הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #321
קטע נוסף מתחרות.
בינה או אני?
הגשם הציריכי הכה בחלון הראווה של בית הקפה 'אודאון' בקצב אחיד, כמעט מהפנט. גבריאל הניח לאצבעותיו לתופף קלות על ספל החרסינה הלבן. הקפה כבר היה קר, אבל הוא לא הזמין אחר. הוא לא רצה למשוך תשומת לב, גם לא מזו של המלצר המבוגר שעיניו היטיבו לראות הכל.
השעה הייתה שלוש וחמישה. המטרה איחרה.
גבריאל הביט בהשתקפותו המטושטשת בזכוכית הלחה. המעיל האיכותי, המשקפיים בעלי המסגרת הדקה – הכל היה חלק מהדמות. דמות של איש עסקים אירופאי מצליח, לא של מי שרק שעות ספורות קודם לכן סרק את חדר המלון שלו לאיתור מכשירי האזנה ברמת דקדקנות של מנתח.
ואז הוא ראה אותו.
האיש בחליפה האפורה הופיע מעבר לפינת הרחוב, מתקדם בצעדים מהירים אך מדודים, מטריה שחורה גדולה מגינה עליו מהמטר. הוא לא הניד את ראשו ימינה או שמאלה. רק אדם מיומן מספיק היה מבחין בצורה שבה עיניו סרקו את השטח דרך ההשתקפויות בחלונות הראווה שחלף על פניהם.
גבריאל הרגיש את המתח המוכר מתפשט בגבו, אבל פניו נותרו חתומות. הוא נגע קלות, כמעט בהיסח הדעת, בכפתור החולצה שלו. זה היה הסימן. במרחק שני רחובות משם, בתוך מסחרית לבנה ותמימה למראה, ישב צוות של שלושה גברים והקשיב לדופק שלו דרך משדר זעיר. הם ידעו שהוא זיהה את המטרה.
האיש בחליפה האפורה נכנס לבית הקפה. צליל הפעמון שמעל הדלת נשמע חזק מדי בשקט היחסי. הוא ניער את המטריה, תלה אותה על המתקן והחליק את שערו לאחור. מבטו נח על גבריאל לשבריר שנייה. לא הייתה שם הכרה, רק אישור שקט.
הוא ניגש לשולחן הפינתי, הרחוק ביותר מהכניסה, והתיישב. הוא לא הזמין דבר. הוא רק הניח על השולחן תיק ג'יימס בונד מעור חום, שחוק מעט בקצוות. תיק שעל פי המידע המודיעיני שהגיע לידיו של גבריאל, הכיל מסמכים שעלולים לשנות את פני המזרח התיכון.
גבריאל המתין עוד דקה שלמה. דקה שבה מדד את הנשימות שלו. אז, הוא קם, השאיר שטר של עשרים פרנק על השולחן, ויצא החוצה, אל הגשם שלא הפסיק לרדת.
הוא לא הביט לאחור. הוא ידע שהשלב הבא של המבצע מתחיל עכשיו, ושהטעות הקטנה ביותר תעלה בחייהם של גברים רבים.
הגשם לא ויתר. הוא חדר מבעד לשכבות המעיל של גבריאל, קר ועקשן, אבל גבריאל בקושי הרגיש אותו. המוח שלו כבר היה במקום אחר, סורק את הרחובות הצרים של ציריך כמו מפה טופוגרפית תלת-ממדית.
הוא פנה ימינה לתוך סמטה צדדית, שם המתינה המסחרית הלבנה. המנוע שלה פעל בשקט כמעט בלתי נשמע. הדלת האחורית החליקה הצידה בדיוק כשהגיע אליה, והוא קפץ פנימה בתנועה חלקה.
בתוך המסחרית היה חם, והאוויר היה דחוס בריח של קפה נמס וציוד אלקטרוני מתחמם. אלי, ראש צוות המעקב, ישב מול סוללה של מסכים, פניו מוארים באור הכחלחל. הוא לא הוריד את העיניים מהתצוגה.
"הוא עדיין שם?" שאל גבריאל, פושט את המעיל הרטוב.
"לא זז," ענה אלי בקול צרוד. "הוא הזמין מים מינרליים. הוא מחכה למישהו, גבריאל. התיק עדיין על השולחן, אבל הוא לא נוגע בו. כאילו הוא מפחד ממנו."
גבריאל התקרב למסך. המצלמה הזעירה שהותקנה בתוך עציץ בפינת בית הקפה העבירה תמונה ברורה להפליא. האיש בחליפה האפורה נראה פתאום קטן יותר, פחות בטוח בעצמו. הוא הציץ בשעונו בכל שלושים שניות בדיוק.
"מישהו מגיע," אמר רפי, שישב בכיסא הנהג והביט במראות הצד. "מרצדס שחורה, לוחיות רישוי דיפלומטיות. היא נעצרה ממש מול הכניסה."
גבריאל הרגיש את הדופק שלו מאיץ, אבל הידיים שלו נותרו יציבות. "אלי, תפעיל את המיקרופון הכיווני. אני רוצה לשמוע כל מילה, גם אם הם רק לוחשים."
הדלת של בית הקפה נפתחה שוב. גבר גבוה, לבוש במעיל צמר ארוך וכובע לבד שכיסה את רוב פניו, נכנס פנימה. הוא לא הסתכל לצדדים. הוא הלך ישר אל השולחן של האיש בחליפה האפורה והתיישב בלי לבקש רשות.
במסחרית השתרר שקט מוחלט. רעש סטטי בקע מהרמקולים, ואז, מבעד לצלילי הגשם והמולת הרקע של בית הקפה, עלה קול עמוק וסמכותי.
"יש לך את זה?" שאל האיש החדש.
"כן," ענה האיש בחליפה האפורה, קולו רועד מעט. "אבל המחיר עלה."
הגבר בכובע הלבד נשען קדימה. גבריאל לא יכול היה לראות את פניו, אבל הוא ראה את אצבעותיו של האיש בחליפה האפורה מתהדקות סביב ספל המים שלו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו.
"המחיר," אמר האיש בכובע הלבד בטון קר שגרם אפילו לאלי לזוז באי-נוחות בכיסאו, "הוא כבר לא העניין פה. העניין הוא אם תצא מהחדר הזה עם התיק, או בלעדיו."
גבריאל הניח יד על כתפו של אלי. "תתכוננו," הוא אמר בשקט. "זה הולך להיות הרבה יותר מסובך ממה שחשבנו."
המסך הקטן הבהב לרגע, פסים של שלג דיגיטלי חתכו את פניו של האיש בחליפה האפורה. "הקליטה משתבשת," סינן אלי, מכה קלות על דופן המוניטור. "הגשם הזה דופק לנו את השידור."
גבריאל לא ענה. הוא היה מרוכז בידיים של האיש בכובע הלבד. הן היו מונחות על השולחן, רגועות מדי, כמעט דוממות. זה מה שהפחיד אותו. רוצחים ומקצוענים לא רועדים; הם הופכים לחלק מהנוף.
"הוא עומד להישבר," לחש רפי מהמושב הקדמי, עיניו צמודות למראת הצד, סורק את הרחוב למקרה של רכב גיבוי נוסף.
בתוך בית הקפה, האיש בחליפה האפורה הצמיד את כוס המים לשפתיו, אבל היד שלו רעדה כל כך שהזכוכית נקשה כנגד שיניו – צליל חד ומתכתי שעבר דרך המיקרופון הכיווני כמו אזעקה. הוא הניח את הכוס בחבטה, מים נשפכו על המפה הלבנה, יוצרים כתם שהלך והתרחב.
"אני... אני צריך ללכת," נשמע קולו המגומגם של האיש בחליפה. "הסיכום היה אחרת. אמרתם שזה יהיה פשוט."
"שום דבר לא פשוט, ידידי," הקול של האיש בכובע הלבד היה רך, כמעט אבהי, וזה מה שהפך אותו למצמרר כל כך. "פשטות היא פריבילגיה של אנשים שלא יודעים יותר מדי. ואתה? אתה יודע המון."
הוא שלח יד ארוכה ורזה לעבר התיק. האיש בחליפה האפורה נרתע לאחור, הכיסא שלו חרק על הרצפה. בתוך המסחרית, גבריאל הרגיש את היובש בגרונו. הוא ידע את הסימנים. המפגש הזה עומד להסתיים, ולא בדרך שבה המודיעין קיווה.
"אלי, תגיד לצוות בחוץ להתקרב לדלתות," פקד גבריאל בשקט. "אבל שלא ייראו. אני רוצה אותם שם, מוכנים."
"גבריאל, אם אנחנו נכנסים עכשיו, המבצע שרוף," התנגד אלי, מבלי להסיר את עיניו מהמסך. "הם ידעו שעקבנו אחריהם."
"אם אנחנו לא נכנסים," אמר גבריאל, קולו נמוך וקר, "האיש הזה לא יזכה לראות את הבוקר. והמסמכים האלה ייעלמו לנצח בתוך המרצדס הדיפלומטית הזאת."
על המסך, האיש בכובע הלבד נעמד. הוא היה גבוה בצורה לא פרופורציונלית, צל ארוך שהטיל חשיכה על השולחן הקטן. הוא הניח יד על כתפו של האיש בחליפה האפורה – תנועה שהייתה אמורה להיראות חברית לעיני עוברים ושבים, אבל גבריאל ראה את האצבעות ננעצות בבשר.
"בוא נצא לטיול קצר," אמר האיש בכובע. "האוויר בחוץ יעשה לך טוב."
"הם יוצאים," קרא רפי. "המרצדס הניעה."
גבריאל כבר היה עם היד על ידית הדלת של המסחרית. הוא הרגיש את הקור של המתכת חודר דרך העור שלו. לרגע אחד, תמונה של הבית שלו, השקט, הריח של הצבע והקנבס, חלפה בראשו. אבל אז הוא נשף נשימה ארוכה, הסתיר את פניו בתוך צווארון המעיל, ויצא אל הגשם.
"אלי, ברגע שאני יוצר מגע, אתם חוסמים את המרצדס," הוא אמר לתוך המיקרופון הזעיר שבצווארו.
הוא התקדם על המדרכה, ראשו מורכן, נראה כמו עוד עובר אורח שמנסה להתחמק מהמבול. הוא ראה אותם יוצאים מבית הקפה – האיש בחליפה האפורה נראה כמעט תלוי על זרועו של השני, פניו חוורות כסיד.
המרצדס החליקה קדימה, עוצרת ליד המדרכה בחריקה שקטה.
עשרים מטרים. עשרה מטרים.
גבריאל הכניס את ידו לכיס המעיל, אצבעותיו נסגרו על מכשיר קטן ושחור. הלב שלו דפק בקצב אחיד, מקצועי. בראשו, הוא כבר ראה את המהלך הבא.
"עכשיו," הוא לחש.
בינה או אני?
הגשם הציריכי הכה בחלון הראווה של בית הקפה 'אודאון' בקצב אחיד, כמעט מהפנט. גבריאל הניח לאצבעותיו לתופף קלות על ספל החרסינה הלבן. הקפה כבר היה קר, אבל הוא לא הזמין אחר. הוא לא רצה למשוך תשומת לב, גם לא מזו של המלצר המבוגר שעיניו היטיבו לראות הכל.
השעה הייתה שלוש וחמישה. המטרה איחרה.
גבריאל הביט בהשתקפותו המטושטשת בזכוכית הלחה. המעיל האיכותי, המשקפיים בעלי המסגרת הדקה – הכל היה חלק מהדמות. דמות של איש עסקים אירופאי מצליח, לא של מי שרק שעות ספורות קודם לכן סרק את חדר המלון שלו לאיתור מכשירי האזנה ברמת דקדקנות של מנתח.
ואז הוא ראה אותו.
האיש בחליפה האפורה הופיע מעבר לפינת הרחוב, מתקדם בצעדים מהירים אך מדודים, מטריה שחורה גדולה מגינה עליו מהמטר. הוא לא הניד את ראשו ימינה או שמאלה. רק אדם מיומן מספיק היה מבחין בצורה שבה עיניו סרקו את השטח דרך ההשתקפויות בחלונות הראווה שחלף על פניהם.
גבריאל הרגיש את המתח המוכר מתפשט בגבו, אבל פניו נותרו חתומות. הוא נגע קלות, כמעט בהיסח הדעת, בכפתור החולצה שלו. זה היה הסימן. במרחק שני רחובות משם, בתוך מסחרית לבנה ותמימה למראה, ישב צוות של שלושה גברים והקשיב לדופק שלו דרך משדר זעיר. הם ידעו שהוא זיהה את המטרה.
האיש בחליפה האפורה נכנס לבית הקפה. צליל הפעמון שמעל הדלת נשמע חזק מדי בשקט היחסי. הוא ניער את המטריה, תלה אותה על המתקן והחליק את שערו לאחור. מבטו נח על גבריאל לשבריר שנייה. לא הייתה שם הכרה, רק אישור שקט.
הוא ניגש לשולחן הפינתי, הרחוק ביותר מהכניסה, והתיישב. הוא לא הזמין דבר. הוא רק הניח על השולחן תיק ג'יימס בונד מעור חום, שחוק מעט בקצוות. תיק שעל פי המידע המודיעיני שהגיע לידיו של גבריאל, הכיל מסמכים שעלולים לשנות את פני המזרח התיכון.
גבריאל המתין עוד דקה שלמה. דקה שבה מדד את הנשימות שלו. אז, הוא קם, השאיר שטר של עשרים פרנק על השולחן, ויצא החוצה, אל הגשם שלא הפסיק לרדת.
הוא לא הביט לאחור. הוא ידע שהשלב הבא של המבצע מתחיל עכשיו, ושהטעות הקטנה ביותר תעלה בחייהם של גברים רבים.
הגשם לא ויתר. הוא חדר מבעד לשכבות המעיל של גבריאל, קר ועקשן, אבל גבריאל בקושי הרגיש אותו. המוח שלו כבר היה במקום אחר, סורק את הרחובות הצרים של ציריך כמו מפה טופוגרפית תלת-ממדית.
הוא פנה ימינה לתוך סמטה צדדית, שם המתינה המסחרית הלבנה. המנוע שלה פעל בשקט כמעט בלתי נשמע. הדלת האחורית החליקה הצידה בדיוק כשהגיע אליה, והוא קפץ פנימה בתנועה חלקה.
בתוך המסחרית היה חם, והאוויר היה דחוס בריח של קפה נמס וציוד אלקטרוני מתחמם. אלי, ראש צוות המעקב, ישב מול סוללה של מסכים, פניו מוארים באור הכחלחל. הוא לא הוריד את העיניים מהתצוגה.
"הוא עדיין שם?" שאל גבריאל, פושט את המעיל הרטוב.
"לא זז," ענה אלי בקול צרוד. "הוא הזמין מים מינרליים. הוא מחכה למישהו, גבריאל. התיק עדיין על השולחן, אבל הוא לא נוגע בו. כאילו הוא מפחד ממנו."
גבריאל התקרב למסך. המצלמה הזעירה שהותקנה בתוך עציץ בפינת בית הקפה העבירה תמונה ברורה להפליא. האיש בחליפה האפורה נראה פתאום קטן יותר, פחות בטוח בעצמו. הוא הציץ בשעונו בכל שלושים שניות בדיוק.
"מישהו מגיע," אמר רפי, שישב בכיסא הנהג והביט במראות הצד. "מרצדס שחורה, לוחיות רישוי דיפלומטיות. היא נעצרה ממש מול הכניסה."
גבריאל הרגיש את הדופק שלו מאיץ, אבל הידיים שלו נותרו יציבות. "אלי, תפעיל את המיקרופון הכיווני. אני רוצה לשמוע כל מילה, גם אם הם רק לוחשים."
הדלת של בית הקפה נפתחה שוב. גבר גבוה, לבוש במעיל צמר ארוך וכובע לבד שכיסה את רוב פניו, נכנס פנימה. הוא לא הסתכל לצדדים. הוא הלך ישר אל השולחן של האיש בחליפה האפורה והתיישב בלי לבקש רשות.
במסחרית השתרר שקט מוחלט. רעש סטטי בקע מהרמקולים, ואז, מבעד לצלילי הגשם והמולת הרקע של בית הקפה, עלה קול עמוק וסמכותי.
"יש לך את זה?" שאל האיש החדש.
"כן," ענה האיש בחליפה האפורה, קולו רועד מעט. "אבל המחיר עלה."
הגבר בכובע הלבד נשען קדימה. גבריאל לא יכול היה לראות את פניו, אבל הוא ראה את אצבעותיו של האיש בחליפה האפורה מתהדקות סביב ספל המים שלו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו.
"המחיר," אמר האיש בכובע הלבד בטון קר שגרם אפילו לאלי לזוז באי-נוחות בכיסאו, "הוא כבר לא העניין פה. העניין הוא אם תצא מהחדר הזה עם התיק, או בלעדיו."
גבריאל הניח יד על כתפו של אלי. "תתכוננו," הוא אמר בשקט. "זה הולך להיות הרבה יותר מסובך ממה שחשבנו."
המסך הקטן הבהב לרגע, פסים של שלג דיגיטלי חתכו את פניו של האיש בחליפה האפורה. "הקליטה משתבשת," סינן אלי, מכה קלות על דופן המוניטור. "הגשם הזה דופק לנו את השידור."
גבריאל לא ענה. הוא היה מרוכז בידיים של האיש בכובע הלבד. הן היו מונחות על השולחן, רגועות מדי, כמעט דוממות. זה מה שהפחיד אותו. רוצחים ומקצוענים לא רועדים; הם הופכים לחלק מהנוף.
"הוא עומד להישבר," לחש רפי מהמושב הקדמי, עיניו צמודות למראת הצד, סורק את הרחוב למקרה של רכב גיבוי נוסף.
בתוך בית הקפה, האיש בחליפה האפורה הצמיד את כוס המים לשפתיו, אבל היד שלו רעדה כל כך שהזכוכית נקשה כנגד שיניו – צליל חד ומתכתי שעבר דרך המיקרופון הכיווני כמו אזעקה. הוא הניח את הכוס בחבטה, מים נשפכו על המפה הלבנה, יוצרים כתם שהלך והתרחב.
"אני... אני צריך ללכת," נשמע קולו המגומגם של האיש בחליפה. "הסיכום היה אחרת. אמרתם שזה יהיה פשוט."
"שום דבר לא פשוט, ידידי," הקול של האיש בכובע הלבד היה רך, כמעט אבהי, וזה מה שהפך אותו למצמרר כל כך. "פשטות היא פריבילגיה של אנשים שלא יודעים יותר מדי. ואתה? אתה יודע המון."
הוא שלח יד ארוכה ורזה לעבר התיק. האיש בחליפה האפורה נרתע לאחור, הכיסא שלו חרק על הרצפה. בתוך המסחרית, גבריאל הרגיש את היובש בגרונו. הוא ידע את הסימנים. המפגש הזה עומד להסתיים, ולא בדרך שבה המודיעין קיווה.
"אלי, תגיד לצוות בחוץ להתקרב לדלתות," פקד גבריאל בשקט. "אבל שלא ייראו. אני רוצה אותם שם, מוכנים."
"גבריאל, אם אנחנו נכנסים עכשיו, המבצע שרוף," התנגד אלי, מבלי להסיר את עיניו מהמסך. "הם ידעו שעקבנו אחריהם."
"אם אנחנו לא נכנסים," אמר גבריאל, קולו נמוך וקר, "האיש הזה לא יזכה לראות את הבוקר. והמסמכים האלה ייעלמו לנצח בתוך המרצדס הדיפלומטית הזאת."
על המסך, האיש בכובע הלבד נעמד. הוא היה גבוה בצורה לא פרופורציונלית, צל ארוך שהטיל חשיכה על השולחן הקטן. הוא הניח יד על כתפו של האיש בחליפה האפורה – תנועה שהייתה אמורה להיראות חברית לעיני עוברים ושבים, אבל גבריאל ראה את האצבעות ננעצות בבשר.
"בוא נצא לטיול קצר," אמר האיש בכובע. "האוויר בחוץ יעשה לך טוב."
"הם יוצאים," קרא רפי. "המרצדס הניעה."
גבריאל כבר היה עם היד על ידית הדלת של המסחרית. הוא הרגיש את הקור של המתכת חודר דרך העור שלו. לרגע אחד, תמונה של הבית שלו, השקט, הריח של הצבע והקנבס, חלפה בראשו. אבל אז הוא נשף נשימה ארוכה, הסתיר את פניו בתוך צווארון המעיל, ויצא אל הגשם.
"אלי, ברגע שאני יוצר מגע, אתם חוסמים את המרצדס," הוא אמר לתוך המיקרופון הזעיר שבצווארו.
הוא התקדם על המדרכה, ראשו מורכן, נראה כמו עוד עובר אורח שמנסה להתחמק מהמבול. הוא ראה אותם יוצאים מבית הקפה – האיש בחליפה האפורה נראה כמעט תלוי על זרועו של השני, פניו חוורות כסיד.
המרצדס החליקה קדימה, עוצרת ליד המדרכה בחריקה שקטה.
עשרים מטרים. עשרה מטרים.
גבריאל הכניס את ידו לכיס המעיל, אצבעותיו נסגרו על מכשיר קטן ושחור. הלב שלו דפק בקצב אחיד, מקצועי. בראשו, הוא כבר ראה את המהלך הבא.
"עכשיו," הוא לחש.
)
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //