הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס''ד
היה קר מאוד. אמצע החורף. לא היה כל חימום בתוך הכוך הקטן שבקצה החנייה. דברים רבים נוספים לא היו שם. לשלומי לא היה אכפת. הוא ישב שם בקור ולא ידע למה נזכר פתאום באותם ימים רחוקים שכן היה אכפת לו. היו אלו ימים קשים. הוא אמנם גר אז בתנאים אנושיים, אפילו טובים. אבל היה לו רע. מאוד. הוא רצה וכמה וכאב ונפצע ודימם ופחד.
עד שלבו קפא.
זה היה טוב. הדבר הכי טוב שקרה לו. היום לא אכפת לו מכלום. גם לא מהעווית הכואבת שעברה בפניו של האיש ההוא, שירד לחנייה ומצא את השמיכה והתרמוס זרוקים בפתח הבניין. אוי, כוסות הקרטון עם כיתוב הcoffee עליהן – נשארו בכוך. כמה חבל שלא השליך גם אותן בפתח הבניין.
השמיכה היתה ירקרקה ורכה. התרמוס היה בצבע בז' עם מכסה חום. הוא מצא אותם לפנות בוקר כשהתעורר משנתו. לא הבין ברגע הראשון למה איננו רועד מקור כמו בכל הלילות האחרונים. פתאום גילה שהוא עטוף בשמיכה חמה.
הוא יצא ממנה באחת.
זה בטח ההוא מהקומה השלישית. זה שניסה להזמין אותו לארוחה חמה בביתו. הוא בעט בשמיכה והיא נחתה בפינת הכוך. רק מאוחר יותר גילה את התרמוס עומד בחינניות בפינה ולידו כמה כוסות קרטון.
סתם כך, מתוך סקרנות רגעית, פתח את המכסה, ואדים מהבילים עם ריח חזק של קפה טוב הציפו אותו. הכעס גאה בו. דבר שלא קרה לו מאז שלבו נהיה חלל.
הוא תפס בשמיכה ובתרמוס, והשליך אותם בכוח רב אל הכניסה לבניין.
*"אל תצטער כל-כך, אבי" אמרה רעייתו של אברם יצחק לבעלה הכאוב בביתם שבקומה השלישית. "אז הוא השליך. זה דווקא סימן שכן אכפת לו".
פעם היתה תוהה איך זה שבעלה מצטער כל-כך בגין אנשים מרתיעים שלא הכיר ולא היו שייכים אליהם בשום צורה. היום היא כבר לא מתפלאת. למדה את לבו הגדול ומנסה לבוא לעזרתו ככל יכולתה. "שלחת את לחמך. ושמיכתך. ותרמוסך. וחום לבך. וזהו. מה אפשר לעשות? ותזכור, שאף פעם אתה לא יכול לדעת מה יצמח מזה".
מזמן עזב את הכוך ההוא ומצא לעצמו פינה גרועה אחרת. כל מקום אליו הגיע היה זמני. אנשים מהוגנים דאגו תמיד לסלק אותו, את המטרד הבלתי רצוי, מסביבתם. הוא היה עובר ממקום למקום בשקט גמור, בלב שלא מרגיש כלום, נוחת בפינה אחרת. לא היה אכפת לו איפה ומה התנאים. רק לא מקלט מתאים. לא משפחה. לא רחמים.
הוא המשיך לצעוד בשלג. נהיה קר יותר ויותר. הערפל הלך והתעבה. רוח קפואה חדרה מבעד לבגדיו, ופתיתי שלג התערבלו סביבו. הוא הלך לאט לאט. רצה פתאום לנוח. ראה במעורפל עץ עבות בצידי הדרך מתנועע ברוח ההולכת ומתחזקת. נשכב מאחורי העץ על השלג הרך, מוסתר מעיני העוברים ושבים המועטים, ועצם את עיניו.
מחשבתו התערפלה יותר ויותר. אי שם בירכתי תודעתו המנומנמת ידע שאם לא יזעיק עזרה דחופה – הוא לא יקום עוד. הידיעה הזו לא עוררה בו כלום.
פתאום ראה בעיני רוחו תמונה מעומעמת של שמיכה ירקרקה. עבה כזו ורכה. תרמוס בז' עם מכסה חום. כוסות קרטון עם כיתוב coffee. קפה מהביל עם ריח משכר.
הוא צעק 'הצילו' בכל הכוחות שעוד היו לו.
"עם שמיכה ירקרקה ורכה, דוקטור, עם תרמוס בז' ומכסה חום ועם קפה חם מהביל".
"אהה," אמר הרופא לאחות והקליד כמה משפטים במחשב הנייד. "הוא עוד מבולבל קצת. זה אמור לעבור לו בשעות הקרובות".
סדקים בקרח
היה קר מאוד. אמצע החורף. לא היה כל חימום בתוך הכוך הקטן שבקצה החנייה. דברים רבים נוספים לא היו שם. לשלומי לא היה אכפת. הוא ישב שם בקור ולא ידע למה נזכר פתאום באותם ימים רחוקים שכן היה אכפת לו. היו אלו ימים קשים. הוא אמנם גר אז בתנאים אנושיים, אפילו טובים. אבל היה לו רע. מאוד. הוא רצה וכמה וכאב ונפצע ודימם ופחד.
עד שלבו קפא.
זה היה טוב. הדבר הכי טוב שקרה לו. היום לא אכפת לו מכלום. גם לא מהעווית הכואבת שעברה בפניו של האיש ההוא, שירד לחנייה ומצא את השמיכה והתרמוס זרוקים בפתח הבניין. אוי, כוסות הקרטון עם כיתוב הcoffee עליהן – נשארו בכוך. כמה חבל שלא השליך גם אותן בפתח הבניין.
השמיכה היתה ירקרקה ורכה. התרמוס היה בצבע בז' עם מכסה חום. הוא מצא אותם לפנות בוקר כשהתעורר משנתו. לא הבין ברגע הראשון למה איננו רועד מקור כמו בכל הלילות האחרונים. פתאום גילה שהוא עטוף בשמיכה חמה.
הוא יצא ממנה באחת.
זה בטח ההוא מהקומה השלישית. זה שניסה להזמין אותו לארוחה חמה בביתו. הוא בעט בשמיכה והיא נחתה בפינת הכוך. רק מאוחר יותר גילה את התרמוס עומד בחינניות בפינה ולידו כמה כוסות קרטון.
סתם כך, מתוך סקרנות רגעית, פתח את המכסה, ואדים מהבילים עם ריח חזק של קפה טוב הציפו אותו. הכעס גאה בו. דבר שלא קרה לו מאז שלבו נהיה חלל.
הוא תפס בשמיכה ובתרמוס, והשליך אותם בכוח רב אל הכניסה לבניין.
*
פעם היתה תוהה איך זה שבעלה מצטער כל-כך בגין אנשים מרתיעים שלא הכיר ולא היו שייכים אליהם בשום צורה. היום היא כבר לא מתפלאת. למדה את לבו הגדול ומנסה לבוא לעזרתו ככל יכולתה. "שלחת את לחמך. ושמיכתך. ותרמוסך. וחום לבך. וזהו. מה אפשר לעשות? ותזכור, שאף פעם אתה לא יכול לדעת מה יצמח מזה".
*
כבר זמן רב מסתובב שלומי בשלג הלבן. תמיד אהב את הקפוא השקט הזה. גם כשחיפש שלווה ונוחם לנפשו הפצועה, וגם כשלבו כבר היה לבן קפוא ושקט בעצמו.מזמן עזב את הכוך ההוא ומצא לעצמו פינה גרועה אחרת. כל מקום אליו הגיע היה זמני. אנשים מהוגנים דאגו תמיד לסלק אותו, את המטרד הבלתי רצוי, מסביבתם. הוא היה עובר ממקום למקום בשקט גמור, בלב שלא מרגיש כלום, נוחת בפינה אחרת. לא היה אכפת לו איפה ומה התנאים. רק לא מקלט מתאים. לא משפחה. לא רחמים.
הוא המשיך לצעוד בשלג. נהיה קר יותר ויותר. הערפל הלך והתעבה. רוח קפואה חדרה מבעד לבגדיו, ופתיתי שלג התערבלו סביבו. הוא הלך לאט לאט. רצה פתאום לנוח. ראה במעורפל עץ עבות בצידי הדרך מתנועע ברוח ההולכת ומתחזקת. נשכב מאחורי העץ על השלג הרך, מוסתר מעיני העוברים ושבים המועטים, ועצם את עיניו.
מחשבתו התערפלה יותר ויותר. אי שם בירכתי תודעתו המנומנמת ידע שאם לא יזעיק עזרה דחופה – הוא לא יקום עוד. הידיעה הזו לא עוררה בו כלום.
פתאום ראה בעיני רוחו תמונה מעומעמת של שמיכה ירקרקה. עבה כזו ורכה. תרמוס בז' עם מכסה חום. כוסות קרטון עם כיתוב coffee. קפה מהביל עם ריח משכר.
הוא צעק 'הצילו' בכל הכוחות שעוד היו לו.
*
"הגעת קפוא, עם היפותרמיה רצינית" סיפר לו רופא המחלקה. "חממנו אותך באמצעות נוזלים מחוממים, חמצן מחומם ואמצעים נוספים"."עם שמיכה ירקרקה ורכה, דוקטור, עם תרמוס בז' ומכסה חום ועם קפה חם מהביל".
"אהה," אמר הרופא לאחות והקליד כמה משפטים במחשב הנייד. "הוא עוד מבולבל קצת. זה אמור לעבור לו בשעות הקרובות".
