בקשת ביקורת | סדקים בקרח

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס''ד

סדקים בקרח​

היה קר מאוד. אמצע החורף. לא היה כל חימום בתוך הכוך הקטן שבקצה החנייה. דברים רבים נוספים לא היו שם. לשלומי לא היה אכפת. הוא ישב שם בקור ולא ידע למה נזכר פתאום באותם ימים רחוקים שכן היה אכפת לו. היו אלו ימים קשים. הוא אמנם גר אז בתנאים אנושיים, אפילו טובים. אבל היה לו רע. מאוד. הוא רצה וכמה וכאב ונפצע ודימם ופחד.
עד שלבו קפא.
זה היה טוב. הדבר הכי טוב שקרה לו. היום לא אכפת לו מכלום. גם לא מהעווית הכואבת שעברה בפניו של האיש ההוא, שירד לחנייה ומצא את השמיכה והתרמוס זרוקים בפתח הבניין. אוי, כוסות הקרטון עם כיתוב הcoffee עליהן – נשארו בכוך. כמה חבל שלא השליך גם אותן בפתח הבניין.

השמיכה היתה ירקרקה ורכה. התרמוס היה בצבע בז' עם מכסה חום. הוא מצא אותם לפנות בוקר כשהתעורר משנתו. לא הבין ברגע הראשון למה איננו רועד מקור כמו בכל הלילות האחרונים. פתאום גילה שהוא עטוף בשמיכה חמה.
הוא יצא ממנה באחת.
זה בטח ההוא מהקומה השלישית. זה שניסה להזמין אותו לארוחה חמה בביתו. הוא בעט בשמיכה והיא נחתה בפינת הכוך. רק מאוחר יותר גילה את התרמוס עומד בחינניות בפינה ולידו כמה כוסות קרטון.
סתם כך, מתוך סקרנות רגעית, פתח את המכסה, ואדים מהבילים עם ריח חזק של קפה טוב הציפו אותו. הכעס גאה בו. דבר שלא קרה לו מאז שלבו נהיה חלל.
הוא תפס בשמיכה ובתרמוס, והשליך אותם בכוח רב אל הכניסה לבניין.

*​
"אל תצטער כל-כך, אבי" אמרה רעייתו של אברם יצחק לבעלה הכאוב בביתם שבקומה השלישית. "אז הוא השליך. זה דווקא סימן שכן אכפת לו".
פעם היתה תוהה איך זה שבעלה מצטער כל-כך בגין אנשים מרתיעים שלא הכיר ולא היו שייכים אליהם בשום צורה. היום היא כבר לא מתפלאת. למדה את לבו הגדול ומנסה לבוא לעזרתו ככל יכולתה. "שלחת את לחמך. ושמיכתך. ותרמוסך. וחום לבך. וזהו. מה אפשר לעשות? ותזכור, שאף פעם אתה לא יכול לדעת מה יצמח מזה".

*​
כבר זמן רב מסתובב שלומי בשלג הלבן. תמיד אהב את הקפוא השקט הזה. גם כשחיפש שלווה ונוחם לנפשו הפצועה, וגם כשלבו כבר היה לבן קפוא ושקט בעצמו.
מזמן עזב את הכוך ההוא ומצא לעצמו פינה גרועה אחרת. כל מקום אליו הגיע היה זמני. אנשים מהוגנים דאגו תמיד לסלק אותו, את המטרד הבלתי רצוי, מסביבתם. הוא היה עובר ממקום למקום בשקט גמור, בלב שלא מרגיש כלום, נוחת בפינה אחרת. לא היה אכפת לו איפה ומה התנאים. רק לא מקלט מתאים. לא משפחה. לא רחמים.

הוא המשיך לצעוד בשלג. נהיה קר יותר ויותר. הערפל הלך והתעבה. רוח קפואה חדרה מבעד לבגדיו, ופתיתי שלג התערבלו סביבו. הוא הלך לאט לאט. רצה פתאום לנוח. ראה במעורפל עץ עבות בצידי הדרך מתנועע ברוח ההולכת ומתחזקת. נשכב מאחורי העץ על השלג הרך, מוסתר מעיני העוברים ושבים המועטים, ועצם את עיניו.
מחשבתו התערפלה יותר ויותר. אי שם בירכתי תודעתו המנומנמת ידע שאם לא יזעיק עזרה דחופה – הוא לא יקום עוד. הידיעה הזו לא עוררה בו כלום.
פתאום ראה בעיני רוחו תמונה מעומעמת של שמיכה ירקרקה. עבה כזו ורכה. תרמוס בז' עם מכסה חום. כוסות קרטון עם כיתוב coffee. קפה מהביל עם ריח משכר.
הוא צעק 'הצילו' בכל הכוחות שעוד היו לו.
*​
"הגעת קפוא, עם היפותרמיה רצינית" סיפר לו רופא המחלקה. "חממנו אותך באמצעות נוזלים מחוממים, חמצן מחומם ואמצעים נוספים".
"עם שמיכה ירקרקה ורכה, דוקטור, עם תרמוס בז' ומכסה חום ועם קפה חם מהביל".
"אהה," אמר הרופא לאחות והקליד כמה משפטים במחשב הנייד. "הוא עוד מבולבל קצת. זה אמור לעבור לו בשעות הקרובות".
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
עצום! מרגש!
משאיר עם מחשבות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
@מרחבית
מדהים איך קטע שכולו שלג וקרח יכול להיות חם כל כך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
בעזהי"ת

מקסים!
ביקורת? על העלילה אין לי שום ביקורת. הכי יפה ומרגשת שיכולה להיות, ובנויה 10. וגם הכותרת מתאימה.
בעד לבגדיו = מבעד לבגדיו. פתותי שלג = פתיתי שלג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מעולה! שקעתי חזק מידי בקטע מכדי לשים לב לביקורות.
הנקודה היחידה ששמתי לב אליה - שימוש לא מדוייק במילה 'הוא'. יש פעמים בהן המילה נכתבה והיתה מיותרת, ויש פעמים בהם היתה חסרה.
קטע קר מרוב חום, או חם מרוב קור. מכניס לסיטואציה של כל המעורבים ומציג זוית מדוייקת של כל הנעשה במוחם ובגופם של המשתתפים בתיאור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
  • הוסף לסימניות
  • #10
  • הוסף לסימניות
  • #12
האם ב-ט' - זו טעות, או פחות רצוי? (כי זו לא מילה עברית)
ומה יהיה עם חוסר האפשרות לערוך?...
קבע מי שקבע שצ"ל בת', כי המילה במקור היא thermos, מלשון חום בלטינית. וכיון ש-th לא נשמע כמו ט' אלא כמו ת' רפה (של יהודים תימנים וגוים אנגלים), הוחלט שככלל מילים כאלו תיכתבנה בת'. אבל לא הייתי תולה על זה בככר העיר. רק באיזו סמטה צדדית.
ומה יהיה עם חוסר האפשרות לערוך?...
בזה יכול לעזור @פנס בערפל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
  • הוסף לסימניות
  • #15
כן, אשמח. רק שיש הרבה פעמים...
מוזמנת לשתות את הקפה שם, אם הוא עדיין חם...

ויש גם את זה:


לא רוצה להטריח, רק אם זה מהיר ופשוט לך.
תודה!
בשמחה!!
המשקה כבר היה קרררררר.....;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
וואו תודה רבה!!!
יש רק טרמוס אחד שנשאר בקטע השני...
אולי שם הקפה עוד חם?
הנה הוכחה למה צריך להגיה......:rolleyes:
והפעם כל-כך מיהרתי שלא הספקתי לבדוק!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
קבע מי שקבע שצ"ל בת', כי המילה במקור היא thermos, מלשון חום בלטינית. וכיון ש-th לא נשמע כמו ט' אלא כמו ת' רפה (של יהודים תימנים וגוים אנגלים), הוחלט שככלל מילים כאלו תיכתבנה בת'.

לפי זה כמדומני נאמר לי פעם שכותבים אמפתיה, ולא אמפטיה. וכן אני כותבת בדרך כלל ב ת'.
אמנם התרשמתי שהרוב כותבים אמפטיה. מה דעתכם?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת בסוף הוא בא.
בלילה, אני יושבת במטבח. קפה לוהט צורב את גרוני, זכרונות מתוקים.
הילדים במיטות, רחוצים. המלאך הגואל, וסיפור. אמהוּת שלא אמכור בשום הון שבעולם.
אני משלבת אצבעות סביב הכוס, מתחממת. 'מספר אחת בעולם!', אני עוקבת אחר סלסול האותיות המעוצבות.

דפיקות בדלת.
אני קופאת. אלו הדפיקות שלו!
רגועות, קצביות ומרקדות. "זאת דלת, לא פסנתר." הקניט אותו פעם ישראל.
הוא כאן?

'קומי, תפתחי לו!' מאיץ בי קול יציב, 'הוא כאן!'
'את יודעת שזה לא הוא', הקול השני יציב יותר, מפוכח.
אולי זה אבא של קליין, מהקומה.
'מה פתאום קליין? זה הוא, אלו הדפיקות שלו!' מתעקשת התקווה להאחז בליבי.
כל שריר בגופי, כל עצם, דוחקים בי למהר לדלת. אלו הדפיקות שלו, מבטיחה.
בניגוד לכל חוק טבע אפשרי, אני נשארת לשבת במטבח.
כוס קפה לפותה בידי, אותיות מסתלסלות. מספר אחת. בעולם. בעולם.
הדפיקות נחלשות. פעימות הלב שלי מאפילות עליהן, בעוצמתן.

"אמא, למה את לא פותחת את הדלת?" ילדונת בפיג'מת הלו קיטי מציצה מהחדר, מתפלאת.
אני פוצה פה, היא כבר בדלת.
פותחת כדי סדק, דוחקת דרכו תלתל רטוב, עין בצבע חום-דבש ואף סולד. "מה?"
אה. הכתפיים שלי נופלות בהשלמה; עיניים נעצמות בייאוש, לרגע.
"אין לנו קקאו," אני מודיעה לה אחר כך. "למיטה, גברת."

'אמרתי לך?' מתגרה בי קול-יודע-כל. 'למה חשבת בכלל שזה יהיה הוא?'
אני פוקחת עין, מישירה מבט למקום הפנימי ההוא, המסתפק. זה שאינו מעז לקוות.
"ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו."
הספר נפתח בסערה — מסוג הספרים שבתחילתו קשה להניח מהיד, וזה בהחלט הישג שאינו מובן מאליו כבר בפתיחתו של ספר.
העלילה מתפתלת לה בשני צירים מקבילים, שהקשר ביניהם נותר לוט בערפל:

בקו אחד — חיים בנימין, יהודי בן המאה ה־16 (שנת 1573), תושב בראנדיס (גרמניה של היום, בוהמיה שבאימפריה הרומית הקדושה של אז) מסייע לחברו יצחק סוחר הבדים להציל את נפשו מידי אציל גוי מרושע, ובמהלך ההתרחשות מצטרף גם צועני מוזר — שהוא בעצם יהודי נסתר.

בקו השני — יוחנן זהבי, בחור ישיבה בן 22, בן המאה ה-21 שנפל על הצד שלא מרוח בחמאה, חושב שהאתגר הכי גדול שלו הוא לזכות בשידוך המיוחל המוצע לו ע"י ידיד זקן וותיק של סבו המנוח, ואז מסתבך כהוגן ומסיים בכך שהוא נסחט לבצע מסע בזמן - היישר אל אותה תקופה של המאה ה־16.

זו התחלה עם פוטנציאל אדיר. לאן אותו פוטנציאל מתפתח ? תיכף נשמע היישר מפי הסוס.

______________________________________________________________________________________________________​


יוחנן, גיבור הספר, הוא בחור ירא שמיים, טוב לב, נעים הליכות, סבלני, חכם, מתמיד — ואולי פשוט טוב מדי. הוא כמעט חסר סדקים. וצדיק ורע לו.

כי איך אומרים בצ'כית עתיקה ? צרות באות בצרורות.
צרורות של צרות מוחין. החבר'ה בישיבה לא רואים מעבר לעטיפה של החברותא המוצלח ולא מבינים לנפשו המסוכסכת של יוחנן ולמאבקיו האישיים לצמוח על אף הרקע המורכב ממנו הגיע - משפחה סוג ת' לפי הנורמות החרדיות הקדושות.
הם ושאר העוילם לא מבינים שעלם החמודות שאמור להיות בשידוכים, לא מעז לגשת לפרק האיש המקדש, כי הוא מזהה נכון שהוא לא שייך אפילו לתחתית שרשרת המזון.

והוא כזה גיבור, ישר מהאגדות. הוא אציל מידות, עדין נפש, בן טוב ואח סובלני. אבל הוא גיבור כזה שטוח שלא עובר אפילו מאבק פנימי אחד אומלל בכל הספר.
גם ברגעי השיא הדרמטיים, לא נוצר ספק אמיתי לגבי בחירותיו. גם כשהוא נדרש להקרבה כבירה, ברור שהוא יבחר בטוב. כי הוא פשוט טוב — מההתחלה ועד הסוף. ולמרות זאת קל לאהוב אותו. אולי כי בניגוד למרבית גיבוריה של הסופרת, הוא מדבר בגוף ראשון.

ואם כל זה לא מספיק, אז ליוחנן יש עוד תיק. אבל כמו שאומר הכתוב "אל תקרי תיק, אלא טריק". ולטריק יש משפחה, אבחנה שמוצגת כמעט כמו תואר דוקטורט (אוטיזם, אבל בתפקוד גבוה!), הרגלים נוקשים, ידע מדהים ואובססיבי במדעים. אה, וגם שם. קוראים לו מיכאל.
מיכאל אגב, הוא הדמות שאת הדיאלוגים (או המונולוגים הארוכים) שלה הכי מעניין לקרוא בספר, אבל הטיפול הספרותי שניתן לו מותיר טעם מר.

כבר זכינו לקרוא על טורנאל, הטיפוס האקסצנטרי המבריק שמסוגל לקרוא מחשבות שסגר לאיסתרק (ולסדרת "ממלכה במבחן") כמה פינות עלילתיות. אז למה לא לשלב עוד גאון אקסצנטרי שגם יודעים עליו קצת יותר, ומתיימרים במחי יצירה ספרותית לתאר אותו באור מגוחך/אוהד/פטרוני/מכשירני ?

למה ? כי זה מגניב, זה טרנדי. זה נהיה קטע טוב. אבל זה בעיקר מעורר זעם כבוש.
זעם על הפטרונות, על ההצגה באור כל כך מגוחך, על חוסר האמינות בהצגה שלו, על האופן שבו אין גרם של התייחסות לרגשות של מיכאל. רק שימוש ציני בדמות ובאבחנה שלו ככלי שרת לקידום העלילה ותו לא.

ואם חשבנו שמיכאל הוא גאון – טעינו. הגאון האמיתי הוא יוחנן.
הוא כזה גאון שהוא יכול לעבור מבחן סיכה ולצטט חידושים כבירים של בעל ב"שאגת אריה", אבל הוא גם דובר צ'כית (כי סבא שלו בן המאה ה-20 גר אצלם לעת זקנתו, ולימד אותו צ'כית שוטפת שאיכשהו מתאימה למאה ה-16), הוא יודע לזהות ב-5 שניות שהילד העומד מולו הוא צועני (מה הסגיר אותו בדיוק?!).

מילא, את הידע המרשים שלו במדע אפשר להסביר כי מיכאל מרצה לו בשטף מאז שהוא קטן, ואפשר לבלוע בקושי את זה שהוא מיומן באומנות לחימה כי שוב מיכאל (כלי השרת של העלילה הזו) השתמש בו כשק אגרוף לאימונים.

אבל איך הוא מגלה בקיאות כמעט אגבית במאבקי הכבוד והדת בין ספרד הקתולית הקיצונית לקיסר האימפריה הרומית הקדושה המתירני יותר, איך הוא מזהה על המקום שיהודי שמולו דובר לשון כנען, ואיך הוא מודע לכך שהדבר שהכי צריך לפחד ממנו אם אתה בא מהעתיד לאירופה הפרימיטיבית, הוא שיעלו אותך על המוקד בתור מכשפה על מטאטא ?

הוריהם של מיכאל ויוחנן לא זוכים לטיפול רגיש בהרבה:
האם, הסובלת מהפרעה נפשית כלשהי, כתובה באופן מוקצן ולא חומל; האב מתפקד על תקן הדג האילם שבסוף הספר הופך לנמר חושף שיניים. האחות הגרושה היא רק עוד סטריאוטיפ שחוק שמוכיח למה הם לא משפחה מיינסטרימית. בשורה התחתונה, קשה להבין את הדינמיקה המשפחתית, ולמה היא בכלל קיימת.

כל דמויות המאה ה-16 מקבלות זמן מסך קמצני, הן שטוחות עד יאוש, ואין להן כוונות מורכבות מידי. תגידו תודה שהם יודעים קרוא וכתוב.... או משהו כזה. אין הסבר אחר למה כל היהודים שם (כולל הרב הצדיק וראש הקהל התחמן של קהילת אתרא-קדישא דפראג) קטני מוחין וחדלי אישים, כשבמקביל הדמות היחידה שיש לה קורטוב מן התחכום שיהיה שווה ערך אמיתי ליוחנן היא אוסביו הגוי הספרדי.
_______________________________________________________________________________________________________

ומה עם העלילה ? האמת, אחת העלילות היותר מטורללות שיצא לי לקרוא.

הקצב שלה נע בין זה של צב פרה-היסטורי לזה של צבי שכלבי הציד של הרוזן וצלאב דולקים אחריו.
שני קווי העלילה המקבילים מתנהלים כל אחד בקצב משלו וזה הגיוני ונסבל. אבל ככל שהם מתקרבים להתלכד, העלילה הופכת כל כך קופצנית ולא צפויה שקשה לעקוב ולזכור מי הפעם חטף את יוחנן, מי החליף את התרמיל, מי לא יודע צ'כית ומי חושב שהוא צועני.

כל התערובת הזו של התרחשויות מהירות ולא צפויות ואז הליכה איטית ביער לסירוגין בצירוף הופעה לא צפויה של דמויות שמופיעות ונעלמות במהירות של כדור שלג שחוטפים בפרצוף, מתישה נורא והתוצאה הסופית נראית כמו סלט כרוב אדום צ'כי.

ואם כבר עלילה נפתלת ורבת התרחשויות - הכי יתאים לנו האקדח של צ'כוב – אז לא. על פי הכלל הזה, הוצגה לנו טבעת מוזרה בתחילת מסעו של יוחנן והיא מקבלת משמעות עלילתית ומשרתת אותו בהמשך הסיפור.
לעומת זאת יש את סבא אמנון שנותן ליוחנן אבן שיכולה להחזיר אדם שחזר בזמן... אבל זהו. אין שום הסבר מיהו האמנון הזה, מהי משמעות האבן, מה הקשר שלו לכל זה ומאיפה סבא זקן יודע על חורים שחורים שבולעים את האור ואפשר לעבור דרכם את גבולות המרחב והזמן ?
ויש את מויש. נו, ההוא שצץ פתאום, סטייל דאוס אקס מכינה בגישת "חשבת שאתה צדיק גדול, אח'שלי? תחשוב שוב".

ובמילים אחרות: יש רעיון, אבל אין עורך.

_______________________________________________________________________________________________________

ואם ניגש לתמה המרכזית בספר שהיא לא רק צידוק להיותו מותחן מד"ב אלא גם מתייחסת למסע המוסרי שבו - המסע בזמן.
כאן נמצא אחד ההיבטים המהותיים של הספר, אחד ממוקדי המשיכה המסחריים שלו כמותחן מז'אנר פחות נפוץ — וגם אחת מנקודות הכשל הגדולות שבו.

הניסיון לכתוב סיפור מסע בזמן מצריך בחירה ברורה באחת מהתיאוריות הקיימות (זמן מעגלי, יקומים מקבילים, שינוי קו ההיסטוריה וכו') — או לפחות הצעה קוהרנטית שמחזיקה היגיון פנימי.
בספר הזה, לא ברור באיזו תיאוריה הסופרת בחרה. יש רמזים למושגים מדעיים כמו "חור שחור", "קו זמן" ו"פרדוקס הסבא", אבל הם נזרקים לחלל הסיפור באקראי, בלי עוגן או הקשר ברור. ניכרת ההשפעה של יצירות אחרות על מסע בזמן, אבל נראה שאת ההיגיון היא לא לקחה משום מקום, כי הוא פשוט לא שם.

העיקרון היחיד שניתן היה לסחוט במאמצים מחשבתיים וידע מקדים על תת-הז'אנר של מסע בזמן, הוא תאוריית הזמן המעגלי (כמעין ביצה ותרנגולת) ומה שקורה בעתיד קורה כי הוא כבר קרה בעבר ומי שחוזר לעבר יגרום בסופו של דבר למה שקרה בעתיד, לקרות שוב. "מה שהיה הוא שיהיה" נשמע לנו מוכר ?
בספר, על פניו זה פשוט לא עובר.
אם לא ידע מקדים מספרים אחרים על מסע בזמן, לא היה הרבה סיכוי להבין את העיקרון כאן. כוס אדומה ? חתול מרוט ? בעיקר הבנתי שלא הבנתי כלום.

התוצאה מרגישה כמו קונספט מסקרן שהתחיל טוב, אך ננטש באמצע הדרך — או לא נחקר עד הסוף.

_______________________________________________________________________________________________________​

בתחילת הספר, נדמה שיוחנן עובר תהליך עמוק ומשמעותי.
הוא נשלח הרחק מהעולם המוכר לו, מאבד אט־אט את החפצים, התמיכות והזהויות שהגדירו אותו — ונשאר הוא. לבד. מול עצמו ומול ריבונו של עולם.

זהו מהלך ספרותי יפהפה.
אבל הוא נקטע מהר מדי.

בחצי השני של הספר, יוחנן עסוק בעיקר בריצות, סכנות, התחמקויות, תלבושות ותפניות עלילתיות.
אין לו זמן לעצור. אין רגע אחד שבו מרגישים שהוא באמת עובר התמרה — רוחנית, רגשית או מוסרית.
העומק שהיה — נעלם, והחיפזון משתלט.

_______________________________________________________________________________________________________​


מיה קינן ידועה ככותבת יחידה במינה. העושר הלשוני, הדיוק והשיטתיות שלה נדירים. לא כאן.
הספר הזה מבחינת כתיבה הוא נפילה. ביחס לסופרת עצמה שהציבה סטנדרט גבוה של כתיבה, אבל לא רק. הכתיבה אמנם קולחת וזורמת אבל היא גולשת בין משלבים נמוכים וגבוהים בלי היגיון. יהודי בן המאה ה-16 ישתמש בסלנג כמו "הכל טוב" ואדם בן המאה ה-21 ידבר במשלב גבוה יותר.
לכך מצטרפים גם משפטים ואמרות כנף שכמו שאומרים יהודים טובים "באידיש נשמעים יותר טוב", מחליקים להם בקלילות בין צ'כית לגרמנית למרות שזה ממש לא הגיוני (צ'כית וגרמנית לא דומות אפילו קצת ושייכות לשתי משפחות שפה שונות, ומי מדבר על זה שבתקופה ההיא דיברו בניב אחר של גרמנית ובצ'כית עתיקה יותר מזו שאליה לכאורה מתייחס הספר?). באופן כללי הספר מאוד לא עקבי בסגנון הכתיבה שלו ואולי זה מפני שבניגוד לספרים הטובים יותר של הסופרת, נכתב בהמשכים בעיתון, ועם דדליין צפוף יותר.

הספר נכתב, באופן חריג לסופרת, בגוף ראשון מנקודת מבטן של כמה דמויות. זה דווקא היה החלק הטוב יותר בספר. הדיאלוג הפנימי של יוחנן לא מטיפני בעיניי, הוא היה אנושי, אמיתי ומרתק. והוא היה החלק הטוב היחיד כמעט בספר. זה שהוא נוזף בעצמו ומשוחח עם עצמו בראש, או מפנטז איך הוא נגרר בשלג על כמה ריבועי קומיקס, היה משעשע, כנה ומודע לעצמו. אהבתי.

והקטע בו נסדק קלות הקיר הרביעי "זוכר את הקומיקסים על הגולם? איך היה התחקיר שלהם? עשו עבודה טובה לדעתך?" היה משעשע ומספק בהחלט, וסיפק קריצה רבת משמעות שהוחלפה בין הסופרת לקוראים על מאחורי הקלעים של כתיבה ספרותית והתחקיר המלווה אותה.
רק מה? חבל שכאן הקוהרנטיות של המשלב הלשוני והדיאלוגים היתה מגושמת ומרושלת כמו הגולם בכבודו ובעצמו.

______________________________________________________________________________________________________​

לסיכום, התחושה העיקרית שנשארת לאחר הקריאה היא: זה נכתב מהר מדי.

בעבר כבר ראינו יצירות של קינן שנכתבו תחת מכבש הדד-ליין השבועי בעיתון, אך כאן זה זועק.
התחקיר חלקי ולא עקבי.
העלילה מסתעפת עד בלבול.
הייצוגים של דמויות רגישות מרדדים ומקוממים.
והאורך? 770 עמודים בפונט DAVID קטנטן, עם רווחים צמודים — מייגע, מתיש ולעיתים אפילו מיותר.


זהו ספר עם רעיון שאפתני, אך ביצוע חפוז.
היה כאן פוטנציאל מרתק — אך הוא נזנח לטובת עלילה מתפתלת, תיאורים לא אמינים וחוסר עקביות סגנונית ותכנית.

לא מצטערת שקראתי. אבל גם לא אחזור אליו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה