מידע שימושי ספרות שואה איכותית

[מנוחהלה]

מדהים.

הן כעסו על הצלצול של סיום השעור.
הן הוזילו דמעה ואפילו יותר.
הן חיכו לעבודה בספרות ואחת מהן כבר גמרה אותה.
הן בלעו אותי ואת דבריי בצמא מידי שבוע.
הן הביאו קטעי סיפורת והעשירו מחברות בתוכן ובצורה בכלל בלי שבדקתי ובלי תוספת ציון.

ואף סבתא שלהן לא באה מ'שם' (למעט שתים-)
כי בתימן, מרוקו וחלב, עירק ופרס - לא היתה שואה.

ב"ה.
גרמתן לי להעריך אותן.
יותר.

.

 

[מילה בסלע]

.

תזהרו... אני אדווח על תוכן שלילי...

וברצינות, לא בגלל זה כתבתי
רק כדי להראות שאפשר גם אחרת, ואפשר לחבר אותן גם אם סביהן לא היו שם
אפשר לחבר גם את הדור הצעיר
אפשר!

 

[מנוחהלה]

תזהרו... אני אדווח על תוכן שלילי...

וברצינות, לא בגלל זה כתבתי
רק די להראות שאפשר גם אחרת, ואפשר לחבר אותן גם אם סביהן לא היו שם
אפשר לחבר גם את הדור הצעיר
אפשר!

פליז, לא לדווח עלי
גם ככה אני מותרה ועומדת...

אפשר, ברור שאפשר
רק שצריך בשביל זה מורה מיוחדת.
ובמיוחד כשמדובר בבנות שסבתא רבא \ רבא רבא שלהן כלל לא היתה בשואה
אלא סבתא רבא של השכנה...

 

[מילה בסלע]

פליז, לא לדווח עלי
גם ככה אני מותרה ועומדת...

אפשר, ברור שאפשר
רק שצריך בשביל זה מורה מיוחדת.
ובמיוחד כשמדובר בבנות שסבתא רבא \ רבא רבא שלהן כלל לא היתה בשואה
אלא סבתא רבא של השכנה...

יודעת מה?
גם סבתא שלי לא היתה בשואה!!

ואמא שלי תימניה כזאת עסיסית, שהציעו לה כבר פעמיים להיות מנחה ביד-ושם
כי השואה היא לא מגזרית או עדתית, היא "בינעירונית"! ומי שבוער בנשמתו ה"למען תספרו לדור אחרון" מעביר את הלפיד הזה הלאה (זוכרים את "להתראות ילדים"??? הספר האלוף הזה...!) ומצית איתו את הצעירים, שיציתו אף הם את בניהם.

בתפילת: "...באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה".

 

[מרים ליף]

מעניין אני זוכרת מאוד לטובה את שיעורי הספרות שואה בכיתה ח'- מאוד חיבר, בעיקר העובדה שצריך גם לכתוב קטעים\שירים מעצמך.
וכיום ביתי בכיתה ח' וזו ההזדמנות הראשונה שלה להכנס לנושא לעומק, בעייני אפילו כיתה ח' זה קצת מאוחר בכדי להתחיל לקרוא בנושא.

מוזר שכמעט כולן אמרו לא לחשוף את הבנות לספרים הנ"ל.
גם כך רוב הספרים רשומים בעדינות יחסית ומצונזרים, זוועה אמיתית אפשר למצוא רק בספרים החילונים.

לגבי הקומיקסים מכחישי השואה.
אני רשמתי מייל לאחד מהם, וביקשתי כי ישימו לב..
אם אכפת לכם רישמו גם אתם, אם אתם לא רוצים כי הילדים שלכם יאמינו באמת ובתמים כי מאושוויץ היה ניתן לברוח בכדור פורח,
כי לא היה ניתן לחפש קוף לקלגס נאצי ולנצח.
אנא רישמו גם אתם מיילים..

וחשפו את ילדכם לספרות שואה איכותית. כל אחד בגילו.

בשורות טובות!

 

[מנוחהלה]

אני רשמתי מייל לאחד מהם, וביקשתי כי ישימו לב..
אם אכפת לכם רישמו גם אתם, אם אתם לא רוצים כי הילדים שלכם יאמינו באמת ובתמים כי מאושוויץ היה ניתן לברוח בכדור פורח,
כי לא היה ניתן לחפש קוף לקלגס נאצי ולנצח.
אנא רישמו גם אתם מיילים..

את יכולה להעביר לי את המייל של ההוצאה הנ"ל?
כי נמאס לי לראות את העיוותים האיומים בספרים שלהם.
(ולעת עתה ביקשתי להפסיק להביא אותם מהספריה.
יש גבול למנת השטות שילד יכול לצרוך בספר אחד)

 

[מילה בסלע]

מרים ליף, צריך אופציה של "לייק" על כל משפט בנפרד...
כל מילה!!

 

[שולמית אור]

ספר קשה לקריאה בגיל הזה
אבל מומלץ מאד לנשים בוגרות.
את הספר הזה קבלתי מתנה ללידה מלקוחה שלי
שבעלה הוא אחיין של בת המחברת (מסובך..)
קראתי אותו כמה פעמים, ספר מאד מטלטל.

קראתי אותו לצערי אחרי לידה בטלזסטון, סתם כי זה מה שמצאתי שם בספריה.
ועד היום (מספר שנים אחרי) אני מצטערת, זה השאיר לי טעם מר מהתקופה, כל הזמן הייתי עם מועקה רובצת על הלב.

 

[מרחבית]

@מילה בסלע , אני בכנות מעריכה מאוד את עבודתך.
אם את מתמקדת בנושא השואה, אולי יעניינו אותך כמה הגיגים של צאצאית. ייתכן שתרצי להבין קצת מניין אולי מגיעים לכאן חילוקי הדעות בנוגע לחשיפה של הילדות לחומרים כאלה ואחרים.

חשבתי עוד על הנושא, ושאלתי את עצמי, אם היו היום ספרים רבים עם פירוטי הזוועות של הפיגועים בעשרות השנים האחרונות בארץ ישראל. כולל פיגועי ההתאבדות, האוטובוסים, הדקירות, הדריסות. עם תיאור התוצאות המזוויעות. מלווה או לא מלווה בתמונות.
האם היו מכניסים לספריות של ילדות ביסודי עשר או עשרים ספרים כאלה? מעודדים אותם לקרוא?

נראה לי שלא. מסתבר שהיתה לזה התנגדות עזה.
למה? כי זה מידי מזוויע. מידי קרוב. כשזה קרוב, זה משפיע הרבה יותר. לאין שיעור.
לא כמשהו רחוק שלומדים עליו, שקרה אי-פעם לאנשים מפעם. מזמנים אחרים, ממקומות אחרים.

רוב הדור של שרידי השואה שתקו. אלו לא היו סיפורים בשבילם. אלו היו החיים שלהם. שברי החיים שלהם. הם לא יכלו לדבר ולספר. גם לא רצו בשום אופן להעביר לילדיהם את מה שהם חוו. הם התרכזו בלשרוד ולבנות. להקים משפחות, לגדל ולהגן על ילדיהם. התנגדו בפירוש שהילדים יקראו או ישמעו על הזוועות.

הדור השני - לא היו צריכים דיבורים בשביל להרגיש אווירה ותוצאות של השואה. הם חיו את זה גם בלי סיפורים. כל סיפור על השואה - נגע בהם אחרת לגמרי. חזק. קרוב. נגע בכל קטעי הסיפורים וחלקי המשפטים והתופעות והרגשות שהסתובבו בבית. נגע בחיים שלהם, באנשים הכי קרובים להם.

הדור השלישי נולד כשכבר נפתחו יותר, כשכבר עברו יותר שנים, וכן רצו להשאיר בעולם זיכרון ממה שקרה. וכבר נכתבו יותר ספרים. הדור השלישי כבר גדל בבתים אחרים. כבר היה יותר רחוק. אמנם הכירו את הסבים והסבתות שעברו מה שעברו, והיו קשורים אליהם. סיפורים על השואה עדיין קרובים להם ולחיים שלהם הרבה יותר מלאחרים.
הדור הרביעי כבר רחוק עוד יותר, עדיין כנראה קרוב יותר מכאלה שהם לא צאצאים.

המסקנה שלי היא, שככל שרחוקים יותר מהעניין, הן בגלל דורות מאוחרים יותר, הן בגלל שלא צאצאים - אז מצד אחד קשה יותר לחבר לשואה, מצד שני קל יותר לספר דברים בלי לעורר רגישויות, כי זה בכל זאת רחוק. זה דברים שקרו פעם לאנשים מפעם ממקומות רחוקים ואחרים.

אז נכון, בבית ספר לתלמידות מעדות המזרח - לא תמצאו אולי את אותן רגישויות. אולי גם לא תבינו על מה אנחנו מדברים כאן. אולי באמת אפשר פחות להיזהר.
למרות זאת, הייתי מצנזרת ספרים בקפידה.

מקווה שהובנתי, לפחות באופן כללי.
המון הצלחה!

 

[בלון]

כי בתימן, מרוקו וחלב, עירק ופרס - לא היתה שואה.

כדאי לעשות תחקיר היסטורי לפני קביעת עובדות שגויות.

 

[מילה בסלע]

כדאי לעשות תחקיר היסטורי לפני קביעת עובדות שגויות.

שום עובדות שגויות!
לא כתבתי תוניס ולא כתבתי אלג'יר!

 

[בלון]

שום עובדות שגויות!
לא כתבתי תוניס ולא כתבתי אלג'יר!

אבל כן כתבת מרוקו ועיראק.

 

[עיגול רבוע]

ואיך שכחנו את ספריו של הרב וייסמנדל.
כל זה מרכיב חשוב בידיעת השואה.
ומה עם שרופי הכבשנים מאשימים ? (או משהו כזה).
ישנו גם ספרון "פשעי הציונות בהשמדת הגולה" שחיבר "ש. שלמון", ישיש חביב גלוח-זקן (מפתח תקוה ?) שהיה מסתובב בישיבות ומוכרו.

למחפשים עוד ספרות אותנטית אפשר למצוא אותם בהרבה ספרים תורניים שבהקדמה שלהם כתב המחבר את תלאותיו בשואה

ומהחומר הזה יש הרבה-הרבה-הרבה.
אולי באנציקלופדיות בנושא אפשר למצוא ריכוז של הפניות לחומר הזה.

יש ספר (קראתיו לפני יותר מ-30 שנה ושכחתי את שמו. אולי ע"י הפירוט מישהו יזכר), של יהודי חסיד גור (בן-בני-ברק כמדומני) שעבר את המלחמה, ונפגע הכושר הלימודי שלו, והוא מאד מאד התאמץ ללמוד מבלי להגיע להשגות גדולות, כך הוא מספר בספר, והוא מספר על העידוד שהוא קבל מגדול"י על כך (הסטייפלר ועוד), ולענין זה הוא חבר ספר גדול גם בכמות של ליקוט דברי חיזוק בענין זה. בהקדמת ספר זה הוא מגולל באריכות גדולה את הזוועות שהוא עבר בשנות המלחמה. צריך בדיקה אם זה מתאים.

ספר עמלה של תורה. מאד מחזק

מצפרני עמלק של הרב פלבינסקי

כנראה ש"מצפרני עמלק" (שאינני מכיר) הוא הוצאה מחדש של הכתוב בהקדמת "עמלה של תורה" (לפי ההסתברות שאמנם 2 הצעות הזיהוי שייכות לאותה דמות).

אבל כן כתבת מרוקו ועיראק.

עירק ? חידוש בשבילי.
לקחו משם למחנות ? או למה ?

 

[ארבע]

עירק ? חידוש בשבילי.
לקחו משם למחנות ? או למה ?

https://he.wikipedia.org/wiki/הפרהוד

לא צויין, אך גם יהודי לוב סבלו מן הגרמנים. האיטלקים ששלטו בהם הרי היו בני ברית של הגרמנים.
יש מיהודי לוב שנשלחו למחנות.

 

[עיגול רבוע]

https://he.wikipedia.org/wiki/הפרהוד

לא צויין, אך גם יהודי לוב סבלו מן הגרמנים.

חסום.
אם אפשר בבקשה להעתיק.

 

[ארבע]

חלק נטפרי צינזר:

השפעה נאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין השנים 1932 ו-1941 עמד בראשות שגרירות גרמניה בבגדאד המזרחן ד"ר פריץ גרובה. השגרירות בראשותו פעלה על מנת לבסס קשרים עם האליטה ותמכה באופן נדיב בפעילות פאשיסטית ואנטישמית. אינטלקטואלים ואנשי צבא הוזמנו לביקור בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית. ניסיונות ההשפעה של גרמניה הנאצית התבטאו, מלבד השפעה על אישי ממשל שונים, בחדירת חומרי תעמולה אנטישמיים לעיתונות. השגרירות הגרמנית רכשה את העיתון הנוצרי "אל-עאלם אל-ערבי" (العالم العربي, "העולם הערבי") וחוץ מחומרי תעמולה, החל מאוקטובר 1933 פרסם בו עורכו, סלים חסון, מדי יום בהמשכים, את ספרו של אדולף היטלר, "מיין קמפף", בתרגום לערבית.

באותה תקופה ננקטו בעיראק צעדים להצרת צעדיהם של היהודים, שהיו בעלי השפעה פוליטית ונהנו משגשוג כלכלי. בשנת 1934 פוטרו עשרות פקידי ממשל יהודיים ממשרדי הכלכלה והתחבורה, החל משנת 1935החלו להגביל באופן לא רשמי את מספר התלמידים היהודים בבתי הספר הממשלתיים, ובשנת 1936 פוטרו 300 פקידי ממשל יהודים ביניהם בכירים רבים.

ארגונים פאשיסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התעמולה האנטישמית הובלה על ידי תנועות פשיסטיות בראשות בכירים עיראקים[3]. בשנת 1935 נוסד בבגדאד "מועדון אל-מות'אנא" (نادي المثنى, נאדי אלמֻתַ'נא), אגודה ערבית־נאצית שבראשה עמד מנהל בית החולים הממשלתי בבגדאד, ד"ר צאאיב שווקאת. המועדון נקרא על שם אל-מות'אנא אבן חארית'א, מצביא ערבי מוסלמי שהנהיג כוחות שעזרו להביס את הפרסים של האימפריה הסאסאנית בקרב אל-קאדסיה. המועדון, שהושפע על ידי הפאשיזם האירופי ונשלט על ידי ערבים לאומנים קיצוניים, היה ידוע מאוחר יותר כ"המפלגה הלאומית הדמוקרטית" ונשאר פעיל עד כישלון ההפיכה של רשיד עאלי אל-כילאני הפרו-נאציבמאי 1941.

תחת השפעתו של השגריר הגרמני פריץ גרובה, פיתח מועדון "אל-מות'אנא" ארגון נוער צבאי למחצה בשם "אל-פֻתֻוַה" (الفُتُوَّة, "עלומים", "בחרות" או "גבורה"; במקור שם למסדר אבירים מוסלמים[4]), שעוצב על פי דגם הפאשיזם האירופי והנוער ההיטלראי. הארגון נוסד באוקטובר 1935 על ידי הפעיל הפאן-ערבי ואחד ממייסדי מועדון אל-מות'אנא, סאמי שַוְכַּת, שהיה אז המנהל הכללי של משרד החינוך העיראקי (בשנים 1933 ו-1939, וב-1940 היה שר החינוך). ב-1 במאי 1938 השתתפה משלחת של הארגון בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, ומנהיג הנוער ההיטלראי, באלדור פון שיראך, הגיע לביקור בבגדאד. במאי 1939 חויבו כל תלמידי בתי הספר העל-יסודיים ומוריהם, כמו גם הסטודנטים ותלמידי הסמינר למורים, להצטרף לארגון ולעבור אימונים צבאיים על פי תוכנית של משרד ההגנה. בסוף שנות ה-30 מנה הארגון כ-63,000 חברים. סאמי שוכת ביטא את דעתו האנטי-יהודית בגלוי וב-1939 הכריז: "היהודי מאוהב בזהב ואין לו קיום בלעדיו".[5]

לאומנות ערבית ואנטי-ציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילת המרד הערבי (1936–1939) בארץ ישראל חלה הסלמה בחומרת האירועים נגד היהודים בעיראק. בערב ראש השנה תרצ"ז, 16 בספטמבר 1936, נרצחו שלושה יהודים. בתוך חודש וחצי (מאמצע ספטמבר ועד סוף אוקטובר 1936) נרצחו בסך הכל 5 יהודים בבגדאד. ביום הכיפורים באותה שנה הושלכה פצצה לעבר בית כנסת בבגדד, אך לא היו נפגעים. ביוני 1938 הושלך רימון יד למועדון היהודי "לורה ח'דורי" וצעיר יהודי נהרג. במועדון היהודי "אלרשיד" נמצאה למחרת פצצה שלא התפוצצה. בשנת 1938 נסגר עיתון "אל-חצאד" שהיה בבעלות יהודית. החל משנת 1939 הוטלו הגבלות על החינוך היהודי בעיראק, בפרט, צמצום הלימודים היהודיים.

בשנת 1939 הגיע לבגדאד המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני ונעשה שותף פעיל בהסתה כנגד היהודים בעיראק. גולים סורים היו אף הם פעילים בתנועות אלו. בהפגנות, בכרוזים ובעיתונות פורסמה הסתה גלויה כנגד היהודים. שבועון הנוער העיראקי "אל־הדאיה אל־אסלמיה" הקדיש את מאמריו, בנוסף לתעמולה אנטי־ציונית, גם להתקפות אנטי־יהודיות. החוגים הלאומנים הפעילו לחצים על ראשי הקהילה היהודית לפרסם הצהרות התנגדות לציונות ותמיכה במאבקם של ערביי ארץ ישראל. ראש הקהילה, הרב ("חכם") ששון ח'דורי (الحاخام ساسون خضوري), נענה ללחצים ופרסם יחד עם 33 מנכבדי היהודים הצהרה מעין זו, שכמוה פרסמו גם משכילים יהודים. היהודים עשו ככל יכולתם כדי להראות את נאמנותם לעיראק ותרמו עשרות אלפי לירות למטרות לאומיות שונות. הממשלה ניצלה את מצבם כדי לסחוט מהם כספים נוספים וגם אל־חוסייני וכמה מעוזריו הפלסטינים (כמו אכרם זעיתר ודרויש אל־מקדאדי), שארגנו את התעמולה האנטי יהודית, סחטו באיומי רצח כספים מיהודי עיראק למען קרן המנהיגים שניהלו את הפרעות בארץ ישראל.[6]

מרד רשיד עאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 באפריל 1941 פרץ בעיראק מרד רשיד עאלי, במהלכו נתפס השלטון על ידי קבוצת קציני צבא פרו-נאצים בראשות רשיד עאלי אל-כילאני. במהלך חודש המלחמה האנגלו-עיראקית התגברו ההתנכלויות כלפי יהודים, בעיקר מחוץ לבגדאד, וההסתה כנגד היהודים החמירה. נערכו הפגנות בערים הגדולות שלא פעם הסתיימו בפגיעה ביהודים. חברי תנועת "אל פותווה" אורגנו בכנופיות חמושות שנקראו "כתאייב אל־שבאב" (كتائب الشباب, "גדודי הנוער") וקיבלו סמכויות שיטור שנוצלו לרדיפת היהודים. נאסרו ועונו יהודים שהואשמו בריגול ואיתות למטוסים הבריטים. כסף רב נסחט מהקהילה לצורכי המלחמה בבריטים. רכוש רב, בין השאר שני בתי ספר בבגדאד, הופקע.

הסופר סמי מיכאל, שהיה עד לפּרעות, סיפר כי תעמולה נגד היהודים התנהלה ברדיו המקומי וברדיו ברלין בערבית. על האווירה ששררה ברחוב אמר:[7]

ראיתי את הססמאות המשורטטות על הקירות בדרך לבית הספר, שהיטלר מחסל את החיידקים. על חנויות של המוסלמים מצוין השם مسلم (בערבית: מוסלמי) ... שבמקרה של פּרעות לא יפגעו בחנות.

ב-16 במאי 1941 כבשו הבריטים את בצרה, אך העדיפו להתמקם מחוץ לעיר. ב-19 במאי נבזזו והושחתו בתי מסחר וחנויות של יהודים בעיר. שלום דרויש, שהיה מזכיר העדה, העיד כי מספר ימים לפני הטבח סומנו בתי היהודים בטביעת כף יד (חמסה) בצבע אדום, על ידי חניכי תנועת "אל-פותווה". ב-29 במאי, לאחר הגעת הבריטים לפאתי בגדאד, ברחו רשיד עאלי ואמין אל-חוסייני מעיראק. למחרת, ביום שישי ה-30 במאי, יוּנִס א-סַבְּעוִי (يونس السبعاوي), פעיל פרו-נאצי במועדון אל-מות'אנא ובהנהגת "אל-פותווה", שכיהן כשר הכלכלה בממשלת המרד של רשיד עאלי (ותרגם את "מיין קמפף" לערבית), הכריז על עצמו כמושל הצבאי של בגדאד. הוא זימן אליו את ראש הקהילה, הרב ששון ח'דורי, והציע לו להורות לבני הקהילה לאגור מזון ולהסתגר בבתים במשך שלושת הימים הבאים: שבת, ראשון ושני (שני ימי חג השבועות), שכן ברחובות יש סכנה שיותקפו. באותו בוקר קרא א-סבעוי דרך שירות השידור, לערוך טבח ביהודים. מאוחר יותר קבעה ועדת החקירה הממשלתית, כי הייתה לסבעוי כוונה להשמיד את היהודים. עם זאת, שלטונו ארך רק שעות בודדות, והוא גורש מעיראק על ידי "הועדה לביטחון הציבור". ב-31 במאי נחתם הסכם שביתת נשק בין הממשלה העיראקית לבין הבריטים, אך כוחות הצבא הבריטים נשארו לחנות במבואות בגדאד. הטבח התרחש ביומיים שבין החתימה על הסכם הפסקת האש לבין כניסת הצבא הבריטי לעיר ב-2 ביוני.

הפרעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל התפילה ברמת גן לזכר הרוגי ה"פרהוד" ולזכר 13 עולי הגרדום בעיראק ב-1969

הקדשה בפסל התפילה ברמת גן
אירועי הפרהוד החלו בבוקר 1 ביוני (ו' בסיון תש"א), כאשר באל-כרח' (الكرخ, אזור מערב בגדאד דאז), בסביבות גשר אל-ח'ר, הותקפה קבוצת יהודים לאחר ששבה משלחת יהודים נכבדים מקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובו של העוצר, עבד אל-אילה בארמון הפרחים (قصر الزهور, מאוחר יותר נבנה עליו ארמון "אל-סלאם" של סדאם חוסיין).

ד"ר יהודה צבי הביא במאמרו את עדותו של יעקב פרץ (מתוך הארכיון הציוני המרכזי):

ביום ראשון, 1 ביוני 1941, כאשר ההמון עזב את מסגד ג'אמי אל-גילאני, בערך בשעה 10.30 בבוקר, הייתה הסתה נגד היהודים בקרב העוזבים. בשעה 5.30 בצהריים המון התכנס שוב באותו מסגד. נשאו נאומים נגד היהודים. ובשעה 6 אחר הצהריים ההמון עזב את המסגד והחלה השתוללות.

מהומות פרצו אחר הצהריים ברחוב ע'אזי (شارع غازي, נקרא היום רחוב כפאח شارع الكفاح) שבשכונה המוסלמית באב א-שייח' (باب السيخ) והתפשטו במהרה לרובע היהודי העתיק ולשכונות היהודיות הסמוכות בא-רסאפה (الرصافة) (כמו אבו סיפין, ابو سيفين - לא קיימת עוד בשם זה). האספסוף המוסלמי הצטרף לחיילים ולשוטרים האזרחים והתנפל על היהודים ברחובות הראשיים. יהודים הוצאו בכח ממכוניות ואוטובוסים, הוכו מכות רצח ונשחטו בחרבות ופגיונות לעיני־כל, כשנהגי האוטובוסים דורסים את הגופות. אל האספסוף הצטרפו עתה גם פקידי ממשלה ותלמידי בית ספר. הפורעים התחלקו לקבוצות והתבצעה חלוקת תפקידים ביניהן. ניסיונות של היהודים לשחד שוטרים על מנת שיגנו עליהם כשלו. המהומות החמירו ביום השני, אז ניתנה פקודה לפורעים ללכת למרכז המשטרה ולקחת משם נשק. לפי מספר עדויות של יהודים, שכנים לא-יהודים נטלו חלק והצטרפו לפרעות ולביזה[8].

xxxx xxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxxxx xxxxxx xxx xxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xx xxxxxx xx xxxxx xxxxx xxx xxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxxx xx xxxxxx xxxxxx xx xxxxx xxxx xx xxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxxxxx xxxxxx xx xxxxxxxx xxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxxxx xxxx xxxxxx xxxx xxx xxxxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxx xxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxx xxxx xxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxxxx
מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, חלקם סחב חפצים ורהיטים שבזז מבתי היהודים, ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק עם החג'ל (צמיד לרגל עשוי זהב)...

כל אותה העת חנו כוחות הבריטים מחוץ לעיר על גדת החידקל. השגריר הבריטי בעיראק, סר קינאהאן קורנווליס, סירב להפצרות קציני הצבא הבריטי לאשר להם להיכנס לעיר ולהפסיק את הטבח המתחולל.[10]

בבוקר היום השני, בזמן המהומות, עסק העוצר בהרכבת הממשלה החדשה. בשעה 10:45 שודרה ברדיו פקודת עוצר-בית וסמוך לצהרים נכנס לעיר צבא עיראקי חדש מן הצפון, שנשבע אמונים לעוצר והיה מורכב ברובו מכורדים. הצבא קיבל פקודה לפזר את הפורעים, שאכן התפזר לאחר התערבות הצבא, והטבח ביהודים פסק. קיימות הערכות שונות באשר למספר הפורעים שנהרגו על ידי כוחותיו של העוצר במהלך ההתערבות, והן נעות ממספר עשרות עד כ-300-400 פורעים מוסלמים ולא-יהודים אחרים[11]. הכוחות הבריטיים נכנסו לעיר רק לאחר הפסקת ההתפרעויות על ידי כוחות עיראקיים הנאמנים ליורש העצר. בשעות אחר הצהריים הטילו הבריטים עוצר על העיר וירו על הפורעים שנותרו.

יש לציין שהיו גם מקרים שבני עדות דתיות אחרות סיכנו את חייהם כדי להציל את שכניהם היהודים[8]. ישנה סברה שהוועד לביטחון, העוצר והצבא הבריטי המנצח לא מנעו את הטבח, מתוך מחשבה שזעם העם ימצא פורקן בפרעות נגד היהודים, כדי שכאשר יופיעו הכוחות המנצחים לא יצאו נגדם, אלא יסתתרו בבתיהם עם שללם. קיימת גם סברה שההשתלטות על הפורעים נעשתה, לפחות בין היתר, מתוך חשש שמה הפרעות יתפשטו גם כנגד לא יהודים[12].

 

[מריומה~]

צריך ליראות מכלול של מציאות חיים.
אין באמת ענין בידיעת זוועות , הכרתם, היחשפות אליהם וזכירתם ללא ידיעה ברורה - מי עשה זאת. למה עשה ובשביל מה.
אם אנו עצמינו לא חיים עם הידיעה המוחשית על מהותינו כעם. מהו התהליך שהקב"ה מעביר אותנו לתיקון השלם.
לשם מה הוא מביא את עמלק ולמה מצווה לזכור אותו.
אז באמת אין טעם לספר ולדבר על הזוועות.
ומי שמכירה קצת אז הספרות החרדית -מצונזרת!

לא גדלתי ממש בצל השואה. צד אחד מדרום אמריקה והשני חצי צד שלו ברח בגפו לפני שהתחיל ורק כל המשפחה נכחדה שם.והחצי השני גדל בארץ.

אבל מה, השואה חיה וקיימת בתוכי ובוערת כמו כל אסון פיזי ואמוני שקרה וקורה לעם היהודי.

בנוסף
אני חושבת שכל אילו בדורינו שקשה להם להעביר את השואה כמות שהיא זה לא מתוך הכחשה אלא מתוך שזה בתוכם ממש!
ונסיון להדחיק ואי יכולת לחוות שוב את הכאב המזוויע שוב. קרוב לעין קרוב ללב.

איך אנו בדורינו כולנו כן אמורים להתייחס? רק ע"י אמונה בוערת והשקפה יהודית נכונה והיא יכולה לתת לנו מימד חדש ואמיתי איך להביט למכה מאבא אוהב.
כמה שהיא כואבת ככה מבינים שזה לטובתינו ולהחזירינו אליו.
אבא לא נותן מכות מנקמה או משעשוע.
זה אך מאהבתו.
בלי המסר הזה באמת שאין טעם בקמצוץ של היחשפות לרוע.

ולכן באמת לא צריך לרדת לפרטים.הזוועה מספיק קשה גם ככה
ואני יודעת בודאות שגם אילו שהיו בשואה מהמגזר שלנו מצנזרות ולא מספרות הכל.
קחו לדוג' את היחס לנשים במחנות.
זה כאב בלתי נתפס.

התפיסה הזו התחדדה לי אחרי שקראתי את מהלהלל.
כמות הכאב שהיתה שם וזוועה. כן בדיוק.
התיאור של אביי קשור לקיר . לא האמנתי שאפשר כך. זה פרץ מעיני זמן ממושך של בכי!
ואחר מהלהלל כל הדרך שעשה והכישלון להציל את אביי.
לא יכולתי לספוג. ממש כך.
העלילה הותוותה בצורה כזו שהשינוי והבניה הפנימית שקרתה אצל מהלהלל היתה כל כך נכונה ואמיתית. שבעיני היתה משמעות לכל מה שעבר!
נכון שזה סיפור. ונכון שזה מומצא.
ובעיני גם בגלל שלא חייתי עם השואה בבית-אז לקחתי הכל בספק ולא ממש במציאות.

כשהייתי נערה קראתי את הספר -הרוח שגברה על הדרקון.
כיום בגלל שאני יודעת בוודאות שזה אמיתי אני לא מסוגלת לקרוא שוב. לא מסוגלת. תיאורים קשים ביותר.
רק מה אני עומה לעצמי על הזוועות ביחס אמוני ומאמינה למספרת הסיפור על כל מה שתגיד שעברה.

סליחה על האורך ...
מקווה שהועלתי במשהו.
יום נעים ומבורך!

 

[רוח סערה]

מסתבר שהחלפת ניצוץ באפילה עם כוכב בעלטה...

ונראה לי שאת החלפת את "בהפציע השחר" עם "בהבקיע השחר". נכון?

 

[userit]

מדהים.

הן כעסו על הצלצול של סיום השעור.
הן הוזילו דמעה ואפילו יותר.
הן חיכו לעבודה בספרות ואחת מהן כבר גמרה אותה.
הן בלעו אותי ואת דבריי בצמא מידי שבוע.
הן הביאו קטעי סיפורת והעשירו מחברות בתוכן ובצורה בכלל בלי שבדקתי ובלי תוספת ציון.

ואף סבתא שלהן לא באה מ'שם' (למעט שתים-)
כי בתימן, מרוקו וחלב, עירק ופרס - לא היתה שואה.

ב"ה.
גרמתן לי להעריך אותן.
יותר.

א. יש אשכנזיות שהסכים והסבתות שלהם לא היו בשואה. אלו שחיו בארץ או ברחו כשהאדמה התחממה. כך במשפחה שלנו.

ב. שונאת שמחליטים מי אמור להזדהות ומי לא. אנחנו עם אחד. כל דבר נוגע לכל אחד מאיתנו.

ג. מורה ללימודי שואה טוענת שבארצות האלו לא התרחשה שואה? תמהני.

 

[רוח סערה]

ת

אני נהנתי מאד מסיור ביד ושם עם הרבנית רינה תרשיש. פרספקטיבה חדשה לגמרי.

תוכלי לספר על הפרספקטיבה? אני מחפשת מדריכה מוצלחת להוציא קבוצה ל"יד ושם".