הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פגישה ראשונה
עיניי בחלון, ומבטי נדבק אל המדרגות שבחוץ. ריח של מרק חורפי חלף בחלל הבית, צלל אל הפינות האפלות, אבל אני לא הרגשתי בו. כל עולמי התרכז ברגע הזה, ברגע שבו ראיתי אותה, את בתי, יורדת את המדרגות, צעד אחר צעד, אל הדרך שבסופה ימתין לה עולם חדש. עולם שלא הכרתי, שלא היה לי בו חלק.
היא כבר לא הייתה אותה ילדה קטנה, זו שהייתה נמסה בחיקי, חבויה בזרועותיי כאילו העולם לא יכול לפגוע בה. זכרתי את פניה הילדותיות, עיניים גדולות ושאלות אינסופיות, זכרתי איך שיחקה במילים, בצלילים, בתמימות של ילדה שמגלה עולם. ואת אותן רגשות שהיו אצלה כל כך תמים ופשוטים. הוי עד כמה מהר הימים והשנים חומקים, כמה מהר היא הפכה להיות אישה.
בת עשרים, בגד של שבת, איפור קל, רגליה פוסעות צעד אחר צעד יחד עם אבא שלה לעבר הרכב שישא אותם לעולם אחר. הלב שלי כמעט נשבר לרסיסים, אבל הדמעות, הן לא פרצו. לא עכשיו.
דבר אחד לא ישתנה, זה אני. אני תמיד הייתי ואשאר "אמא". אבל מה אני יודעת עליה, על העולם שלה, על השאיפות שלה? היא הולכת אל מקום שבו אין לי גישה, אל מקום שאני לא אוכל להחזיר אותה ממנו, לא תוכל להיות שוב הילדה שבחיקי.
זיכרון אחר, רחוק יותר, פרץ אלי מבעד למחשבותי, היא היתה קטנה כל כך אז, טהורה, תמימה, עם עיניים כמו שני כוכבים מבעד לחשכה, חיפשה תמיד את התשובות, השאלות לא נגמרו אצלה. זכרתי איך ישבה על ברכיי, נתתי לה להניח את הראש על כתפי, איך הייתי פורשת את העולם לפניה כמו ספר שלא נכתב, מלא בהבטחות של יומיום שמעולם לא נגמרו. והנה, היא כבר לא מתרוצצת כבר לא מתגלגלת מצחוק, תמו המשחקים ואין עוד שאלות תמימות.
היום היא פוסעת לבדה, כל צעד שלה כאילו נושא עליה את כל העולמות שלה, את כל הכאבים, את כל השאיפות שהחיים נתנו לה. כל צעד שלה מלווה בהבנה, שהכובד הזה של החיים, כבר לא נוגע לי.
היא לבושה באור, כמו שמש שוקעת באופק, מתמזגת עם האור שבעולם שהיא הולכת לבחור לעצמה, בחרה לעצמה. כל תנועה שלה נראית לי כמו סמל, אשה צעירה בפתח חייה, והיא כבר לא שלי.
לא העזתי לומר לה את כל זה. לא קראתי לה מהחלון, רק עמדתי שם, מביטה, מקשיבה. כל נים בגופי כואב ומתרגש, עם לב בוכה בשקט, דמעה לא זולגת. הזמן לא נעצר, הרגע הזה לא יוכל לחזור.
צעד אחרי צעד הולכת הילדה שלי, לנסוע עם אביה, אל הפגישה הראשונה שלה.
והפרידה הסופית שלי.
עיניי בחלון, ומבטי נדבק אל המדרגות שבחוץ. ריח של מרק חורפי חלף בחלל הבית, צלל אל הפינות האפלות, אבל אני לא הרגשתי בו. כל עולמי התרכז ברגע הזה, ברגע שבו ראיתי אותה, את בתי, יורדת את המדרגות, צעד אחר צעד, אל הדרך שבסופה ימתין לה עולם חדש. עולם שלא הכרתי, שלא היה לי בו חלק.
היא כבר לא הייתה אותה ילדה קטנה, זו שהייתה נמסה בחיקי, חבויה בזרועותיי כאילו העולם לא יכול לפגוע בה. זכרתי את פניה הילדותיות, עיניים גדולות ושאלות אינסופיות, זכרתי איך שיחקה במילים, בצלילים, בתמימות של ילדה שמגלה עולם. ואת אותן רגשות שהיו אצלה כל כך תמים ופשוטים. הוי עד כמה מהר הימים והשנים חומקים, כמה מהר היא הפכה להיות אישה.
בת עשרים, בגד של שבת, איפור קל, רגליה פוסעות צעד אחר צעד יחד עם אבא שלה לעבר הרכב שישא אותם לעולם אחר. הלב שלי כמעט נשבר לרסיסים, אבל הדמעות, הן לא פרצו. לא עכשיו.
דבר אחד לא ישתנה, זה אני. אני תמיד הייתי ואשאר "אמא". אבל מה אני יודעת עליה, על העולם שלה, על השאיפות שלה? היא הולכת אל מקום שבו אין לי גישה, אל מקום שאני לא אוכל להחזיר אותה ממנו, לא תוכל להיות שוב הילדה שבחיקי.
זיכרון אחר, רחוק יותר, פרץ אלי מבעד למחשבותי, היא היתה קטנה כל כך אז, טהורה, תמימה, עם עיניים כמו שני כוכבים מבעד לחשכה, חיפשה תמיד את התשובות, השאלות לא נגמרו אצלה. זכרתי איך ישבה על ברכיי, נתתי לה להניח את הראש על כתפי, איך הייתי פורשת את העולם לפניה כמו ספר שלא נכתב, מלא בהבטחות של יומיום שמעולם לא נגמרו. והנה, היא כבר לא מתרוצצת כבר לא מתגלגלת מצחוק, תמו המשחקים ואין עוד שאלות תמימות.
היום היא פוסעת לבדה, כל צעד שלה כאילו נושא עליה את כל העולמות שלה, את כל הכאבים, את כל השאיפות שהחיים נתנו לה. כל צעד שלה מלווה בהבנה, שהכובד הזה של החיים, כבר לא נוגע לי.
היא לבושה באור, כמו שמש שוקעת באופק, מתמזגת עם האור שבעולם שהיא הולכת לבחור לעצמה, בחרה לעצמה. כל תנועה שלה נראית לי כמו סמל, אשה צעירה בפתח חייה, והיא כבר לא שלי.
לא העזתי לומר לה את כל זה. לא קראתי לה מהחלון, רק עמדתי שם, מביטה, מקשיבה. כל נים בגופי כואב ומתרגש, עם לב בוכה בשקט, דמעה לא זולגת. הזמן לא נעצר, הרגע הזה לא יוכל לחזור.
צעד אחרי צעד הולכת הילדה שלי, לנסוע עם אביה, אל הפגישה הראשונה שלה.
והפרידה הסופית שלי.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //