"דיו" זכר או נקבה ?

  • הוסף לסימניות
  • #1
התוכנה מאלצת לכתוב גם כאן.
ואם לא ? אז מה ? זה מסוכן ?
ועכשיו שכתבתי סתם מלים ?
מיד פותחים את המנעולים ?
הבה נחזור לשאלת הכותרת:
דיו זה אדון או זו גברת ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
דיו – זכר או נקבה? (האקדמיה)
התשובה על השאלה אם המילה דְּיוֹ היא ממין זכר או ממין נקבה אינה חד־משמעית.

בספרות חכמים משמשת המילה בעיקר בלשון נקבה, כמו ששנינו במסכת אבות: "אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש; הלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק". אבל במסירות של התלמוד הבבלי יש גם בלשון זכר, כגון במסכת חולין: "כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב" (קיט ע"ב), ואולם במקבילה במסכת שבת נאמר: "כל נקב שהדיו עוברת בו אינו נקב" (קח ע"א). 'דיו' בזכר רווח בלשון הרבנית של ימי הביניים – אצל מפרשי המשנה והתלמוד וכן בספרות ההלכה.

המילונים של העברית החדשה חלוקים בשאלת מינה של 'דיו'. יש הכותבים שהמילהדְּיוֹ מינה נקבה בלבד (למשל מילון ההווה), ויש הכותבים שמינה גם נקבה וגם זכר (למשל במילוניהם של בן־יהודה ואבן־שושן).

מכיוון ששימוש דְּיוֹ בלשון נקבה מתועד היטב במשנה ויש לשימוש זה מסורת ספרותית רצופה, אפשר לראות בו השימוש המומלץ. בדרך זו הלכה גם האקדמיה במונחיה וקבעה את דְּיוֹ בלשון נקבה, כגון דְּיוֹ מְאַכֶּלֶת (corrosive ink; מונחי ספרנות, תשס"ד). אבל מכיוון שכבר בימי הביניים לא הקפידו על השימוש המקורי אפשר לנקוט היום גם דְּיוֹ בלשון זכר.

נעיר כי צורת הריבוי של דְּיוֹ בלשון חז"ל היא דְּיוֹת. ואולם מימי הביניים מקובל לגזור את צורת הרבים של דְּיוֹ באמצעות הגה המעבר אל"ף: דְּיוֹאוֹת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני יכולה רק לספר לך שהמורות הוותיקות של פעם היו אומרות "עט כחולה" - על שם הדיו
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הדיו שלך לכלכה אותי?!?
מי שמע כדבר הזה?
נדמה לי ששום אדון או גברת, גם לא באקדמיה יתבטאו כך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
הדיו שלך לכלכה אותי?!?
מי שמע כדבר הזה?
נדמה לי ששום אדון או גברת, גם לא באקדמיה יתבטאו כך...

נכון.
וגם האקדמיה, אחרי כל הפילפולים.
מכריעה שאפשר לבטא בשני האופנים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

רגע לפני שתפתחו את הספר, תבדקו שאתם לבד ושיש לכם זמן. לא כי הוא ארוך, אלא כי הוא מסוכן.
הוא עלול לגרום לכם לצחוק בחוסר שליטה תוך כדי נסיעה באוטובוס, להנהן בכפייתיות שוב ושוב תוך הסכמה עם דמות בדיונית, ולחשוב שאולי, רק אולי, המציאות שלנו לא כזו גרועה.

אז נתחיל קודם עם הרעיון- גאון!

כמה פעמים לקחתם לידיכם ספר וגיליתם בו קשקשת מדומיינת, שאפילו טיסה למאדים כבר נשמעת סבירה יותר?
כמה פעמים קראתם ספר והרגשתם כי מנסים למשוך אתכם אחורה בזמן? כאילו משעמם בהווה, אז קדימה! בואו נחזור לעבר. יהיה מעניין...
ואם זה ספציפית לא מסתדר בלו"ז- לא לדאוג. יש תחליף! יש מי שניתנה להם הרשות לנסות ולנבא את העתיד. ממש ככה. כאילו מאלפים את הבינה בינה, ולוחשים לה: "הלו, תתעוררי! את בתרדמת. עוד נכונו לך גדולות ונצורות". (לא רעות בכלל, יש לציין).

ובכן, כל זה אינו תקף לספר זה.
למה, אתם שואלים?
קודם כל תודה ששאלתם. עכשיו אפשר לענות.

כאן מדובר בספר הנכתב בשיטת ארבעת המ"מים. מכירים?
גם מעניין.
גם מציאותי.
גם מוסרי.
וגם מצחיק.

זו בדיוק השיטה הידועה לארבעת המ"מים המקבילים:
זה לא משעמם.
זה לא מדומיין.
זה לא מטיפני.
זה לא מדכא.


טוב, זו היתה רק הקדמה. מי שהתעייף - מוזמן לפרוש. גם ככה, אני לא מאלה שמוודאים נוכחות בסיום : )


הספר נכתב בשפה קלילה על גבול המדוברת, נעימה, מתלוצצת ומסודרת.
כן, בדיוק ההפך מביתה של אשת נעוריו של אלוף נעוריה.
אוי, איזה כיף היה לקרוא על אותו אחד בעל שם אחד, אך מוזכר בספר בשלל כינויים מגוונים ומגניבים, קרי: אבי הטף, אבי הצאן, אבי העדר, אבו-אל-בנאת, אביר, מנטור, אלוף נעורי, ואיך לא? כינוי הדגל- אבא של הבלאגן.

יש בו - בספר הזה - המון המון הומור, בכל מיני צבעים וצורות.
המון חומר למחשבה שמתפצפץ בין המילים. בין המבחנים לעבודה המעשית- בעיקר לזו של החיים.
המון רגישות, המון אנושיות, המון הזדהות.

יש בו - בספר הזה - גם מושגים מעניינים, לאו דווקא הקשורים לפנסיה, קרנות ואחוזים (סתם מעניין אם יש סיבה שייעדו לגיבורה דווקא את המקצוע הזה : )
גם עצות יש בו (אמיתיות, למי ששאל). אבל אל תיישמו, טוב?

מה עוד תוכלו למצוא בספר?
מכשפות, או יותר מדויק - מכשפה אחת ו... כן, צריך להיזהר ממנה. גם אם מדובר לעיתים במישהי אמממ... לא חשוב!
ויש גם מפלצת אחת גדולה ואימתנית שיודעת להפוך לא רק את הבית, אלא גם ובעיקר - את הרוגע, את המצפון, את הזמינות, את השפיות.

מה עוד?
יש תוכחות. טוב, לא ממש תוכחות. נקרא לזה מסרים.
מסרים יפים שגורמים לקורא לעצור רגע ולומר: "וואו. זה כל כך נכון. כל כך אמיתי. כל כך... מוצדק!"
אז למה? למה עד היום לא פגשנו את האמת הזו פנים אל פנים?
אולי כי אף אחד לא טרח לכתוב ספר עם רעיון מבריק ויצירתי כמו זה?

גם משפטים יפים ניתן בקלות למצוא, למסגר או לתלות על מקרר. רוצים דוגמא? תקראו. יש שם יותר מאחת. (וגם ככה הספר הספיק לעבור דירה : )

ובקצרה?
הספר מתאר באופן הומוריסטי ומרגש את חייה של צביה, אמא לשבעה ילדים חמודים ונשואה לאלוף נעורים אחד, המתמודדת עם אתגרי היום יום תוך תמרון בין דרישות מערכת החינוך וניהול משרדה, לבין בלאגן אחד גדול המתרחש ומתחדש תדיר.
יחד עם ניצחונות קטנים והפסדים מרהיבים מול מפלצת הבלאגן, לומדת צביה להציב גבולות (אבל רק למה שחשוב באמת), להשלים סוף סוף לימודי התמחות, ולנהל חברויות שונות, מרגשות ומצחיקות כאחד.

ועכשיו, רותי קפלר, אני חייבת לשאול אותך משהו שתפס אותי מהרגע הראשון: למה בחרת לקרוא למשפחה הזו בשם הזה? האם זה מלשון בָּלוּי או בִּלּוּי?? מה ניסית לרמוז כאן, תגלי?

לסיכום -
זהו ספר שיגרום לכם קצת (הרבה) לצחוק, קצת לנשום מציאות, קצת להרגיש הזדהות, קצת להיבחן במבחן החיים.
וקצת מכל אלו - שווה בעצם המון!

אז תודה,
@Ruti Kepler , על ספר עשר (תרתי משמע).
ותודה לך @7שבע7 , על המלצה שבע. סתם... : ) עשר.

האמת? מתחשק לי לתייג כאן את כל מי שלפי דעתי תיהנה ממנו. אבל לא נעים, לא רוצה שיחשבו שאני רומזת משהו : )
מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.
הצד של משפחתו של אבי הם פרסים, חלק מאחיו נולדו בפרס וחלקם נולדו בארץ. אבא שלי נולד כאן, וגדל במושב קדימה, מאוחר יותר עברו למגורים בעיר חוף מרהיבה.
אחיו סיפרו בצער שפעם נציגי הממשלה באו להוריהם וביקשו שיפנו את הצריף בקדימה תמורת דירה בירושלים בחינם לכל ילד. (היו שמונה אחים)
הם ביקשו שתי דירות לכל ילד ולא קיבלו אפילו דירה אחת... "אילו אמא היתה מסכימה היינו היום כל אחד עם דירה בירושלים!" אמרו בתסכול, ובצדק...
אחר כך הם מכרו את הצריף ועברו לגור בעיר חוף.
מדובר במשפחה כשרונית, מצחיקה מאוד, מוזיקלית, אנשים מאוד נחמדים וטובים, מאוחדים ואכפתיים.
אבל..
הם לא קיבלו במה ציבורית.
ואני מתארת לעצמי שאולי חשו תחושת פספוס בשל כך.
הם נהנו מאומנות אבל לא יצרו אומנות בסדר גודל שהגיעה לקהל.
אבא שלי למשל היה אומן בנשמה, אדם מצחיק, צנוע, ביישן וגם חרדתי (אמנות נובעת הרבה פעמים מחרדות וכדו') ששילב עם הביישנות גם פאדיחות, שזה לדעתי ביטוי של אומנות, כי ליצור אומנות זה לפעמים להתפדח, כי אומנות זה להגיש את מי שאתה וזה קצת לא נעים...
כאילו היה לו צד באישיות שמבין שלא צריך להיות חריג, וצד באישיות שמתמרד לכך שצריך להיות כמו כולם...
אבל הכל היה כדי שאנחנו, משפחתו, נשמח ונצחק, זה לא הגיע לקהל...
ככה זה, יש אנשים שמגיעים לקהל ויש שלא.
אגב משפחתה של אימי היו מאוד מנומסים ויקים ותמיד היה משעשע לראות את הפער האדיר בין המשפחות:
אחת קולנית ומצחיקה, סוערת וישירה, עם דעות מנוגדות לכל אחד, והאחרת מתורבתת, מכובדת עם חוקי נימוס, אגו מוקפד וכובד ראש.

*

כיום, אני חושבת, נפרצו החומות של אומן-קהל.
היום, מכל המסרים שאני לומדת בכל מקום, אני נתקלת בעוד ועוד אמירות שנועדו להביא לנו, הקהל, את הידיעה שיש לכל אחד קול יחודי, ושאדם שחי 'כמו כולם' משול למת.
לכל אחד יש אופי ייחודי, יש קול יחודי, יש שלל תכונות חלקן אפילו טיפשיות וחלקן מתוקנות, וכל אדם צריך להשתדל לחפש את עצמו האמיתי, זה שנמצא בתוך כל המעטפת המאוד מחונכת, ולהוציא את עצמו לאור.
לא תמיד יתעניינו בנו, ולא תמיד יש קהל, אבל זה החובה של כל אדם כלפי עצמו.
כי לעולם אדם לא צריך שיתעניינו בו ולא צריך קהל.
אדם יוצא לאור בעיקר בשביל עצמו, בשביל תנועת הנפש הזו, שמתאמצת, מעיזה, לומדת, לפעמים מתנצלת, לומדת לדייק את עצמה וחוזר לעצמו חזרה, או מוטב לא יוצא מעצמו בכלל.
אני חושבת שזה עובד ככה: או שנגשים את עצמנו או שנהיה ממורמרים מקנאה ונרגיש עצבנים מתוסכלים וכו'
זה בסדר לחיות בקנאה וביציאה לאור יש הרבה התמודדות עם קנאה, מכיוון שעד שאדם מתחיל להגשים את עצמו הוא שוכח את ה'אני', שוכח שהוא יכול.
ואז כשהוא יוצא לאור הוא נתקל באנשים שעושים ומתקדמים יותר ממנו וזה מתכון לקנאה.
אני חושבת שקנאה מגיעה גם כשאנחנו סוגרים את עצמנו בתוך חומות והגבלות ולא חיים באופן אותנטי.
אני זוכרת שבתחילת דרכי כסופרת חשתי קנאה עזה בכל מישהו חכם שהתבטא.
למשל פעם נכנסתי לאתר של הרבנית ימימה אביטל, וממש כמעט מתתי מקנאה מהחכמה שלה, ומכך שגם אני יודעת דברים ואף אחד לא מקשיב לי ולא נותן לדבריי יחס.
ימימה אביטל כבר נפטרה מזמן, למה לקנא בה?
ניסיתי לברר עם עצמי אבל הכל היה מאתגר מידי.
כיום אני מבינה שהקנאה היתה פחד, היתה חשש לפרוץ את הגבולות של עצמי, היתה זו תחושה מוזרה בה רציתי כל כך גם להגיע למקום חשוב, למקום שמקשיבים לי, והבנתי שזה סותר את האמונות שלי.
כי לפי האמונות שלי אנשים לא צריכים להקשיב לי...

*

בקיצור האמת אט אט מתבהרת לי.
והאמת היא שכולנו, כל עם ישראל, נחשבים שליחי ה', כוחנו באחדות שלימה בה אין מעמדות ואין הגבלות ואם יש הם רק למען מטרה.
עם ישראל כביכול מאורסים לה', נועדנו, כולנו כאחד כל אחד מהמקום שלו: אפיקורסים וגם מאמינים, להגיע להכרה שאין עוד מלבדו ולהגיע למקום שלם בו נבין שגם הכופרים וגם המאמינים חשובים לאומה, כי כדי להאמין בה' באמת - צריך לכפור בהכל.
אין בעולם כח מלבד כוחו של ה'. אין בכלל, לא היה ולא יהיה, הכל זה רק ה'. ואם נגיע לאמונה כזו באמת נצליח להגשים את הייעוד שלנו כקולקטיב ונעלה דרגה בעזרת ה'.
*
אני שמחה כיום לקרוא דברי חכמה שכותבים או אומרים אנשים אחרים וכבר פחות או בכלל לא מקנאה בהם, כי למדתי שמותר לי לכתוב, להתבטא, להגיע לציבור, ומותר לי גם לשתוק.
הכוונה שלא משנה אם אני אשתוק או אתבטא, הכל זה לשם שמים, ולא לכבודי כ"כ.
ומה שצריך זה ללמוד להקשיב לעצמי, לעקוב אחרי המחשבות שלי והרגשות שלי ואין צורך שאגיע למקום גבוה, נמוך, שאדבר או אשתוק, אלא צריך פשוט להיות אני ולהתקדם כל פעם עוד קצת לאני האמיתית, האוהבת את עצמי, שמחפשת להאמין בבורא עולם באמת וגם לעשות את רצונו, ולחפש את הרצון שלו.

*

לפני כמה שנים הסתכלתי בחנוכיה על נרות חנוכה צבעוניות, לא כולם נדלקו מיד.
את חלקן הרוח כיבתה כך שיצא שהם האירו רק יותר מאוחר.
כך יצא שהחנוכיה דלקה יותר זמן.
אני חושבת שזה די מתאים להגשמה עצמית:
לא כולנו זוכים להגשמה עצמית בו בזמן.
יש שהאור שלהם דולק יותר מאוחר, וזה כדי שיהיה בעולם אור תמיד, אבל לכל אחד יש נר.



ולסיום, שיר שכתבתי וחבל לי לפתוח אשכול חדש

מים בברזים
בארנק יותר משני זוזים
בית מואר בחשמל
כביסה נקיה בלי עמל
פת לחם במגוון טעמים
פירות וירקות וגם מטעמים
שמים כחולים ונאים
או אפורים מורידי הגשמים
ועוד ...
על הכל מזמור לתודה, תודה על הכל

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה