אסור למסור ד"שים!! למה אנשים לא מבינים את זה??

[Tweenset]

בעיני זו ראיה מאוד מאוד פסימית, וכנראה שלא הבנת את המורה נכון. [אולי גם אל תשאלי מה שלום אחותה אם היא לא לידה, גם אם את יודעת שלפני שבועיים היא היתה בחיים].

רוח הדברים נכונה מאוד, אבל בכל זאת יש גבול [שתי הדברים הנ"ל אם ישתבשו זה בגדר אסון, ולא צריך לחשוש שקרה].

לא. זו לא ראיה פסימית.
לי זה קרה פעם.
מאחלת לך לעולם לא לחוות זאת מאף צד
וגם אם כמה יולדות לא יקבלו מז"ט מיד בתחילת השיחה (הן בד"כ מעדכנות כבר מעצמן, או שהמז"ט שלך לא ממש חסר להן) מאשר פעם אחת לומר מזל טוב למישהי שההריון שלה הסתיים באופן עצוב.

 

[שרשרת]

נקודת המוצא היא שמחפשים על מה לדבר....

זה מצויין, וחשוב ליצור שיחה נעימה ולבבית.
רק, כשמנוע החיפוש במוח מסתובב ומנסח המשך למשפט "ראיתי את..." "שמעתי על...." צריך לכוון אותו לסיים בדומם ולא בבני אדם.

בכל מקרה,
אם נראה למישהו שהמשפט "ראיתי את אחיך" יתחיל ויגמר בזה והשיחה תעבור לנושאים אחרים, הוא יכול למצוא בקלות משפט פתיחה לא משמעותי אחר.
ואם נראה לו שהשיחה תמשיך מהמשפט "ראיתי את אחיך" ותתפתח על האח ומעשיו וכולי, אז עוד יותר עדיף שימצא משפט פתיחה אחר....

 

[פרפר]

אל תמסרי ד"ש לאף אחד, את אף פעם לא יודעת אם מי שראית רוצה שידעו שהיה שם, וזה גם על מקומות סתמיים, בטח ובטח על מקומות "מסומנים".
ועוד פרק:
אל תגידי מזל טוב ליולדת שנמצאת בלי התינוק, גם אם את יודעת שילדה ובטח אם לא שמעת בוודאות שילדה.
וכן- לא לומר מזל טוב לכלה שלא מספרת משהו על ענין החתונה.

בעיני זו ראיה מאוד מאוד פסימית, וכנראה שלא הבנת את המורה נכון. [אולי גם אל תשאלי מה שלום אחותה אם היא לא לידה, גם אם את יודעת שלפני שבועיים היא היתה בחיים].

רוח הדברים נכונה מאוד, אבל בכל זאת יש גבול [שתי הדברים הנ"ל אם ישתבשו זה בגדר אסון, ולא צריך לחשוש שקרה].

שום פסימיות. רק חכמת חיים פשוטה.
אחרי שכבר פעמיים ניצלתי מפדיחות איומות, אין לי אלא להודות לאמי שתחי' שהחדירה לי את ההוראות הנ"ל בעצמות.

 

[דיסק שרוט]

גם אם לאחר כל הפילפולים לא בטוח שיש כאן איסור רכילות הרי ב"לא תונו איש את עמיתו" אפשר בהחלט להכשל ח"ו

 

[נפמן]

פעם החמאתי לאישה ע"כ שחתנה עזר לנו עם הרכב שלו מתובתה הבנתי שבכלל לא ידעה שיש לו רכב (ואולי גם לא רישיון) מאז למדתי שעל מילה שלא נאמרה, אף פעם (כמעט.) לא מתחרטים ומילה שכן נאמרה, גם בכוונות הטובות ביותר, כבר אי אשר להחזיר.

 

[חנון]

אל תמסרי ד"ש לאף אחד, את אף פעם לא יודעת אם מי שראית רוצה שידעו שהיה שם, וזה גם על מקומות סתמיים, בטח ובטח על מקומות "מסומנים".

מישהי אמרה לי שלא ראתה אותי מזמן שאלתי אותה אם היא דואגת על השלום בית שלי...

 

[כוכב103]

בעיני זו ראיה מאוד מאוד פסימית, וכנראה שלא הבנת את המורה נכון. [אולי גם אל תשאלי מה שלום אחותה אם היא לא לידה, גם אם את יודעת שלפני שבועיים היא היתה בחיים].

רוח הדברים נכונה מאוד, אבל בכל זאת יש גבול [שתי הדברים הנ"ל אם ישתבשו זה בגדר אסון, ולא צריך לחשוש שקרה].

זו ראיה פסימית עד שאת לומדת שהחיים לא רק ורודים.
ומנסיון אישי- אחרי לידה שקטה שעברתי תוך כדי לימודים בסמינר, למעט חברה אחת שפגשה אותי אחרי חודש ולא שאלה כלום עד שסיפרתי לה בעצמי, כל החברות/שכנות/מורות וכל העולם ברב התרגשות איחלו מזל טוב...
אני הייתי יחסית חזקה, אבל רחמתי עליהן...

 

[אהרן2]

3 אחים שלי ידעו וגם התקשרו לשאול מה יש לי בתל אביב

מההההה??

 

[YAELJ]

זה נושא כ"כ חשוב ולוקה בחסר בדור שלנו.
מי שמחפש להנהיג הנהגה טובה באמת בבית שלו, שיחנך את עצמו ובני הבית כמה שפחות לדבר על אנשים ויחסוך לעצמו הרבה רכילות, לשון הרע ועשרות אלפי לאוין שעוברים עליהם מבלי שום הנד עפעף, ואם היו מקפידים על זה כמו שמקפידים על תולעים העולם היה יפה ונינוח יותר..
בזמן האחרון יוצא לי לבוא במגע יום יומי עם משהי שאני ממש בזה בליבי לצורת ההתבטאות שלה כלפי אנשים: דברנו על נותנת שרות מסוים שסובלת מאיזו שהיא לקות קלה ויום אח"כ כשרצתה לאזכר אותה אמרה " XX הצולעת אמרה לי ככה וככה" כששאלתי מה הקשר בין התואר לשמה, היא אומרת לי בתמימות אמיתית: מה הבעיה? היא באמת כזו..
כאחת שחונכה נגד ירידה לקישקע של האחר - ההתנהגות שלה דוחה אותי כל פעם מחדש.
וזה לא מרוע, זו מנטליות שבעניי היא זוועתית

 

[הגיג]

כל מילה, רק שבהתקדמות הבאה כבר לא תבוזי לה בלבך
אלא נורא תרחמי עליה למשל...
יש כמה אנשים גדולים שחרתו על דגלם 'אצלנו לא מדברים על אנשים'. מעריצה.
(לא 'לא מדברים רע על אנשים'. 'לא מדברים על אנשים'.)

 

[פנינה :)]

יש דברים שפשוט אי אפשר לצפות מראש!
כמו לא להגיד שהחתן עזר עם האוטו, או מזל טוב למי שהתארסה, זה לא מוגזם??
אני מתכוונת, הרי אי אפשר באמת לצפות מראש ניואנסים או רגישויות וזה יכול לקרות גם בדברים הכי פשוטים בעולם! אל תגזימו!
שנתיים אחרי סמינר פגשתי מישהי שהכרתי מהסמינר עם פאה ואיחלתי לה בלבביות: לא ידעתי שהתחתנת! מזל טוב! והיא ענתה לי: אני לא נשואה...
לא ידעתי שהיא חולה והתביישתי ונבוכתי עד עמקי לבבי, אפילו לא הצלחתי לפתוח את הפה כדי לאחל רפו"ש.
אחר כך אמא שלי ניחמה אותי ואמרה שהיא בטח מתמודדת עם זה הרבה ומסתמא שאני הייתי יותר מסכנה ממנה. (כמו ש @כוכב103 כתבה.)
להיות רגישים ולא רכלנים תמיד צריך, ובחברה שבה אני חיה בכלל לא כל כך קיימת התרבות הרכלנית הנ"ל, אבל בגבול הנורמה

 

[בשעות הפנאי]

א"א להגזים!
הרי לא תצפו מאיתנו לא להגיד שלום למישהו אולי בדיוק לאבא שלו שנפטר קראו שלום ובדיוק היום היארצייט שלו...

 

[קופירייטה]

ואגב, לא יודעת מה איתכם, אבל אם אין לי בעיה ספציפית עם המקום שאני הוכלת ומה שאני עושה, ובדרך כלל אין לי, אני אוהבת לקבל דש"ים. כן. כן.

 

[אמא טובה]

האשכול רק גרם לי להודות לה' על משפחתי המקסימה
מבינה, דואגת ולא חפרנית

 

[אבק]

מקור http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=703
סיפור שמביא הרב שבדרון זצ"ל בספר שאל אביך ויגדך הממחיש את כוחו הרב של הדיבור ועל עוצמת הרסנותו שלפעמים חושב אדם לעצמו: "מה כבר יכול לקרות מהמשפט הקטן שאמרתי, סך הכל מילה קטנה..." אך מילים שכבר יצאו מן הפה, כבר אינם שלו! יתכן שהוא ירצה להחזיר את המילים, אך זה כבר מאוחר מדי...

מילים כחיצים
על כוחו הרב של הדיבור ועל עוצמת הרסנותו מספר הרב שבדרון זצ"ל (שאל אביך ויגדך) פעם יצא החפץ חיים עם אדם גדול נוסף לנסיעה ארוכה בענין דחוף של מצוה. בדרך התאכסנו באכסניה של אשה יראת שמים, שהידורי הכשרות שלה ענו על דרישותיהם. ישבו שניהם וסעדו את נפשם בתבשיל שהוגש להם. בתוך סעודתם נכנסה בעלת הבית ושאלה אותם, האם האוכל ערב לחיכם. החפץ חיים ענה מיד: "האוכל טוב מאוד". ואילו חברו אמר: "כן, האוכל טוב למידי, אם כי חסר קצת מלח, אך באופן כללי זה בסדר גמור". שמעה האשה ויצאה מהחדר. מיד בצאתה תפס החפץ חיים את ראשו, ואנחת שבר בקעה מגרונו באומרו: "אוי ואבוי, כל ימי נזהרתי בעצמי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ועכשיו נכשלתי. אני מתחרט כבר שנסעתי, ובודאי אין לי מצוה בנסיעה זו". כשראה אותו אדם גדול את יגונו של החפץ חיים, נאחז חרדה. אך גם תמה והתפלא: "מה כבר אמרתי? איזה לשון הרע היה פה?" ענה לו החפץ חיים: "האם אין לשון הרע במה שאמרת לבעלת הבית שהתבשיל חסר קצת מלח? הרי לא היא בשלה את האוכל, אלא המבשלת שהיא מעסיקה, שהיא אשה אלמנה. ועכשיו תלך בעלת הבית אל המבשלת ותאשים אותה שלא שמה מלח בתבשילים, והמבשלת בוודאי תכחיש זאת, ויפרוץ ביניהם ויכוח, עד שבעלת הבית עלולה לפטר את המבשלת!"
חברו של החפץ חיים האזין לדברים, בפליאה גדולה על 'דמיונו המופלג' - מנין לו כל זאת? איך הוא בונה מגדלים באויר מדיבור קטן?! פנה אל החפץ חיים ואמר: "רבי ישראל מאיר, כבודו מגזים". ענה לו החפץ חיים: "אם ברצונך לראות שצדקתי, הבה נכנס למטבח ונראה מה מתרחש שם". קמו שניהם ונכנסו למטבח, ומצאו איך שתי הנשים נרגזות ומוחות דמעה מעיניהן. כפי שתיאר החפץ חיים, כך היה: בעלת הבית אמרה למבשלת: "למה לא שמת מלח בתבשיל?" והמבשלת ענתה: "בודאי ששמתי מלח", ואז כבר הרימה בעלת הבית את קולה ואמרה: "הלוא הרבנים אומרים שהיה חסר מלח, איך את משקרת?" כך התווכחו השתיים כשכל אחת עומדת על שלה. עד שבעלת הבית אמרה בכעס: "אם את מעיזה לומר שהרבנים שקרנים, הרי את מפוטרת ממשרתך ואיני רוצה שתעבדי אצלי יותר!". כשראה אותו גדול מה שקרה, השתדל בכל כוחו לשנות את הדבר, הוא שילם טבין ותקילין עבור האלמנה כדי שתוכל לחזור למשרתה וכדי שישררו ביניהן השלום והשלווה.
אכן לפעמים אנו חושבים לעצמנו: מה כבר יכול לקרות מהמשפט הקטן שאמרתי, סך הכל מילה קטנה, איזו חוות דעת, הערה קטנה, עשיתי קצת צחוק, מה קרה? אך לפעמים עולה המציאות על כל דמיון, ומילה קטנה יכולה לגרום ח"ו נזק רב או בושה גדולה. וגם אם לבסוף לא קרה שום דבר, האם אנו יודעים איזה רושם עשו מילותינו בשמים? איזה קטרוג עוררנו חס ושלום? אלו עוונות צברנו חס ושלום?
המילים - הם כמו חיצים [כנאמר "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם" (ירמיה ט ז)].
החץ - כל עוד שהוא בידינו, יש לנו שליטה עליו, יש לנו אפשרות לכוונו ולהחליט אם לירות אותו, אך כאשר כבר נורה החץ - כבר אין שליטה עליו, וכל מאמץ לא יועיל להחזירו. הוא יכול לחולל הרס ואובדן במרחק רב, ואין ביכולתנו למנוע זאת. כך דיבורו של אדם - כל עוד שלא נאמרו המילים, הרי הם ברשותו של האדם, אך מילים שכבר יצאו מן הפה, כבר אינם שלו. יתכן שהוא ירצה להחזיר את המילים, אך זה כבר מאוחר. וכבר אמר החכם מכל האדם "שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו!" (משלי כא כג)
(מתוך חוברת בהלכה ובאגדה)

 

[אבק]

ואגב לעצם הבעיה שהעלתה פותחת האשכול יש פיתרון פשוט....

 

[rivkic]

בעיני זו ראיה מאוד מאוד פסימית, וכנראה שלא הבנת את המורה נכון. [אולי גם אל תשאלי מה שלום אחותה אם היא לא לידה, גם אם את יודעת שלפני שבועיים היא היתה בחיים].

רוח הדברים נכונה מאוד, אבל בכל זאת יש גבול [שתי הדברים הנ"ל אם ישתבשו זה בגדר אסון, ולא צריך לחשוש שקרה].

לא פסימית בכלל,
שתי הדברים הנ"ל קורים לצערנו - וכשזה קורה לא צריך להוסיף על הקושי.

 

[מריומה~]

יש כאן 2 היבטים -
1. הנהגה נכונה לעצמינו
2.איך אנו מתמודדים מול ד"ש שמסרו עלינו.
לא תלך רכיל-זה עצם העברת מידע שיכול לצער או לגרום נזק.
הצורך לדבר על חיב להיפסק. ההלכה מחייבת גם דברים חיוביים שהם יכולים לגרום נזק.
ולכולנו בטוח יש כמה ספורים על מידע שקיבלנו ועשה אצלינו סימן שאלה.
איך להתייחס לזה הלאה זה עוד נתון.
חוויתי פעם משהו כזה. מישהי ספרה לי על קרובת משפחה שהיא מאד נחמדה ונעימה- ספרה לתומה בתור מחמאה. למיטב ידיעתי היא לא היתה אמורה להכיר אותה אולי פרט למקצוע שלה.
הייתי בהלם. ניסיתי לברר מנין היא מכירה אותה? איך הגיעה להתרשמות המקסימה הזו
פתאום היא תפסה שהיא ספרה משהו שאולי זה לא בסדר. כי גלתה שההיא ממש לא רצתה שידעו והם רק נפגשו בנופש.
למרות שכבר כמה שנים אחרי יש לי רצון עז לדבר עם אותה אחת על הנופש. משום כבודה לא עושה זאת.
אך לי זה עשה רע לשמוע זאת.
כי המשפחה הזו מנסה לצייר תמיד שאין להם פרוטה וכמעט מאלצת שיעזרו להם.

בקשר אלינו- כתוב שאדם צריך לשמור על שם טוב על עצמו ולהיות נקי עם הבריות.
לסתום פיות אי אפשר אבל מה להרגיש זה בחירה.
אני אישית לא אמנע מעצמי לעשות משהו שאני צריכה ושמא ידעו זה לא יהיה לטעמו של מישהו.
במידה ואני יודעת שאולי זה יכול להגיע לאוזניים מסוימות שלא יודעות להכיל מישהו שלא שאל לרשותם. אני מנסה להכין לעצמי תשובה- מענה ל"אכפתיים"
תלוי כמובן מי האכפתי התורן.
בכנות שאני מנסה לכבד אותם במיוחד אם זה משפחה,הורים.
אבל אחרים יש לי תשובה שתספק אותם להרבה שנים...
יותר קל לקחת אחריות על עצמי ולתת לעצמי כלים להתמודד מאשר לרוץ ולוודא אחרי כל מי שיודע ולנסות להסביר לו איך המציאות יפה יותר ממה שהוא חושב.

 

[לוחמת]

ואם מישהו מבקש ממך מספר טלפון של קרוב או חבר , גם אז אסור לומר לו כי אולי ייצא מזה נזק .
נכון, חז"ל לימדונו "מה אומנתו של אדם בעוה"ז יעשה עצמו כאילם " אבל בינתיים עד הדרגה הזו אפשר להפסיק לחיות בפארנויה אף אחד לא רודף אחריכם.

כנראה הגענו מעולם פחות חפרן..

 

[עיגול רבוע]

אשכול הלייקים !
היש כאן עוד אשכול עם הסכמה ציבורית כל כך גורפת ??!!

עוזבים את בני ברק, ומנסים להיפטר מתרבות החיטוט האינסופית של העיר הזו.

וג"ז לשה"ר. על העיר כולה !

לענ"ד זה לא הלכה

לשון הרע זה לומר למישהו דברים רעים על מישהו אחר
אמנם יכול להיות שיש כאלה שמבחינתם אסור כלל להיות בתל אביב בשום פנים ואופן ולכן יהיה אסור לומר להם את זה, אך רובא דעלמא מבינים שעל אף התדמית שיש לתל אביב, מדובר בעיר גדולה שיש בה הרבה מאד תושבים והרבה שירותים (שחלק גדול מהם ניתן דוקא שם) ולכן הרבה אנשים מדי פעם צריכים להיות שם
לכן אין איסור הלכתי לספר שראית מישהו בתל אביב, אלא אם כן אותו אחד ביקש לשמור את זה בסוד

לא נכון.
לשה"ר כולל כל אמירה שעלולה לגרום כל נזק שהוא לזולת. מפורש בספר חפץ חיים. הוא אינו לפני ולכן אינני יכול לצטט.