שיתוף - לביקורת האמת שאני לא באמת רוצה הצלחה

  • הוסף לסימניות
  • #1
האמת, שאני לא באמת רוצה להצליח

כשאני כותבת מאמרים מסוג זה, אני לא כותבת על עצמי, אלא על הקולקטיב, אין לי מטרה שתחשבו על ההתמודדות שלי, כי כל אדם וחייו והאתגרים שקיבל כדי להיות אדם שמתקדם כל הזמן.
אלא המטרה שלי היא שהקוראים ימצאו את עצמם והחשיבה/ התהליך המוצג כאן אולי יסייעו להם להכיר את עצמם או את הסביבה.
יתכן שהקוראי המאמר עברו את הדרך הזו, או יש לכם נתונים אחרים והמילים לא מדברות אליכם, יתכן שאתם כקוראים לא תבינו מה הכוונה, כי על אדם חי בעולם שונה. במידה וכך – אתם לא חייבים לקרוא או אולי תבינו שמדובר כאן בזווית מסוימת שבאה בעקבות אתגרים מסוימים.

*

לא פעם אני כותבת על הדרך ההרואית שלי להגיע לחוזק מנטלי, אבל האמת היא שאני לא רוצה להיות חזקה, אין לי מושג איך, וגם אני חושבת שהחוזק המנטלי שהגעתי אליו הוא מאוד בסיסי, כזה שאנשים רגילים כבר נמצאים שם ולא יבינו למה צריך להתמודד כדי להגיע לשם.

אבל במחשבה נוספת – נוכחתי לראות שאני מעדיפה , אולי לא באופן מוצהר אלא בהתנהלות לא מודעת, להישאר במקום שלי: מקום מסכן, מתמודד, חלש.

אני מנסה לברר עם עצמי למה אני לא רוצה להגיע באמת למקום יציב וחזק.

מקום חזק זה להיות בטוחה בעצמי מאוד.

הכוונה להיות בטוחה באמת, בתוכי, לא בדיבורים. זה לסמוך על עצמי ולקחת אחריות אמיתית מלאה על הכל.

למה אני לא רוצה להיות חזקה?

כי כנראה יש ערך בלהיות מתמודדת.

זה עוזר לי עם העצלנות, הפסיביות, חוסר רצון להתאמץ, וזה מזין את האגו.

הסיפורים שאני מספרת על עצמי, שמתבטאים גם בהתנהלות שלי, באופי שלי, הם סיפורים שבאים מתוך רצון להרוויח את כל העולמות: אדם חלש ומתמודד הוא אדם שמקבל אמפתיה ולא מצפים ממנו אלא מקבלים אותו בברכה, ועוקבים אחריו בעיניים דואגות.

אני חושבת שאי אפשר למחוק התמודדות, היא נשארת, אם אחליט להיות בריאה נפשית לא אצליח ביום אחד להיות בריאה נפשית.

אני חושבת שהבעיה אצלי (לא יודעת איך אצל אנשים אחרים- (הבעיה אצלי היא שלהיות מסכנה זה רווח עבורי.

אדם מתמודד הוא אדם שסולחים לו, מותר לו לא באמת להצליח או להתמודד כמו אדם רגיל ולקחת אחריות.

הוא זוכה להערכה בסיסית על העובדה שהוא בכלל הסכים לפתוח את העיניים בבוקר, וכל השאר – בונוס.

הערכה אליו גוברת ככל שהוא מצליח יותר ויותר.

וזה נפלא להיות בתוך מקום מתמודד שאין סביבו ציפיות, אלא אנשים שמחים, או אמורים לשמוח, מכל הצלחה שלך כי הם מרחמים עליך.

להיות אדם חזק באמת, זה להסכים לכך שאתה מנהיג, אולי לא מנהיג של כת, אבל כן מנהיג שקיבל תכונות להנהיג את עצמו במתוך ביטחון גדול, ביטחון פנימי עמוק בהכל.

ביטחון בבורא עולם, בעצמך, ואפילו בעולם עצמו, באנשים, בסביבה.

זה לא ביטחון שבא במקום הכנעה לפני ה', זה ביטחון אחר, בסיסי, שהוא הבסיס של הכל.

לא ביטחון נטול זהירות, אלא ביטחון בסיסי, שיש בו זהירות, ואולי גם פראנויה, זה לא סותר את הביטחון, ויש בו מודעות עצמית, ויש בו הכל.

ולמה אני כותבת לציבור את החשיבה הזו? כי אני חושבת שכדי לשחרר משהו צריך לכתוב אותו, כי בכתיבה ובפרסום יש כח שמשחרר דפוסי התנהגות וחשיבה, יש ריפוי. יש משהו מתקן, שעושה סדר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הכנות שלך מיוחדת.
אדם מתמודד הוא אדם שסולחים לו, מותר לו לא באמת להצליח או להתמודד כמו אדם רגיל ולקחת אחריות.

הוא זוכה להערכה בסיסית על העובדה שהוא בכלל הסכים לפתוח את העיניים בבוקר, וכל השאר – בונוס.

הערכה אליו גוברת ככל שהוא מצליח יותר ויותר.

וזה נפלא להיות בתוך מקום מתמודד שאין סביבו ציפיות, אלא אנשים שמחים, או אמורים לשמוח, מכל הצלחה שלך כי הם מרחמים עליך.
כל מה שציינת פה אלו דברים שאדם מתמודד מקבל מהסביבה,
הצגת התניה של: אני מתמודדת > ולכן אני מקבלת מהסביבה שלי X, Y ו-Z.
אבל האמת היא,
שיש עוד אופציה:
ללמוד להעניק את הרווחים האלה לעצמך,
להפריך את המוסכמה שרק הסביבה יכולה להעניק לך את כל אלה,
רק ככה ורק כאשר את מתמודדת.
כך, גם אדם בעמדת מנהיגות והובלה יכול להעניק לעצמו חמלה, סלחנות וקבלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
הכנות שלך מיוחדת.

כל מה שציינת פה אלו דברים שאדם מתמודד מקבל מהסביבה,
הצגת התניה של: אני מתמודדת > ולכן אני מקבלת מהסביבה שלי X, Y ו-Z.
אבל האמת היא,
שיש עוד אופציה:
ללמוד להעניק את הרווחים האלה לעצמך,
להפריך את המוסכמה שרק הסביבה יכולה להעניק לך את כל אלה,
רק ככה ורק כאשר את מתמודדת.
כך, גם אדם בעמדת מנהיגות והובלה יכול להעניק לעצמו חמלה, סלחנות וקבלה.
תודה רבה, הבאת כאן חומר למחשבה.
אשמח שתכתבי כאן או אולי בהודעה פרטית איך אוכל להעניק את את הדברים לעצמי.
אני יודעת לומר לעצמי מילים טובות ולהיות קשובה לעצמי, מעניין אם יש דרכים נוספות.

וחשוב מאוד!
מה שכתבתי זה האדם מול עצמו.
לי מותר לכתוב את הדברים הללו לעצמי,
אבל אסור וזה מיותר ולא נכון לשפוט בני אדם אחרים מתמודדים או לחשוב עליהם שהם בחרו לא להצליח וכו'.
כי כל אדם וההתמודדויות שלו ובחירותיו ודרכו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אני רוצה להיות
שיתוף - לביקורת השיבה שופטינו
אנחנו גדלים לתוך חברה בקורתית.

מדוע שיפוטיות וביקורתיות חשובות?
בגלל ששיפוטיות עוזרת לחנך לדרך טובה, עוזרת להבדיל את האדם ולהרחיק מהתנהגות של אנשים פגומים מוסרית או אמונית.
אבל ביקורת היא גם רעל, המבקר הופך לאדם שלילי, מתוסכל, שלא חי את עצמו באמת.
כשהתחלתי לרצות לצאת לחיים טובים יותר, הבנתי שאני מאוד מאוד ביקורתית, בעיקר כלפי עצמי.
והתחלתי לשחרר את הביקורת העצמית.
הביקורתיות שלי כלפי עצמי היתה ברמה גבוהה, לא נתתי לעצמי מנוחה.
כל היום השבט הזה רדף אחרי: מחשבות שלי זלזול, מצוקה, רדיפה עצמית.
ואז החלטתי לשחרר.
זה בסדר לטעות, אם טעיתי - אשתדל לתקן כדי להרגיש טוב.
גם כלפי הזולת הפחתתי ביקורת.
כל כך הפחתתי - עד שכיום המציאות שקופה בעיני.
אני לא שופטת אנשים , מתוך הבנה שכולנו לא תמיד בסדר כי בלתי אפשרי להיות בסדר בכל תחום תמיד, אלא שופטת התנהלויות לא נכונות או חשיבה לא נכונה - כי הבעיה אינה אצל בני אדם שהם אנושיים ולפעמים מבולבלים, אלא הבעיה היא בהתנהלויות לא נכונות!
והתנהלויות נחשבות לא נכונות כשהן פוגעניות כלפי העולם וגם כלפי הפרט וכן אם יש בהן תוצאות לא טובות, אבל האמת שהתוצאות הטובות יותר או פחות זה יותר בידי שמים.
מה יוצא לנו אם נלמד לשפוט התנהלויות ולא בני אדם?
אני חושבת שכשנחליף את השיח הפנימי ונשפוט התנהגויות - יהיה לנו קל יותר להתחבר לאמת.
כי באמת בני האדם טובים בדרך כלל.
רובנו עושים דברים, טובים או רעים, מתוך אנושיות, חינוך מסוים, או רצון טוב.
מעטים או לא קיימים האנשים שהם רעים.
אם נלך אפילו ללמוד את שליט קוריאה הצפונית, גם הוא מתנהל אין שהוא בגלל ש: הוא פוחד, לימדו אותו שהוא מלך בלעדי.
גם אזרחיו מתנהלים ככה בגלל פחד ובגלל חינוך קשוח.
אני חושבת שברגע שנפסיק לבקר את עצמנו ואת הסביבה, יהיה לנו קל יותר להשתנות, כי נראה את העולם בבהירות.
נסתכל על התוצאה, ולא נהנה מתחושת העליונות שיש בלשפוט אדם אחר.
על זה נאמר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
אנחנו לא יכולים לדון, כן יכולים להבין, לקחת מוסר, ולהשתדל להיות טובים יותר גם לסביבה ובעיקר כלפי עצמנו.
אני חושבת שעיקר העברות וההתמכרויות הן בגלל ביקורת עצמית שגורמת לאדם לחוש רע ולחפש לברוח, וחוזר חלילה.
ברגע שנלמד שאנחנו בני אדם, רוצים טוב, שיש לנו סגולה ויחודיות, וכן אנחנו לא אשמים אלא סך הכל צודקים כי חלק מהמסע שלנו זה גם לחוות טעויות, נוכל לחוש חזקים יותר מנטלית ולהתקדם ממקום עוצמתי יותר, בעזרת ה' יתברך.

ביקורת כלפי התנהלות או התנהגות ולא כלפי בני אדם תעזור לנו גם לצאת מהרגלים לא נכונים כי לאדם קל יותר לשפוט את ההרגל ולא את עצמו, וכך קל יותר להשתנות.
שיתוף - לביקורת הקונפליקטים
אחת הבעיות הכי משמעותיות שעברתי היא התמודדות בין הפנים לבין החוץ.
באופי שלי אני בטוחה שאני הכי מוצלחת והכי יפה והכי מוסרית והכי צדיקה, מאז שאני זוכרת את עצמי חשבתי כך.
אז תגידו נו מה הבעיה? מצוין, זה חשוב לחיות בתוך ביטחון עצמי.
הבעיה שזה רק מחשבה.
כי בראי הייתי רואה דמות קצת הרבה... מכוערת. (יופי/כיעור זה דבר יחסי).
והמציאות הוכיחה שאני לא הכי מוצלחת.

והבעיה? שהמשכתי לחשוב שאני כן. לחיות בתוך תחושה שאני הכי בעולם ולהתאכזב כל הזמן מול המראה, זה לא העלה לי את הביטחון העצמי.
כי למרות שחשבתי שאני הכי, גם חשבתי שזה לא בסדר, זה לא בסדר להיות הכי הכי הכי...
כך גם לא הייתי מי יודע מה., וגם הורדתי את הפוטנציאל שכן היה לי להיות 'משהו'.
למשל הייתי מעדיפה להדגיש כל הזמן את המגרעות שלי כדי שלא יחשבו שאני הכי..
והייתי משתדלת להנמיך את עצמי, כדי שלא יקנאו בי ובגלל חשיבה נוספת...
והייתי שונאת את עצמי רודפת את עצמי.
ולא מוכנה לקבל את זה שמגיע לי טוב.
אם היה לי טוב הייתי חושבת שזה זמני. וזה לא תקין.
*
האדם נולד בתוך עצמו וגדל בתוך עצמו.
אך הפנימיות שלו קצת שונה, או הרבה שונה.
יש פער מסוים בינו לבין הסביבה והעולם.
הבעיה שאדם הוא יצור חברותי.
והפערים העצומים בין מי שהוא לבין מה שהסביבה דורשת, מובילים אותו לרצון לשקר, לייפות את המציאות, למצוא חן.
וזה בסדר.
כי באמת צריך בשידוך למשל ללבוש בגדים יפים ולא סמרטוט.
גם בחברה צריך להיות בנורמה מסוימת.
אי אפשר לאכול בקול רם וצורמני רק כי זה אני.
אי אפשר ללכת בבגדים מוזנחים ולחכות לקבל יחס של מלך.
יש התנהלות ויש תוצאה.

*
אבל אי אפשר לחיות בשקר כל הזמן.
הפנימיות דורשת את שלה.
הפנימיות משתוללת, חשה מצרים, הכל סוגר עליה.
החיצוניות דורשת למצוא חן.
הפנימיות רוצה לשבור את הכללים.
*
והאדם חווה הסתגרות, בושה, פיצול אישיות, כי כמה אפשר להסתיר את עצמי האמיתי?
ולמה שאגלה את עצמי? העולם ידחה אותי ובצדק.
לעולם אין באמת רצון להכיל גוונים, אנחנו כחברה מצפים לסטנדרט, לאפור לבן, אין לנו כח להתמודד עם קשת של צבעים.
אין לנו כח לפענח מורכבויות, רוצים חיים פשוטים.
מלך, עם. זהו.
לא גוונים של אחדות. זה קשה להכלה.
אבל העולם כן צבעוני, הפנימיות מפוצצת בססגוניות מרהיבה, בניגודים מרתקים, בשמים וארץ, ביופי לא יתואר.
אבל אנחנו? תנו לנו את האפור.
את החיצוניות.
את החשיבה הקבועה, היציבה.
אין לנו כח לפנימיות המדהימה.

*
זה קצת קשה לחשוב לעומק, להתקל בעצמי האמיתי, בלי מסכות.
זה קצת קשה להתמודד עם העצמי. עם פחדים, רצונות, אמונות, וכל קשת הרגשות, מול מידות לא מתוקנות של עצמי, מול תהום של ריק.
מול הסכמה שאני לא הכי.

קשה לחיות ככה, באהבה לעצמי כמו שאני, אבל אחרי שמבינים מה זה לחיות בהבנה והקשבה לקול הפנימי, בוחרים בחיים.
אני ממש מתלבטת אם לעלות את המאמר הזה, יש לי התנגדות ממש גדולה לפרסם את זה.
אם זה לא מתאים לכאן, תדווחו שלילי.
ה' יעזור לכולם.

כמו משה על הר נבו

אני רוצה לכתוב על פרשיות שעולות חדשים לבקרים, אדם נעשה מפורסם, מקבל במה, נעשה מידי מפורסם, ואז 'מחפשים' אותו, מתנגדיו.
לכל אדם יש הקלטות ישנות או אמירות שלא היה צריך לומר או יצאו מהקשרם, או מעשים לא טובים ה' ישמור, כל אדם סוחב איזה חוסר שלימות גרוע יותר או פחות, ואם אין – ניתן לפרש אותו בצורה לא הוגנת.

אני רוצה לכתוב על החשיבה שלי בעקבות זה, זה מוביל אותי למחשבות על התנגשות מול ה'אגואיזם', על הרצון להוביל מול ההתלבטות אם 'אני' צריך להוביל.

זה נושא מסעיר וחשוב, מאוד.

כי לכל אדם יש נקודה אלוקית שהיא כוחו של מנהיג. כמו בשיר "חולם כמו יוסף".
בכל אדם יש נקודה של משה רבינו, המנהיג.

והנקודה הזו מתחבאת מאחורי 'אגואיזם', הררים של אגואיזם.
מה זה אגואיזם? זה מחשבות, אמונות, דעות, פחדים וכו'.
הנקודה של מנהיג היא מקום מאוד כאוב ומאתגר.

כי למדנו וגדלנו לתוך תודעה שאומרת: אתה עבד, אתה צריך תמיד להיכנע.
או תודעה הפוכה שאומרת: אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, כולם אפס רק אני חשוב.
אבל מנהיג צריך לדעת גם להיכנע, וגם להקשיב, וגם להוביל.
*

הכל מבולבל באגואיזם: אנחנו מתמרדים איפה שלא צריך, ונכנעים איפה שלא צריך.
וכדי לסדר את זה צריך להשקיע: לסדר אמונות, מחשבות, דעות.
אבל הנקודה הכי קשוחה וכאובה היא במקום של: אוקי, אני מוכן להנהיג.
רק איפה? את מי?
וזו סיבת ההתנגדות לאנשים שהפכו למנהיגים,
שיש להם קהל.
זו יתכן הסיבה לרצון 'לחפש אותם'.
כי זו נקודה מאוד קשוחה. קשה לנו עם המנהיגות שבתוכנו. קשה לנו להסכים להיכנע למנהיגות.
כשאנשים נלחמים באנשים שיש להם כשרון מנהיגות, הם נלחמים על כך שאינם מרגישים צורך להתנצל על המנהיגות שלהם, וכן – כשיש אנשים שמנסים להוריד את המנהיגים, זו לא מלחמה נגד המנהיג החיצוני.
זו מלחמה נגד המנהיג שבתוכנו.
אותו מנהיג שמחפש מקום, נודד, מתלבט, מתייסר, שופט את עצמו.
אנחנו מתקשים לקבל את זה שיש אנשים שכן הצליחו להסכים לעצמם להנהיג, שהם צוברים קהל ואהדה, בעוד אנחנו עדיין נמצאים בתוך חיפוש ותהיה, בתוך חרדות ומלחמה.

*
אין לי תשובה לזה, רק רציתי לכתוב את דעתי על הקושי שיש בלהגיע למקום של מנהיגות, ועל הקונפליקט, ועל שאנחנו מסרבים לקבל את המושג 'הנהגה', כי זה מקום מאוד מאתגר.

*
קראתי שוב את מה שכתבתי, והרגשתי שמחה.
כי זה משמח להבין שכל אחד מנהיג. שכולנו יכולים להגיע למקום תודעתי בו נלמד להתייחס זה לזה כמו מנהיגים. זה אחד הדברים הכי משמחים שיש, לדעתי.
ההסכמה לקבל את המנהיג שאני, וההסכמה לקבל את העובדה (שהיא לדעתי קצת מרגיזה בהתחלה עד שנכנעים לזה, מה לעשות...?) שיש לכל אחד יתרון שווה ערך לשלי – וכולם - כמוני.
אט אט אני מבינה שאני לא מיוחדת בכלל.
בכלל.
אומנם אני ייחודית כמו שכל אדם ייחודי, אך אין לי סגוליות.
אני לא מיוחדת.
איך אני יודעת את זה?
סימנים קטנים מכל מקום, הוכחות.
כמו למשל אנשים כמוני בדיוק בדיוק.
כמו למשל הבנה שאם אני מיוחדת - זו כפירה.
*
ההבנה הזו נושאת בתוכה משהו מדהים.
אמנם תמיד ידעתי שאני לא מיוחדת אבל היתה לי גם חשיבה גרנדיוזית. וגם מחשבה/חשש אולי כן, אולי חושבים שאני מיוחדת (כאילו חושבים עלי...)
אבל לא.
אנשים מדברים כמוני, חושבים כמוני, מתמודדים כמוני, יצאו לאור כמוני, עברו דרך כמוני.
אין בי משהו יותר.
מצד אחד זה רוגע נפשי להבין שאני לא מיוחדת. אני גם לא מיוחדת לשלילה. אני לא חריגה.
מצד שני זה... המ... קצת מאתגר את הרגש.
כי עדיין קשה לי לשמוע אנשים שמדברים כמוני או חושבים כמוני או אפילו מחדשים לי.
תחושה של: הם כמוני לגמרי.
וזה קצת מאתגר להרגיש את זה כי זו תחושה והבנה/ הסקנת מסקנות שגם לאחרים קשה לשמוע אותי כמו שלי קשה לשמוע אותם (לא שהם בדיוק שומעים אותי).
ואז הבנה של: למה לי להתאמץ לדבר, להביע את עצמי, אם בכל זאת כולם חושבים כמוני וכולם כמוני.
ואם יש אנשים שזה מרגיז אותם שאני מתבטאת, כמו שאותי מרגיז לשמוע אנשים מתבטאים, אולי עדיף לא לכתוב וזהו.
*
אבל התשובה לכל זה היא - שאני בסדר.
זו הדרך שלי.
אולי אני לא מיוחדת אבל בלי קשר מותר לי ללכת בדרך שלי, אני לא צריכה למחוק את הדרך הזו. גם אם אנשים יתאכזבו.


שמעתי שכולנו הוויה,
צריך להגיע לשם-
להבנה שאנו הוויה ולא אגו.
הוויה זה אומר: אני נוכח כאן, אני הוויה טובה משדרת אהבה.
וכל השאר, כל בני האדם גם הם הוויה. אין כאן תחרות יש כאן מסע של כל אחד בדרך לעצמו האמיתי, האור שלו שרוצה להתגלות.


בעוד אגו זה יותר הסיבוך הזה סביב 'אני' ו'היא'.
כן, ככל שאדם יכיר בכך ויפעל בהבנה שהוא כלי מלא אור, שהוא הוויה טובה, הבעיות שלו יפתרו.
כי זו האמת, כל אדם יש לו שליחות ואין אף אחד מיוחד יותר.
לפעמים אני רואה אנשים לא מושלמים שמפרגנים לאנשים אחרים, שהם כן מאוד מוכשרים מוצלחים יותר מהם ואני קצת רוצה ללמוד: מה המהות של פרגון?
האמנם המפרגן כל כך מלא בעצמו ובטוח בעצמו שהוא מסוגל לפרגן?
למה אדם לא מסוגל לפרגן?
מה זה החסר הזה שגורם לאדם לחוש שהוא נאלץ להלחם על המקום שלו... האם יש אנשים שהמקום שלהם בעולם לא מובטח או שזה רק דמיון שהאדם יוצר לעצמו?
זה כנראה רק דמיון.
זו מלחמה על ריק.
כי יש לכל אחד מקום מבוסס, איתן, מלא ערך, מששת ימי בראשית.
הוא צריך לעמול עבור המקום הזה כי לעמל אדם יולד אבל המקום שלו קיים, מדויק ויציב.
ולחינם אדם מסתכל על הזולת כדי לחפש עוד קמצוץ של אושר, אישור, הכרה, כי הנפש לא תימלא.
והנשמה מלאה מעצם היותה והיא לא צריכה דבר.
*
אבל אנחנו כאן בעולם הזה, עולם מלא נסיונות, תחרותיות, קנאה, פחד, מוסר מול אינטרס, חוקי תורה מול הרצון האישי, אנחנו בעולם מקסים, וגם כל מה שיש בו שזה בין השאר גם צרות עין, קנאה ותחרות וכו' גם זה יכול להיות תועלתי כשאדם מודע לעצמו ומנסה למלא את המקומות החסרים שיש בו - באהבה עצמית.
כשאדם מוכן לקבל עצמו ולהתקדם במידותיו, מסגל סבלנות אורך רוח כובש את המידות הרעות.
אז הוא זוכה לאושר אמיתי.
לא צריך להיות מושלם, צריך להסכים שאני לא מושלם.
ולהתמלא בענווה בשפלות יחד עם הבנה שיש לי נקודות יחודיות רק לי והן נקודות האור שלי לעצמי ואולי גם לעולם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה