הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
'אתה לא מספיק רגיש' היא הנחיתה עלי את הפצצה.
למה זה פצצה אתם שואלים? כי זה מסוג הדברים שאין לי שום דרך להתמודד איתם,
ובכל זאת, ניסיתי להבין מה לא רגיש אצלי, דווקא כשהייתי ילד בכיתי מכל פיפס, וכבר אז אמרו לי שאני יותר מידי רגיש, אז אולי הרגש הלך לאיבוד בדרך?
יצאתי למסע חיפושים, תליתי מודעות בבנינים, ביקשתי עזרה מחברים, והנה לפניכם התוצאות:
יום ראשון: נסעתי לבני ברק, בדרך התקשר מישהו שהיה זקוק ממני לעזרה, התלבטתי אם לענות לו, אבל אז פתאום נזכרתי שגם אני זקוק ממני לטובה כלשהי, כמובן שעניתי בשמחה.
לאחר שהסתיימה השיחה בטוב טעם, מבחינתי לפחות, היא, שעד עכשיו הקשיבה מהצד, פתאום אמרה לי, הנה דוגמא לכך שאתה לא רגיש, שמת לב מה קרה פה? אתה ביקשת ממנו עזרה והוא הקשיב לך בקשב רב, ואילו כשהגיע תורו לדבר, פשוט נפנפת אותו, לפחות היית עושה את זה יפה...
יום שני: שעת בין הערביים, נשאר לי דקות ספורות עד מנחה שבהם אני אמור להספיק לרוץ לבנק, למכולת, ולירקן.
בשעת לחץ שכזו, אנשים בטוח יבינו אותי אם אני יחנה את רכבי באמצע הכביש 'רק לרגע', אז חניתי.
כשחזרתי, ראיתי גדוד של אנשים ורכבים רוטנים וכועסים סביב הרכב שחסם להם את האפשרות שכל אזרח חופשי זכאי לה במדינה דמוקרטית, הלא היא הזכות להגיע הביתה..
'אתה לא רגיש' הם אמרו לי.
אוף, שוב המילה המוכרת הזו? רשמתי, תוך כדי נסיעה, או יותר נכון בריחה, מההמון הזועם.
יום שלישי: אני מארגן את הילדים לשינה תוך כדי חלוקת הוראות ברורות וחותכות, אתה תלך להתקלח, את תשימי פיג'מה, אתה תברך ברכת המזון..
"אבא" שאלה אותי בת ה7 בעיניים תמימות, "למה פתאום בערב אתה מדבר איתנו בצורה אחרת"?
נדרכתי. צפיתי פגיעה, והיא אכן הגיעה...
"מה הכוונה חמודה, איך אני מדבר"?
פתאום הקול שלי נהיה רגוע יותר,
"לא יודעת, אני מרגישה שאתה כועס עלי"
'חס וחלילה, אבא בכלל לא כועס' היתממתי, אבל בפנים עמוק ידעתי בדיוק על מה היא מדברת... ו...השחלתי פתק נוסף לאוסף.
יום רביעי: אני מגיע למשרד עם המון מרץ ואפס עבודה, פותח את הפורום בפרוג, ורואה אשכול שפתח הניק 'יוסי המצחיק' שהתוכן שם לא לרוחי, ממש ממש לא.
אני מגייס את כל הלחצנים במקלדת בו זמנית, ומנסה להתעלות מעל עצמי ולהעלות תגובה מפותלת, סיבובית, עקיפה, לא ברורה, אבל שיבינו מהמשתמע כי יש לי דעה ברורה בעניין, והיא הצודקת.
ואכן הלייקים מתחילים לזרום, אבל אז אני מקבל תגובה שמערערת לי שוב את כל מה שבניתי ברגעים אלו, "תגובתך גובלת בחוסר רגישות, היית יכול לנסח בצורה עדינה יותר את אי הסכמתך.." סוף ציטוט.
תודה באמת. זה אחרי שכל כך השתדלתי.
יום חמישי: יש בערב שיעור בבית הכנסת, אין לך מעלה גדולה מזו, אבל מאיפה השתרש אצלי המנהג המוזר לצאת 2 דקות לפני הסוף??
'אהה', שלח לי הודעה ניסים הגבאי, 'לאן התפלחת כשכולם נשארים לעזור לסדר את השולחנות אחרי השיעור'
אוף. עלו עלי, מעצבן, משבוע הבא איאלץ להישאר עד הסוף, לפחות לשבועות הקרובים עד שישכחו ממני שוב...
זהו, הגיע סוף השבוע, ואני חוזר הביתה עם כל הפתקים שאספתי, מדביק אחד ליד השני, וקורא הכל לפי הסדר, והוא לא ממש משנה, הסדר.
התמונה שנגלתה לנגד עיני היתה מפחידה, העדפתי ללכת רחוק, לברוח, לא להסתכל לה בעיניים.
אבל אז, הבנתי, שזה בעצם לא אני, זה הוא.
זה הוא שנכנס בי וניהל את חיי במשך שנים, והיום, הגיע הזמן לומר לו, די.
מהיום אני חוזר לענייניים ולא נותן לו לסגור לי את העיניים כדי שלא אוכל לראות את זה שעומד מולי.
מולי באוטו, מולי בבית, מולי במחשב או בטלפון.
אז נכון, לא ספירת העומר היום, גם לא אלול, וטור כזה סתם באמצע יום חול יכול להישמע טרחני על גבול הרצינות התהומית, אבל שיתוף זה שיתוף זה שיתוף. אז שיתפתי.
אשמח לקבל תגובות/ביקורת על הטור.
ברגישות.
מייקי.
למה זה פצצה אתם שואלים? כי זה מסוג הדברים שאין לי שום דרך להתמודד איתם,
ובכל זאת, ניסיתי להבין מה לא רגיש אצלי, דווקא כשהייתי ילד בכיתי מכל פיפס, וכבר אז אמרו לי שאני יותר מידי רגיש, אז אולי הרגש הלך לאיבוד בדרך?
יצאתי למסע חיפושים, תליתי מודעות בבנינים, ביקשתי עזרה מחברים, והנה לפניכם התוצאות:
יום ראשון: נסעתי לבני ברק, בדרך התקשר מישהו שהיה זקוק ממני לעזרה, התלבטתי אם לענות לו, אבל אז פתאום נזכרתי שגם אני זקוק ממני לטובה כלשהי, כמובן שעניתי בשמחה.
לאחר שהסתיימה השיחה בטוב טעם, מבחינתי לפחות, היא, שעד עכשיו הקשיבה מהצד, פתאום אמרה לי, הנה דוגמא לכך שאתה לא רגיש, שמת לב מה קרה פה? אתה ביקשת ממנו עזרה והוא הקשיב לך בקשב רב, ואילו כשהגיע תורו לדבר, פשוט נפנפת אותו, לפחות היית עושה את זה יפה...
יום שני: שעת בין הערביים, נשאר לי דקות ספורות עד מנחה שבהם אני אמור להספיק לרוץ לבנק, למכולת, ולירקן.
בשעת לחץ שכזו, אנשים בטוח יבינו אותי אם אני יחנה את רכבי באמצע הכביש 'רק לרגע', אז חניתי.
כשחזרתי, ראיתי גדוד של אנשים ורכבים רוטנים וכועסים סביב הרכב שחסם להם את האפשרות שכל אזרח חופשי זכאי לה במדינה דמוקרטית, הלא היא הזכות להגיע הביתה..
'אתה לא רגיש' הם אמרו לי.
אוף, שוב המילה המוכרת הזו? רשמתי, תוך כדי נסיעה, או יותר נכון בריחה, מההמון הזועם.
יום שלישי: אני מארגן את הילדים לשינה תוך כדי חלוקת הוראות ברורות וחותכות, אתה תלך להתקלח, את תשימי פיג'מה, אתה תברך ברכת המזון..
"אבא" שאלה אותי בת ה7 בעיניים תמימות, "למה פתאום בערב אתה מדבר איתנו בצורה אחרת"?
נדרכתי. צפיתי פגיעה, והיא אכן הגיעה...
"מה הכוונה חמודה, איך אני מדבר"?
פתאום הקול שלי נהיה רגוע יותר,
"לא יודעת, אני מרגישה שאתה כועס עלי"
'חס וחלילה, אבא בכלל לא כועס' היתממתי, אבל בפנים עמוק ידעתי בדיוק על מה היא מדברת... ו...השחלתי פתק נוסף לאוסף.
יום רביעי: אני מגיע למשרד עם המון מרץ ואפס עבודה, פותח את הפורום בפרוג, ורואה אשכול שפתח הניק 'יוסי המצחיק' שהתוכן שם לא לרוחי, ממש ממש לא.
אני מגייס את כל הלחצנים במקלדת בו זמנית, ומנסה להתעלות מעל עצמי ולהעלות תגובה מפותלת, סיבובית, עקיפה, לא ברורה, אבל שיבינו מהמשתמע כי יש לי דעה ברורה בעניין, והיא הצודקת.
ואכן הלייקים מתחילים לזרום, אבל אז אני מקבל תגובה שמערערת לי שוב את כל מה שבניתי ברגעים אלו, "תגובתך גובלת בחוסר רגישות, היית יכול לנסח בצורה עדינה יותר את אי הסכמתך.." סוף ציטוט.
תודה באמת. זה אחרי שכל כך השתדלתי.
יום חמישי: יש בערב שיעור בבית הכנסת, אין לך מעלה גדולה מזו, אבל מאיפה השתרש אצלי המנהג המוזר לצאת 2 דקות לפני הסוף??
'אהה', שלח לי הודעה ניסים הגבאי, 'לאן התפלחת כשכולם נשארים לעזור לסדר את השולחנות אחרי השיעור'
אוף. עלו עלי, מעצבן, משבוע הבא איאלץ להישאר עד הסוף, לפחות לשבועות הקרובים עד שישכחו ממני שוב...
זהו, הגיע סוף השבוע, ואני חוזר הביתה עם כל הפתקים שאספתי, מדביק אחד ליד השני, וקורא הכל לפי הסדר, והוא לא ממש משנה, הסדר.
התמונה שנגלתה לנגד עיני היתה מפחידה, העדפתי ללכת רחוק, לברוח, לא להסתכל לה בעיניים.
אבל אז, הבנתי, שזה בעצם לא אני, זה הוא.
זה הוא שנכנס בי וניהל את חיי במשך שנים, והיום, הגיע הזמן לומר לו, די.
מהיום אני חוזר לענייניים ולא נותן לו לסגור לי את העיניים כדי שלא אוכל לראות את זה שעומד מולי.
מולי באוטו, מולי בבית, מולי במחשב או בטלפון.
אז נכון, לא ספירת העומר היום, גם לא אלול, וטור כזה סתם באמצע יום חול יכול להישמע טרחני על גבול הרצינות התהומית, אבל שיתוף זה שיתוף זה שיתוף. אז שיתפתי.
אשמח לקבל תגובות/ביקורת על הטור.
ברגישות.
מייקי.
