הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
נוחעם נוסע באוטובוס...
"מוישל'ה אתה תשב שם. אתה רואה את שני הילדים האלו? לא שם עם הילד השמן [שבזה הרגע מסמיק מבושה], מאחורה. תיכנס על ידם. כן, איתם ביחד. יש שם מספיק מקום". "ואת דבוירה תשבי על אמא ליד האשה הזאת. מה? יש שם ילדה? שתשב על אמא שלה. תגידי לה".
"מה פתאום לחכות לאוטובוס הבא?", הוא אומר למי שניסה לצייץ משהו בכיוון, "נעלה כל המשפחה ונֶסתַּדר. אין שום בַּעיַה. תֶּראו שלכולם יהיה מקום. וחוץ מזה אנחנו לא אשמים שהחברה לא שולחים מספיק אוטובוסים. מי שיש לו בעיה שיתלונן בחברה".
וכך עולה נוחעם עם משפחתו הברוכה, לאוטובוס המלא, ואל תחשבו לרגע שהוא התכונן שמישהו ייסע בעמידה. לא. בסוף כולם – אבל כולם – ישבו. לזה עקמו את האף ולזה כמעט עקמו את הרגליים ["שיכניס אותם פנימה עוד יותר, תגיד לו שהוא כן יכול"], אך בסוף כולם יושבים, ונוחעם אפילו לא מהרהר בסיפוק, זה פשוט לו ככה.
אחר כך הוא מחפש למי יש למכור לו שבע ניקובים של נוער ["לא יודע. ככה קראו לזה תמיד" - הוא אומר לזה שיושב לידו ומנסה להעיר את אוזנו על ההבדל שבין רב-קו לכרטיסייה ועל המושג 'תיקופים'.] "יש לך ברב קו. אני ראיתי" הוא אומר לזה שעמד לפניו. מה כ'פת לך למכור לי, אני משלם בדיוק כמה שזה יוצא. יש לי אפילו מטבעות של עשר אגורות ואני ייתן לך מדויק" הוא אומר בעברית לא כל כך מדויקת, והוא ממש לא מבין למה ההוא מעקם את הפרצוף.
כן. ככה זה. יש כאלו שככה נוסעים ותמיד מסתדרים. תמיד יש להם מקום, תמיד ימצאו מי שימכור להם 'ניקובים', ותמיד כולם מסתכלים עליהם בעצבנות ובעוד כל מיני דברים, אבל זה הם. אין טקט, וכנראה שגם אין עוד דברים. העיקר עכשיו הם יושבים. מה יחשבו עליהם מעניין אותם כמו שמעניין את מי שקונה מצות כמה חורים יש מכל צד.
אבל כמה שיש כאלו – יש גם אחרים. בתחנה הבאה עלה אדם מבוגר עם זקן שיבה, ראיתי שהוא מסתפק הרבה אם לעלות או לא, בסוף החליט לעלות, וכל הדרך התעקש לעמוד. לכל מי שניסה לפנות לו מקום אמר בפסקנות "לא"! "אני עליתי על אוטובוס מלא כי הגעתי למסקנה שאני יכול לנסוע בעמידה, ולא כדי שאתה תפנה לי מקום. אתה ממש לא אשם שאני החלטתי לעלות לאוטובוס מלא". [ונכון ופשוט שיש מצווה לפנות גם לו מקום, ולא זה הנושא כרגע].
אז זהו, שיש אנשים ויש אנשים. יש כאלו שאוהבים להישאר בבית עם התה והלימון והספרים הישנים, ויש שאוהבים לנסוע לטיולים ולמלאות את כל החסכים מילדות. אלו כמו אלו – לבריאות! אבל חשוב תמיד לזכור שלמרות שניתן להבין ולהכיל אנשים אפילו אם הם שונים מאתנו כל כך עד שכל מה שנראה לנו משונה להם נראה נורמלי – יש גבולות ברורים של מה שעושים ומה שלא עושים, מה שנקרא 'טקט'!
איך אמר פעם אדם חכם? 'טקט' – או שנולדים אתו, או שמתים בלעדיו. ולא שזה לא דבר נרכש, פשוט אלו שאין להם אותו לא מבינים ולא מכירים שהוא חסר להם, כך שלא מנסים כלום בכיוון של להשיג אותו.
נקווה שזה לא נכון במאה אחוז.
זונדל רחמים
"מוישל'ה אתה תשב שם. אתה רואה את שני הילדים האלו? לא שם עם הילד השמן [שבזה הרגע מסמיק מבושה], מאחורה. תיכנס על ידם. כן, איתם ביחד. יש שם מספיק מקום". "ואת דבוירה תשבי על אמא ליד האשה הזאת. מה? יש שם ילדה? שתשב על אמא שלה. תגידי לה".
"מה פתאום לחכות לאוטובוס הבא?", הוא אומר למי שניסה לצייץ משהו בכיוון, "נעלה כל המשפחה ונֶסתַּדר. אין שום בַּעיַה. תֶּראו שלכולם יהיה מקום. וחוץ מזה אנחנו לא אשמים שהחברה לא שולחים מספיק אוטובוסים. מי שיש לו בעיה שיתלונן בחברה".
וכך עולה נוחעם עם משפחתו הברוכה, לאוטובוס המלא, ואל תחשבו לרגע שהוא התכונן שמישהו ייסע בעמידה. לא. בסוף כולם – אבל כולם – ישבו. לזה עקמו את האף ולזה כמעט עקמו את הרגליים ["שיכניס אותם פנימה עוד יותר, תגיד לו שהוא כן יכול"], אך בסוף כולם יושבים, ונוחעם אפילו לא מהרהר בסיפוק, זה פשוט לו ככה.
אחר כך הוא מחפש למי יש למכור לו שבע ניקובים של נוער ["לא יודע. ככה קראו לזה תמיד" - הוא אומר לזה שיושב לידו ומנסה להעיר את אוזנו על ההבדל שבין רב-קו לכרטיסייה ועל המושג 'תיקופים'.] "יש לך ברב קו. אני ראיתי" הוא אומר לזה שעמד לפניו. מה כ'פת לך למכור לי, אני משלם בדיוק כמה שזה יוצא. יש לי אפילו מטבעות של עשר אגורות ואני ייתן לך מדויק" הוא אומר בעברית לא כל כך מדויקת, והוא ממש לא מבין למה ההוא מעקם את הפרצוף.
כן. ככה זה. יש כאלו שככה נוסעים ותמיד מסתדרים. תמיד יש להם מקום, תמיד ימצאו מי שימכור להם 'ניקובים', ותמיד כולם מסתכלים עליהם בעצבנות ובעוד כל מיני דברים, אבל זה הם. אין טקט, וכנראה שגם אין עוד דברים. העיקר עכשיו הם יושבים. מה יחשבו עליהם מעניין אותם כמו שמעניין את מי שקונה מצות כמה חורים יש מכל צד.
אבל כמה שיש כאלו – יש גם אחרים. בתחנה הבאה עלה אדם מבוגר עם זקן שיבה, ראיתי שהוא מסתפק הרבה אם לעלות או לא, בסוף החליט לעלות, וכל הדרך התעקש לעמוד. לכל מי שניסה לפנות לו מקום אמר בפסקנות "לא"! "אני עליתי על אוטובוס מלא כי הגעתי למסקנה שאני יכול לנסוע בעמידה, ולא כדי שאתה תפנה לי מקום. אתה ממש לא אשם שאני החלטתי לעלות לאוטובוס מלא". [ונכון ופשוט שיש מצווה לפנות גם לו מקום, ולא זה הנושא כרגע].
אז זהו, שיש אנשים ויש אנשים. יש כאלו שאוהבים להישאר בבית עם התה והלימון והספרים הישנים, ויש שאוהבים לנסוע לטיולים ולמלאות את כל החסכים מילדות. אלו כמו אלו – לבריאות! אבל חשוב תמיד לזכור שלמרות שניתן להבין ולהכיל אנשים אפילו אם הם שונים מאתנו כל כך עד שכל מה שנראה לנו משונה להם נראה נורמלי – יש גבולות ברורים של מה שעושים ומה שלא עושים, מה שנקרא 'טקט'!
איך אמר פעם אדם חכם? 'טקט' – או שנולדים אתו, או שמתים בלעדיו. ולא שזה לא דבר נרכש, פשוט אלו שאין להם אותו לא מבינים ולא מכירים שהוא חסר להם, כך שלא מנסים כלום בכיוון של להשיג אותו.
נקווה שזה לא נכון במאה אחוז.
זונדל רחמים
...] את הרצף של הסיפור. ואולי להשתמש במיסגור שונה?
