הודעה חשובה ותודה מעומק הלב, למשתמש למען דעת

[יהודי קטן]

אני מתנדב לראשות הממשלה, למען העם....

עד היום חשבתי שרק ביבי רוצה ומרגיש ראוי מכולם להיות נשיא ארה"ב אבל לא חשבתי שטראמפ רוצה להיות ראש ממשלה כאן

 

[תגובתי]

הוא עשה את עבודתו בחן בחסד וברחמים
נקווה שלפחות עכשיו יהיה לו יותר זמן להגיב ולהחכים אותנו
ואולי אפי' נזכה לראות שסוגרים לו אשכול

 

[קופירייטה]

בס"ד

בתחילה כלל לא ידעתי מיהו. לא ידעתי שהוא קיים בכלל. מי, מה, למה.
לאט לאט, שמתי לב שהוא שם.
פתאום היה צץ מהמאורה שלו, משליט סדר במקום העבודה, וחוזר לכוך.
כמו כולם- רעדתי מפחד.

כאשר הבחנתי שהוא יוצא ממאורתו- נמלטתי לכוכי, שתקתי, המתנתי עד יעבור זעם.
הייתי בטוח שחמקתי מתחת לרדאר, סוכן על חשאי שכמוני.
ויום אחד-
הקונספציה קרסה.
קיבלתי ממנו הודעה:
בוא אליי.
חששתי קצת, אבל לא מאוד. ידעתי:
לא עשיתי שום דבר רע!
באתי אליו לשיחת בירור, והבהרתי מיידית:
אדוני, לא יודע למה אתה קורא לי, לא עשיתי שום דבר רע, מבטיח.
כמעט הצעתי לו שוחד, רק שיתן לי לצאת בשלום מהמלתעות!

להפתעתי, לא היה צורך בשום דבר. הוא היה פשוט נחמד! האיר לי פנים. אל תפחד, בני. הוא אמר. קראתי לך כי אני זקוק לטובה קטנה ממך. ובלי קשר, רציתי לשאול מה שלומך.
הופעתי לטובה. לא חשבתי שהאיש המאיים הזה יודע גם להיות נחמד. ועדיין- שמרתי מרחק. נזהרתי מלוע הארי.
מאז, שוחחתי איתו לפרקים, קצת קצת.

לאט לאט, הבנתי את הפער בין התדמית המרתיעה, והאיש עצמו.
איש יקר, אדם נחמד. יהודי של צורה. תלמיד חכם מסביר פנים, למדן.
אדם מלא ענווה, סבלנות. מאור פנים. לב ענק שלא נגמר אף פעם. אם היה לו עוד לב, הוא היה תורם אותו, בדיוק כמו שעשה עם הכליה השניה.
אדם שחושב פעמיים, שלוש וארבע לפני שהוא מנצל את סמכותו.
לאט לאט הוא קרא לי עוד קצת, ועוד קצת.
חשבתי שאני מכיר אותו לא רע.
התחלתי כבר ממש לכבד אותו, להעריך אותו.
והשבוע, שוב. האמון שלי באנשים נשבר.

האמנתי תמיד שאני יודע לאבחן אנשים רגילים, ובוודאי חיוביים במיוחד.
חשבתי שהוא איש מיוחד, וכמובן- שפוי בעליל. למעשה- מופת של שפיות ויישוב הדעת.
לאחרונה, האמת התגלתה,
האיש לא שפוי.

התקשרתי:
זה נכון שאתה פורש מתפקידך?
כן, הוא אמר.
הכל נכון, כעסתי. אבל למה לפרוש?
כי ככה, הוא שב והסביר בנועם.

פתאום קלטתי שהאיש לא שפוי בעליל. הארה שמיימית מיוחדת. פשוט הבנתי: האיש נראה רגיל ונורמלי, אבל הוא לא.

ניסיתי להחדיר בו חוכמה. ניסיתי לכוון אותו אל האמת הצרופה, אל דעתי.
הסברתי לו, הוא לא רצה לקבל את ההגיון הצרוף שלי:
איש יקר, איש חביב. יום אחד רצה הקב"ה ורומם אותך מעל שאר האנשים. קיבלת סמכות, קמת ונעשית למנהיג ציבור. איש הדגל, המוכיח בשער. האיש שתובע מכולם לעמוד על המשמר.
ויום אחד- החלטת לסיים, לעזוב, להתפנות לעיסוקיך. בסדר, מקובל.
אבל-
אמור נא לי-
למה להכריז על פרישה?
למה לוותר על סמכויות?
למה להחזיר את המפתחות, אם אף אחד לא ביקש שתחזיר אותם?
למה לא לשמור לעצמך, בצד- כמה סמכויות?
למה,
למה??
ידידי הפורש, אתה לא שפוי.

חבל שאין כאן גם אחד דומע

 

[הסכת ושמע]

חבל שאין כאן גם אחד דומע

כבר יבוא @ניגון הנפש ויביא לנו מאמר כואב

 

[הסכת ושמע]

בס"ד

בתחילה כלל לא ידעתי מיהו. לא ידעתי שהוא קיים בכלל. מי, מה, למה.
לאט לאט, שמתי לב שהוא שם.
פתאום היה צץ מהמאורה שלו, משליט סדר במקום העבודה, וחוזר לכוך.
כמו כולם- רעדתי מפחד.

כאשר הבחנתי שהוא יוצא ממאורתו- נמלטתי לכוכי, שתקתי, המתנתי עד יעבור זעם.
הייתי בטוח שחמקתי מתחת לרדאר, סוכן על חשאי שכמוני.
ויום אחד-
הקונספציה קרסה.
קיבלתי ממנו הודעה:
בוא אליי.
חששתי קצת, אבל לא מאוד. ידעתי:
לא עשיתי שום דבר רע!
באתי אליו לשיחת בירור, והבהרתי מיידית:
אדוני, לא יודע למה אתה קורא לי, לא עשיתי שום דבר רע, מבטיח.
כמעט הצעתי לו שוחד, רק שיתן לי לצאת בשלום מהמלתעות!

להפתעתי, לא היה צורך בשום דבר. הוא היה פשוט נחמד! האיר לי פנים. אל תפחד, בני. הוא אמר. קראתי לך כי אני זקוק לטובה קטנה ממך. ובלי קשר, רציתי לשאול מה שלומך.
הופעתי לטובה. לא חשבתי שהאיש המאיים הזה יודע גם להיות נחמד. ועדיין- שמרתי מרחק. נזהרתי מלוע הארי.
מאז, שוחחתי איתו לפרקים, קצת קצת.

לאט לאט, הבנתי את הפער בין התדמית המרתיעה, והאיש עצמו.
איש יקר, אדם נחמד. יהודי של צורה. תלמיד חכם מסביר פנים, למדן.
אדם מלא ענווה, סבלנות. מאור פנים. לב ענק שלא נגמר אף פעם. אם היה לו עוד לב, הוא היה תורם אותו, בדיוק כמו שעשה עם הכליה השניה.
אדם שחושב פעמיים, שלוש וארבע לפני שהוא מנצל את סמכותו.
לאט לאט הוא קרא לי עוד קצת, ועוד קצת.
חשבתי שאני מכיר אותו לא רע.
התחלתי כבר ממש לכבד אותו, להעריך אותו.
והשבוע, שוב. האמון שלי באנשים נשבר.

האמנתי תמיד שאני יודע לאבחן אנשים רגילים, ובוודאי חיוביים במיוחד.
חשבתי שהוא איש מיוחד, וכמובן- שפוי בעליל. למעשה- מופת של שפיות ויישוב הדעת.
לאחרונה, האמת התגלתה,
האיש לא שפוי.

התקשרתי:
זה נכון שאתה פורש מתפקידך?
כן, הוא אמר.
הכל נכון, כעסתי. אבל למה לפרוש?
כי ככה, הוא שב והסביר בנועם.

פתאום קלטתי שהאיש לא שפוי בעליל. הארה שמיימית מיוחדת. פשוט הבנתי: האיש נראה רגיל ונורמלי, אבל הוא לא.

ניסיתי להחדיר בו חוכמה. ניסיתי לכוון אותו אל האמת הצרופה, אל דעתי.
הסברתי לו, הוא לא רצה לקבל את ההגיון הצרוף שלי:
איש יקר, איש חביב. יום אחד רצה הקב"ה ורומם אותך מעל שאר האנשים. קיבלת סמכות, קמת ונעשית למנהיג ציבור. איש הדגל, המוכיח בשער. האיש שתובע מכולם לעמוד על המשמר.
ויום אחד- החלטת לסיים, לעזוב, להתפנות לעיסוקיך. בסדר, מקובל.
אבל-
אמור נא לי-
למה להכריז על פרישה?
למה לוותר על סמכויות?
למה להחזיר את המפתחות, אם אף אחד לא ביקש שתחזיר אותם?
למה לא לשמור לעצמך, בצד- כמה סמכויות?
למה,
למה??
ידידי הפורש, אתה לא שפוי.

לגזור ולשמור ליום שהגבאי יפרוש.......

 

[עיגול רבוע]

אני מוריד את המגבעת...

ובפעם הראשונה שקראתי לא תפסתי את הפואנטה... רק כשנקלעתי שוב לעמוד.

 

[Tweenset]

נראה שמעריכים אותו שם בפרוג,
ואני לתומי חשבתי שמישהו משם ביקש לנקום בו בדרך מתוחכמת.. אבל כנראה שלא היה על מה
יישר כח על כל הסבלנות, הכבוד ההדדי לניקים העלומים ושאינם
ובעיקר - הרגישות הרבה!