שיתוף / הדמויות

[מרחבית]

בס''ד


הדמויות

הרחבה רכה, צבועה בצבעים סולידיים, ויש בה הרים מתונים וגבעות משתפלות. המקום הומה דמויות קטנות מתרוצצות הנה והנה, והשמש מאירה עליהן אך לא מסנוורת.
פתאום הן מסקרנות אותי עד לבלתי הכיל. לא מבין איך התעלמתי מהן במשך כל-כך הרבה שנים. אני מתרחק צעד ועוד צעד בהילוך אחורי, רוצה לראות את כולן ביחד ואת התמונה השלמה. נזהר לא להתרחק יותר מידי כדי לא להתנתק. אני מתבונן ומקשיב. רק מתבונן ורק מקשיב. מידי פעם שם לב לעוד ועוד דמויות.
ואני מוקסם.
כשאני קולט כמה רבים הם – אני מופתע למדי. איפה התחבאו כל השנים? איך לא הרגשתי שהם כולם כאן? קיימים, מתרוצצים, צועקים, בועטים? איך ראיתי תמיד רק אחד או שניים ואולי שלושה, והייתי בטוח – שזהו זה?
יש את הכועס ההוא, אדום ומזיע ולא מסכים בשום אופן. ויש את המפוחד הזה, שמעדיף תמיד להימנע. המנהל מושיט אצבע קדימה, מראה על לוח הזמנים ועל רשימת המטלות. והמגונן עוצר בגופו את אלה שרוצים לפרוץ ולהסתכן. ומי מתחבא שם מאחורה? הא, השובבון החמוד הזה, מתגלגל מצחוק ומתקדם בדילוגים עליזים. והתינוק ההוא שרק רוצה אהבה והגנה וכל-כך פגיע ובוכה וצוחק בקול.
אני כמעט מצטרף לאחד מהם, ומסלק משם את כל השאר! ככה אני רגיל לעשות, בלי לחשוב הרבה. איך פתאום כולם הגיעו?? ומאיפה?? ברגע האחרון צועד צעד אחורה ועוד אחד. ממשיך רק להתבונן ולהקשיב. רוצה בפעם הזאת לתת מקום לכולם. גם לאלה שתמיד היו דחופים עמוק עמוק בחושך ובאפלה וקולם לא נשמע. גם לאלה שאף פעם לא הכרתי בהם, כי הם קלקלו לי את התדמית, או שאחרים תמיד גברו עליהם, ואולי פשוט לא הייתי רגיל אליהם.
הפרפקציוניסט הזה לא מתפשר ודוחף לכיוון השלמות. וההוא שם בצד, כתפיו שחות תחת הנטל ומצחו מכווץ – אשם כל הזמן. לא רחוק משם פורש המשוחרר זרועות מחבקות לעולם ושואף אויר טוב מלוא ריאותיו. המשגיח בודק מה קורה, בעוד שהזהיר הולך מאחור בצעדים מחושבים ולא מסוכנים. ביניהם - מכין וחושב על הכל - מהלך האחראי. ולפני שמישהו שם לב – מתבלגנת אחת הפינות ונמרחת בקשת צבעים וחומרים בעוד היצירתי מנצח עליהם בחדווה.
ויש עוד המון. מגיחים מכל החורים. מבינים שזו ההזדמנות שלהם לצאת לאוויר העולם ולאור השמש.
אני מתבונן ומקשיב, מקשיב ומתבונן, קצת מרחוק. יותר מאוחר אתקרב בחזרה ואבחר בכמה שיתאימו לי ויעזרו לי במה שצריך. כל פעם באחרים, לפי המצב. והשאר, אלה שלא יעלו לקדמת הבמה – יניחו לי ולא יאבקו בחושך על קיומם, כי כבר האיר עליהם אור היום, והם קבלו מקום וגם פיוס.

מרחבית

 

[מה הענינים]

אפיונים מרתקים
נשמע משהו מסתורי ונעלם
תתני לנו הסבר?

 

[פרוגיוזרית]

אפיונים מרתקים
נשמע משהו מסתורי ונעלם
תתני לנו הסבר?

אם הבנתי נכון, היא מדברת על תכונות נפש של האדם, והתבוננות בהן.
מהן קיימות וידועות.
מהן מודחקות ונשכחות.
מהן מפריעות ומביכות.

 

[מרחבית]

אם הבנתי נכון, היא מדברת על תכונות נפש של האדם, והתבוננות בהן.
מהן קיימות וידועות.
מהן מודחקות ונשכחות.
מהן מפריעות ומביכות.

כן, נכון מאוד. בהמשך בע''ה קצת ארחיב.
בינתיים אשמח לקרוא מה עוד זה מעורר אצל הקוראים.

 

[תפנית בעלילה]

מאגר דמויות לשליפה בעת הצורך לכתיבת סיפורים.
כל סיפור והדמויות המתאימות לו.

 

[מרשמלו]

על כנפי הרוח - עננים.

 

[מרחבית]

נהניתי מהרעיונות שהבאתם כאן.
אסביר קצת מה חשבתי.
זוכרים את הקלטת המתוקה 'שני קולות בתוך לבי'?
אני כתבתי כאן על 'המון קולות בתוך לבי', בתוך לבו של כל אחד ואחד. לפעמים טוב לאדם להאזין להם, להתבונן בנפשו.

כמה מן הקולות או ה'דמויות' הללו – מנהלות אותנו בלי שנרגיש, ואנחנו מרגישים מזוהים איתן. שאר החלקים שלנו נדחקים וקולם נאלם, על אף שביכולתם לתרום לנו הרבה אם רק ניתן גם להם מקום.

יש קולות שאנחנו מעדיפים להתנכר להם, כי הם לא מחמיאים לנו. מה שאנחנו שוכחים, ש'דמויות' או 'קולות' שדוחקים אותם – לא ינוחו ולא ישקטו. הם ילחמו מלחמת הישרדות ולא יתנו לנו לשכוח מהם. מוטב שנכיר בהם ונכיל גם אותם.

 

[עדיאל]

וואו, וואו, וואו.
דווקא, העדפתי שלא יבוא הסבר.
הקטע הוא כל כך איתי.

יש לי בראש טור.
נכנסתי באחד הימים האחרונים למונית, בלילה.
אחרי כמה דקות של שתיקה אמרתי לו:
"אתה מרתק אותי מאד".
"למה"? הוא שאל.
"אתה יוצא בבוקר מהבית, אין לך מושג לאן יוביל אותך היום, לאן תישא אותך הרוח, איזה אנשים תפגוש, באיזה טיפוסים תיתקל, כמה קילומטרים תגמע, באלו ערים תבקר. חיים מעניינים".
עיניו של הנהג אורו:
"וואלה בכלל לא חשבתי על זה".
וכך, החל למנות את סוגי הטיפוסים שפגש מהבוקר.
מרתק.

 

[מרחבית]

דווקא, העדפתי שלא יבוא הסבר.

נראה לי שזה מסוג הקטעים שאפשר להצמיד להם כמה וכמה הסברים וכולם יהיו נכונים...
כתבתי מה 'התכוונה המשוררת' - אבל לקטע יש ישות בפני עצמו...

נשמח לראות את הטור שלכם קורם עור וגידים. נשמע רעיון מרתק.

 

[ציפה דריפה]

וואו, וואו, וואו.
דווקא, העדפתי שלא יבוא הסבר.
הקטע הוא כל כך איתי.

יש לי בראש טור.
נכנסתי באחד הימים האחרונים למונית, בלילה.
אחרי כמה דקות של שתיקה אמרתי לו:
"אתה מרתק אותי מאד".
"למה"? הוא שאל.
"אתה יוצא בבוקר מהבית, אין לך מושג לאן יוביל אותך היום, לאן תישא אותך הרוח, איזה אנשים תפגוש, באיזה טיפוסים תיתקל, כמה קילומטרים תגמע, באלו ערים תבקר. חיים מעניינים".
עיניו של הנהג אורו:
"וואלה בכלל לא חשבתי על זה".
וכך, החל למנות את סוגי הטיפוסים שפגש מהבוקר.
מרתק.

מלא זמן לא העליתם טור שלכם!
ונשמע שיש לכם רעיונות טובים- אז יאלה.

 

[נריה מגן]

הקטע מעולה, בעיקר הניתוח והאיפיונים של כל דמות. הערה קלה - הייתי מרחיב קצת את התיאור שבין לבין. יש כאן קצת עומס של דמויות מול חסך בהקשרים ביניהם. אם הקטע היה אותו קטע בדיוק אבל בין אחד לשני היית מקנחת את מצחך הנוטף זעה יגעה/מטיבה את צעיף הקשמיר הצבעוני וכן על זה הדרך - העומס היה פשוט יותר. אבל זו ממש הערת אגב קלילה, בהתחשב במטרות הטור המקסים.

 

[מרחבית]

תודה! הערה חשובה ונכונה!