הייתי שם/שבועות שיתוף וביקורת

  • הוסף לסימניות
  • #1
כתבתי למחרת יו"ט לא סיימתי עד עכשיו, אני חושב שיש מקום לשפשוף אבל בכל זאת.
הייתי שם/אשר שרבר
הייתי שם בליל החג, ראיתי אבות, נערים וזקנים. ראיתי בנים, ילדים ובחורים. ראיתי בעלי בתים ועמלי תורה צורבא מרבנן עם זה הגדול מרבן שמו. ראיתי ספרדי המסלסל בקולו, חסיד המסלסל בפאתו ומתנגד המסלסל בשערו, ראיתי חברותא, במקום מיתותא, ראיתי חציו לכם שכולו להשם.

כבר על מדרגות בית הכנסת ראיתי את האב כשטלית על שכמו, לא מקופלת כדבעי, שהרי משבת היא פרוסה, ציציותיה משתלשלות והוא מסביר לזאטוט האוחז בידו, זה לבוקר, עכשיו חושך, כשיבא הבוקר ויהיה אור בשמים נלבש את הטלית ונתפלל, והקטנצ'יק מהנהן בראשו, ומרים את עיניו הטהורות ושואל, בשקיקה, ואבא, אני אשאר ער עד הבוקר?

הייתי על המדרגות הרחבות ראיתי את הדבקות של אמא בשקית של אור החיים, ובתוכה סוודר, אם יהיה קר, עוגה, כאילו יהיה חסר בבית הכנסת, ומשהו מתוק, לצדיקל' שלי שלומד תורה, ראיתי את הפעקאלע שארזו אחיותיו בהתרגשות, שתהיה תורתו מתוקה מהזאזה של טעמן בפיו.

הייתי שם כשבית המדרש התמלא מפה אל פה, גם המבואות - היכלות התפילה הסמוכים, מאחת עשרה ועד שתים עשרה האבות והבנים, קטנים עם הגדולים, ואבא שמתמרן בין ארבעה חמישה ושישה בנים, בכל מקצועות התורה, עם זה משניות על קרבן פסח השני טהרת המצורע, ההוא בכיצד הרגל והקטן עדיין מנקד את הפתח.

הייתי שם כשהם יצאו וקיבלו ארטיק מושקע, לא קרטיב קולה או רמזור, שוקו שוקו, ושתיה, לא רק למבוגרים, ראיתי איך הם חלק, חלק מהמסירה, ממשה ליהושע, מאנשי כנסת הגדלה אלינו והלאה, חלק מהמסירה, חלק מהקבלה.

ראיתי איך הם ישבו בעזרת הנשים ובעיניים נוצצות הקשיבו למגיד מישרים, ששפע סיפורים משלים ותובנות מוסר מאגדות חז"ל, ראיתי איך הם למדו בחברותות תחת עיניהם הפקוחה של המשגיחים, איך עוד שלוק ועוד חמצוץ עשו את העבודה, ואיך הם שרדו עד לגבאי הזקן שעוד מהיותו צעיר מוציא את הקהל ב'המעביר שינה'.

הייתי שם כשאב אסף את בנו, כן, זה בן הארבע עשרה שכבר למד עם חברותא או שתיים, בדק בבתי הכנסת מסביב את הרבנים המדברים, את הגלידות והכיבוד, והתיישבו ללמוד עוד שטיקל בחזקת הבתים כאילו הלילה שלהם.

הייתי שם במקוה כשטיפת המים עוד זלגה על קצה אפו של מקיים השל"ה בקבלת התורה בטהרה, זה שפאותיו לא ייסחטו בחג, והמגבת פרושה על כתפו בדרך חזרה.

הייתי בברכות התורה ברוב עם, ראיתי את ההשתוקקות, את הכמיהה והערב נא, ונהיה אנחנו וצאצאינו, כולנו. האמן היה כבר אחר, מתרפק יותר מבקש, דָבֵק.

הייתי ברות, התרגשתי כששמעתי שוב, באשר תלכי אלך. והמשכתי יחד איתה עמך עמי ואלוקיך אלוקי.

הייתי שם או יותר נכון, היינו שם.

כולנו יחד, כאיש אחד בלב אחד, ברגע האמת, אחרי שלושת ימי הכנה ופרישה, בקריאת התורה, הרגשנו את המעמד, ראינו את הקולות, ההר היה עשן, התרגשנו.

וזכינו, שוב, לחדש חוזה, להקדים נעשה לנשמע, אשרינו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
זה פשוט נאדר.
מלא מלא עין טובה, ונפש רגישה, ויד חופשית וממוקדת כאחד.

רק דבר אחד - תוארי הפועל והעצם, עושים נפלאות ונצורות כשהם לא נמצאים על הדף.
זה היה הרבה יותר בלעדיהם.
למשל -

מרים את עיניו הטהורות ושואל, בשקיקה,
שארזו אחיותיו בהתרגשות,
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
זה פשוט נאדר.
מלא מלא עין טובה, ונפש רגישה, ויד חופשית וממוקדת כאחד.

רק דבר אחד - תוארי הפועל והעצם, עושים נפלאות ונצורות כשהם לא נמצאים על הדף.
זה היה הרבה יותר בלעדיהם.
למשל -
ראשית תודה רבה,
שנית אצטרך לקורס מזורז כי לא לגמרי הבנתי, במחילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
קטע מצויין. מרגש, נוגע, מקיף, עושה את העבודה.
אני מבין למה @אבימי כיוון, אבל באופן אישי אני סבור שלא עברת את גבול המינון הנכון.
הדבר שהכי בלט לי בטור הנ"ל - השינוי המהותי שעברת בנושא הפיסוק. מדהים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
קטע מצויין. מרגש, נוגע, מקיף, עושה את העבודה.
אני מבין למה @אבימי כיוון, אבל באופן אישי אני סבור שלא עברת את גבול המינון הנכון.
הדבר שהכי בלט לי בטור הנ"ל - השינוי המהותי שעברת בנושא הפיסוק. מדהים!
תודה

כמים קרים וכו'...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ראשית תודה רבה,
שנית אצטרך לקורס מזורז כי לא לגמרי הבנתי, במחילה.

טור של יהודה גזבר -
המקור כאן - אתר עם אוצרות תבל לכותבים
ובכן-

סטיבן קינג כתב את העיקרון הזה פעם ב'על הכתיבה' וזה טלטל לי את השכל, ואחר כך גיליתי שגם מרקס כתב את זה ב'לחיות כדי לספר' ובקיצור, שניהם מה־זה צודקים: אל תוסיפו תארי הפועל לפעלים שלכם. בבקשה, בבקשה, בבקשה.

מה זה תארי הפועל? תארי הפועל זה כל מה שמתאר את הפועל. למשל, כשאתם רוצים לתאר שמישהו הלך, אבל המילה 'הלך' לא מתארת בדיוק את צורת ההליכה שלו, אז אתם מוסיפים 'באיטיות'. המילה הזו, 'באיטיות', היא תואר הפועל. היא מתארת את ההליכה. או להפך, אתם רוצים להגיד שהוא הלך מהר, אז אתם כותבים 'הוא הלך מהר'. פשוט, אה?

אוקיי, אז תוותרו על זה.

כלומר לא לחלוטין. כמו כל טיפ לכתיבה, הוא נכון ולא נכון בו זמנית: יש מקומות, בודדים, שבהם תארי הפועל הם דבר טוב. בתשעים ותשע מתוך מאה פעמים – תואר הפועל הוא חלק מהנטייה שלנו ככותבים להסביר לקורא מה הוא רואה, או, כמו קיטש, לדחוף אותו להרגיש מה שאנחנו רוצים שירגיש. זה מיותר, לרוב: אם הגיבור קם בעצבנות, הקורא אמור להבין את זה גם בלי תואר הפועל 'בעצבנות'. אם אנחנו מוצאים את עצמינו נזקקים להסביר, כנראה שמראש זה לא היה מובן.

נכון, לפעמים צריך להגיד שמישהו, נניח אלישע יודפת, הלך מהר, אבל יותר פשוט וקל לכתוב 'הוא מיהר', או 'הוא האט', או אפילו 'הוא דשדש', או 'הוא פסע', או כל מילה מדוייקת יותר שמתאימה. ואם אין לכם איך, אז בזהירות בזהירות; להכניס את המילה, להציץ ימינה ושמאלה לראות שהכל בסדר, לנשום עמוק, להמשיך.

רוצים דוגמה? בכיף. זה מתוך 'חתול בגשם' של המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה בנינוחות ליד החלון והביטה בסקרנות החוצה. בחוץ, ממש מתחת לחלון החדר, רבצה בחשש חתולה, מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים באיטיות מים. החתולה ניסתה בכח להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים הרטובים לא יטפטפו בזרזיפים עליה."

סתם, זה לא המינגווי, כמובן. זה המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה."

אתם מבינים את ההבדל? הטקסט הראשון כאילו יותר מדויק, אבל הוא לא. באיזשהו מקום, אפילו להפך, ריבוי התארים גורם לכל הטקסט להראות עמוס, ובמקום שהם ידייקו את הסיטואציה, הם מבלבלים אותה. כשהמינגווי מוריד את כל תארי הפועל, הסיטואציה הופכת להיות נקייה יותר, חדה יותר, ואפשר לשים דגש על מה שבאמת רוצים לשים דגש. זה גם מאט את הטקסט, הופך את הזמן למתמשך יותר, לפחות מהודק על הזמן בסיפור.

סטיבן קינג אמר שהבעיה עם תארי הפועל היא שהם כמו חרציות: הם נורא יפים בפני עצמם, וכשאנחנו מתבוננים בהם אחד אחד הם נותנים לנו את התחושה כאילו דייקנו בתיאור, אבל בתכל'ס – רגע אתה מסובב את גבך והופ! הטקסט מלא בחרציות האלה, וככל שתנכש אותם יותר, זה לא יעזור.


בקיצור; ילדים, היזהרו מתארי הפועל!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
טור של יהודה גזבר -
המקור כאן - אתר עם אוצרות תבל לכותבים
ובכן-

סטיבן קינג כתב את העיקרון הזה פעם ב'על הכתיבה' וזה טלטל לי את השכל, ואחר כך גיליתי שגם מרקס כתב את זה ב'לחיות כדי לספר' ובקיצור, שניהם מה־זה צודקים: אל תוסיפו תארי הפועל לפעלים שלכם. בבקשה, בבקשה, בבקשה.

מה זה תארי הפועל? תארי הפועל זה כל מה שמתאר את הפועל. למשל, כשאתם רוצים לתאר שמישהו הלך, אבל המילה 'הלך' לא מתארת בדיוק את צורת ההליכה שלו, אז אתם מוסיפים 'באיטיות'. המילה הזו, 'באיטיות', היא תואר הפועל. היא מתארת את ההליכה. או להפך, אתם רוצים להגיד שהוא הלך מהר, אז אתם כותבים 'הוא הלך מהר'. פשוט, אה?

אוקיי, אז תוותרו על זה.

כלומר לא לחלוטין. כמו כל טיפ לכתיבה, הוא נכון ולא נכון בו זמנית: יש מקומות, בודדים, שבהם תארי הפועל הם דבר טוב. בתשעים ותשע מתוך מאה פעמים – תואר הפועל הוא חלק מהנטייה שלנו ככותבים להסביר לקורא מה הוא רואה, או, כמו קיטש, לדחוף אותו להרגיש מה שאנחנו רוצים שירגיש. זה מיותר, לרוב: אם הגיבור קם בעצבנות, הקורא אמור להבין את זה גם בלי תואר הפועל 'בעצבנות'. אם אנחנו מוצאים את עצמינו נזקקים להסביר, כנראה שמראש זה לא היה מובן.

נכון, לפעמים צריך להגיד שמישהו, נניח אלישע יודפת, הלך מהר, אבל יותר פשוט וקל לכתוב 'הוא מיהר', או 'הוא האט', או אפילו 'הוא דשדש', או 'הוא פסע', או כל מילה מדוייקת יותר שמתאימה. ואם אין לכם איך, אז בזהירות בזהירות; להכניס את המילה, להציץ ימינה ושמאלה לראות שהכל בסדר, לנשום עמוק, להמשיך.

רוצים דוגמה? בכיף. זה מתוך 'חתול בגשם' של המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה בנינוחות ליד החלון והביטה בסקרנות החוצה. בחוץ, ממש מתחת לחלון החדר, רבצה בחשש חתולה, מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים באיטיות מים. החתולה ניסתה בכח להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים הרטובים לא יטפטפו בזרזיפים עליה."

סתם, זה לא המינגווי, כמובן. זה המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה."

אתם מבינים את ההבדל? הטקסט הראשון כאילו יותר מדויק, אבל הוא לא. באיזשהו מקום, אפילו להפך, ריבוי התארים גורם לכל הטקסט להראות עמוס, ובמקום שהם ידייקו את הסיטואציה, הם מבלבלים אותה. כשהמינגווי מוריד את כל תארי הפועל, הסיטואציה הופכת להיות נקייה יותר, חדה יותר, ואפשר לשים דגש על מה שבאמת רוצים לשים דגש. זה גם מאט את הטקסט, הופך את הזמן למתמשך יותר, לפחות מהודק על הזמן בסיפור.

סטיבן קינג אמר שהבעיה עם תארי הפועל היא שהם כמו חרציות: הם נורא יפים בפני עצמם, וכשאנחנו מתבוננים בהם אחד אחד הם נותנים לנו את התחושה כאילו דייקנו בתיאור, אבל בתכל'ס – רגע אתה מסובב את גבך והופ! הטקסט מלא בחרציות האלה, וככל שתנכש אותם יותר, זה לא יעזור.


בקיצור; ילדים, היזהרו מתארי הפועל!
אני אקרא, בטוח, תודה, יהודה גזבר הוא השראה עצומה, תודה.
(הוא מחק לי את הגרשיים בציטטות...)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #9
@אבימי קראתי, והוא קצת הורס לי את הרגעים, וזה לא פייר, אבל מנסיון אני סומך עליו, אני אנסה.

סטיבן קינג אמר שהבעיה עם תארי הפועל היא שהם כמו חרציות: הם נורא יפים בפני עצמם, וכשאנחנו מתבוננים בהם אחד אחד הם נותנים לנו את התחושה כאילו דייקנו בתיאור, אבל בתכל'ס – רגע אתה מסובב את גבך והופ! הטקסט מלא בחרציות האלה, וככל שתנכש אותם יותר, זה לא יעזור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
"האשה האמריקאית עמדה בנינוחות ליד החלון והביטה בסקרנות החוצה. בחוץ, ממש מתחת לחלון החדר, רבצה בחשש חתולה, מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים באיטיות מים. החתולה ניסתה בכח להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים הרטובים לא יטפטפו בזרזיפים עליה."

סתם, זה לא המינגווי, כמובן. זה המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה."
מבריק.
מבריק.
מבריק.

@אשר שרבר
הטור שלך עצום, ונהניתי ממנו מאוד. ייש"כ!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
יפהפה.
וזו פסקה לפתיאון
הייתי שם בליל החג, ראיתי אבות, נערים וזקנים. ראיתי בנים, ילדים ובחורים. ראיתי בעלי בתים ועמלי תורה צורבא מרבנן עם זה הגדול מרבן שמו. ראיתי ספרדי המסלסל בקולו, חסיד המסלסל בפאתו ומתנגד המסלסל בשערו, ראיתי חברותא, במקום מיתותא, ראיתי חציו לכם שכולו להשם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
מה ההבדל, בכל זאת?
מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.
שעות חיכיתי לתקיעת שופר.
כי אז היה קצת אקשן.
בשאר הזמן כולם מלמלו והתנדנדו מלמלו והתנדנדו, ולי היה משעמם נורא. וקצת פחדתי שאלוקים יעניש אותי על זה שאני משתעמם, כי ראש השנה וזה...
וגם חיכיתי לתקיעות בשביל המלאכים, כי אבא אמר שמהשופר יוצאים מלאכי רחמים.

כשר׳ יהודה לייב, עם העיניים הקטנות והמצח המכווץ שלו, הוציא את השופר מתחת לטלית, עליתי על כיסא ממולו והבטתי היטב היטב ולא ראיתי שום מלאך.
אחר כך יצאתי מהבית כנסת והסתובבתי בחוץ בשמש. הרחובות היו ריקים, ואני הייתי עצוב, שאני לא מסתדר עם כל המילמולים. ואולי השם יתן לי עונש כי מה זה טיולים כאלה בראש השנה...
וחזרתי לבית כנסת שהיה קר מאד מהמזגנים, וגם הלב שלי היה קר, וחשבתי שבגלל שאני רשע לא נראו אלי המלאכים.

אחר כך הייתה הסעודה, ואח שלי התחיל לחקות את החזן של מוסף, ואחותי אמרה בדיחה, וכולם התחילו לפטפט בעליצות, אפילו אבא היה חופשי לגמרי וסיפר על הויכוחים של דודה שלו עם ביטוח לאומי, וחשבתי שמותר להם להתפרק קצת כי הם התפללו יפה, אבל אני...
ומחר עוד יום, יום שלם כזה. למי יש כוח...

ושוב מילמולים, ושוב הגיעה השעה, ור׳ יהודה לייב במצח מקומט וחמוץ מוציא את השופר. ואני עומד על כיסא ממולו, נשען על הבימה בין מרפקי המבוגרים
טווווווווווווווו
מהשופר יצא לאיטו, מלאך.
היו לו תלתלים בלונדיניים יפהפיים, וגוף כמו ענן בוהק ביום קיץ, הוא הבחין בי וחייך.
הושטתי לו את שתי ידי, והוא ריחף אלי.
”משעמם לך, נכון?” הוא אמר בקול הכי רך בעולם.
”השם יודע שמשעמם לך, הוא לא כועס על זה. אתה עוד ילד”.
”שנה הבאה אני בן אחת עשרה” אמרתי.
” זה עדיין ילד. השם לא מצפה ממך שתעשה דברים שמעצבנים לך. רק שתגיד תודה פשוט, ותבקש שיהיה לך שנה מוצלחת, ותתכנן להיות טיפה יותר טוב”.
”אבל...” אמרתי, והמלאך רק נשק אותי על המצח ונעלם.
ואז אבא העיר אותי לתפלת שחרית של היום השני.

וכשכולם התנדנדו ומילמלו ומילמלו והתנדנדו, הרגשתי את המלאך מהחלום, יושב לידי, ועיניו מאירות בעידוד.
אמרתי מה שיכולתי, וזה היה קצת מאד. אבל בלב אמרתי תודה חזקה ובקשתי שנה מוצלחת, וקבלתי על עצמי לא לצחוק יותר על יהושע, אפילו בזמן שהוא לא רואה. וגם להוריד זבל כשאמא מבקשת, מיד בפעם הראשונה.

כשהגיע זמן תקיעת שופר.
דממה הייתה הרבה זמן, ופתאום יצאה מין נשיפת אוויר מחרחרת, ואחריה עוד אחת,
ור׳ יהודה לייב עצם עיניים וניגב את שפתיו במטפחת לבנה.
ואז יצא ציוץ קצר ושוב נשיפה כמו בלון שעזבו אותו.
הצבע של ר׳ יהודה לייב היה אדום כהה, והוא החליף לשופר אחר. זה גם לא עזר לו. אנשים הסתכלו לצדדים כדי לא להביך אותו, ושני ילדים קטנים, התאומים של רוזנברג ציחקקו.

ואז לחשתי למלאך שלי ”לך, לך תעזור לו”. וגם הבטחתי שבתפילת מוסף אני אגיד שלושה עמודים שלמים מהמחזור לאט ובכוונה.

המלאך עשה את שלו.
המעיין נפתח.
וסדרת התקיעות יצאה לדרך, צלולה, ומדוייקת.
אנשים הרשו לעצמם להביט בר׳ יהודה לייב ולחייך. והרב שעמד לידו והקריא לו את התקיעות, עשה לו עם האצבעות סימן של שביעות רצון.

בסעודת החג, אח שלי שר ונתנה תוקף ואחר כך דיברו על התקיעות של ר׳ יהודה לייב, ואבא הסביר איך השפתיים צריכות להיות בדיוק כדי שזה יצליח. והראה לנו כשהוא מדגים עם המלחייה.
אבל אני ראיתי פתאום דמות מרחפת מעליו, עם תלתלים זהובים. ושנינו חייכנו. כי ידענו שלא כיווץ נכון של שפתיים, הוא זה שהוציא את התקיעות היפות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה