הנושאים החמים
| פנס בערפל |
משתמש פעיל
- הוסף לסימניות
- #1
"השמש התחילה לשקוע, ואט אט גלשה מטה, גלשה, גלשה" קולה הצלול של ביתי גבר במתיקות על רעשי הרקע של הרוח, ולא יכולתי שלא לגנוח. רבונו של עולם, מתי אזכה לרכב טוב יותר. כמה אפשר להתקרטע עם יונדאי I20.
בתי המשיכה להקריא בקול עשיר בפאתוס את הקטע שחילקה להן המורה, ואני בהיתי בכביש לפניי. מתי, מתי כבר נגיע.
בני משה ני"ו, ישב לא רגוע בעליל בספסל האחורי. מידי פעם נאלצתי בכאב מסויים לגעור בו, להבטיח לו הבטחות, להיות אבא, כמו שצריך. כאשר כשלתי במלאכתי, לא זכיתי ליותר מרגעי חסד ספורים: ביתי פרצה בצעקות רמות. אבא, אבא. מוישל'ה צובט אותי. איה.
ליבי נחמץ.
מסיבות שונות ומשונות לא יכולנו לאפשר למוישל'ה ליטול ריטאלין, וכך חצי מהבעיה נותרה על כנה. אם כי, ברוך השם, יש גם חצי כוס מלאה: ביתי חנה. המועמדת המושלמת לריטאלין. ילדת פלא פורחת, שאילולי הריטאלין הייתה מצטרפת לבני משה ני"ו וצווחת ומקשה עליי את הנהיגה.
ניצלתי רמזור אדום ארוך במיוחד, והגנבתי מבט אל זוגתי תחי'. נאנחתי אנחה שקטה. לאחר יום ארוך ועמוס, לא נותר בה כוח ואמביציה לילדים, והיא שקעה במושב, אפופת אוזניות ענק, מאזינה בקשב רב למוזיקה קלאסית. מנותקת כליל. משאירה אותי להתמודד לבד עם שאגותיהם של צאצאיי שיחי' המתכתשים בספסל האחורי.
הרמזור התחלף לירוק, והתסיסה מאחור החמירה רבות. בלית ברירה פניתי ימינה אל כביש חסר מוצא, שאפתי נשימה עמוקה אל ריאותיי, ולפתתי את בני משה ני"ו ביד חזקה ובזרוע נטויה: משה. משה. יודע אתה שאוהבך אני, אך אנא, נסה להירגע, קשה עליי לנהוג כאשר מרעיש אתה, וייתכן ואיאלץ ממש לכעוס עליך.
משהי ני"ו פרץ בבכי: אבא, אבא. אל תכעס. חייכתי אליו בחיבה: בוא נראה אם אתה יכול לבקש מאמא יפה שתקשיב לסיפורים שלך ואיך היום בחיידר, ואל תצבוט את חנה.
הכל בא על מקומו בשלום, יצאתי לכביש הראשי, ותוך זמן קצר להפליא ורגוע במיוחד הגענו ב"ה למחוז חפצנו לחיים ולשלום, אל ביתה של יענטא. אחותה הגלמודה של סבתי שתחי'.
ילדיי פנו בצהלה אל בית יענטא, וזוגתי שתחי' החוותה על העץ הסמוך לביתה: הנה, כאן טיפס מוישל'ה בפעם הקודמת שבאנו לפה. אוי, איזה בושות. בסוף הגיע השכן מהבית ליד, דב, והוריד אותו עם סולם מהעץ, תרתי משמע.
שתקתי. אכן, בושתי וגם נכלמתי. הייתי צריך להתלוות אליהם בביקור הקודם, ולא עשיתי זאת. צודקת ממני.
נכנסנו במאסף לבית הדודה, ומאריסה הפיליפינית זהרה לקראתנו, עם אנגלית שבורה בפיה. זוגתי שתחי' הצליחה לחלץ מפיה כי יענטא יצאה לסיבוב ממונע קטן בשבילי הקיבוץ, וכי היא תיכף תשוב. מהכא להתם ומהתם להכא הציבה עבורנו מאריסה את השולחנון הרעוע בכניסה לבית הדודה, ועליו הנחנו את חנוכיית החימר המתפוררת. ירושה יקרה. את החנוכייה קיבלנו כמתנת חתונה מיענטא עצמה, ועלה על דעתנו כי מחווה זו תחמם היטב את ליבה הדווי של הדודה, ירפאה ה' ית"ש במהרה מתחלואיה וממכאוביה.
כאשר סיימתי להיטיב את הנרות, התגלגלה לקראתנו יענטא, מתניידת בכבדות על הקולנוע. למרות הכאב שבדבר, חשתי שמחה על ששמיעתה של הדודה ירודה למדיי. כך נמנע ממנה הכאב למשמע הערתו של בני משה ני"ו: אבא, למה היא כל כך זקנה שהיא לא יכולה ללכת?
לא זו אף זו, שהדודה אף חוותה תחושה הפוכה. שמחה גדולה נשפכה על פניה כאשר ראתה את ביתי חנה שתחי' מושכת משיכה נאה באוזנו של אחיה, משה ני"ו, ואז מקבלת כתמורה מלאה והוגנת משיכה מכאיבה בצמתה, מאת משה ני"ו שכבר הספיק להעמיד פנים שידו לא הייתה במעל, או בקוקיה. הדודה פרצה בצחוק רם ששנים לא צחקה כמוהו, ואמרה בקול מתלעלע: הילד הזה עוד יהיה פוליטיקאי, הוא מושחת וצבוע לא קטן.
זוגתי שתחי' הסמיקה כהוגן, ויענטא נופפה לעומתה במקל: הוא דומה להורים של בעלך, אני מכירה אותם, את יודעת. הילדה הרבה יותר חמודה, והיא דומה לך, באמת.
פניה האירו, פניי הסמיקו.
נדרתי בליבי: לעולם לא אבזה יותר את שכני, ר' מרום, העוסק לפרנסתו בהשכנת שלום בית תמורת שכר נאה במיוחד. לעולם לא אכנה בכינויי לעג את עיסוקו, ולא אעלוב בו.
על מנת לעמעם את רושמו של האירוע מיהרתי להדליק אש בחנוכיית החימר הדהוהה, וזימרתי בקול גדול את ניגוני החסידות המתוקים. אוהב אני את חצר מילצ'וב, ושמח אני שמחה גדולה על שזכיתי להימנות על חסידיה. שמחה נוספת שמחתי על ההזדמנות לשורר בקול גדול, מבלי שאי מי יוכל לגעור בי. הן חנוכה היום, ומצווה לנגן ולשורר שירים. איש איש כפי יכולתו. לצערי, מאריסה פעלה שלא בהגינות והשיבה את יענטא לתוך הבית, בתירוץ קלוש למדיי שקר לה. בני משה ני"ו שאל בקולו הצלול וחסר העכבות: אמא, למה היא לוקחת אותה? היא לא שומעת טוב בכלל, אז-מה הבעיה שאבא שר בקול?
הסמקתי נוראות. ביתי חנה היקרה היטיבה לחוש בכאבי, ומתחה למשה את אוזנו השמאלית, משיכה עזה. לא יכולתי שלא להחניק צחקוק, וזוגתי שתחי' הבחינה בכך ועקמה את אפה: געציל. געציל. ידעתי: לא יהיה מנוס משיחת ייעוץ מביכה אצל שכני, הר' מרום.
התגברתי על מידותיי וגערתי בשני צאצאיי שיחי' גם יחד. במשה וגם בחנה. הבהרתי להם שמעשיהם וכוונותיהם אינם רצויים, ובזאת הביטו בי שניהם בפנים פגועות ונכנסו פנימה. שם הצטרפו לצערי לזוגתי שתחי' ולמאריסה הרשעה, וצפו בצוותא בטאבלט הקטן של מאריסה. רבונו של עולם, נשאתי תחינה. עשה נא שתיגמר שם הסוללה, ושמאריסה תיתפס ע"י רשויות החוק ותישלח בבושת פנים חזרה לארץ מוצאה.
ליבי נקפני: ויענטא מה יהא עליה?
השיבותיי לליבי: הגיע הזמן לשמוח, להרים טפח וטפחיים את מצב הרוח.
החילותי לרקוד באיטיות סביב החנוכיה, וזימרתי שוב את כל ניגוני החנוכה האהובים, מבית מילצ'וב.
עצמתי עיניי בהתלהבות אפופת רגש, והתנתקתי כליל מהעולם סביבי.
כעבור דקות ארוכות נפקחו עיני בבהלה כאשר חשתי כי חליפתי נמשכת כמו מעצמה.
בני האהוב והיקר משה ני"ו ישב לצידי, משך בחליפתי, ובכה: אבא, סליחה שהתחצפתי. ממש סליחה.
סלחתי לו בשמחה, הודיתי לקב"ה על הטובה אשר היטיב עמדי, ואז הבחנתי בביתי חנה ני"ו המעניקה למשה ני"ו סוכרייה כמתנה על המעשה. שמעתי את לחישתה: משה, העלבת את אבא, אבל יופי שביקשת סליחה, אפילו שזה רק בשביל סוכרייה.
נבוכותיי, כיביתי את החנוכיה, נפרדתי מיענטא, מילמלתי מפני דרכי שלום מילת פרידה מנומסת וקרירה למאריסה, ופנינו לחזור לביתנו.
כאשר הגענו לשער הקיבוץ פרצה ביתי שתחי' בבכי נורא והסבה את תשומת ליבי לכך כי שכחתי כליל לקרוא לזוגתי שתחי'. ב"ה שלא קרה דבר גרוע יותר.
מיהרתי חזרה, קראתי לזוגתי לרכב, ונשאתי בליבי תפילה להקב"ה שיסלח לי על השקר שנאלצתי לשקר:
חיכינו לך כל הזמן בחוץ, רק עשיתי סיבוב כדי לחמם את המנוע.
אוי, טאטע.
בני משה ני"ו לחש לזוגתי שתחי': אמא, רק שתדעי שאבא שכח לקרוא לך בהתחלה, ואם לא הייתי קורא לו היית נשארת לבד אצל יענטא.
ליבי נשבר. ידעתי:
סדרת הייעוץ אצל ר' מרום תהיה יקרה במיוחד הפעם.
געציל
נ.ב. אשמח לדעתכם. מהו הטור הטוב יותר בעיניכם.
הטור הנוכחי, או הנוסח המקורי, כאן
בתי המשיכה להקריא בקול עשיר בפאתוס את הקטע שחילקה להן המורה, ואני בהיתי בכביש לפניי. מתי, מתי כבר נגיע.
בני משה ני"ו, ישב לא רגוע בעליל בספסל האחורי. מידי פעם נאלצתי בכאב מסויים לגעור בו, להבטיח לו הבטחות, להיות אבא, כמו שצריך. כאשר כשלתי במלאכתי, לא זכיתי ליותר מרגעי חסד ספורים: ביתי פרצה בצעקות רמות. אבא, אבא. מוישל'ה צובט אותי. איה.
ליבי נחמץ.
מסיבות שונות ומשונות לא יכולנו לאפשר למוישל'ה ליטול ריטאלין, וכך חצי מהבעיה נותרה על כנה. אם כי, ברוך השם, יש גם חצי כוס מלאה: ביתי חנה. המועמדת המושלמת לריטאלין. ילדת פלא פורחת, שאילולי הריטאלין הייתה מצטרפת לבני משה ני"ו וצווחת ומקשה עליי את הנהיגה.
ניצלתי רמזור אדום ארוך במיוחד, והגנבתי מבט אל זוגתי תחי'. נאנחתי אנחה שקטה. לאחר יום ארוך ועמוס, לא נותר בה כוח ואמביציה לילדים, והיא שקעה במושב, אפופת אוזניות ענק, מאזינה בקשב רב למוזיקה קלאסית. מנותקת כליל. משאירה אותי להתמודד לבד עם שאגותיהם של צאצאיי שיחי' המתכתשים בספסל האחורי.
הרמזור התחלף לירוק, והתסיסה מאחור החמירה רבות. בלית ברירה פניתי ימינה אל כביש חסר מוצא, שאפתי נשימה עמוקה אל ריאותיי, ולפתתי את בני משה ני"ו ביד חזקה ובזרוע נטויה: משה. משה. יודע אתה שאוהבך אני, אך אנא, נסה להירגע, קשה עליי לנהוג כאשר מרעיש אתה, וייתכן ואיאלץ ממש לכעוס עליך.
משהי ני"ו פרץ בבכי: אבא, אבא. אל תכעס. חייכתי אליו בחיבה: בוא נראה אם אתה יכול לבקש מאמא יפה שתקשיב לסיפורים שלך ואיך היום בחיידר, ואל תצבוט את חנה.
הכל בא על מקומו בשלום, יצאתי לכביש הראשי, ותוך זמן קצר להפליא ורגוע במיוחד הגענו ב"ה למחוז חפצנו לחיים ולשלום, אל ביתה של יענטא. אחותה הגלמודה של סבתי שתחי'.
ילדיי פנו בצהלה אל בית יענטא, וזוגתי שתחי' החוותה על העץ הסמוך לביתה: הנה, כאן טיפס מוישל'ה בפעם הקודמת שבאנו לפה. אוי, איזה בושות. בסוף הגיע השכן מהבית ליד, דב, והוריד אותו עם סולם מהעץ, תרתי משמע.
שתקתי. אכן, בושתי וגם נכלמתי. הייתי צריך להתלוות אליהם בביקור הקודם, ולא עשיתי זאת. צודקת ממני.
נכנסנו במאסף לבית הדודה, ומאריסה הפיליפינית זהרה לקראתנו, עם אנגלית שבורה בפיה. זוגתי שתחי' הצליחה לחלץ מפיה כי יענטא יצאה לסיבוב ממונע קטן בשבילי הקיבוץ, וכי היא תיכף תשוב. מהכא להתם ומהתם להכא הציבה עבורנו מאריסה את השולחנון הרעוע בכניסה לבית הדודה, ועליו הנחנו את חנוכיית החימר המתפוררת. ירושה יקרה. את החנוכייה קיבלנו כמתנת חתונה מיענטא עצמה, ועלה על דעתנו כי מחווה זו תחמם היטב את ליבה הדווי של הדודה, ירפאה ה' ית"ש במהרה מתחלואיה וממכאוביה.
כאשר סיימתי להיטיב את הנרות, התגלגלה לקראתנו יענטא, מתניידת בכבדות על הקולנוע. למרות הכאב שבדבר, חשתי שמחה על ששמיעתה של הדודה ירודה למדיי. כך נמנע ממנה הכאב למשמע הערתו של בני משה ני"ו: אבא, למה היא כל כך זקנה שהיא לא יכולה ללכת?
לא זו אף זו, שהדודה אף חוותה תחושה הפוכה. שמחה גדולה נשפכה על פניה כאשר ראתה את ביתי חנה שתחי' מושכת משיכה נאה באוזנו של אחיה, משה ני"ו, ואז מקבלת כתמורה מלאה והוגנת משיכה מכאיבה בצמתה, מאת משה ני"ו שכבר הספיק להעמיד פנים שידו לא הייתה במעל, או בקוקיה. הדודה פרצה בצחוק רם ששנים לא צחקה כמוהו, ואמרה בקול מתלעלע: הילד הזה עוד יהיה פוליטיקאי, הוא מושחת וצבוע לא קטן.
זוגתי שתחי' הסמיקה כהוגן, ויענטא נופפה לעומתה במקל: הוא דומה להורים של בעלך, אני מכירה אותם, את יודעת. הילדה הרבה יותר חמודה, והיא דומה לך, באמת.
פניה האירו, פניי הסמיקו.
נדרתי בליבי: לעולם לא אבזה יותר את שכני, ר' מרום, העוסק לפרנסתו בהשכנת שלום בית תמורת שכר נאה במיוחד. לעולם לא אכנה בכינויי לעג את עיסוקו, ולא אעלוב בו.
על מנת לעמעם את רושמו של האירוע מיהרתי להדליק אש בחנוכיית החימר הדהוהה, וזימרתי בקול גדול את ניגוני החסידות המתוקים. אוהב אני את חצר מילצ'וב, ושמח אני שמחה גדולה על שזכיתי להימנות על חסידיה. שמחה נוספת שמחתי על ההזדמנות לשורר בקול גדול, מבלי שאי מי יוכל לגעור בי. הן חנוכה היום, ומצווה לנגן ולשורר שירים. איש איש כפי יכולתו. לצערי, מאריסה פעלה שלא בהגינות והשיבה את יענטא לתוך הבית, בתירוץ קלוש למדיי שקר לה. בני משה ני"ו שאל בקולו הצלול וחסר העכבות: אמא, למה היא לוקחת אותה? היא לא שומעת טוב בכלל, אז-מה הבעיה שאבא שר בקול?
הסמקתי נוראות. ביתי חנה היקרה היטיבה לחוש בכאבי, ומתחה למשה את אוזנו השמאלית, משיכה עזה. לא יכולתי שלא להחניק צחקוק, וזוגתי שתחי' הבחינה בכך ועקמה את אפה: געציל. געציל. ידעתי: לא יהיה מנוס משיחת ייעוץ מביכה אצל שכני, הר' מרום.
התגברתי על מידותיי וגערתי בשני צאצאיי שיחי' גם יחד. במשה וגם בחנה. הבהרתי להם שמעשיהם וכוונותיהם אינם רצויים, ובזאת הביטו בי שניהם בפנים פגועות ונכנסו פנימה. שם הצטרפו לצערי לזוגתי שתחי' ולמאריסה הרשעה, וצפו בצוותא בטאבלט הקטן של מאריסה. רבונו של עולם, נשאתי תחינה. עשה נא שתיגמר שם הסוללה, ושמאריסה תיתפס ע"י רשויות החוק ותישלח בבושת פנים חזרה לארץ מוצאה.
ליבי נקפני: ויענטא מה יהא עליה?
השיבותיי לליבי: הגיע הזמן לשמוח, להרים טפח וטפחיים את מצב הרוח.
החילותי לרקוד באיטיות סביב החנוכיה, וזימרתי שוב את כל ניגוני החנוכה האהובים, מבית מילצ'וב.
עצמתי עיניי בהתלהבות אפופת רגש, והתנתקתי כליל מהעולם סביבי.
כעבור דקות ארוכות נפקחו עיני בבהלה כאשר חשתי כי חליפתי נמשכת כמו מעצמה.
בני האהוב והיקר משה ני"ו ישב לצידי, משך בחליפתי, ובכה: אבא, סליחה שהתחצפתי. ממש סליחה.
סלחתי לו בשמחה, הודיתי לקב"ה על הטובה אשר היטיב עמדי, ואז הבחנתי בביתי חנה ני"ו המעניקה למשה ני"ו סוכרייה כמתנה על המעשה. שמעתי את לחישתה: משה, העלבת את אבא, אבל יופי שביקשת סליחה, אפילו שזה רק בשביל סוכרייה.
נבוכותיי, כיביתי את החנוכיה, נפרדתי מיענטא, מילמלתי מפני דרכי שלום מילת פרידה מנומסת וקרירה למאריסה, ופנינו לחזור לביתנו.
כאשר הגענו לשער הקיבוץ פרצה ביתי שתחי' בבכי נורא והסבה את תשומת ליבי לכך כי שכחתי כליל לקרוא לזוגתי שתחי'. ב"ה שלא קרה דבר גרוע יותר.
מיהרתי חזרה, קראתי לזוגתי לרכב, ונשאתי בליבי תפילה להקב"ה שיסלח לי על השקר שנאלצתי לשקר:
חיכינו לך כל הזמן בחוץ, רק עשיתי סיבוב כדי לחמם את המנוע.
אוי, טאטע.
בני משה ני"ו לחש לזוגתי שתחי': אמא, רק שתדעי שאבא שכח לקרוא לך בהתחלה, ואם לא הייתי קורא לו היית נשארת לבד אצל יענטא.
ליבי נשבר. ידעתי:
סדרת הייעוץ אצל ר' מרום תהיה יקרה במיוחד הפעם.
געציל
נ.ב. אשמח לדעתכם. מהו הטור הטוב יותר בעיניכם.
הטור הנוכחי, או הנוסח המקורי, כאן
