בקשה הכבשה טובלה

  • הוסף לסימניות
  • #1
היה היתה כבשה אוגיאו אאוגה.
נקרא לה טובהלה.
טובלה היתה קצת בוגרת, אולי גם קצת שמנה אבל כשמה - טובה , ותמיד הקדימה מהה לכל המי ומו.
טובלה שמה לב כי בטנה מקרקרת זה ימים מספר, והחליטה לעשות מעשה ולנדוד קמעה ,למצוא מעט עשב טרי להחיות בו את נפשה הרעבה.
הלכה לה טובלה , מעט בכבדות עד אשר ראתה עדר קטן ונחמד הרועה לו בשדה מוריק ופורח.
בצעדים שמחים וקלילים התקרבה הגברת לקבוצה הלועסת.
מהההה מההה פעתה לעברן בשמחה.
הקבוצה הרימה ראש.
טובלה חייכה לעברן.
הקבוצה הורדה ראש.
טובלה הרגישה קצת לא בנח, מה קורה כאן?
אכלה והעשב קצת נתקע לה בגרון, למרות שהיתה ממש רעבה..
עברו חלפו הימים... הכבשות הצעירות רועות להן, מעבירות את הזמן בצוותא, ביחד, בכיף ובנעימים. מרחוק ניראו כגוש צמר לבן אחד ומאוחד... ולידן.. קצת במרחק, לועסת לה בדממה כבשה מבוגרת בשקט, היא כפופה, ופניה כבושות באדמה.
טובלה.
הכבשה השחורה.
מענין, חשבה לעצמה.
דווקא זכרה היא שתמיד היתה צחורה כשלג, כך גם ראתה בהשתקפות האגם הסמוך, די לאחרונה , לפני שהגיעה לגבעה.
אבל כנראה משהו בה השתנה. בעצם בטוח שמשהו השתנה.
אחרת איך ניתן להסביר את היחס הדוחה?
הרי כולן משתלבות נהדר , רק היא לא מצליחה להתחבר. להיות חלק מהעדר..למרות שניסתה והתאמצה..
בטוח שהבעיה בה .אין בכך ספק.
בעצם כנראה שתמיד היתה כזאת .. אחרת אי אפשר להסביר תופעה כזאת שבה מחרימים דווקא אותה.
‏אולי זה הגיל, אולי העגיל.. יש כאן סיבה קריטית.
‏הרי הכבשים כולן תמימות וטובות לב, חלילה לטעון שהבעיה בהן.. זהו עוול של ממש!
‏ממחשבה למעשה.
לקחה לה טובהלה את רגליה המזקינות והתרחקה לה , אל האופק הבלתי ידוע.
אין לי מה לחפש כאן, אמרה לעצמה טובלה בצער.
‏אין לי מה לחפש כאן! אמרה קצת יותר בקול והחישה את צעדיה.
‏אין לי מה לחפש כאן!!! צעקה מעומק נשמתה הדואבת ופתחה במנוסה, באמוק...
‏אין לי מה.. בוםםם!
‏טובלה נפלה. פצועה. מדממת.
‏שקט.. דממה.
‏טובלה מלקקת את פצעיה.
‏מעליה מרחף פתאום ינשוף, מאיפה הגיע?
‏ ראיתי הכל -הוא אומר - תקשיבי...הבעיה היא בך.
‏ למה ציפית בדיוק? ליחס שווה? לשיוויונות? ואולי לא היית מספיק נחמדה בעצמך. אל תאשימי אחרים.
‏תלמדי בעצמך ותפיקי לקחים.
‏את צריכה לטפל בעצמך ומהר!
‏אני אומר זאת רק לטובתך, שלא תיפגעי שוב!
‏אמר ועף לו משם.
וטובלה ממשיכה לדמם ולתהות.
ולחשוב לעצמה מה בעצם היה כאן...
‏ אולי היא צריכה לטפל בעצמה ואולי ממש לא..
‏אבל אם אם אפשר כרגע פשוט להניח לה עד שהפצעים קצת יתייבשו.
‏עד שהרגליים הפצועות מהמסע יתייצבו, הלב כואב יחלים, והמח הסוער יישקט קצת...
‏אם אפשר.. בבקשה.
‏ממני, טובלה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
מוקדש לכל אלו שחווים נידוי ובנוסף חווים האשמת הסביבה בגרימתם למצב. אל תקשיבו לזה! תרימו את הראש.

מוקדש לכל מי שבטוח שבהפנית הנפגע לעזרה מקצועית הוא עשה את הדבר הכי טוב שיש, אך על הדרך ובלי כוונה דורך בעצמו שוב על הנפגע. חכמים הזהרו בדבריכם.

מוקדש למי שיודע לתת מילה טובה , לב והבנה, ולהחזיר מעט ביטחון למי שאין לו ורוחו שפלה מאוד. שירבו כמותכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
צודקת בכל מילה!
אנשים אוהבים להסיר מעצמם אשמה ומצפון.... :(

אגב, כתיבה יפה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מה הבעיה בלהגיש עזרה חוץ מלגלות אמפתיה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מה הבעיה בלהגיש עזרה חוץ מלגלות אמפתיה?
כי מי אמר שהוא צריך "טיפול" כלשהו כעזרה ?
למה ישר לדחוף עזרה בלי קודם להקשיב ?

העזרה הכי טובה מבחינת הפגוע זה שיקשיבו למה שיש לו לספר, שיאמינו לו, ושיתנו לו חום ואהבה הבנה ותמיכה .
הוא סבל מספיק.
הצעת עזרה לא פסולה, אבל בשלב מאוחר יותר, לא כשדם ליבו עדיין שותת.
וגם אז, להציע בעדינות ובחכמה, לא בצורת האשמה.

למה הכוונה צורת האשמה? -
זה שאומרים לו / רומזים לו שהסיבה לפגיעה היא כנראה בגללו בלבד. והסביבה לא סביר כלל שאשמה.
ושהוא בעצם האשם (בגלל "מה שהוא מקרין" לסביבה / דפוס חוזר אצלו/ ציפיות מוגזמות ליחס שאינן לא ריאליות... וכד)
-- זה גורם אוטומטית לנפגע להרגיש עוד יותר קטן. ועלוב. ואולי להאמין בעצמו לדברים לא נכונים על עצמו.
וזה יכול גם חלילה להביא למצב חמור בו אדם שמתלונן על עוול, זוכה ליחס לא מאמין -
יכול להיות שאותו אחד לא ימהר לשתף את הסביבה אם יחווה שוב פגיעה.
הוא יעדיף לקבור אותה עמוק בלב, ולא להתמודד שוב עם חוסר אמון/ האשמה.

לסיכום (דעה אישית שלי כמובן)
כשאדם אומר שנפגע-
קודם להראות אמפטיה לכאב, כי זה בטוח קיים. זה "העזרה ראשונה"..
לא לבטל את טענותיו במחי יד, גם שנשמע משהו לא נפוץ. דברים קורים..
להראות תמיכה, לתת חיזוקים
שלב מאוחר יותר אפשר גם לנסות להציע עזרה (אם חושבים שיכול לעזור.. שוב, לא בטוח שבאמת צריך),
אבל בזמן הנכון ,בחכמה בעדינות ובזהירות .
לא ללחוץ באגרסיביות בשום פנים ואופן כי בכל מקרה כנראה זה לא יעזור אלא להפך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
כי מי אמר שהוא צריך "טיפול" כלשהו כעזרה ?
למה ישר לדחוף עזרה בלי קודם להקשיב ?
כמו שיש אדם שהולך לרופא ומראה לו רגל שותת דם
והרופא במקום לחבוש ישדר לו אמפתיה ויגיד שהוא מבין כמה זה כואב וכדו'

אמפטיה מיועדת למקום בו אין אפשרות לעזור. ואז הפתרון הוא להציע תמיכה רגשית
את הצגת בעיה
שמתיאור הבעיה היה ניתן להבין מה מקור הבעיה. ולשמחתנו (ולשמחתך) זו בעיה פתירה!!
מאוד ברור איך ניתן לגרום לך פחות לכאוב במקרים כאלו
אז למה לא לחבוש כשאפשר? לא חבל?
למה הכוונה צורת האשמה? -
זה שאומרים לו / רומזים לו שהסיבה לפגיעה היא כנראה בגללו בלבד. והסביבה לא סביר כלל שאשמה.
כשאומרים לך שהבעיה תלויה בך לא מתכוונים ח"ו להאשים. זה ברור כשמש שאין פה אשמה.
אשמתך שחווית טראומה? אשמתך שפגעו בך בעבר? וודאי וודאי שלא!!

מתכוונים להגיש שבידך לטפל ולפתור בע"ה את הבעיה
כמו שמישהו שמתלונן על כאב בפצע פתוח לא יקח כאשמה אם מציעים לו לחבוש

בהצלחה רבה
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מה הבעיה בלהגיש עזרה חוץ מלגלות אמפתיה?
אם הינשוף רוצה לעזור לכבשה שכרגע נפולה ומדממת- העזרה הנחוצה היא חבישה, כוס מים, חיבוק, או לפחות התענינות כנה: אוי, מסכנה.. כואב לך? אני יכול לעזור לך במשהו?

כמו שיש אדם שהולך לרופא ומראה לו רגל שותת דם
והרופא במקום לחבוש ישדר לו אמפתיה ויגיד שהוא מבין כמה זה כואב וכדו'
הינשוף הוא רופא?
ביקורת קטלנית היא חבישה, או אולי דרדור אבנים נוספות אחר הנופל(ת)?
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
קחי בחשבון שיש אנשים שלא כדאי לצפות מהם לאמפתיה וצריך לדעת למי לספר
כשאת מפרסמת נושאים ברשת חברתית (כן, מדברת על האשכול שנמחק) את חייבת לקחת בחשבון תגובות לא לעניין
וחבל על האנרגיות לבוא ולבקש מציבור שלם את התגובות המדויקות שאת רוצה לשמוע

תחפשי את האנשים שעושים לך טוב תבקשי מהם את האמפתיה הנצרכת
יש אנשים שלא יתנו לך את מה שאת צריכה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
לא יודעת למה, אבל אני ממש אוהבת את טובלה.

ולכותבת הפוסט,
את מדהימה ומנהיגה אמיתית (כמו כל אדם שקיבל אתגר משמים, עם פוטנציאל למנהיגות).
אז את יכולה להנהיג את עצמך וגם את הסביבה.
כמו מנהיגי ישראל שהיו לא כמו כולם.

תמשיכי להביא את מי שאת, כי את מדהימה.
אבל צריך לזכור שהשינוי יבוא אם תקבלי שאת מלכה וכן שאת נפלאה בלי קשר ליחס הסביבה.
צריך לזכור שגם אלה שנחשבות כמו כולם מתמודדות מול לחץ חברתי וכדאי להבין אותן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
קחי בחשבון שיש אנשים שלא כדאי לצפות מהם לאמפתיה וצריך לדעת למי לספר
כשאת מפרסמת נושאים ברשת חברתית (כן, מדברת על האשכול שנמחק) את חייבת לקחת בחשבון תגובות לא לעניין
וחבל על האנרגיות לבוא ולבקש מציבור שלם את התגובות המדויקות שאת רוצה לשמוע

תחפשי את האנשים שעושים לך טוב תבקשי מהם את האמפתיה הנצרכת
יש אנשים שלא יתנו לך את מה שאת צריכה.

כתבתי בעיקר כדי להעביר מסר לסביבה, דרך שיתוף אישי.
ואת צודקת, רשת חברתית מסוכנת למי שמצפה רק לאמפטיה.
איכשהו ניסיתי לענות לתגובות כאלו אבל אני באמת לא יכולה לחנך את כל העולם.
ויש גם מי שחושב אחרת ממני. וזכותו.



לא יודעת למה, אבל אני ממש אוהבת את טובלה.

ולכותבת הפוסט,
את מדהימה ומנהיגה אמיתית (כמו כל אדם שקיבל אתגר משמים, עם פוטנציאל למנהיגות).
אז את יכולה להנהיג את עצמך וגם את הסביבה.
כמו מנהיגי ישראל שהיו לא כמו כולם.

תמשיכי להביא את מי שאת, כי את מדהימה.
אבל צריך לזכור שהשינוי יבוא אם תקבלי שאת מלכה וכן שאת נפלאה בלי קשר ליחס הסביבה.
צריך לזכור שגם אלה שנחשבות כמו כולם מתמודדות מול לחץ חברתי וכדאי להבין אותן.
תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
היה היתה כבשה אוגיאו אאוגה.
נקרא לה טובהלה.
טובלה היתה קצת בוגרת, אולי גם קצת שמנה אבל כשמה - טובה , ותמיד הקדימה מהה לכל המי ומו.
טובלה שמה לב כי בטנה מקרקרת זה ימים מספר, והחליטה לעשות מעשה ולנדוד קמעה ,למצוא מעט עשב טרי להחיות בו את נפשה הרעבה.
הלכה לה טובלה , מעט בכבדות עד אשר ראתה עדר קטן ונחמד הרועה לו בשדה מוריק ופורח.
בצעדים שמחים וקלילים התקרבה הגברת לקבוצה הלועסת.
מהההה מההה פעתה לעברן בשמחה.
הקבוצה הרימה ראש.
טובלה חייכה לעברן.
הקבוצה הורדה ראש.
טובלה הרגישה קצת לא בנח, מה קורה כאן?
אכלה והעשב קצת נתקע לה בגרון, למרות שהיתה ממש רעבה..
עברו חלפו הימים... הכבשות הצעירות רועות להן, מעבירות את הזמן בצוותא, ביחד, בכיף ובנעימים. מרחוק ניראו כגוש צמר לבן אחד ומאוחד... ולידן.. קצת במרחק, לועסת לה בדממה כבשה מבוגרת בשקט, היא כפופה, ופניה כבושות באדמה.
טובלה.
הכבשה השחורה.
מענין, חשבה לעצמה.
דווקא זכרה היא שתמיד היתה צחורה כשלג, כך גם ראתה בהשתקפות האגם הסמוך, די לאחרונה , לפני שהגיעה לגבעה.
אבל כנראה משהו בה השתנה. בעצם בטוח שמשהו השתנה.
אחרת איך ניתן להסביר את היחס הדוחה?
הרי כולן משתלבות נהדר , רק היא לא מצליחה להתחבר. להיות חלק מהעדר..למרות שניסתה והתאמצה..
בטוח שהבעיה בה .אין בכך ספק.
בעצם כנראה שתמיד היתה כזאת .. אחרת אי אפשר להסביר תופעה כזאת שבה מחרימים דווקא אותה.
‏אולי זה הגיל, אולי העגיל.. יש כאן סיבה קריטית.
‏הרי הכבשים כולן תמימות וטובות לב, חלילה לטעון שהבעיה בהן.. זהו עוול של ממש!
‏ממחשבה למעשה.
לקחה לה טובהלה את רגליה המזקינות והתרחקה לה , אל האופק הבלתי ידוע.
אין לי מה לחפש כאן, אמרה לעצמה טובלה בצער.
‏אין לי מה לחפש כאן! אמרה קצת יותר בקול והחישה את צעדיה.
‏אין לי מה לחפש כאן!!! צעקה מעומק נשמתה הדואבת ופתחה במנוסה, באמוק...
‏אין לי מה.. בוםםם!
‏טובלה נפלה. פצועה. מדממת.
‏שקט.. דממה.
‏טובלה מלקקת את פצעיה.
‏מעליה מרחף פתאום ינשוף, מאיפה הגיע?
‏ ראיתי הכל -הוא אומר - תקשיבי...הבעיה היא בך.
‏ למה ציפית בדיוק? ליחס שווה? לשיוויונות? ואולי לא היית מספיק נחמדה בעצמך. אל תאשימי אחרים.
‏תלמדי בעצמך ותפיקי לקחים.
‏את צריכה לטפל בעצמך ומהר!
‏אני אומר זאת רק לטובתך, שלא תיפגעי שוב!
‏אמר ועף לו משם.
וטובלה ממשיכה לדמם ולתהות.
ולחשוב לעצמה מה בעצם היה כאן...
‏ אולי היא צריכה לטפל בעצמה ואולי ממש לא..
‏אבל אם אם אפשר כרגע פשוט להניח לה עד שהפצעים קצת יתייבשו.
‏עד שהרגליים הפצועות מהמסע יתייצבו, הלב כואב יחלים, והמח הסוער יישקט קצת...
‏אם אפשר.. בבקשה.
‏ממני, טובלה.
@קיש קוש היקרה, קראתי את המילים הכואבות והיפות שלך.
תרשי לי, ברשותך, להמשיך קצת את הסיפור של טובלה...

**
טובהלה שכבה שם.
הפצעים שרפו, הלב דפק.
היא ביקשה שקט, ביקשה שיניחו לה.
והשקט אכן הגיע.
אבל בשקט הזה, בין טיפה לטיפה, היא שמעה קול אחר.
לא את קולו המטיף של הינשוף,
אלא קול דק, פנימי.
"טובהלה," לחש הקול. "כמה זמן עוד תנוחי בתוך הכאב?"

היא הביטה בטל שעל הדשא.
היא ראתה את השתקפותה.
נכון, היו שם קוצים. היה שם בוץ.
אבל מתחת להכל – היא עדיין הייתה טובהלה.
היא הבינה שהטיפול הוא לא 'תיקון' של משהו מקולקל,
הטיפול הוא בסך הכל ניקוי.
להסיר את הקליפות שנדבקו בה בדרך.

היא נזכרה איך ניסתה פעם, בכל כוחה, להיות "נחמדה".
איך הקדימה מהה לכל מי ומו,
איך התבטלה,
איך התחננה במבטה.
היא חשבה שזה חסד, אבל פתאום הבינה את הסוד המר:
כשהיא הגיעה לעדר כבויה, חסרת ערך בעיני עצמה,
היא לא הביאה איתה חברה,
היא הביאה איתה משקולת.
הניסיון הנואש שלה לאהבה היה זעקה שקטה לעזרה,
והזעקה הזו – היא מכבידה.
היא מעייפת.
היא גורמת לאחרות להסיט מבט.

היא הבינה שכל עוד תראה בעצמה נטל – העולם יראה בה כזה.
חיוך שבא מתוך ביטול עצמי, הוא חיוך שקשה לחייך אליו חזרה.

טובלה נעמדה.
לאט.
בזהירות.
היא לא חזרה לעדר ההוא, זה שגרם לה להרגיש שקופה.
היא הלכה למקום אחר. מקום שיש בו מים חיים.
שם, בעזרת ידיים טובות ומלטפות, היא הסירה את הקוצים אחד אחד.
זה כאב, זה הציק, אבל פתאום – היא הרגישה קלה.

עברו חלפו הימים.
טובהלה כבר לא הולכת כפופה.
הצמר שלה בוהק, לא כי הוא חדש, אלא כי הוא נקי.
היא פוסעת בשדות, והאדמה תחתיה כבר לא כבדה.
היא לא מחפשת אישור בעיניים של אחרות.
היא לא שואלת "האם אני שייכת?".
היא פשוט... ישנה.

כשכבשה אחרת עוברת מולה, טובלה מחייכת ראשונה.
לא כדי שיאהבו אותה, אלא כי טוב לה בפנים.
היא כבר לא 'הכבשה השחורה'.
היא גם לא 'הכבשה הדחויה'.
היא טובהלה.
צחורה, זקופה, ואהובה.
בעיקר על ידי עצמה.

בהצלחה, טובהלה!



 
  • הוסף לסימניות
  • #13
@קיש קוש היקרה, קראתי את המילים הכואבות והיפות שלך.
תרשי לי, ברשותך, להמשיך קצת את הסיפור של טובלה...

**
טובהלה שכבה שם.
הפצעים שרפו, הלב דפק.
היא ביקשה שקט, ביקשה שיניחו לה.
והשקט אכן הגיע.
אבל בשקט הזה, בין טיפה לטיפה, היא שמעה קול אחר.
לא את קולו המטיף של הינשוף,
אלא קול דק, פנימי.
"טובהלה," לחש הקול. "כמה זמן עוד תנוחי בתוך הכאב?"

היא הביטה בטל שעל הדשא.
היא ראתה את השתקפותה.
נכון, היו שם קוצים. היה שם בוץ.
אבל מתחת להכל – היא עדיין הייתה טובהלה.
היא הבינה שהטיפול הוא לא 'תיקון' של משהו מקולקל,
הטיפול הוא בסך הכל ניקוי.
להסיר את הקליפות שנדבקו בה בדרך.

היא נזכרה איך ניסתה פעם, בכל כוחה, להיות "נחמדה".
איך הקדימה מהה לכל מי ומו,
איך התבטלה,
איך התחננה במבטה.
היא חשבה שזה חסד, אבל פתאום הבינה את הסוד המר:
כשהיא הגיעה לעדר כבויה, חסרת ערך בעיני עצמה,
היא לא הביאה איתה חברה,
היא הביאה איתה משקולת.
הניסיון הנואש שלה לאהבה היה זעקה שקטה לעזרה,
והזעקה הזו – היא מכבידה.
היא מעייפת.
היא גורמת לאחרות להסיט מבט.

היא הבינה שכל עוד תראה בעצמה נטל – העולם יראה בה כזה.
חיוך שבא מתוך ביטול עצמי, הוא חיוך שקשה לחייך אליו חזרה.

טובלה נעמדה.
לאט.
בזהירות.
היא לא חזרה לעדר ההוא, זה שגרם לה להרגיש שקופה.
היא הלכה למקום אחר. מקום שיש בו מים חיים.
שם, בעזרת ידיים טובות ומלטפות, היא הסירה את הקוצים אחד אחד.
זה כאב, זה הציק, אבל פתאום – היא הרגישה קלה.

עברו חלפו הימים.
טובהלה כבר לא הולכת כפופה.
הצמר שלה בוהק, לא כי הוא חדש, אלא כי הוא נקי.
היא פוסעת בשדות, והאדמה תחתיה כבר לא כבדה.
היא לא מחפשת אישור בעיניים של אחרות.
היא לא שואלת "האם אני שייכת?".
היא פשוט... ישנה.

כשכבשה אחרת עוברת מולה, טובלה מחייכת ראשונה.
לא כדי שיאהבו אותה, אלא כי טוב לה בפנים.
היא כבר לא 'הכבשה השחורה'.
היא גם לא 'הכבשה הדחויה'.
היא טובהלה.
צחורה, זקופה, ואהובה.
בעיקר על ידי עצמה.

בהצלחה, טובהלה!



תודה, לא התחברתי.
כל כך הרבה סטיגמות שליליות על טובלה מבלי להכיר אותה...
אין לי מאיפה להתחיל אפילו.
נסכים שלא נסכים, בסדר?
(אגב, אחלה כתיבה)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #14

@המיינסטרימית

במחשבה שניה כן בא לי להגיב קצת יותר לתגובה שלך
פשוט התגובה הזאת היא דוגמא מצוינת לגילגול האשמה כלפי הנפגע.
הנה כמה ציטוטים שכל כולם האשמות חסרות בסיס (גם על סמך הסיפור)-

היא נזכרה איך ניסתה פעם, בכל כוחה, להיות "נחמדה". מה רע בלהיות נחמדה? המרכאות כאן מזלזלות ומבטלות.
איך הקדימה מהה לכל מי ומו, - מה רע בלהקדים שלום? אפילו יש המלצה אצלינו "והוי מקדים שלום.."
איך התבטלה, - איפה כתוב שהתבטלה?
איך התחננה במבטה. כנ"ל. אהה הכוונה לזה שלא הביטו לעברה ? מענין מי הוא הבעיתי פה..
היא חשבה שזה חסד, אבל פתאום הבינה את הסוד המר: מה קשור חסד..
כשהיא הגיעה לעדר כבויה, חסרת ערך בעיני עצמה, - הפוך היא לא הגיעה כבויה ."בצעדים שמחים וקלילים התקרבה "..כיבו אותה!!
היא לא הביאה איתה חברה, - היא לא אמורה להביא איתה חברה. היא הביאה את עצמה ותו לא.
היא הביאה איתה משקולת. - ההאשמה הזאת היא המשקולת האמיתית. הפיכת היוצרות.
הניסיון הנואש שלה לאהבה היה זעקה שקטה לעזרה, תיקון : הניסיון הנואש ליחס אנושי מינימלי.
והזעקה הזו – היא מכבידה. אכן . מאוד מכביד על החברה להתיחס במינימום אנושיות..
היא מעייפת. אני מרחמת על החברה, שוב הפיכת היוצרות, הן המסכנות כאן, נכון?
היא גורמת לאחרות להסיט מבט. אווז הנה הסיבה להתעלמות. בינגו!!

היא הבינה שכל עוד תראה בעצמה נטל – העולם יראה בה כזה. אם זה לא היה ברור, היא לא רואה בעצמה נטל. היא רק ניסתה להבין למה זכתה ליחס הזה. אבל עכשיו בזכות ההסבר שלך - הכל ברור ומובן, היא הגיעה כנטל ולכן מתיחסים אליה כך! מי החליט כך? את בלבד.
עד כאן
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ילדים חמודים, בבקשה אל תחזרו על הטעות שדודה קיש קוש עשתה.
אל תפרסמו ברשת סיפורים אישיים כואבים. פשוט אל.
כי יש מצב שתקבלו אגרופים בבטן מאנשים טובים שירצו לעזור.
רשת זה דבר מסוכן. גם אתר חרדי "משלנו" כמו פרוג.
אז פליז תהיו קצת יותר חכמים.
חבל על הצער המיותר שיהיה, זה לא שווה את הרצון לעזור.
יאללה ביי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
היה היתה כבשה אוגיאו אאוגה.
נקרא לה טובהלה.
טובלה היתה קצת בוגרת, אולי גם קצת שמנה אבל כשמה - טובה , ותמיד הקדימה מהה לכל המי ומו.
טובלה שמה לב כי בטנה מקרקרת זה ימים מספר, והחליטה לעשות מעשה ולנדוד קמעה ,למצוא מעט עשב טרי להחיות בו את נפשה הרעבה.
הלכה לה טובלה , מעט בכבדות עד אשר ראתה עדר קטן ונחמד הרועה לו בשדה מוריק ופורח.
בצעדים שמחים וקלילים התקרבה הגברת לקבוצה הלועסת.
מהההה מההה פעתה לעברן בשמחה.
הקבוצה הרימה ראש.
טובלה חייכה לעברן.
הקבוצה הורדה ראש.
טובלה הרגישה קצת לא בנח, מה קורה כאן?
אכלה והעשב קצת נתקע לה בגרון, למרות שהיתה ממש רעבה..
עברו חלפו הימים... הכבשות הצעירות רועות להן, מעבירות את הזמן בצוותא, ביחד, בכיף ובנעימים. מרחוק ניראו כגוש צמר לבן אחד ומאוחד... ולידן.. קצת במרחק, לועסת לה בדממה כבשה מבוגרת בשקט, היא כפופה, ופניה כבושות באדמה.
טובלה.
הכבשה השחורה.
מענין, חשבה לעצמה.
דווקא זכרה היא שתמיד היתה צחורה כשלג, כך גם ראתה בהשתקפות האגם הסמוך, די לאחרונה , לפני שהגיעה לגבעה.
אבל כנראה משהו בה השתנה. בעצם בטוח שמשהו השתנה.
אחרת איך ניתן להסביר את היחס הדוחה?
הרי כולן משתלבות נהדר , רק היא לא מצליחה להתחבר. להיות חלק מהעדר..למרות שניסתה והתאמצה..
בטוח שהבעיה בה .אין בכך ספק.
בעצם כנראה שתמיד היתה כזאת .. אחרת אי אפשר להסביר תופעה כזאת שבה מחרימים דווקא אותה.
‏אולי זה הגיל, אולי העגיל.. יש כאן סיבה קריטית.
‏הרי הכבשים כולן תמימות וטובות לב, חלילה לטעון שהבעיה בהן.. זהו עוול של ממש!
‏ממחשבה למעשה.
לקחה לה טובהלה את רגליה המזקינות והתרחקה לה , אל האופק הבלתי ידוע.
אין לי מה לחפש כאן, אמרה לעצמה טובלה בצער.
‏אין לי מה לחפש כאן! אמרה קצת יותר בקול והחישה את צעדיה.
‏אין לי מה לחפש כאן!!! צעקה מעומק נשמתה הדואבת ופתחה במנוסה, באמוק...
‏אין לי מה.. בוםםם!
‏טובלה נפלה. פצועה. מדממת.
‏שקט.. דממה.
‏טובלה מלקקת את פצעיה.
‏מעליה מרחף פתאום ינשוף, מאיפה הגיע?
‏ ראיתי הכל -הוא אומר - תקשיבי...הבעיה היא בך.
‏ למה ציפית בדיוק? ליחס שווה? לשיוויונות? ואולי לא היית מספיק נחמדה בעצמך. אל תאשימי אחרים.
‏תלמדי בעצמך ותפיקי לקחים.
‏את צריכה לטפל בעצמך ומהר!
‏אני אומר זאת רק לטובתך, שלא תיפגעי שוב!
‏אמר ועף לו משם.
וטובלה ממשיכה לדמם ולתהות.
ולחשוב לעצמה מה בעצם היה כאן...
‏ אולי היא צריכה לטפל בעצמה ואולי ממש לא..
‏אבל אם אם אפשר כרגע פשוט להניח לה עד שהפצעים קצת יתייבשו.
‏עד שהרגליים הפצועות מהמסע יתייצבו, הלב כואב יחלים, והמח הסוער יישקט קצת...
‏אם אפשר.. בבקשה.
‏ממני, טובלה.
@קיש קוש הכתיבה מדהימה, אבל יותר ממנה - את.
יש המון חוכמה ואמת בדברים שלך. הבאת אותם בצורה כל כך יפה, ויחד עם זה - נוקבת.

ילדים חמודים, בבקשה אל תחזרו על הטעות שדודה קיש קוש עשתה.
אל תפרסמו ברשת סיפורים אישיים כואבים. פשוט אל.
הכאב שלך לגמרי מובן, אבל אם כבר הדברים נכתבו (אני מדברת גם על הפוסט הזה, וגם על הקודם) - בוודאות הם עוררו הרהור, מחשבה, או שינוי תפיסה אצל מישהו או מישהם. והיה זה שכרך.
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
@קיש קוש אני מוצאת את עצמי מגיבה פעם נוספת, כי מדובר בנושא שמאוד נוגע לי ללב.

אפשר לומר שאני גם דחויה וגם גדלתי בשיח של דחיה, העולם שלנו דוחה כל הזמן, וזה לא נעים.
האמת שאני דחיתי את עצמי מהעולם. כנראה עם סיבה.
ואפשר גם לומר שכולם כל כך פוחדים מדחיה, ויחד עם זה דוחים את עצמם ואת הזולת.

דחיה, יותר משהיא חיצונית ואובייקטיבית, היא פנימית.
האדם מחליט אם להיות דחוי!
בדיוק שמעתי היום את הרב אליהו שירי שהסביר:
שמעלינו יש אנטנה כביכול, שמשדרת לעולם איך להתייחס אלינו. ומי מפעיל את האנטנה? האדם עצמו.
במחשבות שלו הוא מחליט לשדר לעולם איך להתייחס אליו. וצריך לשנות חשיבה ואפילו תודעה.
הרב שירי סיפר שהוא היה דחוי בילדותו וכשהצליח להבין שהתודעה שלו מחליטה,
השתנה וכיום הוא כידוע מרצה בתחום.

באופן אישי, המלחמה שלי בדחיה היא ההבנה המשמחת והמצערת גם יחד, שכולם בני אדם, כמוני.
אני עדיין סוג של דחויה אבל זה תהליך, וגם אני לא בטוחה שכל כך חיובי להיות חלק מהכלל לגמרי, דחיה כתוצאה מהיותי שונה, היא דבר מתוק כשלומדים שיש בה יתרונות.

בכל זאת, תחושת הדחיה הלא נעימה לא משקרת: כי דחיה היא ריקנית ושלילית, אנשים שדוחים לא מבינים מה הדחיה גורמת.
מצד שני, היא חלק מהעולם שלנו. אי אפשר לחנך אנשים להתחיל להעריך אותנו.
השינוי יבוא ממני, ממך, מכל מי שחש דחיה ומפסיק לדחות את עצמו ואת הזולת, אלא מחפש אחדות.
השינוי יבוא כשכל אדם יתחיל לחפש את הטוב אצל הזולת, גם אם הוא אדם שונה, יסתכל על המעלות שלו ולא על החסרונות, וידון כל אדם לכף זכות.

אני חושבת שכדאי והכי כיף לקחת אחריות מלאה, במקום לומר: דחו אותי. לומר: אני אחראית על הכל.
כשאדם לוקח אחריות הוא מחפש מה ניתן לשנות ולשפר. ומחזיר לעצמו את השליטה. כי באמת כל אדם שקוע בעולמו ומה שחשוב שנפסיק לחשוב שיש אצל אדם כלשהו דבר-מה בעל ערך עבורנו. הכל אצל ה' ורק הוא יכול.

והצעה שלי: תכתבי ספר! (או אומנות/יצירה/עשיה)
את כותבת מעולה, תכתבי ספר או אפילו ספרון, מה שמתאים לך, זו תחושה נהדרת, בעיקר אם המטרה היא לשנות את העולם לטובה.

ויתכן שאנשים גם ידחו את הספר... אבל חלק יתחברו! חוץ מזה שאם כותבים ספר ומצליחים לדייק את המטרה - לעשות טוב- כבר לא אכפת מאף אחד, אלא העשיה ממלאת את הלב בשליחות שלך, להפיץ אור.

אני מציעה לכולם לומר לעצמכם כל יום מילים טובות כל הזמן.
זה עובד ככה: למה אנחנו רוצים מחמאות? כי המחמאות עוברות דרכנו, אנחנו נותנים אישור לעצמנו ואנחנו שמחים.
זאת אומרת - אנחנו מאשרים את עצמנו באמצעות מחמאות שקיבלנו. אז אולי במקום לחכות שיתנו לנו מחמאות וניתן אותן לעצמנו? כך נהיה מלאים במחמאות של עצמנו, ואם נקבל מחמאה זה יהיה נחמד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
@להאמין ביכולות שלי
רציתי להעלם מהאשכול הזה ולתת לאשכול הזה להעלם בעצמו.. לכן לא הגבתי לך מיד..
אבל דגדג לי שלא עניתי לך.. אז חזרתי לפה לרגע להגיד לך תודה רבה על התגובה העמוקה שלך,
שבאה ממקום טוב ותומך שמאפשר להתבונן פנימה.
קשה לי להסכים לגמרי עם כל מה שכתבת (דחיה עצמית) אבל יש בדברים הרבה עומק שמעורר חשיבה.
ותודה על מילותיך הטובות.

קראתי גם דברים אחרים שכתבת בקהילת הכתיבה, אין לי הרשאות אז לא יכולתי להגיב שם..
יש לך יחודיות, אמת וכנות עצמית, שאת לא פוחדת לבטא. ורצון להשפיע טוב.

מאחלת לך המון בהצלחה והגשמה עצמית, ושתוסיפי הרבה אור בעולם.
ותמשיכי לכתוב!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #20
ילדים חמודים, בבקשה אל תחזרו על הטעות שדודה קיש קוש עשתה.
אל תפרסמו ברשת סיפורים אישיים כואבים. פשוט אל.
כי יש מצב שתקבלו אגרופים בבטן מאנשים טובים שירצו לעזור.
רשת זה דבר מסוכן. גם אתר חרדי "משלנו" כמו פרוג.
אז פליז תהיו קצת יותר חכמים.
חבל על הצער המיותר שיהיה, זה לא שווה את הרצון לעזור.
יאללה ביי.
@קיש קוש סליחה אם אני גורמת לאשכול להמשיך להיות פעיל

אבל מסכימה איתך לגמרי שהיו פה תגובות ממש מרגיזות אולי אפילו פוגעניות באיזשהו מקום .
אני גם לא מכירה אותך
אבל רק שתדעי שאנשים מפרשנים אנשים אחרים לפי האופי של עצמם
ולכן כל מה שכתבו לך פה, הם מדברים בכלל על עצמם ולא עליך

בהצלחה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה