה ברכב לבן גדול נראה מבעד לערפל פורץ את מסך העשן ונכנס עמוק פנימה שני אופנועים מיהרו בעיקבותיו בעיקובתיו.

רכב נוסף הגיח מצפון ולכד את מבטו של ניר שצלל במהירות ולחץ, הרכב נקרע לרסיסים.

אשמה קלה צרבה את ליבו של ניר, הוא ידע שאם היה מחשב בעצמו את נתוני הרוח יתכן מאוד שהיה מספיק להפציץ את הרכב לפני החטיפה ואז לא היו נצרכים לנוהל חניבעל שאת תוצאות הפעלתו עדיין לא ידעו.

הבנה שהחילה מזמן להתגבש בתוכו קיבלה עכשיו חיזוק בדמות ציבת כאב עזה, תמיד עדיף לו לעשות הכל לבד מאשר לבקש סיוע. הוא יודע בדיוק מה הוא צריך ומן הסתם שפחות התבלבל. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שביקש סיוע והתאכזב אך הפעם הזאת הייתה קריטית.

אם אין אני לי, מי לי!
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

גילוי נאות הפרולוג הוא ורק הוא נכתב באמצעות הבינה המלאכותית בהכוונתי האדיבה
אשמח מאד לביקורת (בונה)
ואם אפשר גם מילה טובה...;)
פרולוג
6 באוגוסט 1945. השמש זרחה על הירושימה, עיר של חיים שגרתיים – דייגים בנהר, ילדים בדרכם לבית הספר, רוכלים פותחים דוכנים. איש לא שיער כי בעוד דקות תינחת על העיר קללה כבדה משמים.

גובה רב מעל העיר, מפציץ בודד, "אנולה גיי", שייט בשקט קר. הדממה הופרעה רק בידי רחשי המנועים ואורו המסנוור של הבוקר. בלב המטוס נח פצצה אחת – "ילד קטן". בתוך רגע תהפוך עיר שלמה למקום אחר, ובעולם ייפער סדק עמוק, כזה שלא ניתן לרפא.

ב־08:15 בדיוק, נפערה הדלת התחתונה של המטוס. הפצצה שוחררה, צונחת לאיטה, נדמית כמעט כבלתי מזיקה – רק מתכת כבדה שחותכת את האוויר בשקט מוחלט, בדרכה להפוך את ההיסטוריה.

רעם לבן, עיוור, נישא פתאום לשמים. תחילה אור, אחר־כך חום. גל הלם נע במהירות עצומה וסוחף אחריו בניינים, גשרים, חלומות. הצללים של האנשים נחרטים בקירות, זכר אחרון לרגע שהיה. גשם שחור יורד, שותק, כבד, רווי אבק ואשמה.

באותו היום העולם הישן מת. התום נשרף יחד עם הירושימה. בני אדם הביטו בשמים והבינו – מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הכוח לשנות עולמות כבר לא היה אגדה; עתה היה בידיהם, מפחיד ומפתה גם יחד.

האנושות נכנסה לעידן חדש – עידן שבו צל הפחד, תקוות הישועה ואימת ההשמדה ילוו אותה תמיד.

פרק א

דממה. חשיכה.

אורי נשאר לשכב ממתין בדריכות הוא הציץ בזהירות בשעונו השעה הייתה 3 אחרי חצות הוא הגיע ראשון בזה הוא בטוח. שעה עגולה נוספת חלפה כשדמות שחורה הגיחה לאפילה למרות החשיכה הבחין אורי בבליטה בכיסה הדמות חיפשה גם היא מקום טוב לתצפית, אורי שיער שמדובר בסוכן CIA למרות שהבא נראה מקצוען היה אורי רגוע לחלוטין ההסוואה שלו הייתה יותר ממושלמת דקות ארוכות נוספות חלפו ואז זה קרה...

הסוכן חשף את עצמו ראשון לא מסוגל יותר להמתין הוא נע בזריזות מרשימה ובדממה מוחלטת אורי החניק קריאת התפעלות הוא כבר ראה סוכן בפעולה בחיים... אבל זה היה משהו אחר. המהירות הדיוק והעוצמה התאחדו כולם והפכו את הסוכן למכונת מלחמה בלתי מנוצחת, אורי שיער שמדובר באחד הטובים סוכן על, הרי גם המוסד הישראלי שלח לכאן את הטופ אחרי הכל ידע אורי להעריך את עצמו

אורי התלבט למשך כמה עשיריות השניה אם לחשוף את עצמו ולסייע לסוכן במלאכתו אך משראה שהלה מסתדר היטיב העדיף להישאר במקומו אין לדעת איך האמריקאים יגיבו, הם עוד עלולים להיעלב שישראל אינה סומכת עליהם.

המשימה הושלמה במהירות. הקרב כלל לא היה שקול. למרות שהם היו שלשה מול אחד. הסוכן נעלם במהירות. אורי שהיה סקרן נורא להכיר את סוכן העל הלזה השתעשע שניה במחשבה על מעקב אחר סוכן העל אך דחה אותה מייד סוכן על שכזה יקלוט אותו במיידי אין סיבה להסתכן לחינם. הוא הכניע בקלות את רגש הסקרנות כמו שכבר עשה עשרות פעמים בחייו. הוא המתין דקה אחת נוספת ונעלם כרוח.

מחר יהיה לעיתונאים הרבה מה לכתוב...
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה