בס"ד
פרק 77-
אני דוממת. "הייתי חייבת לעשות את זה".
"למה?"
"בגלל..." אני מבינה שאין מה להסתיר מצביה, שאולי אף פעם לא נסתתרה לה ידיעה זו. "אבא שלי".
"אבא שלך", קולה מעמיק, רב משמעות.
"איזו עוד אופציה הייתה לי לקשר כלשהו בלי זה?" אני כמעט זועקת, שמחה שההמולה בלובי מחפה על תדרי שיחתנו.
"תסלחי לי על חוסר האינטליגנציה", היא לא לועגת, משתוממת באמת. יעידו הרוך והנועם שבהם היא מציגה את דבריה. "אבל אני באמת לא מבינה מה הקשר בין העבודה של אבא שלך לחברות שלך".
"גם אני לא מבינה", אני מתיזה. "לא מבינה למה זה מה שמעניין את כל מי שרק מתקרבת אליי. למה זו השאלה הראשונה ששואלים אותי לאחר ששומעים מה שם המשפחה שלי. למה? למה אף אחת אף פעם לא ראתה בי משהו מספיק שווה בשביל להיות חברה שלי? למה אף אחת לא רואה בי שום דבר ששווה הסתכלות שנייה מעבר לאבא שלי?" אני מרגישה שכל שאלותיי פורצות ממני, משפריצות לכל עבר, דומעות תסכול, דומעות כאב, ובדידות.
"אל תגידי ככה". היא מבקשת.
"לא להגיד מה?" הפה שלי יבש.
היא מעבירה את לשונה על שפתיה. "שאף אחד לא רואה בך כלום".
"אסור לשקר", אני אומרת, מגחכת מרות בתוכי למילותיי. אסור לשקר? אה?
"אני בטוחה שאם אקרא לכל האנשים שאוהבים אותך וקרובים אלייך באמת, אנעל אותם בחדר ואגיד שמותר להם לצאת רק לאחר שיסיימו להגיד עלייך את הדברים הטובים שבך – ייקח להם המון זמן לצאת. הם יוכלו לדבר עלייך שעה ולמצוא בך אינספור מעלות טובות, באמת".
"אל תתאמצי להגיד משפטים שאת לא מאמינה בהם", אני מבקשת, רצינית.
"זה בדיוק מה שמפריע לי, מה שעצוב לי..." על פניה נראה שצערה באמת כן. "עצם זה שאת לא מצליחה לראות בעצמך דברים טובים – זה יכול לשגע אותי".
"אני מתנצלת", גם אם אוכל את כל הפרלינים שצביה הביאה לי – המרירות שבפי לא תקהה. "אמרתי לך שאני בעיקר גורמת נזק".
"זה אומר עלייך משהו ולא רק על הסביבה", היא מתעלמת מאמירתי המלנכולית. "בסוף מה שאת משדרת זה מה שהסביבה מקבלת. את במשך שנים משדרת 'אני רק הבת של', אז... אז ככה מתייחסים אלייך".
אני לא מצליחה לענות מרוב שאני הלומה מדבריה. היא מנצלת את זה, ממשיכה: "אני חושבת שהתפיסה הזאת התקבעה אצלך בעקבות כמה מקרים ספציפיים שהשתרשו לך בתודעה".
"ההתנשאות שלך מרגיזה!" אני לא מצליחה לעצור בעצמי. "ובאמת, די עם השיחת מוסר הזאת", כחכוך צרוד בוקע מגרוני. "אני רוצה שתבואי לסמינר", אני מטיחה, נרגזת. "תעשי היכרות עם הבנות שאותן את מכנה 'הסביבה' ונראה עד כמה אני אשמה כמו שאת אומרת".
"אויש, תהילה, לא הבנת אותי נכון. הגיוני שיש סביבך גם בנות שמתנהגות כלפייך בצורה לא הוגנת וסטיגמתית, אבל לא עליהן אני מדברת. אני מדברת עלייך".
"זה מדהים איך אני גם הקורבן וגם המזבח!" אני משלבת את ידיי, חושקת שיניים.
"תסתכלי מה הבאתי לך", צביה אומרת פתאום, מוציאה מתיק צד גדול כינור, פלאפון, ותיק צד קטן, מוכר.
"בבקשה צביה, עד שהגענו לעניין, אל תסיטי את הנושא", אני אומרת אולם בתוך תוכי מעריכה אותה על שלמרות תוכן דבריי היא בכלל מנסה לשנות את כיוון השיחה, להוביל אותה למקום שמח יותר, רגוע. היא בקלות יכלה לכעוס עליי בחזרה.
"יודעת מה? בסדר", היא שולחת לי מבט של 'את ביקשת'. "אני מאמינה ש'לבנים של' יש כל מיני התמודדויות בחברה בגלל המקצוע, לא אמרתי שלא. רק אומרת שזה לא רלוונטי לגבייך ספציפית. התמודדויות מסוג כזה יכולה להיות גם לבן של ראש הממשלה, ראש העיר, איש ציבור, או אפילו סתם איזה שדרן רדיו. זה לא העניין. העניין הוא את, ההסתכלות שלך על עצמך, שבסוף, כן, משפיעה על אחרים. תסתכלי על אחים שלך. האם למישהו יש בעיות חברתיות באופן תדיר שקשורות רק לעבודה של אבא שלך?"
"קל לך לדבר", אני מרגישה שמשהו בתוכי מתחמם. מתרתח על צביה ועל השיפוטיות שלה. "אמרתי לך פעם שאת מזכירה לי את אחותי הדסה? עם הכריזמה שלך, והקסם הזה... כולן רודפות אחרייך בשנייה. הרגשת פעם מה זה לבוא יום אחר יום לבית ספר ואף אחת לא מחליפה איתך מילה ומתעניינת? וכשכן פונים אלייך זה קשור רק לשיר החדש שאבא שלך הוציא?" אני שואלת רטורית ומייד עונה בכעס: "לא! אף פעם לא הייתה לי חברה אמיתית, צביה, אף פעם. אני בטוחה שלך יש חברות מכאן ועד סוף העולם, אז בבקשה, די".
"ומה איתי?" ניצוץ שקוף, דקיק, מופיע בעיניה. "אני לא חברה שלך?"
"את כן", בהלה אוחזת בי פתאום. "כלומר... זו לא חוכמה, אם את לא משקרת ובאמת לא שיתפת פעולה עם ההורים שלי אז את לא ידעת עליי שום דבר. סתם ראית בת נחמדה, איזו תהילה לוי סתמית ונהיית חברה שלה". צביה שותקת, ואני, שמחה שדבריי מצליחים להלום בה, להוכיח, ממשיכה: "את מבינה מה קרה כאן? רק כששיקרתי, הסתרתי את שם המשפחה שלי, רק אז נהייתה לי פעם ראשונה חברה". אני משעינה את ראשי לאחור, עוצמת עיניים. "שאגב, גם היא ברגע שהיא מגלה עליי את האמת – מתחילה לכעוס ולרצות לברוח".
"את טועה", היא ממלמלת, שקטה.
"כן? תסבירי לי, ואנא ממך אל תבטלי עכשיו את כל הרגשות שלי בתואנה שהשדר שלי לסביבה היה שלילי", אני מתיזה, לעג נוטף ממילותיי.
"אני לא מבטלת את הרגשות שלך", היא נראית לי עייפה לפתע. "רק מנסה להסביר לך שאת טועה".
"במה?" אני לא מאמינה שביכולתה להפריך את הטענות שלי.
"בכך שטענת שאני חברה שלך כי אני לא יודעת מי את", היא נושמת עמוק. "ובזה שאני לא יודעת איך זה להיות 'בת של'", חיוך קטנטן מופיע לפתע על שפתיה.
"צביה, עם כל היצירתיות שלך, ואני באמת מעריכה אותך, את לא באמת יכולה לדמיין איך זה להיות 'בת של'. מי שלא כזה – הוא פשוט לא כזה", אני נסערת.
"נעים מאוד תהילה ימיני", היא מושיטה לי את ידה ללחיצה, סבר פניה הופך קר כקרח, אטום כמעט. "קוראים לי צביה אוריין", היא משתהה מעט ומשרואה שאינני אומרת דבר היא ממשיכה: "ואם לומר את אשר לא הבנת עד כה, באופן שלא היה נהיר לי בכלל: צביה אוריין, הבת של יצחק אוריין. המפיק של רבים וטובים מתעשיית המוזיקה החרדית, אה, וכמובן", היא עושה את עצמה נזכרת, "בין השאר: גם של אבא שלך".
אני בוהה בצביה לשנייה ולאחר מכן רוכנת לעבר הקביים, אוחזת אותם בידי ברזל ומתרוממת, שועטת במהירות לא סבירה.
עיניי המטושטשות מסמנות יעד: יציאה מבית החולים.
"תהילה!" אני עוד מספיקה לשמוע את הדי צעקתה של צביה מתפזרים בלובי, קוראים לשוב. אני אוטמת אוזניים ולב, ממשיכה לדהור לעבר היציאה מבית החולים.
"תהילה!" היא מספיקה לרוץ אחריי, לעמוד מלפניי, לחסום.
"צביה". אני מתנשפת, הלומה מהמאמץ שלקחה ממני הריצה הקצרה. "די".
"לא די ולא נעליים", היא חורצת, "את לא בורחת לשום מקום, אנחנו נשב ונדבר כמו גדולות".
"אין לי כח", אני מתנערת, מנסה להשתחרר מידה שלופתת אותי.
"ברור שאין לך כוח!" היא נזעקת, "את אחרי תאונה, עדיין פצועה!"
"זה לא קשור!" אני מתנגדת. רוצה לברוח ורוצה שלא תעזוב אותי לעולם באותה נשימה. "תעזבי אותי".
"תסתכלי איך את מתנשפת", היא עומדת מולי, אוחזת בידה את כתפי, עיניה נעוצות בעיניי שלי. "אני מבינה שאולי הסערתי אותך, ואני מתנצלת שעשיתי את זה בצורה כזו, זה כנראה לא היה במקום, אבל בבקשה, מה יעזור לך עכשיו לברוח?"
"אוף", אני אומרת בלי שום קשר, מושכת באפי ומנסה למחות את עיניי שמתחילות לדמוע משום מקום. צביה משפילה את מבטה.
וכך אנחנו עומדות, שתי נערות באמצעו של לובי הומה, שותקות.
דווקא כי יש לנו כל כך הרבה מה להגיד.
...