מלח - זכר או נקבה

[עוצמה]

מלח - זכר או נקבה

 

[start]

מלח גס, ולא גסה..

 

[אאססתתרר]

יש מלח סדומית

 

[יעל אייזיקוביץ]

מלח גס
מלח דק
מלח מלוח ולא מלוחה..
בקיצור זכר לדעתי

 

[אפכא מסתברא]

'מלח' זכר, בלי ספק. 'מלח סדומית' אינו הוכחה לצד נקבה. יותר הגיוני שזו סמיכות (מלח של סדומית).

 

[לנצח]

"כבר אמר החכם הראב"ע, כל שאין בו רוח חיים, זכרהו ונקבהו" (ל' התויו"ט במשנה נזיר ב, ב).

אך זכור לי שחיפשו חכמים בדברי התויו"ט ולט מצאו היכן.

ובשמו של הרב מאיר מאזוז מב"ב יש איזו התייחסות מעניינת בנושא, איני יודע מה.

 

[עוצמה]

אם כבר הקפצת, אז זה מה שענו באקדמיה ללשון העברית:
המילה מֶלַח מינה זכר

 

[אשר שרבר]

חמש דקות
למה שעה וחמישה ולא שעה וחמש

ועוד קשה
איך אומרים עשרים ושש לינואר או דילמא עשרים ושישה ליונואר, או אולי בכלל עשרים ושישי לינואר

סליחה מראש על הבורות

 

[קדיתא]

חמש דקות
למה שעה וחמישה ולא שעה וחמש

ועוד קשה
איך אומרים עשרים ושש לינואר או דילמא עשרים ושישה ליונואר, או אולי בכלל עשרים ושישי לינואר

סליחה מראש על הבורות

שעה וחמישה רגעים

עשרים ושישה בינואר

 

[אשר שרבר]

שעה וחמישה רגעים

עשרים וששה בינואר

חמישה רגעים, זה של הספתא שהולכת לנוחיות?

חזק וברוך

 

[קדיתא]

חמישה רגעים, זה של הספתא שהולכת לנוחיות?

חזק וברוך

זה אכן שריד מהעבר.

חמישה לחמש, שתיים ועשרה
בניסוחים הרווחים 'חמישה לחמש', 'שתיים ועשרה' ודומיהם המספר המציין את הדקות בא בצורת הזכר – אף שהמין הדקדוקי של המילה דַּקָּה הוא כמובן נקבה.

נוהַג הלשון הזה הוא ככל הנראה שריד לימים עברו שבהם יחידת הזמן 'דקה' נקראה בשם אחר, וליתר דיוק בשמות אחרים. השם המוכר יותר הוא רֶגַע. בלשון המקורות רֶגַע הוא זמן קצר מאוד, כפי שנאמר בתלמוד הירושלמי: "הרגע – כהרף עין" (ברכות א:א, ב ע"ד). בדורות מאוחרים, כשנוצר צורך במונח לציון 'אחד חלקי שישים משעה', החלה לשמש במשמעות זו המילה רֶגַע. קדם לכך שימוש כללי יותר במילה כפרק זמן הקטן משעה במדרג ביטויי הזמן. המילה רגע במשמעות 'דקה' הייתה מקובלת עד לדורות האחרונים, ועדיין נשמעת פה ושם.

מילה נוספת שיוחדה לציון אחד משישים של שעה היא דַּק. מילה זו מצאה את דרכה אל השירה העברית:

תבל זו רבה ודרכים בה רב / נפגשות לדק נפרדות לעד (רחל, זמר נוגה)

הֵן עיניי למדו לחייך וחדלו משכבר / לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים (לאה גולדברג, ימים לבנים).

בעת החדשה החלה לשמש לצד המילה דַּק צורת הנקבה דַּקָּה. שתי הצורות הן ביסודן שמות תואר, ושתיהן נבחרו לציון יחידת הזמן בהשפעת המילה הערבית دقيقة (דַקִיקַה), וכן בהשפעת המילה הלטינית minuta שמשמעה המילולי 'קטנה' (כך גם נוצרה המילה שְׁנִיָּה על פי secunda הלטינית). גם המילה הערבית היא ביסודה שם תואר.

בסופו של דבר גברה הדַּקָּה – אולי בהשראת צורות הנקבה دقيقة, minuta ושָׁעָה. אך הרֶגַע והדַּק שנהגו כאן בעבר הותירו את חותמם בתבניות השגורות 'חמישה לחמש', 'שתיים ועשרה' וכדומה. תופעה דומה יש גם בתחום הכסף: הגְּרוש (בזכר) אומנם הוחלף באגורה (בנקבה), אך נותר לו זכר בניסוחים דוגמת 'שקל ועשרה'.

נוהגי הלשון האלה מושרשים מאוד, וספק אם יש טעם לראות בהם שיבוש ולהיאבק בהם.

 

[אשר שרבר]

זה אכן שריד מהעבר.

נפלא

ובעיקר חידשת לי על ה'דק' תמיד חשבתי שהירושלמים הזקנים שאומרים עוד חמש עשרה דק, סתם מקצרים.

 

[אשר שרבר]

ומענין לענין מעודי ידעתי כי ֹשְמוֹנָה לזכר ושְמוֹנֶה לנקבה
וכעת אני רואה בהל' גיטין מביא כך החלקת מחוקק, אך בבית שמואל קכו ס"ק ט בשם תוי"ט להיפך, והוא חידוש בעיני.

 

[עיגול רבוע]

'מלח סדומית' אינו הוכחה לצד נקבה. יותר הגיוני שזו סמיכות (מלח של סדומית).

מה זאת "סדומית" שאליה נסמך המלח?

ומענין לענין מעודי ידעתי כי ֹשְמוֹנָה לזכר ושְמוֹנֶה לנקבה
וכעת אני רואה בהל' גיטין מביא כך החלקת מחוקק, אך בבית שמואל קכו ס"ק ט בשם תוי"ט להיפך, והוא חידוש בעיני.

אין כוונת הב"ש להביא מדברי התוי"ט להפך. התוי"ט אינו מדבר שם לענין שמונה ושמונה, אלא לגבי סתם מילים בלשון נקבה שהן בקמץ, ולענין זה הביא הב"ש את דבריו ולא כדי לסתור את מה שכתב שם לפני"כ לענין שמונה ושמונה.

 

[יענקי R]

למי שהתעניין במלח...
אתגר שבט חלק שני: תמונה בדיונית

 

[תמר21]

ולמה אומרים - תשעה באב, עשרה בטבת או חמישה עשר בשבט, ולא חמש עשרה או חמישי בשבט או תשיעי?
התשובה היא - (כמו שלימדתני מורתי ענקית הדקדוק, לכל הפחות) כי בחודש אין מספר ימים קבוע - לעיתים 30, לפעמים פחות ולפעמים יותר. ולספור מספר סודר (ראשון, שני, שלישי וכו') צריך מספר קבוע - כלומר חמישי מתוך שמונה מאות. וכאן, בגלל שזה לא קבוע - אי אפשר לומר - חמישי, תשיעי וכו'
ולמה לא תשע באפריל?
טוב, מן הסתם אני לא צריכה להזכיר שיום הוא לא נקבה.
וסתם - אם מעני'ין אתכם לדעת, אני בכוונה אומרת 'תשע באפריל' - כדי להראות קבל עם ועדה שבעיני צורת הספירה היא לא יותר ממקבץ סתמי של מספרים וקיסרים יווני'ים הם לא באמת שווים מספרים של ימים וחודשים. נכון?
הרי בסך הכל, היום הזה הוא - לשם המחשה בלבד - ד' בניסן, ואם כן? אז הוא ד' בניסן! ואם אתם מתעקשים על תאריך לועזי דווקא? אז זה תשע באפריל. פשוט מאד.
זה הכל

 

[חגי פאהן]

בעזהי"ת

https://www.prog.co.il/threads/למה-מונים-מספרים-בלשון-נקבה-הרי-מספר-לשון-זכר.295667/

 

[עיגול רבוע]

התשובה היא - (כמו שלימדתני מורתי ענקית הדקדוק, לכל הפחות) כי בחודש אין מספר ימים קבוע - לעיתים 30, לפעמים פחות ולפעמים יותר. ולספור מספר סודר (ראשון, שני, שלישי וכו') צריך מספר קבוע - כלומר חמישי מתוך שמונה מאות. וכאן, בגלל שזה לא קבוע - אי אפשר לומר - חמישי, תשיעי וכו'

עם כל הכבוד לענקים, אינני מוצא את ההגיון בתשובה זאת.
וכמובן שאין הדבר מעיד כלום על חסרון כלשהו בה.

 

[תמר21]

ומהי הבעי'ה?
אשמח להבין אם אפשר

 

[עיגול רבוע]

ומהי הבעי'ה?
אשמח להבין אם אפשר

לא הבנתי את התגובה.
השאלה למה כתוב "בשבעה עשר יום" ולא "ביום השבעה עשר" (זאת ההופעה הראשונה של הצורה הזאת), וזה דווקא בימי החודש. קשה.
התשובה שנתנה איננה מובנת לי מה הקשר בין מה שאין ידוע עד כמה ימשך המנין - להיות המנין נמנה בצורה זאת דווקא.

לענ"ד יתכן שהסיבה לצורת ספירה זו היא בגלל היות המספר גדול מעשר.
אצל קרבנות הנשיאים לאחר שכתוב ביום השני, ביום השלישי ... ביום העשירי, כתוב ביום עשתי-עשר יום, ביום שנים עשר יום, כלומר כאן כבר נוסף מלת "יום" אחר המספר, וגם לא נאמר ביום העשתי עשר ביום השנים עשר.
טרם ערכתי חיפוש האם התופעה קבועה בתנ"ך.