מידע שימושי כל החרדים גנבים.

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #1
נסעתי הבוקר באוטובוס פנימי, בירושלים.
אברך עדין הופתע כשהמבקר הודיע שלא תיקף, הוא טען שהצמיד את הכרטיס למכשיר התיקוף.
הפקח גער בו קולנית ובקש תעודת זהות.
היהודי לא התווכח והגיש לו אותה.

בספסל לידי, ישובה גברת קשישה, לא דתיה. גברת אלגנטית כזו, שעצם ישיבתה באוטובוס העלה בי תהיה.
כעת, היא גונחת קלות ומודיעה: "כואב לי הלב."
מבטי הנוסעים כולם מופנים אליה, לרווחת האברך הנקנס.
היא נאנחת שוב דרמטית, ואומרת בקול גדול: "כואב לי הלב, לראות גנב עם פאות וזקן. בושה."
אה?
אני מביטה בה בהלם, באישה שליבה מאיים להשבר מחילול שמו יתברך.
סביב אנשים מהנהנים בראשם וטומנים אותו שוב בסמארטפוניהם, שם מתחוללות דרמות גדולות מאלו.
אני מרחמת על האיש הסמוק, על האישה כאובת הלב.

"סליחה, גברת", אני פונה אליה בדרך ארץ, "אפשר שאלה?"
היא מתרווחת על מושבה ובאדיבות שלא היתה מביישת נציג ארגוני זכויות אדם- עונה לי: "כן?!"
"פעם ראשונה שאת רואה נוסע נקנס על אי תשלום ברב קו?" אני סקרנית,
"כי אם ראית פעם צעיר ישראלי מקבל דו"ח, אני בטוחה שהאופן שבו הנוסע הזה התנהג בלט לך לטובה." אני מתגרה בה מעט. לא מרחיבה על קללות, צעקות ואפילו מכות שנוכחתי לראות במהלך בקרה.
הגברת מולי מהרהרת מעט, ומזדקפת בכעס: "אבל הוא חרדי, הוא צריך לכבד את התורה והדת! "
אני נהנית מתחושת המעורבות שלה, מהדאגה לכבוד ה'.
"הוא מראה לכולם שככה החרדים מתנהגים", מאלפת אותי הקשישה בינה.
אני לא מסוגלת לשתוק, ומאתגרת אותה בשאלת חשיבה: "אתיופי ששכח לתקף רב קו, ישנה את הסתכלותך על העדה האתיופית כולה?"
"מה הקשר?" היא מתעצבנת, ומגיעה למסקנה שטוב לא יצא לה מהדיון הזה.
"עזבי", היא מסכמת, "אני מכירה את החרדים מקרוב. אני נוסעת לפעמים באוטובוס שעובר בשכונת גאולה,
ורואה אותם עולים ונשארים כולם צמודים לדלת. כשמגיע פקח- הופ! הם כולם יורדים ובורחים. אני אומרת לך, נו. כל החרדים גנבים."
אני מצלצלת בפעמון, מתחבטת בשאלה האם להגיב, ומה.
"בכיתה חרדית" אני מונה את מילותיי בעודי מתרוממת, "יכולה חבילת טישיו להיות על השולחן במשך שבוע,
ואף ילדון מנוזל או אחר שנשפכה לו כוס מים- לא ישתמשו בה מבלי לבקש רשות. מנסיון.
לא כי זה לא הומני- טישיו עשוי להיות צורך אלמנטרי. ובמה מדובר? בחפץ בשווי אגורות.
ועדיין, גם בני שש יזהרו מלהשתמש בו.
זהירות מגזל, קוראים לזה. אחד הערכים הנעלים בציבור שומרי התורה והמצוות.
יום טוב, גברת. ועין טובה. "
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
האמת שמאוד מעניין אותי לשמוע אתכם בנוגע לזה, השאלה אם מותר לפי חוקי הפורום לפתוח נושא כזה באיש את רעהו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מותר. אלא שאם הדיון הוא על עצם הסיפור - מקומו באיש את רעהו. אבל אם הדיון הוא על הצורה בה הוא כתוב - מקומו בקהילת הכתיבה.
אם ככה, מקומו של הקטע הזה הוא באא"ר.
לא שמתי דגש על הכתיבה, אלא על התוכן...
תודה, החכמתם אותי בענין.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

העליתי בקהילת הכתיבה השבוע, אבל מעניין אותי מאוד לשמוע את דעתכם בנושא, נתקלתם במקרים כאלו/ לא, ואיך הגבתם (או שלא.)

נסעתי הבוקר באוטובוס פנימי, בירושלים.
אברך עדין הופתע כשהמבקר הודיע שלא תיקף, הוא טען שהצמיד את הכרטיס למכשיר התיקוף.
הפקח גער בו קולנית ובקש תעודת זהות.
הוא לא התווכח והגיש לו אותה.

בספסל לידי, ישובה גברת קשישה, לא דתיה. גברת אלגנטית כזו, שעצם ישיבתה באוטובוס העלה בי תהיה.
כעת, היא גונחת קלות ומודיעה: "כואב לי הלב."
מבטי הנוסעים כולם מופנים אליה, לרווחת האברך הנקנס.
היא נאנחת שוב דרמטית, ואומרת בקול גדול: "כואב לי הלב, לראות גנב עם פאות וזקן. בושה."
אה?
אני מביטה בה בהלם, באישה שליבה מאיים להשבר מחילול שמו יתברך.
סביב אנשים מהנהנים בראשם וטומנים אותו שוב בסמארטפוניהם, שם מתחוללות דרמות גדולות מאלו.
אני מרחמת על האיש הסמוק, על האישה כאובת הלב.

"סליחה, גברת", אני פונה אליה בדרך ארץ, "אפשר שאלה?"
היא מתרווחת על מושבה ובאדיבות שלא היתה מביישת נציג ארגוני זכויות אדם- עונה לי: "כן?!"
"פעם ראשונה שאת רואה נוסע נקנס על אי תשלום ברב קו?" אני סקרנית,
"כי אם ראית פעם צעיר ישראלי מקבל דו"ח, אני בטוחה שהאופן שבו הנוסע הזה התנהג בלט לך לטובה." אני מתגרה בה מעט. לא מרחיבה על קללות, צעקות ואפילו מכות שנוכחתי לראות במהלך בקרה.
הגברת מולי מהרהרת מעט, ומזדקפת בכעס: "אבל הוא חרדי, הוא צריך לכבד את התורה והדת! "
אני נהנית מתחושת המעורבות שלה, מהדאגה לכבוד ה'.
"הוא מראה לכולם שככה החרדים מתנהגים", מאלפת אותי הקשישה בינה.
אני לא מסוגלת לשתוק, ומאתגרת אותה בשאלת חשיבה: "אתיופי ששכח לתקף רב קו, ישנה את הסתכלותך על העדה האתיופית כולה?"
"מה הקשר?" היא מתעצבנת, ומגיעה למסקנה שטוב לא יצא לה מהדיון הזה.
"עזבי", היא מסכמת, "אני מכירה את החרדים מקרוב. אני נוסעת לפעמים באוטובוס שעובר בשכונת גאולה,
ורואה אותם עולים ונשארים כולם צמודים לדלת. כשמגיע פקח- הופ! הם כולם יורדים ובורחים. אני אומרת לך, נו. כל החרדים גנבים."
אני מצלצלת בפעמון, מתחבטת בשאלה האם להגיב, ומה.
"בכיתה חרדית" אני מונה את מילותיי בעודי מתרוממת, "יכולה חבילת טישיו להיות על השולחן במשך שבוע,
ואף ילדון מנוזל או אחר שנשפכה לו כוס מים- לא ישתמשו בה מבלי לבקש רשות. מנסיון.
לא כי זה לא הומני- טישיו עשוי להיות צורך אלמנטרי. ובמה מדובר? בחפץ בשווי אגורות.
ועדיין, גם בני שש יזהרו מלהשתמש בו.
זהירות מגזל, קוראים לזה. אחד הערכים הנעלים בציבור שומרי התורה והמצוות.
יום טוב, גברת. ועין טובה. "
בין כותלי הכיתה, מול לוח וגיר,
היא נושאת סוד כבד, שאיש לא מכיר.
האותיות הן ציור, הקווים הם חידה,
והיא בשתיקה - בונה לה מצודה.

כשהמורה מבקשת: "נא לקרוא את הפסקה",
היא משפילה מבט, נשימתה נעתקה.
"אוי, בדיוק כואב לי הגרון," היא לוחשת בלאט,
מתחמקת מעין, נעלמת מעט.

בהפסקה הגדולה, כשהבנות משחקות,
בקלפים צבעוניים המלווים בהוראות ארוכות.
"אני מכירה את הכללים," היא אומרת בחיוך,
מסתירה את הפחד, את כל התסבוך.

כשחברה שולחת לה פתק קטן,
היא צוחקת: "אקרא אחר כך, אין לי זמן".
הלב דופק חזק, הקירות סוגרים,
איך מסתירים עולם שלם מאחרים?

היא מקשיבה לכל מילה, זוכרת כל צליל,
הזיכרון הוא הכוח, המגן והמפיל.
נערה עם חלום, וכאב שבוער,
מתי יבוא היום שתוכל לספר?

שיר/שיתוף זה נכתב על תלמידתי בת ה- 16 שסובלת מדיסלקציה, תלמידה שמבחוץ נראית ככולן אבל פנימה היא מכרה היקר בעולם.
לאחר דרך של שנתיים בה צעדנו, התעייפנו, צחקנו ובכינו הגענו ליום שלו איחלנו.
ומה לי נותר לדבר רק "מזמור לתודה" לבורא כל יכול!
וממכם אני מבקשת, כל מוגבלות כל חולי אינו בושה!
אך אין להזניח את האמת בפינה כי היא הרבה יותר קשה.
בהצלחה לכולם - א' מלווה בנות נוער בסיכוי(ן).
כשיצאתי לאור (הכוונה – כשהסכמתי לעצמי להשתדל בכל דרך לפרסם את ספריי ובהמשך את רעיונותיי וכתיבתי וכו') חשבתי שיש לי מטרה לשנות את העולם.

היתה לי בזה מטרה מסוימת, אישית, שלא אוכל לפרט.

עם הזמן אני מתחילה להבין את הפואנטה.

אני לא פונקציה, לא הייתי ולא אהיה פונקציה - אני לא חשובה בתמונה הכללית, אפילו לא מעט, בטח לא יותר מאדם אחר.

אני לא צריכה לשנות. אני לא צריכה להיות במרכז.

מצד שני, אני קצת מצטערת שלא הגעתי למרכז, זה היה מעניין לראות, אם היה לי קהל משמעותי מאוד או אם דעתי היתה מקבלת במה ציבורית, זה היה מעניין לראות אם היה לי אכפת מאנשים אחרים או הייתי מתרכזת בשליחות שלי.

היה מעניין לראות אם הייתי עוזרת לאנשים אחרים לצאת לאור או הייתי רוצה שיקשיבו רק לי.
מצד שני, זה קצת מפחיד לעמוד בניסיון כזה. לא בטוחה שיש אדם שהיה מסוגל לעמוד בזה.
לפעמים אני רואה אדם שמקבל במה וחושבת שהיה נחמד אם היה מביא לכל אחד במה - אבל זו חשיבה לא הגיונית, על זה נאמר "מרוב עצים לא רואים את היער" - כן יש מקום לאומן וקהל. זה העולם...

*

כיום אני מבינה שהתפקיד של כל אחד זה לקבל את השני באופן שוויוני.

אולי אני טועה (ואני טועה הרבה פעמים).
אולי כן יש מקום לדמויות מפתח, למנהיגים, כי העם חייב מנהיג, דמות אחת עם קו ברור שתנהיג את כולם.

אבל אני חושבת מצד שני, שבתודעה – צריך לזכור שכולנו שווים, אין צורך להתלהב מאדם ספציפי אלא לתת ערך לכל אדם.

זו תודעה שהביטוי "ציבור למען הציבור", מסביר אותה היטב.

לציבור יש כח. האמת היא שהכח היחיד שקיים הוא הכח הציבורי.

הבעיה שכיחידים אין לאף אחד כח, כמעט.

כציבור – יש לנו כח עצום.

ככל שהציבור יותר רחב ומאוחד כך הכח שלו גדל.

"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".

אם הציבור יכיר בכח שלו, יכנע לעובדה הפשוטה שהכח שלנו הוא באחדות שלנו! אז נזכה אט אט להשתקם.

לכן הממסד עמל להפריד, לסכסך, לפלג, להשפיל, לבזות את היחידים, כדי שכל אחד ילקק את פצעיו ונשכח שאנו יכולים להאיר פנים זה לזה, לתמוך, לעודד, להיות בשביל השני, ל

שמעתי לאחרונה שהטבע הבסיסי הנכון שלנו הוא אהבה.

לכן אנחנו רוצים מחמאות, רוצים לייקים, רצים לצאת לאור.

הכל זה כדי להגיע לאהבה.

אבל לא צריך לאהוב בגלל סיבה.

לא צריך לאהוב את האדם מכיוון שהוא מפורסם ויש לו קהל או כסף, או נראות טובה, או כי זה יביא לנו ערך.

צריך לאהוב אהבת חינם.

המון מילים טובות סתם ככה, איפה שאפשר...

זה מביא תודעה בריאה, שמחה, יציבה.

זה יביא טוב לעולם.

*

אם נאהב אהבת חינם, סתם ככה, נלמד לחלק מחמאות סתם כי בא לנו לחפש את הטוב.

נחפש לראות את האנשים האנונימיים, הרגילים, ולא להסתנוור דווקא ממפורסמים.

נאמר שהתורה באה דווקא מהר סיני, ממקום נמוך, לאנשים האנונימיים יש חכמה, צריך להקשיב לה.

וגם אם יש אדם שמדבר שטויות, להבנתנו, אפשר לאהוב אותו ולהעריך את דבריו כי 'הוא', חלק אלוק ממעל, אמר אותם.

בפרקי אבות יש במה לכל דעה.

וזה כיף גדול לנטרל את השיפוטיות, מתוך ענווה, ולהקשיב לכל אדם, כי כל אדם מתקן איזה ניצוצות של קדושה.

אני בהחלט חושבת שצריך לחזור למי שאנחנו – עם ישראל בתפארתו – שנותן במה תודעתית, לכל יהודי, לאו דווקא כדי להיות מושפעים, כי האמת היא פנימית ולא חיצונית, ולכל אחד יש שליחות עצמאית, אלא כי כולנו צריכים אחדות אמיתית.

באופן אישי אני למדתי להקשיב גם לאנשים כופרים (אבל זה רק לאחר שחקרתי היטב וביססתי בעצמי את החשיבה המאמינה, וגם אין לי אינטרס לכפור), ולמדתי להקשיב לכל מיני אנשים.

אמנם בהתחלה, כשהייתי מקשיבה להם, הייתי למרבה הבושה שמחה לאיד (אוף, מה לעשות...) כי היה לי קשה לקבל שיש אנשים מלבדי, אבל עם הזמן אני לומדת שאמונה בה' היא משהו פנימי ולא שיכלי. הכוונה – האמונה היא מלשון אימון, כמו בחדר כושר שמתאמנים, אז גם אמונה היא לפתח את התודעה ולא לצמצם אותה, להכניס חשיבה של אור, של תקווה וכו'. ומי לנו גדול כהרמב"ם ששילב הקשבה לעולם והגיע למקום רחב.

התורה רחבה מיני ים ונמצאת בכל העולם, וכל הדרכים מובילות אליה.

יש לי דודה שהתחנכה בקיבוץ ותמיד היו לה דברי כפירה, זלזול או דיבורים ציניים ובדיחות.

לאחרונה היא מדברת מעצמה דיבורים של אמונה. הופתעתי שאמרה לא פעם, מעצמה, בלי לחזור בתשובה: "רק מצוות רק תורה זה מה שצריך".

כל אחד כשמתחבר לפנימיות שלו, לומד בכוחות עצמו שמשה אמת ותורתו אמת, כך שדעות של אנשים לא מפחידות, לדעתי, כי האמת היא אמת, וכל דעה שבעולם לא יכולה לשנות את האמת.

מצד שני, דיבורי כפירה כן יכולים להשפיע כי נאמר "תנו עוז לאלוקים", האדם מביא עוז לבורא עולם בעצם האמונה שלנו בו יתברך, כך שצריך להשאר באמונה תמימה כל הזמן.

כמו שנאמר על אברהם אבינו שהתחסד עם בוראו.

צריך להשאר תמיד באמונה ובתודעה מחוברת לה', אבל להבין שאם אדם כופר, זו הדרך שלו, המסלול בדרך לאסוף ניצוצות קדושה עבור עולם מתוקן יותר.

לסיכום, כמו שארבעת המינים מאוגדים (אבל אתרוג קצת נפרד, רמז ללומדי התורה שתמיד צריכים להיות מובדלים מעט בגלל תפקידם), אז כמו ארבעת המינים כך יש מקום אמיתי להסכים לקבל כל יהודי, לא לדחות, ולסגל חשיבה מקרבת ואוהדת.

וזה ייעשה אם נבין שכולנו שווים, כי רק ה' קיים ואין עוד מלבדו.

אני חושבת שצריך להגיע למקום בו אנחנו שמחים בשמחת הזולת ורוצים שיהיה טוב לכולם ולא מרגישים שמשהו לוקח לנו משהו, אלא הכל קיים בתוכנו. זה קשה, מאתגר ביותר ואפילו בלתי אפשרי, אבל אין מה לעשות - זה אנחנו:
ערבים זה לזה.
תמיד רציתי למצוא את ההר הבודד הזה, שיש עליו דשא רך, וטרי. שכל מה שמקיף את ההר הזה יהיה עוד הרים.
ששום אדם לא ישהה בקילומטרים הקרובים אלי.
להרגיש לבד.
לבד עם השם.
אני יודעת שיש לי כל כך הרבה דברים לומר עליהם תודה, ואני רוצה לדעת אותם, להטמיע בתוכי את המציאות הזאת שסובבת אותי, שהיא רק טוב.
כולם יודעים שאין רע יורד מלמעלה.
לפעמים לא רואים שזה טוב, וחושבים שזה רע. לכן אנחנו מבקשים לראות את הטוב בעיניים שלנו.
עכשיו, בגלות, זה כל כך קשה!
עוד חייל, ועוד ילד.
ומשפחה.
וזה כואב, ושורף. ומסתיר לנו על האמת. ואנחנו באמת חושבים שזה רע. כי איך שבעה חיילים שנרצחים בתוך טנק - זה טוב??
ואני יודעת שאני לא יכולה לומר כלום כי מה אני מבינה ולא חוויתי (ב"ה!) שום דבר מזה. ונכון.
אני רק יודעת על עצמי, שכשאני מסתכלת על המציאות שאני חייה בה, על הפרטים הקטנים שיוצרים את החיים שלי, אני קצת קצת מתחילה להבין, שהחיים שלי טובים!
ולא רק כי הקב"ה לא מוריד לנו רע.
כי גם בכישלון פה, ובהחלטה השגויה שלי שם, ובטעות הנוראית שלי, ובהתחבטות שמושכת את הלב שלי - בכל מקום הוא מזכיר לי:
אם את שם עכשיו, אז את שם.
ועשיתי את זה בשבילך גם אם זה לא נראה לך טוב, וגם אם את עכשיו עצובה, זה כי אחר כך את תרוויחי מזה. ויש תוכנית שלימה שמורכבת מכ-ל כ-ך הרבה פרטים שאת לא יודעת עליה כלום.
רק תסמכי עלי.
תעשי את מה שאת צריכה לעשות, ואני כבר אדאג לכל השאר.
השם שולח לנו מלמעלה את כל הצרכים שלנו.
ומה הוא מבקש מאיתנו?
תמלאו את החלק שלכם בהסכם.
אז, כשעמדתם מסביב להר סיני, הבטחתם:
"נעשה ונשמע".
נתתי לכם את התורה. שנותנת לכם חיים.
אבל, כשאתם מקיימים את רצוני. כשאתם פועלים לפי ציווי התורה.

אז אני משתדלת, לא משקרת שיש לי נפילות. יש.
אבל אז אני חושבת.
השם איתי תמיד, אוהב אותי, ושומר עלי.
הכל ממנו, והכל בהשגחה פרטית.
קמתי בבוקר, הוא החזיר לי את הנשמה שלי. את הנשימה.
המשפחה שלי איתי, חיה וקיימת.
יש לי מה ללבוש.
יש לי מה לאכול.
יש לי בית, מקום שבו אני מוגנת.
אני חווה הצלחות.
ודי טוב לי בסך הכללי(y) (מה שקשה לראות ברגע של דכדוך או תסכול).
ואני חושבת על זה שהכל ממנו, וכמה אני צריכה לומר לו תודה על דברים שנראים בעיניי כל כך מובנים מאליהם.
והמון פעמים אני שוכחת.
ורק כשמגיע משהו לא טוב אני נזכרת לומר לו על מה שכן.
ואני רוצה לומר לו תמיד.
השם, תודה!
לפרוס את הידיים שלי לצדדים ולחבק אותו. ולהרגיש חזק את האהבה שלו שעוטפת אותי, ולא לעזוב לעולם.
ואני רוצה שתבוא הגאולה, שלא יהיה עוד עצב בעולם, וכאב.
ושכל אחד יהיה שמח, ומאושר.
ושיהיה לו טוב, גלוי.
בבקשה השם.
ותודה.

נ.ב
אני אשמח לשמוע מעוד זוויות שונות על דברים פשוטים שאני יכולה לומר עליהם תודה.
תודה!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה