שיתוף - יומן שלושים יום

[Natan Galant]

פתאום קלטתי את המשמעות הטמונה:
הזוגיות המתוארת ביומן נמצאת כעת בימי ה'שלושים'...

 

[בא יבוא]

יש לי הרגשה שמישהו יתאפס שם, אולי על סף בית הדין.

 

[אשר שרבר]

הזוגיות המתוארת ביומן נמצאת כעת בימי ה'שלושים'...

 

[בא יבוא]

רק האומץ ועוז הרוח לכתוב כזה טור, שווים הררים רמים של לייקים נערמים.

רק אני לא רואה כאן אומץ?

 

[Natan Galant]

רק אני לא רואה כאן אומץ?

אין טורים מקבילים בפרוג, כמעט. (חוץ מטורים מרירים ומעצבנים של ניגון הנפש...)
אנשים מפחדים לכתוב על נושא כזה, פן ייתפסו כסובלים מבעיות שלום בית.

פה המקום להזכיר:
אם יש לכם בעיות בזוגיות חבל לסבול סתם.
ג'ורג' קזאחי מקבל בימים ב' וד' באזור המרכז.

 

[בא יבוא]

לא יודעת. הוא מספר את החיים שלו. (לא התכוונתי לחיים האישיים שלו, אלא את אלה של גיבור הסיפור). הרבה עניין וצבע, חוכמה תובנות. שנינות. מקוריות. נקודות מבט מעניינות על העולם ועל אנשים. גם אם הוא אשם, וזאת עדיין לא ברור, זאת לא סיבה לא להקשיב לו. ובכלל, העולם הוא לא שחור לבן, והמילה אשמה היא מדי כוללנית. סתם מילה מצחיקה. כאילו שאפשר לקחת את כל החלקים שמרכיבים את האישיות ולפסול את כולם. אחד אחרי השני. נשמע לא הוגן ולא נכון.

אפשר להקשיב, ולא חייבים להסכים.

 

[עדיאל]

לא יודעת. הוא מספר את החיים שלו. (לא התכוונתי לחיים האישיים שלו, אלא את אלה של גיבור הסיפור). הרבה עניין וצבע, חוכמה תובנות. שנינות. מקוריות. נקודות מבט מעניינות על העולם ועל אנשים. גם אם הוא אשם, וזאת עדיין לא ברור, זאת לא סיבה לא להקשיב לו. ובכלל, העולם הוא לא שחור לבן, והמילה אשמה היא מדי כוללנית. סתם מילה מצחיקה. כאילו שאפשר לקחת את כל החלקים שמרכיבים את האישיות ולפסול את כולם. אחד אחרי השני. נשמע לא הוגן ולא נכון.

אפשר להקשיב, ולא חייבים להסכים.

נו, זה האומץ המדובר.
לכתוב על תחושות, להעביר אותם, לתת לנו לחוש אותם.
למרות שאלו הן תחושות שהן אולי מפוקפקות, אולי לא. הן תחושות קיימות שלא ניתן להן ביטוי עד כה.

 

[כתב ומכתב]

איך נסכם, וטרם הגענו לשלב הסיכומים?
אלא שמסיכום ביניים לא נפטרנו.

המהלך הגאוני של @קדיתא הוא אדיר. במקום להמשיך מיום השלושים המתוח, נלקחנו אחר כבוד להיות זבובים על הקיר או פשפש על ספת הפסיכולוג, להאזין לנבירה החטטנית בתהליך הממושך, להצטרף למסע אל נבכי הנפש הנוסעת בזמן, להקשיב לתחושות ולרגשות המציפות, קשורות ושאינן. ובעיקר, להקשיב.

בעיני רוחי אני מדמיין את הספר המלא, "שלושים": החל מהפתיחה המצוינת של המבוא, וכלה בתובנות העמוקות מהשינויים הצפויים במצבי הרוח והסערות. דווקא נטרול המתח מאפשר להתחבר בקלילות אל כל רגע.

אם בספר רגיל העלילה נבנית מהסוף הדינאמי להתחלה הסולידית, והצגת הפרקים מתרחשת בסדר הפוך הכולל פיזור רמזים קלושים - הרי שבהחלט יש מקום למצוא את האיזון שבהתגלגלות העלילה מתחילה לסוף, והצגתה למפרע במֵעֵין ניתוח אישיות והבנת מניעים פנימיים וגורמים חיצוניים.

@קדיתא ! ההתמכרות מתחילה... עכשיו!

 

[בן מיכאל]

@קדיתא אתה חזקקקקקקקקקקקקקקק.
נ. ב. רציתי, אך לא נעים לי לשתף ממה שקורה אצלי...

 

[Ammo]

@קדיתא ,זוהי הפעם הראשונה שהרגשתי שהניתוחים לא עולים על החולה. כלומר על החומר.
Ō◦Ōɜ. כלומר, הצדעתי לך.

 

[קדיתא]

יום 27.

כל הערב ישבתי בסלון ולמדתי. זאת הייתה תחושה מטהרת. בדרך כלל אני אוהב ללמוד בבית הכנסת, כדי לזכות בהערכת הנוכחים. לפעמים גם מתמזל מזלי לפגוש שם באיזה למדן שאני יכול לשטוח בפניו את שאלותיי ולהרשים אותו בחריפותי. אבל מדי פעם, אחרי שהקטנים נרדמים והבאלעבוסטע סיימה לסדר את הבית, אני נהנה להתכנס אל עצמי וללמוד בבית השקט. כאן אני חופשי ללמוד כרצוני. אני מסביר לעצמי כל מילה, מנתח את הדברים בקול רם, מטיח האשמות ברש"י, כועס על הרשב"א, ומחמיא לעצמי בקול כשאני קולט משהו שאחרים לא קלטו אותו.

היא במטבח ומדברת בטלפון בקולי קולות. תקופה אחרי החתונה הערתי לה על כך שהיא משוחחת בקול כשאני לומד. היא ממש נפגעה. היא לא חשבה בכלל שזה מפריע לי וגם לא הבינה למה זה כל כך מרגיז אותי. בסדר, מהיום היא תדבר בשקט, מה הבעיה, למה לא אמרתי עד היום. ההצטדקות שלה הרגיזה אותי עוד יותר. חפרתי בתוכי להבין מה כל כך מפריע לי, והבנתי היטב.

הרעש שהיא מקימה לא כל כך מפריע לי ללמוד, אבל הורגת אותי המחשבה שהיא לא באמת מחוברת ולא באמת מבינה את המשמעות של לימוד תורה. היא גדלה כמובן בבית של תורה, אבל זה לא באמת מבפנוכו. מי שצמח בבית שכל כולו לימוד תורה, רוכש אינסטינקט טבעי שמציב את לימוד התורה במרכז המרכזי, ובאופן אוטומטי מנמיך ומעלים ומגמד ומלחשש את כל הדברים האחרים. זה או שֶׁקוֹל לימודו של הבעל ממלא את חלל הבית או שקול שיחות הטלפון שלה ממלא אותו. אין גם וגם בעת ובעונה אחת. משהו כאן מגמד משהו אחר, ואם היא לא מבינה את זה אין לי שום דרך להסביר לה את זה.

מי שלא ראה את פניה הגאות של אימא שלי בחצות הלילה מול דלת הסלון הסגורה – כנראה לא יבין לעולם מהו בית של תורה. מה שהכי מחלחל אותי זו העובדה שגם ילדיי לא יזכו לבית כזה. אם אימא שלהם לא באמת באמת מתבטלת מול לימוד תורה, איך היא תספיג ותנחיל את זה בילדיה?! לא נעים לי לחשוב עליה ככה, היא גם לא אשמה, אבל היא למעשה מנתקת את החוליה מהשרשרת המפוארת. גם אם אתאמץ ואעשה הכל מבחינתי, עדיין אין לי את היכולת לעצב את חינוך ילדיי בתבנית שאני חושב אותה כאידיאלית, וזה נורא נורא מרגיז אותי. זה כמעט מרוקן את המשמעות מהנישואין שלי.

אני תוהה אם אני הוא זה שכתב את השורות האחרונות. מאז שעסקתי במחשבות האלו, כבר זרמו כל כך הרבה מים עכורים, ואין מים עכורים אלא מים עכורים. בית של תורה, אֵיפֹה.

כשסיימתי ללמוד, היא לא הייתה בבית. לא יודע לאן היא הלכה, גם לא כל כך מעניין אותי. שיהיה לילה טוב. מחר אנחנו הולכים לְדַבֵּר.

 

[ששונית]

על הפרק הנוכחי התקשיתי להנפיק "אהבתי"
עד עכשיו הוא היה טיפש, עכשיו הוא כבר רע.

 

[אשר שרבר]

פרק יפה, כיוון חדש, מעריך שהוא יתקשר בהמשך יותר למארג של היחסים הכולל.

 

[שרלוט]

על הפרק הנוכחי התקשיתי להנפיק "אהבתי"
עד עכשיו הוא היה טיפש, עכשיו הוא כבר רע.

כשנותנים ציון או הערה/ הארה לצלם על תמונותיו
לא נותנים לו ציון גרוע בגלל שהילד המצולם נניח ממש מכוער או לא פוטוגני.
מתמקדים בעיקר על איך הוא צילם, תאורה, פוקוס, התמקדות וכו..
כנ''ל כאן.
גם אם האיש בסיפור יצא רע או טיפש, זו לדעתי לא אמורה להיות סיבה האם ללייק או לא.
כדאי להתמקד על הכתיבה, על איך הוא מגיש את הסיפור, כמובן שעל התוכן
אבל פחות על האופי של נשואי הסיפור.

 

[בא יבוא]

אני חושבת שמדובר בסיפור קלאסי של זוג שאמור לעבור טיפול זוגי. לא נשמע שיש כאן מהות של קשר בלתי אפשרי, של פרטנר אטום, של רוע או חוסר רגישות. קיימת רגישות, אבל צריך לנתב ולתעל אותה לאפיק הנכון. נדמה שכל אחד ספון בתוך עצמו. לא תמיד חיי נישואים תקינים באים באוטומט, לפעמים צריך ללמוד אותם.

וסתם כך, הבעל הוא טיפוס מעניין. חשיבה מקורית, פיקנטית ומסקרנת.

בקיצור, קדיתא, גש לשמעון כשהוא בבית הכנסת לומד בקולי קולות, נסה לגשש, אל תדבר ישירות, אולי תספר לו שיועץ הנישואין שלך (חלילה!) פקח את עיניך, שינה לך מעט את המבט על החיים, נתן לך כלים להבין את ההתנהוגיות המעצבנות של אשתך. תגיד לו גם שיש סדרי עדיפויות ואין טוטליות, והילדים שלו יצאו נהדר גם אם אשתו תדבר בקולי קולות בטלפון בזמן שהוא ספון בסלון.

יש כאן פוטנציאל. לך עליו!

 

[ששונית]

כשנותנים ציון או הערה/ הארה לצלם על תמונותיו
לא נותנים לו ציון גרוע בגלל שהילד המצולם נניח ממש מכוער או לא פוטוגני.
מתמקדים בעיקר על איך הוא צילם, תאורה, פוקוס, התמקדות וכו..
כנ''ל כאן.
גם אם האיש בסיפור יצא רע או טיפש, זו לדעתי לא אמורה להיות סיבה האם ללייק או לא.
כדאי להתמקד על הכתיבה, על איך הוא מגיש את הסיפור, כמובן שעל התוכן
אבל פחות על האופי של נשואי הסיפור.

מאוד נכון. החכמת אותי.

 

[Ammo]

חוצמזה שילדים (או אנשים) מכוערים זה מיתוס, הפוינט יפה מאוד.

 

[ש. צ. וינמן]

אני הרגשתי שהוא מתחיל לצאת מהאדישות המלנכולית, שלויתה את שפיטתו בימים הקודמים.
והתוצאה:
מחר אנחנו הולכים לְדַבֵּר.

 

[מה הענינים]

אמרתי לה: "תחשבי על זה, זה פשוט מפעים, עברנו כאן לפני דקה ועמדו פה לפחות מאה איש משני צדי הכביש, והנה עכשיו עברה דקה ועומדים כאן שוב מאה איש, אחרים לחלוטין, אין להם שום קשר עם אלו שעמדו כאן לפניהם, הם ממהרים למקומות אחרים בתכלית". ידעתי שהיא לא מקשיבה אבל המשכתי ללהג את מחשבותיי: "זה כאילו מתחלף פה יקום פעם בדקה. תחשבי שפעם בדקה חוצה כאן את הכביש כל הקהילה החרדית בירוחם. זה לא מדהים? מה בעצם מחבר כאן בין כולם? איך הצליח היצור הזה שנקרא אדם למצוא את המכנה המשותף בין כל הפריטים שלו ולהתחבר לקבוצות של אלפים ורבבות? מהו הדבק הזה?"

יופי של מחשבה. ושל היכולת להעביר אותה.

וזה חוץ מהכתיבה המשובחת

 

[קדיתא]

@קדיתא ,זוהי הפעם הראשונה שהרגשתי שהניתוחים לא עולים על החולה. כלומר על החומר.
Ō◦Ōɜ. כלומר, הצדעתי לך.

ניתוחים? חומר? ומה זה Ō◦Ōɜ? נוסחת תרכובת כימית?