הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
המרמור ליווה אותם תמיד כמו צל טורדני.
באופן קבוע הם נהגו לרטון הרבה, אבל אף אחד לא חלם שיום אחד הכול יתפוצץ.
הם לא ידעו מה מתרחש בגלקסיות הסמוכות, אבל באותו לילה שוב הם חשו שנמאס להם.
"איפה הצדק ביקום, איפה?" גנח צדק, "שנה אחרי שנה, אותו תפקיד, על אותה מסילה... אותה משמרת באותה מערכת... כמה אפשר?!"
נוגה השיב לו מבט נוגה, חולמני: "אני רק מקווה שאינך מבקש העלאה בדרגה, בפעם הקודמת שלבנה ניסתה את זה - העניין לא הסתיים טוב... היזהר שלא יהגו אותך מן המסילה".
חמה, שעד עתה ישב בשקט על מסילתו הסמוכה לשמש, התלהט בחמה שפוכה: "מי דיבר על העלאה? מה כבר ביקשנו?! מינימום יחס! הננסים שבכדור הארץ הזערורי, אינם מעריכים אותנו בגרם! בעבורם אנחנו סתם עוד נקודה בלתי נראית, אחת מתוך רבבות. בקושי יודעים לספר שאנו כוכבים ממערכת השמש, ואותה - הם כל כך מעריצים!"
חמה השתתק בחרון, מילותיו נותרו תלויות בחלל עוד זמן רב.
שמיכת הכוכבים שעטפה את השמים, התעטפה בשתיקה סמיכה.
פליטו היה הראשון שהפר אותה, פולט בלי מחשבה: "אז בואו נכבה, ודי!"
חבריו לגלקסיה בהו בו בתדהמה.
מאדים השתקן מצמץ בהלם, מצליח למלמל בקושי: "מה?! אתה... אנחנו..."
באותו רגע, נעץ בו שרביט את אישוני הבזלת שלו במבט מצמית. מאדים האדים כדם, פניו הסמוקות להטו מבושה, ואם רצה להגיב - הרי שלא הראה זאת. הצטנף לתוך סלעי שתיקתו, ודמם.
אף אחד לא העז להתעמת עם שרביט, שכוכבו דרך ברחבי הגלקסיה. הוא היה מטאור; עוצמתי, חזק וכריזמטי, והילה מלכותית זוהרת ליוותה אותו תמיד, מפזרת סביבו אבק כוכבים. אולי לכן הרגיז את הכוכב העולה, הכבוד שרוחשת האנושות לגורמים החשובים ממנו, הנמצאים בחלונות הגבוהים.
"שמעתם מי נפל..." זרק שרביט לחלל, כאילו באגביות. "חברנו המסכן...האנושות ניזונה עדיין מאורו, ואינה מעלה על דעתה שהוא כבר נפל חלל. חרף את נפשו למענה, ונפל במערכה... האנשים הקטנים שבכדור הארץ ודאי מביטים באדישות בקרן האור האחרונה ששלח עבורם במסירות נפש, וממשיכים לרטון על הלילה החשוך, נטול הירח".
שרביט עצר לרגע, ושאף נשימה ארוכה מהריק שסביבו. "הם יתלוננו שחשוך, בעוד אנחנו נזהר למענם במיליארדי אורות. הם ידליקו פנסים עלובים שינסו להתחרות בקרנינו העוצמתיות. יביטו בנו כעל עבדים נרצעים בממלכתו של הירח ירום הודו..." שרביט ירק בבוז קרן אור ארוכה, "אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש..."
חבריו בהו בו במבט חלול, נראים כמו לאחר מקלחת מטאורים צוננת.
המשפטים שנזרקו לחלל בלי מחשבה, הלכו וקרמו חול וסלעים.
צדק היה הראשון שהתעשת, "איזה כוכב אני!" גיחך, "איך לא חשבתי על כך קודם?! זה נכון כל כך. בשביל מה להתאמץ אם לא זוכים להערכה?! כנראה איננו חשובים כפי שחשבנו... איזה שכל חד יש בקדקודיכם! סוף סוף ישוב הצדק למסלולו!"
נוגה הנהן באיטיות. "נכון, מסתדרים היטב בלעדינו, ואנחנו סתם עובדים קשה במשך שנים!"
שבתאי הקיץ מנמנומו באחת, כוכבים נדלקו באישוניו: "כמה נפלא! לנוח ולא לעשות דבר... בדיוק התסריט שמככב בחלומותיי!"
מאדים התחפר בשקט במסילתו, ולא אמר דבר.
חמה צווח באושר: "וואו! שרביט, אתה תותח על חלל! אני באורות!" ונוגה הוסיף: יהיה לי הרבה חומר למחשבה בלילה הארוך שלפנינו..."
הכוכבים מסביב קרצו זה לזה באלפי קרניים מזדהות.
כוכב השמים מוליך את הקול, והשמועה עשתה לה קרניים במהירות האור, וסללה נתיבים אל שביל החלב, ומשם לגלקסיות הסמוכות, מציתה כוכבים נוספים.
לא הייתה הודעה מסודרת, ואף גורם רשמי מגרמי השמים לא נתן אור ירוק למהלך, אך העובדה קמה וגם ניצבה. כל כוכב עיבד את הנתונים בינו לבין חולותיו, והסיק את המסקנה לעצמו בדממה.
שביתה כללית החלה, שעת כיבוי אורות.
צבא הכוכבים השיב את קרניו לבסיסן, אוסף אליו את נגהו. רק האור שנשלח קודם - נותר, מתמוגג לאיטו עם השנים, כאשליה אופטית חולפת, עד שנגוז.
* * *
שנים רבות לאחר מכן, במרחק אלפי שנות אור משם, ישב ילד צעיר והתבונן בפתילות שצפו בשמן שבבזיכי חנוכיית כסף נוצצת.
אימו נכנסה לחדר כרוח. "דן, עדיין לא התארגנת? צריך להזדרז, אחרי הדלקת הנרות אנחנו יוצאים!" הילד בהה בפתילות, אינו משיב.
"דן!!"
הוא פלט נשיפה. "אני לא בא לערב הלביבות הזה".
אימו נעצה מבט מוטרד בגבו הקשוח, ואחר כך בשמים השחורים, ויצאה מהחדר באנחה.
דן בלע את רוקו. למה שהוא יבוא לשם בכלל?! בשנים שעברו התאמץ כל כך עבור התוכנית שבערב הלביבות, ומה יצא לו מכך?! אף אחד לא העריך את ההשקעה, ובני דודים רבים כל כך מסוגלים להפעיל את הקטנים... בשביל מה להתאמץ?! שיסתדרו בלעדיו.
בינתיים, השיבה אימו למקרר בתנועות עצבניות קופסת ריבה מלאה ושקית קמח מנופה, וטרקה ספר מתכונים בחבטה.
סופגניות... נו באמת! זה הכיבוד שהיא תכננה להכין לערב הלביבות המשפחתי?! רק זה מה שחסר לה. להעמיד אותן בערמה מבוישת בצילן של הפחזניות המושקעות ושל עוגות הפאר שגיסותיה מעצבות בכל שנה, ולזכות למחמאות מפוקפקות שינסו בלי הצלחה להצדיק את מאמץ הטיגון. היא הכניסה בחדות את השמן לארון, ויצאה מהמטבח.
דן המשיך לבהות בשמים הנקיים, האטומים, ואז הסב את מבטו, מבחין באביו שמשוחח בפלאפון בטון שקט.
"תגיד לרב שירדתי מהעניין, אני חושב שאין טעם להשקיע בזה כל כך. כמעט בטוח שהמאמץ יהיה לשווא".
האב ניתק את השיחה והשעין את מרפקיו על אדן החלון, מביט אף הוא בריכוז בשחור הליל. המצית לפות בידו, כבוי.
דן התנער. "אבא, למה... למה לא מדליקים? מאוחר!"
אביו נאנח, מביט בעיניים מכווצות בשעון הדוהר ואז בשמים האפלים, החלקים מדי.
אמא נעמדה מאחוריו, מאורגנת ליציאה, מעבירה את משקלה מרגל לרגל.
"אבא?" דן הביט בו בחוסר הבנה.
אביו נאנח בשנית, מבטו ממוקד בשמים השחורים. "אנחנו מחכים לצאת הכוכבים, ילד".
שום כוכב לא האיר בשמי אותו הלילה.
באופן קבוע הם נהגו לרטון הרבה, אבל אף אחד לא חלם שיום אחד הכול יתפוצץ.
הם לא ידעו מה מתרחש בגלקסיות הסמוכות, אבל באותו לילה שוב הם חשו שנמאס להם.
"איפה הצדק ביקום, איפה?" גנח צדק, "שנה אחרי שנה, אותו תפקיד, על אותה מסילה... אותה משמרת באותה מערכת... כמה אפשר?!"
נוגה השיב לו מבט נוגה, חולמני: "אני רק מקווה שאינך מבקש העלאה בדרגה, בפעם הקודמת שלבנה ניסתה את זה - העניין לא הסתיים טוב... היזהר שלא יהגו אותך מן המסילה".
חמה, שעד עתה ישב בשקט על מסילתו הסמוכה לשמש, התלהט בחמה שפוכה: "מי דיבר על העלאה? מה כבר ביקשנו?! מינימום יחס! הננסים שבכדור הארץ הזערורי, אינם מעריכים אותנו בגרם! בעבורם אנחנו סתם עוד נקודה בלתי נראית, אחת מתוך רבבות. בקושי יודעים לספר שאנו כוכבים ממערכת השמש, ואותה - הם כל כך מעריצים!"
חמה השתתק בחרון, מילותיו נותרו תלויות בחלל עוד זמן רב.
שמיכת הכוכבים שעטפה את השמים, התעטפה בשתיקה סמיכה.
פליטו היה הראשון שהפר אותה, פולט בלי מחשבה: "אז בואו נכבה, ודי!"
חבריו לגלקסיה בהו בו בתדהמה.
מאדים השתקן מצמץ בהלם, מצליח למלמל בקושי: "מה?! אתה... אנחנו..."
באותו רגע, נעץ בו שרביט את אישוני הבזלת שלו במבט מצמית. מאדים האדים כדם, פניו הסמוקות להטו מבושה, ואם רצה להגיב - הרי שלא הראה זאת. הצטנף לתוך סלעי שתיקתו, ודמם.
אף אחד לא העז להתעמת עם שרביט, שכוכבו דרך ברחבי הגלקסיה. הוא היה מטאור; עוצמתי, חזק וכריזמטי, והילה מלכותית זוהרת ליוותה אותו תמיד, מפזרת סביבו אבק כוכבים. אולי לכן הרגיז את הכוכב העולה, הכבוד שרוחשת האנושות לגורמים החשובים ממנו, הנמצאים בחלונות הגבוהים.
"שמעתם מי נפל..." זרק שרביט לחלל, כאילו באגביות. "חברנו המסכן...האנושות ניזונה עדיין מאורו, ואינה מעלה על דעתה שהוא כבר נפל חלל. חרף את נפשו למענה, ונפל במערכה... האנשים הקטנים שבכדור הארץ ודאי מביטים באדישות בקרן האור האחרונה ששלח עבורם במסירות נפש, וממשיכים לרטון על הלילה החשוך, נטול הירח".
שרביט עצר לרגע, ושאף נשימה ארוכה מהריק שסביבו. "הם יתלוננו שחשוך, בעוד אנחנו נזהר למענם במיליארדי אורות. הם ידליקו פנסים עלובים שינסו להתחרות בקרנינו העוצמתיות. יביטו בנו כעל עבדים נרצעים בממלכתו של הירח ירום הודו..." שרביט ירק בבוז קרן אור ארוכה, "אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש..."
חבריו בהו בו במבט חלול, נראים כמו לאחר מקלחת מטאורים צוננת.
המשפטים שנזרקו לחלל בלי מחשבה, הלכו וקרמו חול וסלעים.
צדק היה הראשון שהתעשת, "איזה כוכב אני!" גיחך, "איך לא חשבתי על כך קודם?! זה נכון כל כך. בשביל מה להתאמץ אם לא זוכים להערכה?! כנראה איננו חשובים כפי שחשבנו... איזה שכל חד יש בקדקודיכם! סוף סוף ישוב הצדק למסלולו!"
נוגה הנהן באיטיות. "נכון, מסתדרים היטב בלעדינו, ואנחנו סתם עובדים קשה במשך שנים!"
שבתאי הקיץ מנמנומו באחת, כוכבים נדלקו באישוניו: "כמה נפלא! לנוח ולא לעשות דבר... בדיוק התסריט שמככב בחלומותיי!"
מאדים התחפר בשקט במסילתו, ולא אמר דבר.
חמה צווח באושר: "וואו! שרביט, אתה תותח על חלל! אני באורות!" ונוגה הוסיף: יהיה לי הרבה חומר למחשבה בלילה הארוך שלפנינו..."
הכוכבים מסביב קרצו זה לזה באלפי קרניים מזדהות.
כוכב השמים מוליך את הקול, והשמועה עשתה לה קרניים במהירות האור, וסללה נתיבים אל שביל החלב, ומשם לגלקסיות הסמוכות, מציתה כוכבים נוספים.
לא הייתה הודעה מסודרת, ואף גורם רשמי מגרמי השמים לא נתן אור ירוק למהלך, אך העובדה קמה וגם ניצבה. כל כוכב עיבד את הנתונים בינו לבין חולותיו, והסיק את המסקנה לעצמו בדממה.
שביתה כללית החלה, שעת כיבוי אורות.
צבא הכוכבים השיב את קרניו לבסיסן, אוסף אליו את נגהו. רק האור שנשלח קודם - נותר, מתמוגג לאיטו עם השנים, כאשליה אופטית חולפת, עד שנגוז.
* * *
שנים רבות לאחר מכן, במרחק אלפי שנות אור משם, ישב ילד צעיר והתבונן בפתילות שצפו בשמן שבבזיכי חנוכיית כסף נוצצת.
אימו נכנסה לחדר כרוח. "דן, עדיין לא התארגנת? צריך להזדרז, אחרי הדלקת הנרות אנחנו יוצאים!" הילד בהה בפתילות, אינו משיב.
"דן!!"
הוא פלט נשיפה. "אני לא בא לערב הלביבות הזה".
אימו נעצה מבט מוטרד בגבו הקשוח, ואחר כך בשמים השחורים, ויצאה מהחדר באנחה.
דן בלע את רוקו. למה שהוא יבוא לשם בכלל?! בשנים שעברו התאמץ כל כך עבור התוכנית שבערב הלביבות, ומה יצא לו מכך?! אף אחד לא העריך את ההשקעה, ובני דודים רבים כל כך מסוגלים להפעיל את הקטנים... בשביל מה להתאמץ?! שיסתדרו בלעדיו.
בינתיים, השיבה אימו למקרר בתנועות עצבניות קופסת ריבה מלאה ושקית קמח מנופה, וטרקה ספר מתכונים בחבטה.
סופגניות... נו באמת! זה הכיבוד שהיא תכננה להכין לערב הלביבות המשפחתי?! רק זה מה שחסר לה. להעמיד אותן בערמה מבוישת בצילן של הפחזניות המושקעות ושל עוגות הפאר שגיסותיה מעצבות בכל שנה, ולזכות למחמאות מפוקפקות שינסו בלי הצלחה להצדיק את מאמץ הטיגון. היא הכניסה בחדות את השמן לארון, ויצאה מהמטבח.
דן המשיך לבהות בשמים הנקיים, האטומים, ואז הסב את מבטו, מבחין באביו שמשוחח בפלאפון בטון שקט.
"תגיד לרב שירדתי מהעניין, אני חושב שאין טעם להשקיע בזה כל כך. כמעט בטוח שהמאמץ יהיה לשווא".
האב ניתק את השיחה והשעין את מרפקיו על אדן החלון, מביט אף הוא בריכוז בשחור הליל. המצית לפות בידו, כבוי.
דן התנער. "אבא, למה... למה לא מדליקים? מאוחר!"
אביו נאנח, מביט בעיניים מכווצות בשעון הדוהר ואז בשמים האפלים, החלקים מדי.
אמא נעמדה מאחוריו, מאורגנת ליציאה, מעבירה את משקלה מרגל לרגל.
"אבא?" דן הביט בו בחוסר הבנה.
אביו נאנח בשנית, מבטו ממוקד בשמים השחורים. "אנחנו מחכים לצאת הכוכבים, ילד".
שום כוכב לא האיר בשמי אותו הלילה.
Reactions: אוראל סולטן, R.V.K.A, T;) ועוד 6 משתמשים9 //