שיתוף | אז הוזמנתי לכנס של אתרוג

  • הוסף לסימניות
  • #22
לזה נצמדתם מכל מה שהיה כתוב בטור המוצלח הזה?
ובקטנה: אם אתם לא אוהבים פארודיות או לא מצליחים להתעלם מהשימוש במושגים מסוימים באופן שונה מהרגיל, לשם הבריאות האישית שלכם פשוט תגבילו את הצריכה. זה הז'אנר.
לא לזה נצמדנו.
כשמכל שימורים של מרקחת משובחת מכיל זבובון קטן, אנחנו מתריעים על המצאותו בו ולא שואלים אם לזה נצמדנו.
ב"ה הבריאות לא נפגעת מכך. על מה שיש להתריע - מתריעים.
אם בכל אופן לא הבנתי משהו, אשמח להסבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
לא לזה נצמדנו.
כשמכל שימורים של מרקחת משובחת מכיל זבובון קטן, אנחנו מתריעים על המצאותו בו ולא שואלים אם לזה נצמדנו.
ב"ה הבריאות לא נפגעת מכך. על מה שיש להתריע - מתריעים.
אם בכל אופן לא הבנתי משהו, אשמח להסבר.

ממליצה להתנזר מהמרקחות של אותה חברה אם זבובונים לא עושים לכם טוב.

והסבר קצר:
@פנס בערפל כותב פארודיות על דברים שקורים במציאות. אנחנו חיים בחברה חרדית של עובדי ה'. ויש לנו הרבה שכנים חרדיים, בני תורה ועוסקים בתורה. האם זה אומר שכל מי שלובש פראק וחובש מגבעת מצוחצחת הריהו בהכרח אדם טהור משכמו ומעלה? לא. זוהי חברה, מקבץ של אינדיבידואלים עם תכונות שונות. יש טובים ויש רעים, ויש פארודיות עליהם.

מצד שני.
זעליג הוא לא יוצלח- כפי שהוא מעיד על עצמו במפורש, אז השקפת העולם שלו היא כזו. הוא מסתכל מלמטה על רוב האנשים, והכותב עשה עבודה מעולה עם כתיבת המונולגים שלו בצורה משכנעת ואותנטית. זה שהוא כתב על שכנו בן התורה שהוא שחצן, לא בהכרח אומר שהוא כזה! זו הייתה ההתרשמות שלו, מוטעית או נכונה- מי יודע, מתוך נעליו של האיש שחייו בזבל.
זעליג חושב ככה.
אם אתה מסכים איתו או לא- זה כבר מצביע על פרטים באישיות או בחוויות האישיות שלך, לא של אף אחד אחר.

לסיכום:
זהו קטע קומי. אם תקחו כל דמות ותחקרו את מעשיה, דעותיה ומחשבותיה, לרוב יהיה בהם גרעין או שניים או עשרה, של אמת. כי זו המטרה בעצם. להצליף בנו במעטה החיוך.
מצד שני, כדאי לקרוא את זה בהומור ובקלילות, ולא להיכנס ללופים לוגיים של 'מי עשה מה, למה, ולמה הכותב הביא לזה'.
חבל, כל ההנאה נהרסת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
קראתי.
לא אוכל להגיב טרם אעיין בדברים כראוי, אם וכאשר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
השאלה מה ההתרשמות הכללית שהקורא הממוצע מקבל.
לנתח תמיד אפשר בכל מיני צורות.
על ההתרשמות אפשר להתווכח- כל אחד יגיד מה ההתרשמות שלו ויאללה מכות!
בהנחה שכל אחד הוא קורא ממוצע.
וחוץ מזה, בואו נקדיש שנייה למחשבה על כך שכותרת האשכול כללה את המילה: שיתוף. ז"א: "כתבתי משהו מתחושותיי האישיות ואני משתף."
קביל, לא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
שיתוף אין פירושו הזמנת תגובות?
אנחנו רחוקים רחוקים לא רק ממכות, גם מ"מכות".
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
בהחלט פירושו הזמנת תגובות!
הנה אנחנו כבר בעמוד השני.
גם אני וגם אתם מגיבים, וזה נחמד מאד. לי בכל אופן. קפה, מישהו?

הפואנטה שלי הייתה שצריך גם להבין שזהו שיתוף בקטע אישי, שלא מתיימר לטעון משהו אלא נכתב מנקודת הרגשה של הכותב עצמו. בתוספת מה שכתבתי בפוסט השני שלי. אפשר להתווכח ולקבל הסברים מהכותב עצמו, אבל לא בכיון של פסילה של ההרגשה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
לא הבנתי את הפילוסופיה.
היות ובין הדברים הושחלה כאן (לפי הבנתי) תובנה מסוימת, שלדעתי יש להוקיע אותה אם היא מוצגת ככוללנית במידה מסוימת, זה מה שניסיתי לעשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
לא הבנתי את הפילוסופיה.
היות ובין הדברים הושחלה כאן (לפי הבנתי) תובנה מסוימת, שלדעתי יש להוקיע אותה אם היא מוצגת ככוללנית במידה מסוימת, זה מה שניסיתי לעשות.
ומה שאני ניסיתי לעשות, זה להסביר שהיא איננה כוללנית, אלא מוצגת מנקודת מבטו של זעליג מיודענו, והיא אישית וספציפית לעולמם הבדיוני שלו ושל שכנו בלבד! ולהוסיף שמדובר בז'אנר קומי ושלהתייחס אליו באותה רצינות כמו למאמר דעה זה מוטעה, אבל יכול להיות שיש בו מן האמת.
זהו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
נעזוב רגע לגמרי את הקטע המדובר, ונשאל שאלה כללית על העמדה שלך: האם תקבלי כל פרסום של כל קטע אישי באשר הוא? כזה, שלא מתיימר לטעון משהו?
אפשר לא לפסול הרגשה של אף אחד. האם זה אומר שאפשר לפרסם כל דבר בעולם שהוא הרגשה אישית? ואין מקום לכל ביקורת במקרה כזה?

והאם, שוב כשאלה כללית על עמדתך, כל ז'אנר קומי אמור להתקבל? ומה לדעתך משפיע יותר על אנשים - ז'אנר קומי או טור דעה?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #33
ממליצה להתנזר מהמרקחות של אותה חברה אם זבובונים לא עושים לכם טוב.

והסבר קצר:
@פנס בערפל כותב פארודיות על דברים שקורים במציאות. אנחנו חיים בחברה חרדית של עובדי ה'. ויש לנו הרבה שכנים חרדיים, בני תורה ועוסקים בתורה. האם זה אומר שכל מי שלובש פראק וחובש מגבעת מצוחצחת הריהו בהכרח אדם טהור משכמו ומעלה? לא. זוהי חברה, מקבץ של אינדיבידואלים עם תכונות שונות. יש טובים ויש רעים, ויש פארודיות עליהם.

מצד שני.
זעליג הוא לא יוצלח- כפי שהוא מעיד על עצמו במפורש, אז השקפת העולם שלו היא כזו. הוא מסתכל מלמטה על רוב האנשים, והכותב עשה עבודה מעולה עם כתיבת המונולגים שלו בצורה משכנעת ואותנטית. זה שהוא כתב על שכנו בן התורה שהוא שחצן, לא בהכרח אומר שהוא כזה! זו הייתה ההתרשמות שלו, מוטעית או נכונה- מי יודע, מתוך נעליו של האיש שחייו בזבל.
זעליג חושב ככה.
אם אתה מסכים איתו או לא- זה כבר מצביע על פרטים באישיות או בחוויות האישיות שלך, לא של אף אחד אחר.

לסיכום:
זהו קטע קומי. אם תקחו כל דמות ותחקרו את מעשיה, דעותיה ומחשבותיה, לרוב יהיה בהם גרעין או שניים או עשרה, של אמת. כי זו המטרה בעצם. להצליף בנו במעטה החיוך.
מצד שני, כדאי לקרוא את זה בהומור ובקלילות, ולא להיכנס ללופים לוגיים של 'מי עשה מה, למה, ולמה הכותב הביא לזה'.
חבל, כל ההנאה נהרסת.
היטבתם להסביר, תודה.

@עיגול רבוע גם אתה כותב דברי טעם, וטוב שכתבת אותם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
נעזוב רגע לגמרי את הקטע המדובר, ונשאל שאלה כללית על העמדה שלך: האם תקבלי כל פרסום של כל קטע אישי באשר הוא? כזה, שלא מתיימר לטעון משהו?
אפשר לא לפסול הרגשה של אף אחד. האם זה אומר שאפשר לפרסם כל דבר בעולם שהוא הרגשה אישית? ואין מקום לכל ביקורת במקרה כזה?

והאם, שוב כשאלה כללית על עמדתך, כל ז'אנר קומי אמור להתקבל? ומה לדעתך משפיע יותר על אנשים - ז'אנר קומי או טור דעה?
לשאלותייך:
1. כן, אקבל. עם ההשכל והמטען הרוחני שיש לי כדי למדוד אם לקבל אותו או לא.
2. לא אומרת שאין מקום לביקורת. משום מה כך זה השתמע. אני באתי להסביר מדוע השאלה על העניין הספציפי ששאל @עיגול רבוע , לא נראית לי כאחת שנשאלה מתוך הבנת הדברים. אולי טעיתי? אולי אני בכלל מאומצת? אולי יש חיים על מאדים, מי יודע.
3. כל ז'אנר קומי אמור להתקבל כל עוד הוא לא פוגע במישהו או לא- מוסרי.
4. לדעתי ז'אנר קומי משפיע הרבה יותר מאשר טור דעה. ולו רק בגלל זה: הסיכוי שכמות האנשים שיקראו קטע קומי, יקראו גם קטע דעה- אפסי. קטע קומי מושך אליו באופן טבעי קהל רב יותר וזה כבר סיבה אחת מדוע יש לו השפעה רבה יותר.
לגבי קבלת המוסר שמאחוריו, אמרו את זה לפני כבר. לא זוכרת מי, המליץ, לפתוח את השיעור במילתא דבדיחותא. כשהתלמידים צוחקים ורוחם טובה, קל להשפיע עליהם עם דברי כיבושין.

ממ... עוד שאלות? מישהו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
3. כל ז'אנר קומי אמור להתקבל כל עוד הוא לא פוגע במישהו או לא- מוסרי.

לא מתערב לכם בוויכוח המרתק, רק אומר שגוף הטענה שכנגד היתה שפגיעה בכבוד התורה או בכבודו של בן תורה היא לא מוסרית, ואם היא כזו, אסור לה שתופיע בקטע קומי איפשהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
אני חוזר בי מעמדתי הברורה בנושא.
לא שאני חושב שאינני צודק.
אני פשוט לא יודע האם אני צודק או לאו.
לא בגלל שאני חוזר בי מהעקרון כי-הוא-זה,
אלא שאני מפקפק בהבנתי את הז'אנר הזה, ולכן לא אוכל לשפוט את מה שמובן ממנו,
אלא שכבר הושמעה כאן טענה שאף אם ההבנה הלקויה בז'אנר הזה היא אמנם לקויה, למרות כן לא ראוי להציג דברים שמהם עולה הבנה כזאת, ועל כך נטש ויכוח בפני עצמו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
אלא שאני מפקפק בהבנתי את הז'אנר הזה, ולכן לא אוכל לשפוט את מה שמובן ממנו,

למה? בגלל שכתבו על הז'נר ניתוחים ארוכים? אם משהו לא נשמע לכם טוב - הניתוחים לא משנים.
זו כתיבה על דברים יומיומיים מזווית הומוריסטית, והגדלת ה'עיוותים'. דומה מאוד לקריקטורה.
והבנתם טוב מאוד. וג'אנר לא מקדש אצלנו כלום.

הרב @פנס הינו אלוף ומוכשר בכתיבה כזו באופן מיוחד. כולם כאן יודעים את זה היטב ונהנים 'עד הגג' מכתיבתו המיוחדת. ב''ה יש בידו כלי רב עוצמה להתבטא, להנות בני אדם ולהעביר מסרים בדרך שמשפיעה הרבה יותר חזק מצורות כתיבה אחרות, כפי שהסכימו כאן.
דווקא לכן, גם אני מרגישה לא בנוח שדווקא בן תורה מככב בדמות המתנשא.
חושבת שהרב @פנס קיבל את הערתכם בצורה יפה מאוד.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #40
אני חוזר בי מעמדתי הברורה בנושא.
@פנס בערפל, אני חש כאן בסוג של רודנות, משטרת מחשבות מצד הנהלת הפורום... :)
@עיגול רבוע, העם מאחוריך, תמשיך להשמיע את דעותיך ללא חת, העם מאחוריך...

צוחק רבותיי.
אני מסווג את דעתך, אדון @עיגול רבוע, בתוך החלק העגול שבך, ואת הנסיגה לחלק הרבוע...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אז למה מתחפשים השנה?
הילדים כנראה כבר יודעים. אבל מה איתכם?

אם עוד לא הצטרפתם לטרנד הפורימי שנכנס חזק למגזר, ובו גם המבוגרים לוקחים חלק בחיפושים... הנה הרגע לחשוב על זה ברצינות.
בעצם עדיף שלא ברצינות... שלא תבואו לי עם רעיונות באווירת ה'ימים הנוראים'. זו הרי העבודה של ה'שיכורים' עם הטליתות... ולא מומלץ לנסות להתחרות איתם בזמן אמירת 'כל נדרי' בעיצומה של סעודת פורים תוך כדי שהם מחזיקים ביד את הבקבוק המתרוקן...

אם אתם באופן כללי נגד הרעיון של להתחפש לאחר גיל 13, זה ממש מצוין, מכיוון שזה יאפשר לכם להתחפש ביתר קלות לנציגי 'משמרת הצניעות', וכך תוכלו לעשות את כל מה שחלמתם עליו ולא רק לדבר... איך עושים את זה? ננסה לעזור לכם בהמשך.

עם כל הניסיון שיש לי ב'תחפושות' ויש לי... ראו
כאן. אני יודע שאני לא היחיד שמנסה לעלות על רעיונות יצירתיים שאף אחד לא חשב עליהם מאז ימי אחשוורוש ועד עתה, מה שאומר שאין לי ממש סיכוי להמציא תחפושת חדשנית שתהייה מעניינת מספיק כדי לגרום לכם להתלבש באופן מוזר. לכן, בצר לי פניתי אל הקונספט הדי מוצלח שמציג רעיונות לתחפושות אקטואליות מתוך ה'חדשות' בשטח.

ניגש לעניין ונתחיל איך לא, בידידנו - 'המפגין הנצחי' שדי התחזק עם השנים, ונדד מכיכר 'הבימה' אל תוככי הרחוב החרדי, מי אמר שכשחוזרים בתשובה משתנים? אפשר להתחזק ולהיות חרדי ועדיין לעשות מה שאוהבים.
יש בעיה קטנה, איך אפשר להתחפש ל'מפגין חרדי', כשגם השוטרים בשטח 'לא מצליחים' להבדיל בין מפגין נועז לסקרן תמים...
בדיוק בשביל זה אני כאן! כדי לשכנע את המשפחה שלכם שאתם הגרסה החדשה של 'המפגין הנצחי 2.0' תצטרכו להשתמש בעיקר ב'פה' באמצעות קריאות 'אהההההההההההה' עולות ויורדות בכל פעם שמישהו מתקרב לכיוונכם. אם מדובר במישהו שנראה כמו שוטר או חייל, גם אם בתחפושת, עליכם להתקרב בזהירות (בצעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה) ולקרוא לעברו קריאות גנאי בסדר עולה – תתבייש לך! תסתלק מפה! למה אתה עושה את זה! רשע! לך לעזה! והכי חשוב לסיים לקינוח ב- 'נאצי!'.
אל תדליקו פחים, זה מסוכן! ואל תצעקו 'גיוועלאד', זה נדוש.
אם בכל זאת יפנה אליכם 'כתב' ויתעניין על מה אתם מפגינים, אל תטרחו לענות לו, פשוט תהפכו אותו לנושא ההפגנה העדכני, זה הרי כל העניין של ההפגנות – הדרך הכי טובה לפתור בעיות...

את מותה של ה'יצירתיות' תגלם התחפושת הבאה בדמות 'מודל AI' לחיקוי...
הנה ההוראות מפי איך לא ה'צאט GPT' –
איזה רעיון מקורי [אימוג'י צוחק] הנה כמה רעיונות מגניבים לתחפושת של מודל ai מצחיק, חכם ומרשים.
חולצה לבנה/כסופה עם ציור של לוח אם/קווים אלקטרוניים
קרטון מלפנים בצורת מסך מחשב עם כיתוב: 'שלום, [אימוג'י יד מנופפת] איך אפשר לעזור?'
מדבקות של קוד [010101] ברקוד QR
להסתובב עם בועת דיבור – חושב... [אימוג'י חושב].
תוספת מצחיקה: כששואלים אותך משהו – לענות אחרי 3 שניות: 'זו שאלה מצוינת!'.

נעצור את זה כאן, כי המכונה הזו יכולה להמשיך עם הרעיונות המתכתיים שלה, בלי סוף. רק נוסיף, אם מישהו יעלוב בכם שזאת התחפושת הכי צפויה ומשעממת, אל תיקחו את זה ללב, כי פשוט - אין לכם לב! אתם בסך הכל 'מודל AI'.

את הרעיון הבא תקראו רק אם אתם אוהבים 'הומור שחור' ומכירים יותר מחמש בדיחות על השואה...
כל מה שהתחפושת 'חטוף לשעבר' דורשת ממכם זה – לדבר תמיד באופן כללי ל'עם ישראל'. אם יש לכם תיעוד רפואי שהשמנתם בעשר קילו בחודשים האחרונים, זה יכול ממש להוות ראיית זהב שעד אז הייתם מורעבים במנהרה, ולא חגגתם באיזה מלון במצרים.
עקב הטראומה של ה'חטיפה' וכתוצאה מ'מעגל האלימות' החטופים עלולים סטטיסטית להפוך ל'חוטפים' בעצמם, ולכן אם פה ושם תחטפו לאנשים דברים מהידיים התחפושת תהיה יותר אמינה.

תוכלו להתחפש ל'פרשן' – תחפושת לא מחייבת... הכוללת חולצה, עניבה, חליפה מחויטת, מכנסיים קצרים ונעלי אצבע. ובנוסף הרבה אומץ להישיר מבט למצלמה ולומר בדיוק הפוך ממה שאמרתם אתמול ב'פורים דפרזים'...

'טראמפ' יש רק אחד, ואי אפשר להתחפש אליו, מה גם ש'נושאת המטוסים' לינקולן נמצאת באזור וזה לא הזמן לעלות לו על העצבים עם תחפושת לא מוצלחת שלו, ה'בי 2 היפהפיים' שלו יכולים תוך דקות להיות מעל הראש שלכם...

תחפושת של 'חמינאי' יכולה להיות אופציה טובה גם בגלל הקשר משפחתי ל'פרסי' מהמגילה, אבל לא בטוח שעד פורים היא תהיה רלוונטית... מה גם שחמינאי 'לא נראה בציבור' מזה תקופה, כך שמצד אחד להתחפש לחמינאי ולהיראות בציבור, יהרוס את כל התחפושת... ומצד שני להתחבא במקלט תת קרקעי כל הפורים זה לא בא בחשבון.

ואתה מ'משמרת הצניעות' שהחלטת לחפש אנשים במקום להתחפש, תחליט כבר אם אתה בעד תחפושות או נגד תחפושות, תחשוב רגע! מה היית עושה אם לא היה לך את מי לחפש...
אז לך ת'חפש...
תשובההעברה
הוספת תגובה
מכירים את אלה שתופסים חיזוק באלול?

אז זהו שר' נוחעם הוא ממש לא אחד מהם!

כל החיזוק האלולי נתפס אצל ר' נוחעם כעדות על אותה חולשה כרונית ממנה סובלים ה'מתחזקים' האלוליים למיניהם במשך כל השנה, וזה עוד בלי לדבר על הנפילה הצפויה להם במוצאי יום כיפור ישר אל תוך סיר הלוקשן...

יש אנשים שמבחינתם מעגל השנה הוא דבר שהולך וחולף, יצא אב נכנס אלול יצא אלול נכנס תשרי.

אצל ר' נוחעם, כל השנה זה 'אלול'!

כל השנה זה אלול, בדיוק כמו שכל השנה זה 'פסח' ולכן ר' נוחעם הוא מאלה ששואלים את המוכר במאפייה גם בי"ג כסלו, 'האם זה 'נטחן'...'
כל השנה זה אלול! בדיוק כמו שכל השנה זה 'סוכות', ולכן לא משנה מתי, תוכלו תמיד למצוא בכיס של ר' נוחעם שלל זכוכיות מגדלת עם או בלי לד, וגם כשכל האתרוגים נכמשו והפכו לכמעט בלתי נראים... הוא ממשיך לעשות אימונים על בלעטלאך של תפוחים...

ככה זה אצל ר' נוחעם, כל השנה זה אלול, בדיוק כמו שכל השנה זה 'תשעה באב'...

אם תשאלו את ר' נוחעם איך ייתכן שחותם ה'אלול' לא ניכר על פניו, הוא יגיב מן הסתם בתנועת ביטול ויאמר שזו לא הבעיה שלו, הוא כמובן יוסיף וימנה תריסר מגדולי ישראל שכפי הידוע לו מעדות של איש מפי איש - לא ראו עליהם שינוי מיוחד בין אלול לשאר ימות השנה, מה שאומר שזו כנראה 'בעיה' בעיקר של צדיקים.

בטח אתם שואלים את עצמכם, אז למה ר' נוחעם רועד כל כך... למה הוא נתקף ברעד בלתי נשלט שלא עוצר?
מתברר... שר' נוחעם רועד במשך כל השנה, בלי קשר או עם קשר לאלול..
זה שאנשים שמים לב לזה רק באלול ממש עושה לו עוול!

ר' נוחעם תמיד אמר שלפי הבדיקות שערך, גם הדגים שבים רועדים במשך כל ימות השנה ולא רק באלול, ואל תתווכחו עם ר' נוחעם שקיבל היתר מרב לצאת מהארץ למצפה התת ימי באילת כדי לבדוק עם סיסמוגרף ימי את הרעידות של הדגים וזה היה בכלל באמצע החורף.
הוא גם בדק פיזית את הרעידות של הדגים כשהוא הוציא אותם מהמים וצפה בהם איך שהם רועדים ורועדים ורועדים עד למותם הטראגי, 'הם כנראה נחתמו בספרן של רשעים גמורים' הכריע ר' נוחעם ומייד לימד עליהם זכות – לפחות הם זכו לקחת חלק במחקרים של ר' נוחעם...


אז מה הבעיה של ר' נוחעם? אתם בטח שואלים

היה זה רגע של גילוי לב מצידו של ר' נוחעם, כשהוא השיח את כאבו והתוודה בפה מלא, שמכל התפילות הרבות של הימים הנוראים, הוא לא יודע ואין לו שום מושג איך הוא מוציא מהפה את הקטע הזה שנקרא 'וידוי'...

הוא כל פעם נעמד מול הסידור, ופיו נאלם, הוא לא מצליח להוציא הגה מהפה, איך אפשר לשקר במצח נחושה כשעומדים לפני ה'? הוא פשוט לא מסוגל!

כל השנה ר' נוחעם מצליח איך שהוא להתחמק מזה, בכל שני וחמישי שאז התחנון מכיל בתוכו וידוי, ר' נוחעם עם חוש הריח המפותח שלו ל'שמחות' מצליח למצוא מניין עם חתן או אבי הבן או סנדק, גם אם לא הוא פונה לשטיבלאך החסידי, שם לבטח יש יארצייט/הילולא של איזה 'צדיק', אז הוא גם מתפנק על ליקר בננה שהוא כל כך אוהב.
וב'בין המיצרים' שחל בתקופה שנולדים רק בנות ב'מעייני הישועה' וביום ששום צדיק לא נפטר בו, ר' נוחעם נאלץ למצוא סיבה ממש טובה לברוח מהתפילה לפני תחנון, הוא כמובן אומר לעצמו שהוא ישלים אחר כך, אבל הוא תמיד שוכח...

מה שנשאר לר' נוחעם זה רק הווידויים של הימים הנוראים

אם זה היה רק 'יום כיפור', ניחא!
עשרה ווידויים? נו, עוברים את זה... גם ככה הוא סובל מהצום ומהקור של המזגנים, אז הוא יסבול עוד קצת מלומר מילים שהוא לא מבין איך הן קשורות אליו.

אבל מהסליחות של בני אשכנז ר' נוחעם לא יכול להתחמק, ושם הוא הרי צריך להתוודות, אך גם לזה מצא ר' נוחעם פתרון יצירתי במיוחד, ל'סליחות' הוא בוחר ללכת לבית הכנסת הכי צפוף באזור, ולפני הקטע של הווידוי הוא תר בעיניו אחר האדם הכי מפוקפק שבקהל ובאלגנטיות הוא מוצא את דרכו אליו וכך ר' נוחעם נעמד בצמוד אליו ומשתדל במהלך הווידוי לדפוק מחצה עליו ומחצה על אותו מפוקפק לא לפני שהוא העריך בעיניו החודרות עד חדרי בטן ששום מילה מהרשימה הארוכה של הווידוי לא תיאמר לבטלה על אותו אדם.

הבעיה הגדולה של ר' נוחעם היא שהוא גילה ממש לאחרונה שיש לו שורשים ספרדיים מלפני גירוש ספרד, [וזה כנראה המקור לאות 'עי"ן' שנוספה לשמו]
מה שאומר שהוא התחיל להגיד סליחות בסתר מראש חודש אלול, ונכון שיש הרבה מוקדי אמירת 'סליחות' עם קהל צפוף של בני עדות המזרח שיכולות להיות לו הפתרון האולטימטיבי, אבל זה אומר שהוא מסתכן בכך שאם מישהו חלילה יראה אותו מסלסל בסילודין את 'קה שמע אביונך, המחלים פניך'... כל המוניטין שהוא בנה כר' נוחעם בסכנה, ולזה הוא לא מוכן!


לאחר שאלת רב, ועוד רב ועוד רב, מצא ר' נוחעם את הרב שהתיר לו באופן פרטי לחבר נוסח ווידוי אישי ל'סליחות' אותם הוא אומר ביחידות וזה נוסח הוידוי של ר' נוחעם:

אנא ה' או"א תבא לפניך וכו' שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל, מה לעשות, צדיקים אנחנו ולא חטאנו!
אהבנו, ברכנו, גמלנו חסד, דיברנו טוב, הרהרנו הרהורים טובים, ועדנו עצמנו לדבר מצווה, זכנו, זכינו וזיכנו אחרים, חמלנו, טהרנו, ישרנו, כיבדנו אב ואם, למדנו, מלמלנו דברי תורה ברחוב, ניחמנו, סעדנו, סיימנו מסכתות, עצרנו מכוניות בשבת, פיללנו, צמנו, צילמנו רבנים וגדולי ישראל, קמנו מפני שיבה, קינאנו קנאת סופרים, רשמנו דברי תורה, רתחנו מרתחא דאורייתא, שמענו שיעורי תורה בנסיעות, שמרנו שבתות, תנינו, תמכנו ונתמכנו...

מה נאמר וכו'...

ע"כ נוסח הווידוי של ר' נוחעם 'הספרדי'...


לעוד תכנים של ר' נוחעם כנסו ל -
ר' נוחעם בעל האתרוג 123 ר' נוחעם יודע לתקוע...
שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה