מישהו אוהב סגנון כזה?!

  • הוסף לסימניות
  • #1
אם מאן דהוא מחבב סגנון זה או סולד הימנו אנא יודיעני, יען חפצתי שלא לשוב לכסלי זה עוד, באם אין דעת זקנים נוחה הימנו.

מיום עמדו על דעתו ועד עת אירע דבר המעשה, שקוק השתוקק חצק'ל חעלמער לחזות במו עיניו בפלא הבריאה הראשון והשביעי כאחד, הנקרא בפי כל 'ווארשא'. חצק'ל, שבאותה העת לא כונה אלא בתואר המקוצר 'חצק'ל חעלמער', על שם היותו דור שביעי לקהילת חכמי חעלם המעטירה, לא נשא את שמו לשווא - כי אם הצדק הצדיקה בכל הליכותיו ודרכיו, באשר היה אות ומופת לחעלמער חכם ופיקח מאין כמותו.

ויהי היום, ויגברו על חצק'ל רגשות כיסופיו למשאת חלומותיו מקדם, מחמת שהוסיף והרבה לשמוע מפי הבריות שווארשא איננה כדמותה של חעלם כלל, מפני שאין הננס דומה לענק, וווארשא הבירה פלא שבפלאות היא - רחובות בה כאורכו של השביל המוליך מביתו של זעקיל הרפתן אל רפתו הרחוקה עד מאד, נהר המתקרא 'וויסלה' חוצה אותה לאורכה, ארמונות הגבוהים אף למעלה מבית הכנסת החעלמאי מצויים בה לרוב, והפלא הגדול שבכולם הוא ה'באן' - הלא היא העגלה הנוסעת בלא סוסים וחמורים. כה גברו והלכו רגשותיו של חצק'ל על נפשו הסוערת, עד כי נמנה וגמר לבוא בשערי הכרך הנ"ל, ויפה שעה אחת קודם.

אומר ועושה, קם ועלה חצק'ל לדוכן העגלות השוכן בשוק החעלמאי, וביקש לידע כמה קופיקע'ס יידרש להוזיל מכיסו הצמוק עבור הגשמת משאלתו זו. 'קופיקע'ס?!', נהם לעברו זלמל'ה בעלגולה ממרום מושבו, 'שלושים זלוטי! קופיקע לא פחות!', הודיע לו באופן אשר איננו מתפרש בתרי אנפי.

חשכו עיניו של חצק'ל. שלושים זלוטי אינם דבר של מה בכך, דומה עליו כי בכל שלושים וכמה שנותיו יחדיו לא זכה למחצית מסך זה, ועתה הר זה חוצץ הוא בינו לבין הגשמת חלומו העתיק.

אך לא איש כחצק'ל ויכזב. הלך חצק'ל אל ביתו בפחי נפש, תוך שגומר בליבו הוא ללמוד סוגיא זו על בוריה. ויהי כן, ואחר שדרש וחקר הוא אצל כל יודעי דת ודין, העלה בחכתו כי 'בצל החכמה בצל הכסף', ומי אשר כח לו ברגליו עשוי הוא להמיר את קנס שלושים הזלוטי בצעידה רגלית בת ארבעה ימים, ובכך להגיע אל יעדו בשלום מבלי לגרע מהונו ולו אבק קופיקע שחוק אחד.

כה עשה חצק'ל החרוץ, ארז בצקלונו מעט לחם ובצל, נטל עמו כד מים ואת ארנקו הצמוק, והחל צועד בדרך המוליכה ווארשא הבירה. וכך צעד הוא בפאתי המסילה העולה ווארשא מהלך יום תמים, עד כי הכריחו החושך הממשמש ובא למצוא לו מקום לינה, בו יניח את עצמותיו הדואבות מיום צעידה מלא ליום צעידה מלא נוסף.

כתומו של שיטוט קצר סביב מקום עמדו, הסיק חצק'ל כי המקום הבטוח ביותר עבורו ללינה הוא בפאתי הדרך, שכן אם ירחק משם עלול הוא לסכן עצמו בכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רעות, ואך שולי הדרך הן הערובה היחידה לביטחונו, מחמת עוברי הדרכים המצויים שם תדיר.

ביקש חצק'ל לנום בשלווה, אלא שקפץ עליו רוגזה של הברקה מאירה במיוחד שזרחה ועלתה במרחבי הגיונו. וכה חשב חצק'ל: היאך יידע חעלמאי ותיק אשר כמוהו שמימיו לא הפליג מעבר לרפתו של זעקיל, בקומו עם שחר - מהו כיוון הדרך המוליך אלי ווארשא, הלא אפשר ועם חושך יסור מליבו הדרך ילכו בה ווארשאה?! ניסה להפוך ברעיונו, שמא יניח הוא את ראשו לצד מן הצדדים כסימן מובהק, אך לשווא, משום שהסיק ברעיוניו שמוצא זה הרי הוא כספק ספיקא המתהפך - שמא יתהפך בשנתו, ושמא לא יזכור עם קומו להיכן מן הכיוונים בחר להניח את ראשו.

וכה היה מתהפך חצק'ל על משכבו, ומהפך בהגיגיו, עד שננער הוא לפתע ממרבצו, לקיים את הפתרון שהאיר במפתיע את מלא רוחב תודעתו. בלא אומר ודברים, ניגש חצק'ל אל מגפיו המונחות למרגלותיו, וכיונם ביתרת אור השמש השוקעת אל כיוון הצעידה בואכה ווארשא, כשבזאת יידע כל דרדק אל אן פניו מועדות הן.

עד מהרה החל קול שנתו של חצק'ל מהדהד במרחבי הדרך החעלמאית־ווארשאית, כשבעת הזאת חצק'ל עולה ומתעלה בסבך חלומות ווארשא הקסומים.

חלומותיו של חצק'ל כבר נסקו בשמי מרומים, בה בשעה שעגלת משא גדושת חציר חלפה כפסע ממחוץ את רגלו של חצק'ל, אלא שזכות אבותיו החעלמאיים עמדה לו לבל תיגוף רגלו חלילה. אלא שזכות עילאה זו לא עמדה להם למגפיו של חצק'ל, אשר בהם הייתה ידם של גלגלי העגלה, ואף כי לא לרעה נגעו בהם, טלטל טלטלום עד כי לא נודע מקומם אשר מקדמת דנא.

וייקץ חצק'ל משנתו עם זריחת החמה, ולא נודע לו הדבר כי נהפכו כיווני מגפיו, ומפני שהעמידם כשני עדים נאמנים, סמך עליהם במלא אמונו. לפיכך תחב את שתי רגליו אל חיקם המעדן בחומו, והחל פוסע באורח חלום חייו.

היות וידע חצק'ל כי משך ארבעה ימים נמשכת הדרך ווארשאה, החל מהפך במחשבתו כבר מעם נטות השמש מערבה, הכיצד ילון בלילה זה. אלא שהפתעה גדולה המתינה לבואו מאחוריו של עיקול סתמי.

ווארשא.

לא שידע חצק'ל שזהו מראה של ווארשא, שהלא מעודו לא חזה בזיוה, אולם ידוע ידע מפי יודעי דבר כי בסיומה של הדרך ממתינה לבואו ווארשא הבירה, ואם כן הלא היא לפניו.

אלא שלא תמה סאת הפתעותיו. ראשית, הבליחה במוחו התודעה שקפיצת הדרך אירעה עמו, נס. אך כנצר לחעלמאים מאמינים בני מאמינים בניסים, לא הרבה בהשתאות זו. אולם נמצא כבר הדבר אשר יוציא את חצק'ל מגדרו היטב, והדבר אינו אלא - ווארשא גופא. שכן, נוכח חצק'ל לראות כי ווארשא אכן עיר נאה היא, ברם דומה היא להפליא לחעלם מכורתו, הפלא ופלא.

מחשבה שניקרה בקצה רוחב דעתו החלה לוחשת לו שאפשר וווארשא כחעלם היא, ואולי ככל עיר, ואיננה שונה מהן בכהוא זה - אלא שקנאתם של הווארשאים בחעלם היא היא שהביאתם להפיץ את שמועות הכזב, הגם שווארשא איננה שונה מחעלם בכהוא זה!

אחר מאמץ מחשבתי כבד, הסיק חצק'ל כי מוטב ויבוא בעיבורה של עיר ופנימה, שם יבדוק הוא האם תוכה כברה, או שמא בתוכה פנימה מסתתרות שכיות החמדה הגנוזות. נכנס איפוא חצק'ל בתוככי ווארשא, ונוכח לראות הוא כי אכן תוכה כברה הוא, ואיננה שונה מרעותה במאומה.

דגדוג קל החל פושה בשיפולי כרסו של חצק'ל. רגע, הרהר, אם ווארשא כחעלם היא - הרי שגם בית בה כביתו שם, ולא מופקע הדבר שאף אנשים בה כדמות אנשי חעלם, חובה היא אם כן לוודא ענין זה, הרהר.

וכדרכו בנחפזות, צעד חצק'ל תיכף ומיד לבדוק את תאום־ביתו הווארשאי, שכצפוי עד מאד עמד על עמדו בקרב השכונה כולה, כולל מטענה האנושי.

שנים רבות שחו יודעי דבר כי כה היה מרוצה חצק'ל - אשר עתה נתכנה בשם התואר והפועל 'חצק'ל חעלמער־ווארשאווער - בביתו החדש־ישן, עד כי חדל מחפוץ לשוב אל ביתו הישן־ישן.

(הסיפור עתיק, הכתיבה סגנון עתיק - ביצוע טרי).

חברי להקת סולל-'בונה' מתכבדים להביע את מורת רוחם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני אהבתי
זה ז'אנר שצריך מצב - רוח טוב בשביל ליהנות מנפתולי המילים ומשמעותיהן.
זה לקוח מתוך מאמר שכתבתי עבור איזה בימונת, שם זה הנישה שלי - לכתוב בסגנון פיוטי.
מה שקרה, זה שהפעם הגזמתי גם באורך וגם בסגנון, ולא הייתי בטוח שהעורך יקבל את זה, אז אמרתי לפחות שזה יתפרסם כאן, ועל הדרך נשמע אם יש מישהו שלא צריך כדור הרגעה לפני שהוא מתפתל בעתיק העתיק הזה.
בסוף העורך החליק, שתי ציפורים זקנות במכה. לא רע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
היות ולהקת 'סולל בונה' מילאה פיה מים, והיה אף שהעזו ליהנות מהטקסט הנ"ל, והיות ומצאתי בבית גנזי כעין הטקסט הנזכר (אם כי בסגנון מעשיותיהם יותר מבסגנון כתיבתם), והיות ושניהם בבמה אחת עלו, והיות והמעשה הנ"ל דלעיל איננו פרי הגיגיו של הרב y.h.c. שליט"א כי אם התפאר הוא בנוצות לא לו לו (אף כי ידיו צבעום ולא ידי אחרים בזה), ושונה הוא המעשה דלקמן בהיותו בבחינת א'אייגינע מעיישה, לכך צירפתיו אל הטקסט הנזכר שמא יעיר הוא את הלהקה הנ"ל מרבצם שלאחר הצ'ולענט, ומוסיף הוא על הראשונות באשר לא גזרתי הימנו את לקחו, יקרא העם ויוסיף לקח:


הים הגדול היווה את חזונו הטמיר והתדיר של בער'ל אוליסקובצ'ר.

עוד מעת היותו עולל המתגולל בעריסתו, כל אימת שאך היה שומע את המילה 'ים', היו אזניו מזדקרות כבאחת, כל גוו כנדרך היה, והיה מתאמץ בכל מאודו שלא להפסיד אף בדל מילה מהשיחה העוסקת במושא חלומותיו. אך מאליו מובן הדבר שאת כל שנות ילדותו ונעוריו ליווה חלום ערטילאי זה להפליג בלב ים, בהשליכו על שיחו ושיגו, כאשר אף שיחותיו ומשחקיו נסבו כמערבולת סביב הים וכל אשר בו. בכל הזדמנות ומשחק, גילם הוא את דמות רב החובל, או למצער מלח פשוט ובלבד שבים יפליג הוא, תחפושותיו בפורים היו לכמעין דייג, ובכל משב רוח קל אשר נשב אל עבר פניו בעיירתו הקטנה אי שם במרכז פולין, היה מנסה לדמיין את ריח רוח הים, זה הרחוק ממנו מאות קילומטרים, ועליו שמע רק בסיפורים.

מעת עמדו על דעתו, ובפרט בהחילו להיות איש לעצמו, החלו חזיונותיו של בער'ל לרקום עור וגידים על קרקע המציאות. אמנם עבודתו כסנדלר לא העניקה לו את האפשרות הממונית להפליג ללב ים, אולם מנגד עיניו המרחיקות ראות של בערל, לא נעלמו דברי החכם מכל שקבע 'וקבץ על יד ירבה' (משלי יג, יא), ולכך אסף וקיבץ פרוטה לפרוטה, זלוטי אל זלוטי, אל עבר הסכום הנכסף.

ימים עברו, שנים חלפו, מליוני קוב של מים זרמו בוויסלה, ובער'ל עודנו אוגר את זלוטיאותיו ל'כספת' בדמות מחפורת קטנה מתחת למיטתו. אך 'קץ שם לחושך', וביום מן הימים הוברר לבער'ל המאושר, כי בידיו הסכום אשר די בו להפלגה הלוך ושוב אל מעבר לים בספינת מטיילים.

לא היה מאושר מבער'ל באותם ימים, הוא התהלך בצעדי ריקוד כיאות לאדם שהגשים חלום בן עשרות שנים, כאשר בליבו הוא תוהה 'כמה אנשים זוכים להגשים חלומות?!'.

נמעט להלאות בדברים, אם כי לא נוכל לפסוח על התיאור הנרגש של בער'ל העומד דומע למעל לכבש הספינה, כשבידו אחת צרורו הדל, ובידו השניה מנופף הוא לשלום לבני משפחתו אשר ליווהו ביומו הגדול ובדרכו להגשמת משאלתו. עוד טרם ויסתגל בער'ל למציאות הים אותו פגש לראשונה בחייו, וכבר חש הוא את טלטולי הגלים המרקידים את הספינה כקמח בכברה, אחר שזו הרימה עוגן והפליגה אל עבר לב ים.

מלח גברתן וקצר רוח התפנה להוביל במהירות את בער'ל אל תאו הדחוק אי שם בבטן האניה, אותו הורה לו לחלוק עם יהודי פולני נוסף, אברימ'ל שמו. המלח הסתלק עד מהרה, והותיר את בער'ל ואברימ'ל זה בחברתו של זה, כשהם מצידם לחצו את ידיהם וערכו היכרות חפוזה. אחר תום ההיכרות הקצרה, נפנו הם איש איש לעיסוקיו ולפקלאותיו. אברימ'ל הוציא מתרמילו כריך דק ואכלו בחפזה, תוך שהוא מהמהם שמיד לאחר מכן פונה הוא לנום, אחר כל תלאות הדרך לנמל המוצא. בער'ל מנגד, דומה היה כמי שלפניו כל הזמן שבעולם. הוא הוציא מתרמילו הנפוח כל מיני אלמנטים שונים ומשונים שהמכונה המשותף שלהם היה העובדה שעד מהרה הפך החדר לכמעין נגריה מושלמת. אברימ'ל בראותו את התצוגה המוזרה, לא אזר בנפשו, פנה אל בערל ותמה 'וזאת למה לך?'. בער'ל הביט בו כמשתומם, 'איך אתה הולך להסתדר בתא?! אה?!'. 'וואס טוט איר מיינען? מה כוונתך רב'ה?!' תמה אברימל, 'אני כבר מסודר בתא!'. בערל השתומם, 'והיכן יניח את כל חפציו מר, כלום על הרצפה?!'. אברימל הביט בו כמי שדעתו נתבלעה עליו, הוא הצביע על המסמרים הבודדים שהיו נעוצים בקיר התא, אל הכיסא הרעוע שעמד בצד, ואל החלל אשר מתחת למיטה, והפטיר 'בשביל הפלגה של שבועיים די בכך!'.

בער'ל חש שהוא מאבד את הטעם בוויכוח עקר זה, בדעתו הייתה להפוך את התא למקום נעים ונוח, עם מדפים מסודרים, שולחן קטן, ואף וילון קטן המאפיל על הצוהר המכה באורו לעת צהרים על עיניהם וראשיהם. הוא הרהר בליבו, שלו היה יודע אברימ'ל היאך יראה התא לאחר טיפולו המסור בידיו המומחיות, ודאי הוא שהיה משנה את דעתו. מכל מקום קטע הוא את הוויכוח, ופנה בשאלה אל רעהו 'ומה בדעתו של כבודו לעשות בזמן הקרוב, אחר קומו משנתו העריבה?'. 'מלבד ללמוד ולהתפלל, כמובן' השיב אברימ'ל, 'בדעתי לנצל את ההפלגה להשיב את נפשי בישיבה בכיסא נוח על סיפון האנייה, לצפות במראה הים המשובב, לשמוע את קולם משיב הנפש של הגלים, להריח את ניחוחם המרפא ומרפה, ולנשום עמוק אל קרבי את האוויר הצלול אותו נושאת עמה רוח הים'. לעומתו הרהר בליבו בער'ל, שאיננו מבין מדוע ידידו איננו רוצה חופשה מושלמת, כאשר לא רק בסיפון האנייה מושלמת היא, אלא אף במעט הזמן בו הוא שוהה בתא הצר.

שיחתם תמה בזאת, כאשר אכן את הימים הבאים העביר כל אחד על פי דרכו, זה במנוחתו על גב הסיפון, וזה בעבודתו המאומצת בבניית צרכי התא.

ואז זה ארע. אחר פרק זמן בו נמשכה ההפלגה, הגיע אברימ'ל לחדר במרוצה, כשבער'ל שכנו מקדם אותו בבשורה: 'השלמתי את שכלול התא, ראה כמה נאים מעשי ידי, הלא היה כדאי כל הטורח'. 'הקשב' ענה כנגדו אברימ'ל, 'גם אנוכי בשורה בפי' - 'ההפלגה הסתיימה, הגענו'...

הבער'ל אשר בקרבנו...

רשות בידי הקורא שורות אלו לנוד בראשו לטיפשותו של בערל אוליסקובצ'ר, אך בקשתי שטוחה בפניו, כי מעט טרם יעשה זאת, יפשפש נא בקרביו הוא, אם איננו דומה אף הוא לאותו בער'ל תם זה. והלא כולנו שוהים כאן עלי אדמות פרק זמן מוגבל ביותר בו עלינו להשיג מטרה מוגדרת מאד, את חיי העוה"ב - ומה עושים אנחנו אם לא לרפד את תאנו הזמניים בעוה"ז?! האיננו כאותו כסיל, אשר כילה את הזמן היקר עליו שילם בדמים כה מרובים, בעבודה מאומצת שממנה אף לא הספיק ליהנות - ואף אנחנו מבלים את כל חיינו בריצה בחיפוש וביגיעה להשיג את שאיפותינו הגשמיות, עד שלבסוף אנו עוזבים את העולם אף מבלי להספיק ליהנות מהם?!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אוי ארוך! (2 חלקים!)
תן לי כמה שעות. נעתיק, נדפיס, ונקרא ביישוב דעת. מסכים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
קראתי.
אהבתי.
התחברתי, אבל רק קצת. ולא האורך הוא הנקודה; היו טורים יותר ארוכים אבל הם היו בסגנון אחר, קליל יותר. אלא כמו שכתבו מעלי - סגנון כזה דורש מצב-רוח טוב וסבלני. ולאנשים אשר כמוני - אשר נמנים על משפחת יושבי-מול-מסך וסובלים תכופות מהפרעות הריקוד - זמן כזה נחשב נדיר...

תיקון קל לזה:
אלא שקפצה עליו רוגזה של הברקה

אולי יגלה לנו כבודו היכן נוכל למצוא את טוריו, פרי עטו ומחברתו, כדי שנתענג עליהם למפרע? [בטח הפסנו המון!]
בהחלט נכר שהכותב נמצא עמוק בתחום הכתיבה. יש לך מה למכור!
בהצלחה!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
קראתי.
אהבתי.
התחברתי, אבל רק קצת. ולא האורך הוא הנקודה; היו טורים יותר ארוכים אבל הם היו בסגנון אחר, קליל יותר. אלא כמו שכתבו מעלי - סגנון כזה דורש מצב-רוח טוב וסבלני. ולאנשים אשר כמוני - אשר נמנים על משפחת יושבי-מול-מסך וסובלים תכופות מהפרעות הריקוד - זמן כזה נחשב נדיר..

בדיוק בשביל זה כתבתי את הנושא, סופסוף יש גם מישהו שלא אוהב את הסגנון!

אולי יגלה לנו כבודו היכן נוכל למצוא את טוריו, פרי עטו ומחברתו, כדי שנתענג עליהם למפרע? [בטח הפסנו המון!]
בהחלט נכר שהכותב נמצא עמוק בתחום הכתיבה. יש לך מה למכור!
בהצלחה!

לא פלא שאתה @אהוב - אין על הפרגונים שלך!!!
(זה ממש כמו שרוצים לשמח קשיש בן 133.70 לא כולל מע"מ + שבת וחג, מבקשים ממנו לראות את הקונטרס של החבורעס הניפלאע'ס שלו מהישיבע קטאנע...).

ב'מומנט' החל מאתמול, ובעוד מקום ששם אני כותב בשם המפורש, ולכן אני מעדיף שלא להיחשף מדי, שלחתי לך בפרטי, ואני אשלח בל"נ לכל מי שיכתוב לי כאן, בפרטי, או במייל שהוא רוצה (בא נניח שאתה היחיד... :D:().
אני מניח שאת שני הסיפורים שבאשכול הזה אפשר למצוא גם באמצעות גיגול.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
אני מניח שאת שני הסיפורים שבאשכול הזה אפשר למצוא גם באמצעות גיגול.

אח.. אם הייתי יודע שזה אתה..
תענוג צרוף הבמה הזו..
צריך להפוך אותך לרב של הפורום

אולי באמת כל סופ"ש תתן לנו איזה גוט ווארט בצורה ספרותית למען נתחזק כולנו. מה לנו לא מגיע?
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אח.. אם הייתי יודע שזה אתה..
תענוג צרוף הבמה הזו..
צריך להפוך אותך לרב של הפורום

אולי באמת כל סופ"ש תתן לנו איזה גוט ווארט בצורה ספרותית למען נתחזק כולנו. מה לנו לא מגיע?

נו... צריך לבוא לכאן בשביל לדעת שקוראים אותי שם.

אני לא צריך להספים את הפורום. מי שרוצה יכול לקרוא את זה שם כל שבוע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אח.. אם הייתי יודע שזה אתה..
תענוג צרוף הבמה הזו..
צריך להפוך אותך לרב של הפורום

אולי באמת כל סופ"ש תתן לנו איזה גוט ווארט בצורה ספרותית למען נתחזק כולנו. מה לנו לא מגיע?
מצטרף.

חברים! קבלת פנים מחדש!
איפה אתם???

קבלו את: הר***

מצטער, החשמל קפץ.
עד שיסדרו - תתגרו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אם כבר העליתם את הנושא של מה שאני כותב שם, הנה תיאור חם מהתנור שסיימתי עכשיו לכתוב לרגל... ל... הנ"ל:

דמותו של לוצ'יאנו וליאלטה היא חלק אינטגראלי מנופה של בורניאו, עיירה איטלקית ציורית ועתיקה השוכנת למרגלות האלפים במחוז 'לומברדיה' הנודע, לא פחות מאחד מבתי האבן המקומרים והמעוטרים שברחובותיה. הסיבה לכך נעוצה במה שמלבד היותו לכל הפחות דור שביעי לתושבי העיירה, וחוץ ממה שהיה יכול להיות מוצג מוזיאוני כדמות איטלקית שחומה עגלגלה ופטפטנית, הייתה זו מעדניית הבוטיק שלו שבמרכז העיירה שהפכה אותו לדמות כה אינטגרלית בהווייתה של בורניאו.

לא סוד הוא, שאצל הנכרים האוכל אותו הם מעמיסים בקיבתם, אינו רק אמצעי קיום, ואף לא עוד תאוה ככל התאוות, אלא 'תרבות' שלימה, שיצרה לה מושגים משלה כמו 'תיירות אוכל' ו'עולם קולינארי'. היות וכך, והיות ובקצב שהתפתחה התרבות והתעשייה בציוויליזציה כך התפתח גם ענף הקולינריה, נמצא שמדינות אירופה שהיוו את ראש החץ בקדמה התרבותית והטכנולוגית, נעשו ממילא ראש וראשון לכל דבר שבזלילה.

אם ניקח נקודה זו בנוגע לבורניאו, הרי שהתיירים הרבים הפוקדים אותה אינם מגיעים רק בשל הנוף הנפלא שבה, ואף לא דווקא בגלל אתר הסקי המפורסם שלה, ואפילו לא בכדי לחזות ביופי בנייניה ורחובותיה הנראים כאילו וחוטבו בידי פסל בעל שם, אלא בהחלט גם בשל ה'תרבות הקולינארית' האיטלקית המתפרצת ברחובותיה. בפרט הדברים אמורים במקומות נופש נהדרים כבורניאו, שם עולה תאוות האכילה של התיירים על גדותיה, וסוחפת עמה בדרכה את כיסיהם, היישר אל דלפקם של המסעדנים המקומיים.

ואם קולינאריה ושאר ירקות, מה להם לתייריה של בורניאו יותר ממעדניית 'איל ורו צ'יבו' (האוכל האמיתי) של לוצ'יאנו וליאלטה, שדמותו האיטלקית הססגונית היוותה נדבך חשוב מהאווירה האיטלקית הייחודית במקום.

בימים כתיקנם לא חסר המזג מקופתו של לוצ'יאנו. זרם הסועדים רכש כמויות גדולות של נקניקים שמנים, גבינות מעופשות ויקרות להחריד, יינות בסכומים המעפילים על הרי האלפים הסמוכים, כשאת סעודותיהם קינחו בשוקולדים ממיטב המותגים האירופיים.

דבר אחד העיק על מצב רוחו הטוב של לוצ'יאנו. הגם שהתמזל מזלו, ועסקו היה במיני מזון שחיי המדף שלהם ארוכים יחסית, מכל מקום לכל תכלה קץ, ואף לגבינה שכל מהותה עיפוש היא בא לבסוף המצב בו נותר עיפוש בלא גבינה, ואחת דתה להשליך. הוא הדין לנקניקים ולשוקולד שאף הם יום פקודתם ממשמש ובא, וכך הכנסותיו הרבות התקזזו משמעותית עם הוצאות בלאי הרקב, בפרט שמוצרים יקרים שכאלו גם הוא אינו מקבל בצ'נטזימוס (אירו סנט) בודדים.

הרבה הפך וגלגל לוצ'יאנו בדבר, עד שבא לכלל מסקנה, ומשבא לכלל מסקנה לא שקט עד שבא לידי מעשה.

מסקנתו של לוצ'יאנו הייתה, שמוטב לו למכור מכל מוצר סוג אחד בלבד, סוג שיהיה מהסחורה המשובחת והמבוקשת ביותר למוצר זה. בכך יפתור הוא את הבעיה של ריקבון הסחורה, שכן זו תתחלף מעתה בקצב מהיר, ובנוסף לכך יפטר הוא מעתה מכאב הראש הכרוך בעמידה בקשר רצוף מול עשרות ספקים מכל קצות היבשת.

מלאכת הברירה בין טובי הסחורות והביקוש להם הייתה קלה על לוצ'יאנו במיוחד, משום שהיטיב הוא להכיר את נפש בהמותיו, וידע במדויק מהם המאכלים החביבים עליהם ביותר. הוא בחר בגבינת קפלוטירי תוצרת יוון, שוקולדים ממותג העל השוויצי 'שפרונגלי', נקניקי בראטוורסט גרמניים עסיסיים, וגולת הכותרת - יינות מהיקב האיטלקי הנודע לתהילה 'אנטינורי'. לקינוח, הוזיל לוצ'יאנו את המחירים, מתוך תקוה שהרווח אותו יניב המהלך יפצה על הוזלת המחירים.

אלא שתקוות לחוד - ומציאות לחוד. תוך תקופה לא ארוכה הידלדלה קופת המזומנים בדלפקו של לוצ'יאנו, בגרף ישיר עם הצטמקות מצבת הקונים ב'איל וירו צ'יבו'. המצב הכה קשה לא הותיר בידו של לוצ'יאנו את הברירה, והוא נאלץ להוציא את יתרת צ'נטזימוסיו על נסיעה לרומא הבירה להתייעצות עם יועץ שיווקי מדופלם.

שמע היועץ את כל תלאותיו של לוצ'יאנו, הידק את משקפיו העגלגלות לעיניו, ופצח במונולוג: 'אסקולטה!' (תקשיב). אתה חייב, אני מדגיש - חייב, להחזיר את ההיצע והמגוון שהיו במעדניה בעבר, ואף להוסיף עליהם כהנה וכהנה! אם לא תעשה כך, אני ממליץ לך שכשאתה יוצא ממשרדי תנצל את ביקורך ברומא לפרוצדורה הכרוכה בהכרזתך כפושט רגל'.

לוצ'יאנו לא התחיל להבין: 'מדוע צעד התייעלות שכזה אמור להביא את קיצי הפיננסי?!', תהה ותמה.

'יש בזה שלושה נקודות עיקריות', ענה לו היועץ, מצית לעצמו סיגר קובני מסמיך אוויר. ראשית, אמנם המוצרים והמותגים שבחרת הם בהחלט פופולאריים, אבל עדיין ישנם לקוחות שהתרגלו או שרוצים מוצרים אחרים, יתכן אף פשוטים יותר, משום שזהו טעמם האישי. שנית, גם אותם שכן מחבבים את המוצרים שבחרת, לאחר זמן כבר מתרגלים ו'משתעממים' מאותו מוצר קבוע, לעיתים עד כדי מיאוס. ושלישית והחשובה ביותר, הרגלי הצריכה האנושיים בנויים כך שלקוח הרואה שפע ומבחר אדיר מסתנוור מההיצע, דבר שגורם אצלו לבולמוס קניות ואכילה אדירים. לעומת זאת לקוח שרואה מוצר אחד מכל סוג, יקנה רק לפי צרכיו ורעבונו, מה שהרגשת היטב בכיסך המצ'וקמק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אם כבר העליתם את הנושא של מה שאני כותב שם, הנה תיאור חם מהתנור שסיימתי עכשיו לכתוב לרגל... ל... הנ"ל:

דמותו של לוצ'יאנו וליאלטה היא חלק אינטגראלי מנופה של בורניאו, עיירה איטלקית ציורית ועתיקה השוכנת למרגלות האלפים במחוז 'לומברדיה' הנודע, לא פחות מאחד מבתי האבן המקומרים והמעוטרים שברחובותיה. הסיבה לכך נעוצה במה שמלבד היותו לכל הפחות דור שביעי לתושבי העיירה, וחוץ ממה שהיה יכול להיות מוצג מוזיאוני כדמות איטלקית שחומה עגלגלה ופטפטנית, הייתה זו מעדניית הבוטיק שלו שבמרכז העיירה שהפכה אותו לדמות כה אינטגרלית בהווייתה של בורניאו.

לא סוד הוא, שאצל הנכרים האוכל אותו הם מעמיסים בקיבתם, אינו רק אמצעי קיום, ואף לא עוד תאוה ככל התאוות, אלא 'תרבות' שלימה, שיצרה לה מושגים משלה כמו 'תיירות אוכל' ו'עולם קולינארי'. היות וכך, והיות ובקצב שהתפתחה התרבות והתעשייה בציוויליזציה כך התפתח גם ענף הקולינריה, נמצא שמדינות אירופה שהיוו את ראש החץ בקדמה התרבותית והטכנולוגית, נעשו ממילא ראש וראשון לכל דבר שבזלילה.

אם ניקח נקודה זו בנוגע לבורניאו, הרי שהתיירים הרבים הפוקדים אותה אינם מגיעים רק בשל הנוף הנפלא שבה, ואף לא דווקא בגלל אתר הסקי המפורסם שלה, ואפילו לא בכדי לחזות ביופי בנייניה ורחובותיה הנראים כאילו וחוטבו בידי פסל בעל שם, אלא בהחלט גם בשל ה'תרבות הקולינארית' האיטלקית המתפרצת ברחובותיה. בפרט הדברים אמורים במקומות נופש נהדרים כבורניאו, שם עולה תאוות האכילה של התיירים על גדותיה, וסוחפת עמה בדרכה את כיסיהם, היישר אל דלפקם של המסעדנים המקומיים.

ואם קולינאריה ושאר ירקות, מה להם לתייריה של בורניאו יותר ממעדניית 'איל ורו צ'יבו' (האוכל האמיתי) של לוצ'יאנו וליאלטה, שדמותו האיטלקית הססגונית היוותה נדבך חשוב מהאווירה האיטלקית הייחודית במקום.

בימים כתיקנם לא חסר המזג מקופתו של לוצ'יאנו. זרם הסועדים רכש כמויות גדולות של נקניקים שמנים, גבינות מעופשות ויקרות להחריד, יינות בסכומים המעפילים על הרי האלפים הסמוכים, כשאת סעודותיהם קינחו בשוקולדים ממיטב המותגים האירופיים.

דבר אחד העיק על מצב רוחו הטוב של לוצ'יאנו. הגם שהתמזל מזלו, ועסקו היה במיני מזון שחיי המדף שלהם ארוכים יחסית, מכל מקום לכל תכלה קץ, ואף לגבינה שכל מהותה עיפוש היא בא לבסוף המצב בו נותר עיפוש בלא גבינה, ואחת דתה להשליך. הוא הדין לנקניקים ולשוקולד שאף הם יום פקודתם ממשמש ובא, וכך הכנסותיו הרבות התקזזו משמעותית עם הוצאות בלאי הרקב, בפרט שמוצרים יקרים שכאלו גם הוא אינו מקבל בצ'נטזימוס (אירו סנט) בודדים.

הרבה הפך וגלגל לוצ'יאנו בדבר, עד שבא לכלל מסקנה, ומשבא לכלל מסקנה לא שקט עד שבא לידי מעשה.

מסקנתו של לוצ'יאנו הייתה, שמוטב לו למכור מכל מוצר סוג אחד בלבד, סוג שיהיה מהסחורה המשובחת והמבוקשת ביותר למוצר זה. בכך יפתור הוא את הבעיה של ריקבון הסחורה, שכן זו תתחלף מעתה בקצב מהיר, ובנוסף לכך יפטר הוא מעתה מכאב הראש הכרוך בעמידה בקשר רצוף מול עשרות ספקים מכל קצות היבשת.

מלאכת הברירה בין טובי הסחורות והביקוש להם הייתה קלה על לוצ'יאנו במיוחד, משום שהיטיב הוא להכיר את נפש בהמותיו, וידע במדויק מהם המאכלים החביבים עליהם ביותר. הוא בחר בגבינת קפלוטירי תוצרת יוון, שוקולדים ממותג העל השוויצי 'שפרונגלי', נקניקי בראטוורסט גרמניים עסיסיים, וגולת הכותרת - יינות מהיקב האיטלקי הנודע לתהילה 'אנטינורי'. לקינוח, הוזיל לוצ'יאנו את המחירים, מתוך תקוה שהרווח אותו יניב המהלך יפצה על הוזלת המחירים.

אלא שתקוות לחוד - ומציאות לחוד. תוך תקופה לא ארוכה הידלדלה קופת המזומנים בדלפקו של לוצ'יאנו, בגרף ישיר עם הצטמקות מצבת הקונים ב'איל וירו צ'יבו'. המצב הכה קשה לא הותיר בידו של לוצ'יאנו את הברירה, והוא נאלץ להוציא את יתרת צ'נטזימוסיו על נסיעה לרומא הבירה להתייעצות עם יועץ שיווקי מדופלם.

שמע היועץ את כל תלאותיו של לוצ'יאנו, הידק את משקפיו העגלגלות לעיניו, ופצח במונולוג: 'אסקולטה!' (תקשיב). אתה חייב, אני מדגיש - חייב, להחזיר את ההיצע והמגוון שהיו במעדניה בעבר, ואף להוסיף עליהם כהנה וכהנה! אם לא תעשה כך, אני ממליץ לך שכשאתה יוצא ממשרדי תנצל את ביקורך ברומא לפרוצדורה הכרוכה בהכרזתך כפושט רגל'.

לוצ'יאנו לא התחיל להבין: 'מדוע צעד התייעלות שכזה אמור להביא את קיצי הפיננסי?!', תהה ותמה.

'יש בזה שלושה נקודות עיקריות', ענה לו היועץ, מצית לעצמו סיגר קובני מסמיך אוויר. ראשית, אמנם המוצרים והמותגים שבחרת הם בהחלט פופולאריים, אבל עדיין ישנם לקוחות שהתרגלו או שרוצים מוצרים אחרים, יתכן אף פשוטים יותר, משום שזהו טעמם האישי. שנית, גם אותם שכן מחבבים את המוצרים שבחרת, לאחר זמן כבר מתרגלים ו'משתעממים' מאותו מוצר קבוע, לעיתים עד כדי מיאוס. ושלישית והחשובה ביותר, הרגלי הצריכה האנושיים בנויים כך שלקוח הרואה שפע ומבחר אדיר מסתנוור מההיצע, דבר שגורם אצלו לבולמוס קניות ואכילה אדירים. לעומת זאת לקוח שרואה מוצר אחד מכל סוג, יקנה רק לפי צרכיו ורעבונו, מה שהרגשת היטב בכיסך המצ'וקמק.
אהבתי. זורם יותר (או שהיום אני ערני יותר?)

מה המסר?
וגם: איך הפתרון של היועץ עוזר? מה התווסף עכשיו שלא היה?
חסר לי קצת בסוף. אולי נמשל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אהבתי. זורם יותר (או שהיום אני ערני יותר?)

מה המסר?
וגם: איך הפתרון של היועץ עוזר? מה התווסף עכשיו שלא היה?
חסר לי קצת בסוף. אולי נמשל?

היועץ עזר לו להבין שהמגוון נחוץ מאין כמותו. כמובן שאני לא יודע מה היה בסוף, צריך לבקש מ @גדי ישראלי שיקפוץ משטוטגרט לשם ויבדוק.

המסר כמובן חסר, והוא נעוץ ב... ובשביל שלא לכתוב את השם שלי כמעט, השלמתי לך אותו בפרטי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
שיתוף - לביקורת לביבות
מעט הפעמים שהזכרתי את בן דודי, אך ב'נסיעה כלה' הזכרתיו באחת,
הלילה אזכירו בעניין אחר.
הרי שהיינו מסובין אצל בית סבי שיחיה לאורך שנים וחשק בשרנו בדבר מה לאכלה, מיד קפץ בן דודי והציע את הצעתו ולא עבר רגע והיינו נתונים אצל הירקן ומשכנו ממנו שק של תפוחי אדמה ואחר כן באנו אצל החנווני ואחזנו ממנו ליטרה אחת או שנים של שמן ונמצאנו מטגנים לביבות,
אין צריך להזכיר שעמדנו בטבורו של חנוכה שאותו היום זמן מאכלי שמן הוא זכר לפך השמן הטהור שנמצא חתום בחותמו של כהן גדול.
הקיצור שמגש ענק של לביבות נישא בידינו אל עבר השולחן הרחב שבראשו ישב סבי שליט"א ה' יאריך ימיו ושנותיו.
גדלו של המגש לו תאם את קומתו, שלביבות רבות כרוכות היו זו בזו עד שנגבהו לגובה, ברם כך לא נטרדנו בזאת, הרי משפחתנו מצוידת ביכולות מופלאות בעניין האכילה,
נתישבנו איפה אצל השולחן שהיה מכוסה במפת תחרה נאה ופנינו אל המגש הנשגב, כמתבקש מההלכה נטל ראשונה סבי שליט"א את הלביבה, אנו שנתחקינו אחריו, החמרנו ונטלנו כפליים, לא עברו רגעים אחדים שכפלנו את מעשינו ושילשנום וכן הלאה בסדר גדל והולך ולא נתרוקן המגש אלא בכל עת נדמה בעינינו כאילו גדל המגש ואיתו הלביבות הנסמכות עליו,
תחילה לא נרתענו כלל, שהרי רגילים אנו בכך, אם שעברו השעות ועודנו אוכלים מן המגש והוא איננו אוכל, אזרנו בנפשנו לערב גורמים חיצוניים,
ראשונה בגורמים היתה הבירה, איננה בירה רגילה היא, אלא בירה לה שוף IPA שיותר מרה היא מן הבירה המכוערת ודרכנו לשתותה לסאונה יבשה כשהיא קפואה כמעט לחלוטין, או אז מתבטלת מרירותה ונזרמת היא בפינו ואין צריך לומר בחיכנו. אותו היום היינו בסלון סבי שיחיה, משמע שאיננו בסאונה וודאי שהבירה לא היתה קפואה כדבעי, בכל זאת נתפתינו לשתותה,
הבירה היתה מרה מתמיד וגופי נרתת ונזדעעזע מחמת המרירות הרבה, אולם כששכך גופי מזעזועו המריר, נתגלתי לראות שגופי נתאפס והרי שוב אני יכול לאכול מן הלביבות הרכות,

לביבות אלו, אין בהם מן סרכי העולם הזה, צורתם אינה סימטרית, מראם אינו מן המשופרים, וטעמם נסוג בין קצוות שרופים לבין אמצעם אשר איננו מבושל מספיק, ועדיין אנו אוכלים אותם, גם אם לא לשם מצווה.

שעה ורעותה חלפו עלינו ועדיין אנו מדשדשים באותו עניין, או אז קם בן דודי היקר ושלף מהיכן ששלף בקבוק אשר תכנו ענברי וטעמו חריף ומלא חדווה, שתינו כוסית או שניים, תודעתינו החלה להתרחב במתינות, ואנו שבנו לאכול מן הלביבות העומדות מול עינינו ונדמה כי נוזפות הם בנו נמרצות על כך שהכנום לחינם חלילה.

העמיק לו הלילה ואני כבר ידעתי שהאוטובוס האחרון חלף לו על פני התחנה הקרובה ואף הרחיק לו נדוד אל עבר עיירת הנופש אשר אני שרוי בה תדיר, ברם לא נטרדתי בכך שהרי ההווה אוחז בי ואני תלוי בבית סבי עם בן דודי ביקר שמרוקן כעת כוסית נוספת אל כוסי, דפנות הבקבוק הבהיקו לאור המנורה לאחר שנתרוקנו לחלוטין ואנו זנחנו בליבנו את מגש הלביבות והחילונו מסיחים בדברי תורה כגון בשאלת הבית יוסף ובספק היכן מדליקין את הנרות בבנין משותף וכן בכל הספקות העומדים בראש מעיינינו בימי החנוכה,

נתאחרה לנו השעה ומגש הלביבות נזנח הוא זה מכבר ואף לסבי שיחיה נתאחרה השעה והרי אנו נדחקים אל מקומנו והלביבות נשארות להם וננזחות במקומם, אבל תוכן הבקבוק עודו בתודעתינו.
ב"ה

שתיקת העולם תיזכר לדיראון עולם.

כמעט שנתיים עברו, והם עדיין שם.
נמקים בידיים אכזריות שאין כמותן.
העולם, העולם המתוקשר ביותר שידע האנושות, רואה, יודע ושותק.

מהי שתיקה?
זו לא היעדר קול, זו הבעת עמדה.
שתיקה היא תמיכה, ישירה או עקיפה, בחמאס.
שתיקה היא המילים שמצדיקות את הטקטיקות הרצחניות של חמאס.
שתיקה היא הצעות מדיניות שנראות "הומניטריות", אך בפועל מגוננות על הטרור.

אם חמאס משתמש באוכלוסייה האזרחית כדי להסתתר,
אם הוא משיג הישגים מתוך ההמון שבו הוא מתמוסס,
ואם העולם מאפשר זאת בשם הדאגה לאותה אוכלוסייה,
הרי שהעולם מאפשר לחמאס להמשיך ולהתעצם.

במילים אחרות, כל מי שלא שולל את הטקטיקה של חמאס,
כל מי שמגבה את עזה כאילו היא גוף נפרד מהארגון הרצחני ששולט בה,
מאכיל את חמאס.
מחזק את חמאס.
שומר עליו.
וגוזר על החטופים עוד יום ועוד לילה בשבי.

למה לא הצלחנו להחזיר את החטופים עד היום?
כי האכלנו את עזה, והאכלנו את חמאס.
כי דאגנו ל"רווחה ההומניטרית", במקום לדרוש צדק.
כי בחרנו ברחמים על האויב, במקום בחמלה כלפי הקורבנות.

הגיעה השעה לומר בקול ברור:
תרעיבו את תושבי עזה.
תנו לצעקה האמיתית לעלות מתוך הרחוב.
תנו להמון להבין שהמחיר של טקטיקת ההגנה על חמאס, הוא ההרס של עצמו.

אם חמאס יצא מתוכם, ואם הוא משתמש בהם, אז כשהוא נפגע, הוא פוגע בעמו.
זו לא אשמה של ישראל.
זו האחריות של חמאס.
ומי שמונע את הפגיעה הזו, בשם דאגה לתושבים,
שותף ביודעין לפשע.

פגיעה עצמית, כאשר הרע משתמש בזולת כמגן אנושי,
היא הדרך היחידה לפרק את המנגנון.
היא הדרך היחידה לעצור את השקר.
ומי שלא מפרק אותו, מחזק אותו.

הגיעה השעה להפוך את המשוואה.
לא עוד חיזוק לעזה כשהיא שותפה.
לא עוד דלק, לא עוד סיוע, לא עוד חמלה מזויפת.

הצדיקים המזויפים, שבוכים על רעבים בעזה,
הם אלה שמאכילים את המפלצת,
ומבעירים בלי משים את אש גיהנום החמאס,
והכול בשם "סיבה טובה" שחמאס עצמו ניסח להם.

* בשעות האחרונות הוצנחו 136 חבילות סיוע שכללו מזון לתושבי רצועת עזה על ידי שש מדינות שונות,
ביניהן בלגיה, אשר הצטרפה היום לראשונה למבצעי ההצנחה.

* בני ערובה לא מחזירים ברחמים,
אלא באגרסיביות.

סד תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל ה' כְּמַֽעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם׃
סה תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם׃
סו תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י ה' (איכה ג' סד, סה' סו')

מוצאי ט' אב תשפ"ה.
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה