עזרה באפטר

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני רוצה לשים כיתוב על מצח של בן אדם, ושהכיתוב יראה כחלק מהמצח ויזוז יחד עם האדם.
במושן טראק הכיתוב זז וזה לא נראה טבעי, וטראק קאמרה - לא עובד על הוידאו.

יש דרך אחרת לעשות את זה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
העתק הדבק מויקיפדיה?;)
ולמה ה track camera לא עובד?
אולי לא הכנסת לתוך קומפוזיציה בגודל המדוייק?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
דווקא עשיתי פעם דבר כזה בטראק מושן ויצא מעולה
את צריכה לשים לב לשים את נקודת העקיבה במקום כמה שיותר ססטי במצח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ניסיתי עם הטרק מושן, אבל זה כאילו זז עם המצח, ולא נראה ממש מובנה עליו. בויקיפידיה (כן, לגמרי רעיון משם) הוא לא נראה עוקב אחרי המצח, אלא כאילו המילה היא חלק ממנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
ויקפדיה זה לא מדד,
שם הם צילמו במסך ירוק מקצועי וכנראה תכננו את העקיבה כבר בצילום...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ויקפדיה זה לא מדד,
שם הם צילמו במסך ירוק מקצועי וכנראה תכננו את העקיבה כבר בצילום...
מה זה קשור? :rolleyes: העקיבה על המצח לא קשורה בגרם למסך ירוק. ומי אמר לך שלאבלי לא תכננה את זה בצילום? :D
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אין לאף אחת רעיון איך עושים את זה? כמובן שזה תוכנן מראש, אבל אני לא רואה איך זה קשור למסך ירוק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
זה לא קשור למסך הירוק, אבל כן קשור לצילום. מקובל לסמן בצילום את מיקום העקיבה, ע"י מדבקה/מרקר, העקיבה קלה ואמינה יותר, אמנם יש עבודה נוספת להוריד את הסימון, אך זה עדיין שווה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
זה לא קשור למסך הירוק, אבל כן קשור לצילום. מקובל לסמן בצילום את מיקום העקיבה, ע"י מדבקה/מרקר, העקיבה קלה ואמינה יותר, אמנם יש עבודה נוספת להוריד את הסימון, אך זה עדיין שווה.

מעניין...

אבל אם לא עשיתי את זה מראש, אז אין דרך אחרת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני חושבת שהבעיה שלך היא אחרת את צריכה לעבוד על זה שזה יראה טבעי עם שילובים ולשחק בשקיפות- ואז זה יזוז יחד ויראה טבעי.
אולי תשלחי לנו את התוצאה ונוכל לדון עליה כשנראה מה הכוונה לא טבעי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
תנסי לחפש נקודה במצח או בצידי המצח שיש בה ניגוד צבעים כמו קמט כלשהוא, או נקודת החיבור בין המצח לשיער. התופעה שאת מתארת קורית כשהעוקב לא מוצא נקודה מדויקת לעקוב אחריה והוא "משוטט" באזור. הרעיון של בלון אמור לפתור את הבעיה הזאת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

מווים הוף ועד ריברסינג, מפלסטרים על הפה ועד אפליקציות רגיעה – תרגולי נשימה הפכו לטרנד עולמי. אך בניגוד למגמות חולפות, מחקרים עדכניים מצביעים על השפעות פיזיולוגיות ונפשיות עמוקות, ומציעים מודלים קליניים לשיפור שינה, וויסות סטרס

מאת: ד"ר זהר פישמן שוורץ, מורה ליוגה תרפיה

אימוני נשימה הפכו לטרנד החם של השנים האחרונות. הרשת מלאה במגוון תרגילים שמציעים פתרונות קסם להפחתת חרדה, שיפור השינה והעלאת תחושת הרוגע. אפליקציות ייעודיות, סרטוני הדרכה ברשתות החברתיות, תרגולים קצרים שמבטיחים רוגע בשלוש דקות, ואפילו ספורטאים שמופיעים עם פלסטר על הפה – כולם מעידים על הפופולריות ההולכת וגוברת של התחום.

לאימוני הנשימה אכן מגיע מקום של כבוד: מחקרים עכשוויים מאשרים שתרגול נשימה נכון משנה במהירות חיווטים עצביים, מאזן מדדים פיזיולוגיים ומשפיע בעוצמה על הבריאות הנפשית והגופנית. אך כמו תמיד כשזה נוגע לטרנדים – לא הכול פשוט.

שינוי מודע של הנשימה הוא המקום שבו מדע מודרני ואימון עתיק נפגשים. חוקרים בודקים את השפעות תרגילי הנשימה על מצבי בריאות שונים, ומגלים את מה שהיוגים טוענים מזה דורות: תרגול יוגי עקבי של נשימה (פרנאימה) משפר את הבריאות הנפשית והגופנית. סקירה שיטתית שפורסמה ב-2018 בכתב העת Frontiers in Human Neuroscience הדגימה כי נשימה איטית ומבוקרת
משפיעה על מערכת העצבים, מפחיתה תגובת סטרס ומשפרת מדדים פיזיולוגיים. מטא־אנליזה נוספת, שפורסמה בחודש שעבר (יולי 2025) בכתב העת Frontiers in Psychiatry הראתה הפחתה מובהקת בתסמיני דיכאון ו־PTSD בעקבות תרגול פרנאימה.

תרגול נשימה בן דקות ספורות משנה במהירות מצבי רוח ותפקודי גוף. כדאי לכל אדם בן דורנו להכיר את התרגול שפעם היה שמור רק לנזירים ויוגים. עם זאת, לעיתים נשכחת העובדה הפשוטה והעמוקה שנשימה רגילה מתקיימת 24 שעות ביממה, יותר מ־20 אלף פעמים ביום, ולכן יש לנשימה האישית של כל אדם השפעה מרחיקת לכת על הגוף והמוח.

לו נשמנו תמיד בצורה מיטבית, הגוף היה מתפקד באיזון מלא. אך אורח החיים המודרני מזיק לאיכות הנשימה: ישיבה ממושכת, מתח נפשי, עומס, זמני שינה לא סדירים ופעילות גופנית מועטה מחלישים את שרירי הנשימה, משפיעים לרעה על הקצב והמקצב שלה ומטפחים נשימה לקויה.

אצל רבים בחברה המערבית, הנשימה המאוזנת והבריאה מוחלפת לאורך זמן בדפוס של נשימה לא מיטבית, המשבש את האיזון הפיזיולוגי, העצבי והנפשי של הגוף. המשמעות? האותות הכימיים והחשמליים שהנשימה הלקויה מייצרת עולים מהגוף למוח ומעבירים מסר כאילו אנו חיים בסכנה מתמדת. גם כששום נמר לא רודף אחרינו, המוח מקבל את האותות ומגיב כאילו הוא אכן נמצא שם.

זהירות, נשימה שטחית

אם כן, איך קורה שלפעולה טבעית ובלתי מורגשת כמו נשימה יש השפעה כל כך דרמטית על הגוף? הנשימה, מעין מנוע פנימי של הגוף והמוח, משפיעה עליהם דרך שלושה ערוצים שונים: עצבי, כימי ומכני.

ברמה העצבית, הנשימה משפיעה על המוח ועל מערכת העצבים ההיקפית. נשימה נכונה מפעילה את עצב הוואגוס בצורה מאוזנת. לחץ הדם נשמר תקין, הלב פועל בצורה מיטבית, וכך גם מערכת העיכול והמוח. מדד ה־HRV, המשקף את איזון מערכת העצבים האוטונומית ונמדד במגוון שעונים חכמים, עולה משמעותית. מדד זה משקף בריאות גופנית ונפשית, ויסות רגשי ועמידות לסטרס. מחקרים רבים הראו שהוא גבוה יותר בקרב אנשים עם דפוסי נשימה תקינים לעומת אלו הסובלים מנשימה לקויה.

מבחינת תפקודי המוח, נשימה בריאה קשורה בהפעלה מיטבית של זיכרון וקשב, איזון בין מרכזי מוח שונים וחיזוק השליטה של המוח החושב על המוח הרגשי. לעומת זאת, נשימה מהירה ושטחית, עצירות נשימה מרובות ותחושת "אין לי אוויר" יוצרות מעגל של תגובות לחץ, מגבירות את הפרשת הורמון הסטרס קורטיזול וקשורות לשינויים מבניים ותפקודיים באזורי מוח הקשורים לזיכרון וחשיבה ואלו הקשורים לסטרס.

מבחינה כימית, נשימה מאוזנת שומרת על יחס מדויק בין חמצן לפחמן דו־חמצני. יחס זה שולט על זרימת הדם למוח ולרקמות וגם על רמות הרוגע. נשימה לא אידיאלית, למשל מהירה מדי, מפחיתה את רמות הפחמן הדו־חמצני בדם, דבר שמוביל לתסמינים כמו סחרחורת, תחושת חנק ולעיתים התקפי חרדה. עם זאת, הרפואה פונה לטיפול תרופתי ולא לאבחון דפוסי נשימה. חזרה לנשימה איטית ומבוקרת משיבה את האיזון הכימי, מאזנת את מערכת העצבים, מרגיעה את הנפש ומורידה את לחץ הדם.

פיזיולוגית, הסרעפת היא השריר המרכזי בנשימה. היא אמורה להניע את תנועת הבטן בשאיפה ונשיפה. אך הרגלים מודרניים – ישיבה ממושכת, דיבור רב, מתח – מחלישים את הסרעפת וגורמים לנו להפעיל שרירים חלופיים: שכמות, צוואר וכתפיים. מאמץ יתר זה גורם לעייפות, כאבי צוואר וגב, קשיי שינה ופגיעה באיכות החיים.

לנשום עם פלסטר על הפה

איך, אם כן, נושמים נכון? נשימה בריאה היא נשימה אחידה, שקטה, בקצב ובעומק מותאם לרמת הפעילות, המערבת בעיקר את הסרעפת ומתקיימת דרך האף. גם בתחום הספורט יש שינוי תודעתי: בעבר, ההמלצה לנשימה במהלך פעילות ספורטיבית היתה להכניס אוויר דרך האף ולהוציא דרך הפה. כיום ההנחיה מתחילה להשתנות בזכות כמה ספורטאים סלבריטאים ומחקרים מדעיים.

איגה שביונטק, אחת הטניסאיות המובילות בעולם, נצפתה מתאמנת עם פלסטר על הפה כדי להבטיח נשימה אפית בלבד. ספורטאים, ביניהם רצים ולוחמי MMA, מדווחים כי לאחר תקופת הסתגלות, הנשימה דרך האף תורמת לריכוז, סיבולת ושיקום מהיר יותר. מעבר לנשימה אפית דורש תרגול וסבלנות, אך ייתכן שחזרה לדפוס נשימה טבעי ושקט – דווקא דרך האף – היא אחד הסודות הבריאותיים השמורים של עולם הספורט.

מחקרים נוספים על נשימה וספורט מגלים את חשיבות הסרעפת בנשימה במאמץ. מחקר שפורסם בחודש שעבר (יולי 2025) בכתב העת Nature Scientific Reports מצא כי דפוס נשימה יעיל ומאוזן, הכולל נשימה סרעפתית, נמצא במתאם עם ביצועים גופניים גבוהים, ואף עשוי להבחין בין ספורטאים ברמה עולמית לבין ספורטאים חובבנים. החוקרים טענו כי "דפוס נשימה סרעפתי קשור לתוצאות טובות יותר במבחני תפקודי ריאה". עם זאת, כמעט מחצית מהספורטאים במחקר זה הפגינו דפוס נשימה לקוי. החוקרים המליצו כי "יש לכלול הערכת דפוסי נשימה כחלק מבדיקות הסקר השגרתיות של ספורטאים, כדי לזהות ליקויים ולספק הנחיות ואימונים בעת הצורך".

לא כל נשימה היא תרפיה

הרשת מציעה מגוון רחב במיוחד של תרגולי נשימה. חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד, למשל, הראו שתרגול יומי של נשימה איטית – שלוש עד חמש דקות ביום – מביא לירידה במדדי חרדה, שיפור איכות השינה ואף הפחתה במדדי דלקת. גם סקירה נרחבת שהתפרסמה ב־Frontiers in Human Neuroscience ב-2021 מצאה כי נשימה בקצב איטי ומבוקר משפרת את טונוס עצב הוואגוס, מעלה את מדד HRV ומחזקת את הוויסות העצמי – הגופני והרגשי כאחד.

תרגולים אחרים נועדו דווקא להגביר ערנות, להעלות אנרגיה ולהפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית. תרגולים מסוג זה מגבירים את הפרשת הדופמין והאנדורפינים במוח, אך תרגול לא מבוקר שלהם עלול לגרום להיפרוונטילציה – נשימה מהירה או עמוקה מדי שמפחיתה את רמות הפחמן הדו־חמצני בדם בצורה חדה ולעיתים מזיקה. נשימות כאלו, כמו שיטת וים הוף או ריברסינג (Rebirthing), ללא השגחה והדרכה מתאימות, או באנשים רגישים, עלולות לגרום לסחרחורת, רעד ואף התקפי חרדה. דיווחים קליניים קושרים דפוס נשימה קבוע של היפרוונטילציה להחמרה בתסמונות כמו פיברומיאלגיה, מיגרנות ו־PTSD.

לאנשים הסובלים מבעיות רפואיות מומלץ להיעזר במטפלים המתמחים בנשימה בריאה. מחקר ישראלי חדש, בהובלת פרופ' נעם סובל, הראה שדפוס הנשימה של כל אדם הוא כמו טביעת אצבע אישית. חשוב שמטפל יידע לאבחן את דפוס הנשימה הייחודי של האדם ולהתאים לו תרגילים בהתאם.

נשימה מודעת: תרגול בסיסי להפחתת סטרס

הצעד הראשון לאיזון הוא היכרות עצמית. או כמו שאמר הבודהה: דעו את עצמכם. שאלו את עצמכם:
• האם אני נושם דרך האף או מהפה?
• האם הבטן נעה בשאיפה – או שהחזה והכתפיים עולים כשהאוויר נכנס?
• האם הנשימה שקטה ורכה – או קפיצית, רעשנית או מקוטעת?
• האם יש רגעים של עצירות נשימה או תחושת מחנק?

תרגול יומי פשוט

לעיתים עצם ההתבוננות מאפשרת לנשימה להאט ולזרום במחזוריות נעימה. תרגול כזה, במשך מספר דקות ביום, עשוי להפחית סטרס, לשפר את תפקודי המוח ולהגביר תחושת שלווה. אולי זה לא יקרה ברגע הראשון, אך כמו בכל אימון, ההתמדה מביאה לשיפור. ההמלצה: נשימה איטית וסרעפתית, פעמיים ביום למשך כ־10 דקות.

מה עושים?
· נקו את הסביבה ממסיחים
· שכבו על הגב, שמרו על גוף נינוח ופה סגור
· הניחו בעדינות את הידיים על הבטן
· אפשרו לנשימה לזרום בקצב שקט ואחיד
· אם אתם זקוקים ל"עשייה" – ספרו כ־4 שניות בשאיפה, האריכו את הנשיפה לכ־6 שניות, וחכו שנייה או שתיים לפני השאיפה הבאה
· הרפו את המאמץ – הנשימה תאט, תתרכך ותוביל לתחושת נינוחות

תרגול להפחתת מתח מיידי – האנחה הפיזיולוגית (Physiological Sigh)

תרגיל נשימה מבוסס מחקר של פרופ' אנדרו הוברמן מאוניברסיטת סטנפורד.
המוח מפעיל אותו באופן טבעי במצבי רגיעה, אך ניתן לשחזר אותו במודע. דפוס זה מפעיל את עצב הוואגוס ומסייע בהפחתת סטרס פיזיולוגי ונפשי.

מה עושים?
· שאפו בעדינות דרך האף
· הוסיפו מיד שאיפה קטנה נוספת
· נשפו באיטיות ובאורך דרך הפה או האף
· חזרו על התרגיל במשך 2–3 דקות

הנשימה שלנו היא שער לעולם פנימי מורכב שבו עוברות כל מערכות הגוף והנפש. נשימה מודעת היא דרך לפרוץ למערכת העצבים ולשנות תפקודים פיזיולוגיים ורגשיים. כשמפתחים מודעות לנשימה נכונה, מתחילים להחזיר את ההרגל לנשום מתוך איזון ובהירות מחשבתית – ובונים חוסן פנימי מחודש. נשימה נכונה אינה טכניקה או תרגול – היא דרך חיים. אימון יומיומי שקיבלנו מהטבע ככלי להחזיר שלווה ואיזון.

מקור
  • תודה
Reactions: הבזק של שפיות1 //
0 תגובות
"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה