שיתוף - לביקורת אני הגבר

  • הוסף לסימניות
  • #1
כל כך אהבתי את השיר של @ע. אפרוח - אני האישה שהרגשתי דחף לכתוב שיר-כנגדו, אמנם לא ברמה שלה, אבל הייתי חייב

***

אני הגבר היושב ליד הגה האוטובוס
העיר מדמה שאני חולף על פניה
ובאמת היא זו שחולפת על פניי

המושב שלי חם גם בבוקר מוקדם
והידיים שלי כבדות יותר
משההגה יכול לשאת

אני הגבר שסופר את התחנות
שכולן שלי
חיים של אחרים
שנדחסים בלי רשות
אל העולם שלי פנימה

מישהו צועק מאחורה
"נהג תפתח"
"נהג תעצור"
"נהג נהג נהג"
אף אחד לא טורח לשאול
אולי גם לי קשה

אני הגבר שחייב להיות עירני
גם אחרי לילה עם תינוק חולה
שמכריחים אותי להיות נחמד
גם כשאני רותח מבפנים

תיקופים מצפצפים בלי הפסק
אנשים טורפים את פרטיותי
אני חייב לענות, להסביר
לעצור, לנסוע, לסיים מסלול
ומיד להתחיל עוד אחד.

אני הגבר מול ההמון בתחנה
שפותח את הדלת לאט לאט
בתקווה שאף אחד לא יבחין
כמה חזק הוא רוצה
שאף אחד לא יעלה
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
שיתוף מעניין לכשעצמו,
אבל עורר בי התנגדות.
זאת נשמעת התעללות, בעוד שסך הכל מדובר בעבודה, נכון קללה נכון חובה,
אבל עבודה שנבחרה ומתוגמלת היטב.
הרבה כבוד לנהג, והבנה,
אבל התיאור קצת לא הוגן.
וסליחה על ההערה הכפולה, אבל גם הכותרת צרמה לי בהתייחס לשיתוף השני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
@אבינועם גולדברג שיתוף מקסים!

זאת נשמעת התעללות, בעוד שסך הכל מדובר בעבודה, נכון קללה נכון חובה,
אבל עבודה שנבחרה ומתוגמלת היטב.
תרשי לי לחלוק עלייך?
ההגדרה "התעללות" בעיניי קצת מרחיקה לכת. אני ראיתי בשיר הזה הצגת הזווית האנושית, המבקשת חמלה, של הנהג - אל מול העובדה שהנוסעים רואים בו לעיתים לא רחוקות 'אובייקט' שעובד עבורם, בלי לשים את ליבם לעובדה שהוא בן אנוש עם רגשות וקשיים.
כל עבודה לרוב נבחרה, ולעיתים גם מתוגמלת היטב. זה לא אומר שאין בה קושי, טרחה ועייפות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מתכוונת, כן. אולי זאת רגישות שלי.
השיתופים שלכם מאוד יפים ורגישים בדר"כ, כנראה חוסר שימת לב חד פעמית.
אבל אולי יש מקום לשקול את זה.
כשראיתי את השיתוף של אפרוח, מיד עלה לי הפסוק של חנה, "אני האשה הנצבת עמך", וכשרציתי להנגיד עלה בי הפסוק "אני הגבר ראה עני".
בקטע כולו נכתב בספונטניות שלא כדרכי. ואכן לא שמתי לב שזה יוצא בלתי ראוי.
תודה שהערת.
ממש צודקת
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
כתיבה מיוחדת.
ביטויים אומנותיים.

ואם דעתי בנידון הנ"ל מעניינת אי מי, אציין שלדעתי הקטע אינו מתאר התעללות או משהו קרוב לזה.
רק עבודה קשה, תובענית ושוחקת בה עובדים אנשים שכמו כולם זקוקים למילה טובה ולהתעניינות כנה, כזו שהיא חלק אינטגרלי מסדר היום בהרבה עבודות האחרות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ב"ה

אני חושבת שהיה אפשר להתבונן על הסיטואציה מהזוית ה'שקופה' של הנהג, כמו שהזכירו כאן.
והיה דווקא בימים האחרונים דיון סוער באא"ר, שבו סיפר מישהו סיטואציה שכאבה לי באופן אישי -
רב עם זקן ארוך ומכובד שעלה על האוטובוס בפורים עם כל משפחתו ומשלוחי המנות, נכנס עם אפס יחס לנהג היהודי. הנהג לא ויתר וצעק לו אחרי שהתקדם - "גם אצלי פורים היום!".
השומר בביתן בכניסה לבית הספר, המנקה של הבניין, הנהג של האוטובוס - אנשים טובים שנותנים לנו שירות ויותר מידי פעמים הם שקופים לגמרי.
אם הכאב הזה היה נוכח בשיר,
יותר מאשר התיקופים המצפצפים או התינוק החולה בבית(שאלו סיטואציות שנשמעות יותר 'מתלוננות' או כאלו שכולם מתמודדים איתם)
זה היה נוגע ללב יותר, ומעביר יותר מסר שאפשר לקחת הביתה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ב"ה

אני חושבת שהיה אפשר להתבונן על הסיטואציה מהזוית ה'שקופה' של הנהג, כמו שהזכירו כאן.
והיה דווקא בימים האחרונים דיון סוער באא"ר, שבו סיפר מישהו סיטואציה שכאבה לי באופן אישי -
רב עם זקן ארוך ומכובד שעלה על האוטובוס בפורים עם כל משפחתו ומשלוחי המנות, נכנס עם אפס יחס לנהג היהודי. הנהג לא ויתר וצעק לו אחרי שהתקדם - "גם אצלי פורים היום!".
השומר בביתן בכניסה לבית הספר, המנקה של הבניין, הנהג של האוטובוס - אנשים טובים שנותנים לנו שירות ויותר מידי פעמים הם שקופים לגמרי.
אם הכאב הזה היה נוכח בשיר,
יותר מאשר התיקופים המצפצפים או התינוק החולה בבית(שאלו סיטואציות שנשמעות יותר 'מתלוננות' או כאלו שכולם מתמודדים איתם)
זה היה נוגע ללב יותר, ומעביר יותר מסר שאפשר לקחת הביתה.
תודה על ההערה החכמה והעמוקה.
אבל חשוב לי להבהיר שהכוונה שלי בשיר לא הייתה להעביר איזה מסר חברתי תכליתי. אינני מנסה לחנך את הציבור לתת צומי לנותני השירות השונים ולשים לב ל"שקיפותם".
מעולם לא עסקתי בכתיבה פובליציסטית פרקטית שכזו.
מה שניסיתי לכתוב הוא תיאור לירי של חוויה אינדיבידואלית של אדם מסוים, שהוא במקרה נהג אוטובוס.
השיר נכתב כהדהוד לשיר של @ע. אפרוח שמצא מסילות עמוקות ללבי, ומתוך רצון להישאר בתוך עולם פנימי מצומצם ולא ייצוגי.
בניגוד למשוררת שהשיר שלה מבטא בדידות, התמקדתי בצד השני של הסקאלה, באדם שמחפש בדידות וסובל מחוסר מקום אישי בעולם.
הפרטים יומיומיים והתחושתיים, כמו צפצופים ועייפות מילד חולה שלא מניחים לו להתייחד איתה (עם העייפות), גם אם הם נשמעים מוכרים או קטנים, אינם תלונות רגילות הדורשות פתרון, אלא שרטוטה של נפש.
והיופי הפרדוקסלי הזה, שהפתרון של אדם אחד (הלואי שמישהי תשב לידי), הוא לפעמים הבעייה של אדם אחר (הלוואי שאף אחד לא יעלה).
אני מבין לגמרי את הדרך בה קראת את השיר, והיא מעניינת וחשובה, וההערות שלך נכונות. אבל אני למעשה ניסיתי לכתוב בכיוון אחר לגמרי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני הגבר שחייב להיות עירני
גם אחרי לילה עם תינוק חולה
שמכריחים אותי להיות נחמד
גם כשאני רותח מבפנים
ב"ה

אני חושבת שבלי הבית הזה, היה הרבה יותר מובן למה התכוונת.
בכל מקרה השיר ממש טוב!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

הכל התחיל בסופר השכונתי.

אני עשיתי את הקנייה השבועית הרגילה.

כמובן שהבטתי במדבקה שעל כל מוצר ששמתי בעגלה, אך בקופה התבררה לי העובדה הנוראה, שהספרות שחשבתי שהן הברקוד של המוצר הן בעצם המחיר מרקיע השחקים שלו.

לא הייתי מתעכב מדי על הנתון השולי הזה, לו חשבון הבנק שלי לא הראה לי באותו היום כמות ספרות מכובדת בתוספת קו שחור קטנטן לצידן השמאלי, מה שגרם גם לי לראות שחור בעיניי.

כאן גמלה בליבי ההחלטה. לא עוד! מסכן החשבון שלי, 'מצטמק ורע לו'!

אין מה לעשות, עבודה מהצד!

ועוד איזה מהצד.

הלכתי עד הקצה.

רק יום יומיים לפני זה מישהו דיבר בכולל על משכורותיהם הגבוהות של עובדי הזבל.

לי אין בעיה עם זבל. להיפך, מאז החתונה אני רק מוריד את הזבל.

לא, חלילה, שלא תבינו לא נכון, לא רק אני מוריד את הזבל. אני רק מוריד את הזבל. אז אם יש משהו שאני יודע, זה לטפל במוצר הזה.

הלכתי למשרד התעסוקה, הצעתי את עצמי לתפקיד בעיר הכי רחוקה ונידחת, ועוד לפני שהספקתי לעשות אפצ'י מריח הקלמנטינה החריף שמישהו נידב שם במשרד, נהייתי מפנה האשפה 6595823 בכבודו ובעצמי.

ובכל זאת החשש היה לא קטן, אם מישהו רואה אותי שם, חבל על ליבו שלא יעמוד בהלם. על כן לקחתי לי את אחת מפאות הפורים שבביתי, וחבשתי בכל פעם לפני שהתחלתי את העבודה המכבדת את בעליה ביישוב הנידח.

וכך בכל יום בשעה שלוש לפנות בוקר הייתי מתעורר, הולך לעבודה, חובש את הפאה, עובד, חוזר הביתה. ו... חיים כרגיל. אה, הכי חשוב, משכורת שמנה בסוף החודש. חלום!

הכל הלך על מי מנוחות.

יום אחד, אני באמצע עבודה קשה של חיפוש דבר מה יקר ערך שנייה לפני העמסה, כשלפתע אני רואה מול עיניי את אימת חיי.

צבי אריה.

שכני משועמם בשלהי שנות העשרים לחייו, שהפה שלו הצליח לעקוף בסיבוב את דונלד טראמפ בשנותיו היפות.

אם הוא רואה אותי, והוא יראה, אין סיכוי שאחד בשכונה לא ישמע מזה!

"וואי אני לא מאמין!!!!!!!!!!!!!" התפרץ צבי אריה למול פניי הארגמניות.

"מממהה?" התגמגמתי למולו.

"חח יואו, זה גדול!"

נשברתי. "אתה לא מתבייש? מה יש לך? כן, אני עובד בזבל! יש בעיה?"

"לא, חלילה, חח אתה לא מבין יש מישהו בשכונה שלי דומה לך בוללללללל רק בלי כל השערות!"

סלע ירד מליבי.

"אני חייב לצלם אותך, לא, זה גדול!!!" התעקש הנודניק הברברן.


הכל היה ממשיך להיות מושלם לו רק אחד מחדי העין בשכונתנו שחזה בתמונה לא היה מגלה שאחת מפאותיי הארוכות הייתה חייבת לבדוק את מזג האוויר מחוץ לפאה בדיוק ברגעי הצילום הנעלים.
אחד מימי חמישי החמים מאד בירושלים, תשפ"ה. השמש אינה מקפחת חלילה אף עובר אורח, ומעניקה מקרניה חום אינסופי. מי שיעז ללכת יחף על הארץ, כנראה שיצטער על כך מאד בניתור מיידי.

שירה, בחודש מתקדם, ממתינה עם בעלה חיים בתחנה מרכזית לקו 75 להר נוף. ידיו של חיים עמוסות שקיות, אך אינו מאפשר לשירה לעזור לו במשא. בעל לתפארת.
חמש דקות מצטרפות לעשר והנה סוף-כל-סוף הגיח הקו המיוחל מהפינה השמאלית שבקצה העליה. כל באי התחנה, בדגש על 'כל', התקדמו אל עבר הנקודה המדומיינת בה 'בטוח' יעצור האוטובוס. שירה וחיים הגדילו צעדים אף הם, משוועים למזגן האוטובוסי. אולי אפילו מושבים לפליטה יחכו מיותמים לכבודם. אם לא לשניהם - לפחות עבורה.

הנהג, ערבי מסתבר, קם על רגל שמאל או שנהנה מרדיפת ההמון או שניהם, עצר במרחק ניכר מהתחנה. כולם אצו רצו אל עבר דלתות האוטובוס הפעורות, מסתערים אל תוכו. שירה במצבה, התקשתה לרוץ אך הגבירה מהירות, כמוה חיים. המשקל שאחז בידיו מנע ממנו לרוץ ולתפוס מקום עבורם כפי שוודאי היה נוהג בסיטואציה אחרת.

שירה הצליחה לעקוף את חיים ונכנסה במהירות בין הדלתות. מאחוריה, בעלה חיים ועוד מספר אנשים שלא הספיקו להיכנס עדיין. הנהג הנמהר החליט שמספיק להיום, ולחץ על סגירת הדלתות. ברגע האחרון הצליח חיים להכניס יד עמוסה לעייפה אל תוך האוטובוס, אך שאר גופו נותר בחוץ. ידו השנייה מלאה אף היא, כך שאין ביכולתה לבוא לו לעזר.

"נהג!!!" שירה הזדעקה. "סגרת לו על היד! תפתח את הדלת!"

הנהג לא נראה נרגש מהמחזה. הוא ענה לה בזלזול, מבטא ערבי כבד מלווה כל מילה שלו. "אם אני אפתח את הדלת יכנסו כולם. אין מקום!"

ה'אין מקום' התגלה כמסדרון אוטובוס דליל. בחלק האחורי יותר של האוטובוס הצטבר מעגל גדול יותר של אנשים. לעמוד וודאי שהיה מקום, ואף נותרו מקומות ישיבה בודדים שלא אויישו.

"היד שלו, זה בעלי!" היא התחלחלה עמוקות. סביבה אנשים בהו במחזה ושתקו. מה קורה כאן? למה הם שותקים? שיצעקו על הנהג האכזר הזה!
הנהג הבין כנראה שלא מומלץ להתניע עם רבע בנאדם תלוי בין הדלתות ונאות לפתוח אותן.

בו ברגע קפץ חיים אל תוך האוטובוס, כשהוא כעוס ופגוע עד עמקי נשמתו. "אתה נורמלי? מי סוגר דלת שאנשים באמצע לעלות? זו סכנת נפשות! אתה מטורף!"

הנהג הערבי, למרבה האבסורד, כנראה ציפה ל'תודה רבה, לא היית חייב לפתוח. הייתי מסתדר באוויר'. הוא האדים מכעס, זועם על היהודי החוצפן שהעז לפנות אליו במילות גנאי שכאלה. סך הכל סגר עליו את הדלת. מה קרה...

"תרד מהאוטובוס!" הוא הורה, טון דיבורו צעקני. "אני לא נוסע כל עוד האיש הזה כאן". הוא הגביה קולו לדציבל הגבוה בסולם הקולות, כך שכל השוהים באוטובוס שמעו את הצהרתו.

חיים שלף את הטלפון והחל לצלם את הנעשה. הנהג קילל וגידף ללא הפסקה, ובין קללה לגידוף הזכיר לחיים שעליו לפנות את האוטובוס. שירה מצידה קפצה אגרופים במתח בלום. למה כולם לא מוחים בעד בעלה? זה לא יאומן.

הפלא ופלא. ההוא ממהר לעבודה, ההוא חייב להגיע לבית שלו, ולכל שאר ה'הואים' לא היה עצבים וכח להתעסק בזוטות שכאלה. אז מה הייתה תגובתם? הכי 'צפויה' שיש.

"אדוני, בבקשה. אתה מעכב אוטובוס שלם".
"היי גבר, אין צורך לעשות את מה שאתה עושה. שחרר אותנו ב'קשה. אני ממהר ורוצה שהוא פשוט יתחיל לסוע".
"אחי, מה אתה נכנס לזה? לא קרה כלום. בא שב כאן במקום שלי, אני אקום בשבילך והנהג ימשיך בנסיעה".

חיים שציפה לתגובות תומכות כפי שבהחלט היה אמור לקבל, נפגע מהנוסעים עוד יותר מהמעשה השפל של הנהג הערבי וסינן לאחד מהם בשקט. קולו אצור. "אני מאחל לך, שבמַקום שתצטרך עזרה של אח שלך - הוא יפנה לך גב גם כן".

הנוסע ניסה להצטדק בתירוץ שהזמן שלו קצוב אך מהר מאד השתתק, מבין מעט את חומרת הדבר. כמוהו החבר'ה במעגל הקטן סביבם ששמעו את המשפט, מפנימים את הדברים.

ואני עדה למתרחש. כותבת כדי שיתפרסם המסר.
שיתוף - לביקורת רד ג'לי
העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

פרולוג

לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה