ירושלים של זהב

  • הוסף לסימניות
  • #1
לתועלת מי מבינכן שלא מתעניינת בפורום של גרפיקה,
אני מעלה את היצירה היפיפיה הזו גם כאן.
תכנון העיצוב היה ע"י אמנית ממודיעין עילית-למעוניינים פרטים אצלי,
אני הכנתי לצריבה הפוטוכימית.
ירושלים_של_זהב.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מדהים ביופיו.

שאלה לי אליך.
זו שעצבה את זה צריכה להיות אומנית או גרפיקאית?
ז"א, יש משהו ידני שהיא עשתה כאן? או הכל ממוחשב?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מדהים ביופיו.

שאלה לי אליך.
זו שעצבה את זה צריכה להיות אומנית או גרפיקאית?
ז"א, יש משהו ידני שהיא עשתה כאן? או הכל ממוחשב?


היא צירה ידני ואני הכנתי ווקטורים והוספתי מרקמים לפי הציור הידני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מעניין מי עבדה יותר קשה את או היא?;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מדהים!!
והרעיון מרגש..
מי הולכת לזכות ב"ירושלים של זהב"?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מעניין מי עבדה יותר קשה את או היא?;)

האמת היא שהיא השאירה לי את כל העבודה הקשה של הדיוקים ע"מ לחסוך בזמן-לא יכולתי לעשות פירוק אוטומטי.

מדהים!!
והרעיון מרגש..
מי הולכת לזכות ב"ירושלים של זהב"?

כל ההסברים כאן-
https://www.prog.co.il/threads/ירושלים-של-זהב-מזהב.363502/page-2
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מדהים!
כמה עולה כזה דבר?
(לאינטלגנציה בלבד...)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לפי כמה שנים
כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
ההמשך שהובטח לספר
ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...

לתשומת לב
מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.

פרולוג
סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
החבל נקרע.
מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
●●●
שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
רבים עוד יותר.
הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
טרטיאקוב במוסקבה.
הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
"את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
"הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
בתי המקסימה...
הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
●●●
ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
כנראה עוד פליט מן החיים...
זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
דפים, לא הצליח לראות.
לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
בריכוז בפניו העצובות של האמן.
הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
"פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
"פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
"אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
"דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.


1
הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
באחת הכל הפך שחור.
ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
"בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
"לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
השתנק "יש עוד אוצר"...
"מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
●●●
רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
מאחוריהם.
הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
"אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
"לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
"לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
שנים אתה מחכה לרגע הזה".
נשמע רעש אדיר.
תקרת המנהרה קרסה.
"איייייייייייייי!!!!"
ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
"האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
"לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
לפני שנמצא אותו..."
"אבל אבא..."
"אתה לא תבין..."
ירפולק לא הגיב.
"יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר


2
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
"מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
"לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
בצורה מוכרת.
"אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
"לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
"תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
אישי..."
רעש מהיר של חיתוך באוויר...
מטח מחטים...
"לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
משהו.
אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
הוא אכן זכר זאת.
גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
הקרב היה קשה...
פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
דריכת אקדח.
הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
היריב...
יריה.
פינג דה נפל מדמם בראשו.
●●●
"איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
"סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
"פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
ירפולק הנהן.
"טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
"אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
"זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...


אפילוג
הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
הנחתי בזמנו את האוצר".
הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
"כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."



אשמח לתגובות
נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
זה שיתוף ראשון שלי בפורום
כתבתי את זה לפני שנים
וזה הדבר הראשון שכתבתי...

אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...

כשמייבש בקומה 7 מרעיד חדר מנותק בקרקע (ולמה "בידוד רגיל" לא יעזור לכם)​

חשבתם שבטון עוצר רעש? תחשבו שוב. על "גשרים אקוסטיים", תדרים נמוכים, וסיפור אישי אחד שממחיש למה אסור למהר להדביק ספוגים על הקיר.

כמתכנן אקוסטי, אני רגיל לנתח גרפים של דציבלים ולתכנן חסמים לרעש עבור לקוחות. אבל השיעור הכי חזק שקיבלתי לאחרונה, הגיע דווקא אצלי בבית, ב-2 בלילה.

בניתי לעצמי את מה שכיניתי "הבונקר" – חדר חמישי, מנותק לחלוטין מקו הבניין. על הנייר? זה אמור להיות המקום הכי שקט בעולם. מעליי אין דיירים, למעט מרפסת שירות מרוחקת שתי קומות מעל. אבל אז הגיע הזמזום.

לא סתם רעש. זה היה Low Frequency Noise (LFN) – רעש בתדר נמוך. מי שמכיר את הספרות המקצועית בנושא, יודע שמחקרים מצביעים על כך שרעש בתדר נמוך הוא המטריד ביותר למוח האנושי בזמן מנוחה, כיוון שהוא מייצר תחושת "לחץ" פיזי באוזן ולא רק צליל.

הטעות הנפוצה: בטון הוא לא חוסם, הוא מוליך!כדי להבין מה קרה אצלי, צריך להכיר נתון פיזיקלי מפתיע:מהירות הקול באוויר היא כ-340 מטרים לשנייה.מהירות הקול בבטון היא כ-3,700 מטרים לשנייה!

כשהתקשרתי לשכן שגר שתי קומות מעליי, גיליתי את המקור: מייבש כביסה שהונח ישירות על מכונת הכביסה, ללא שום חצץ.

כאן אנחנו נכנסים למושג המקצועי Structure-Borne Noise (רעש הולם/מבני):כשהמייבש רועד, הוא לא רק מרעיש לאוויר. הוא מכה פיזית ברצפה. האנרגיה הזו לא "נעלמת". היא נכנסת לשלד הבניין. הבטון המסיבי, שאמור להגן עלינו, הופך ברגע אחד למה שאנחנו מכנים באקוסטיקה "גשר קול" (Flanking Path).הוויברציות הללו טיילו במהירות עצומה דרך העמודים, עקפו את כל הבידודים הסטנדרטיים, והרעידו את החדר המנותק שלי למטה.

למה זה קריטי לכיס שלכם?אני רואה המון אנשים שעושים טעות יקרה: הם שומעים רעש מהשכן, ורצים להדביק ספוגים אקוסטיים או לבנות קירות גבס עם צמר סלעים.במקרה של רעש הולם (גרירות, מכונות, צעדים) – זה זריקת כסף לפח.כל עוד לא ניתקנו את המגע (Decoupling) במקור הרעש או ביצענו ניתוק צף בחדר המקבל, הקירות החדשים פשוט ירעדו יחד עם הקירות הישנים.

הפתרון המקצועי: שיטת ה"מסה-קפיץ-מסה"לו הייתי יכול להיכנס לדירת השכן (הוא סירב, לצערי), הפתרון היה עולה שקלים בודדים ופותר את הבעיה ב-100%: הנחת גומיות שיכוך ייעודיות תחת רגלי המייבש. הגומי משמש כ"קפיץ" שבולע את האנרגיה לפני שהיא מגיעה לבטון.במקרה הזה נאלצנו להסתפק בפתרון התנהגותי (כיבוי המכשיר בלילה), אבל הלקח המקצועי ברור.

טיפ זהב לבדיקה עצמית:שומעים רעש לא מוסבר? הצמידו את האוזן לקיר, ואז לרצפה. אם הרעש נשמע חזק וברור דרך האלמנט הקשיח (הבטון) יותר מאשר באוויר החדר – יש לכם בעיה של רעש הולם/מבני. שום חלון כפול לא יעזור כאן.

בשורה התחתונה שקט הוא לא מותרות, הוא בריאות נפשית.אם אתם מתכננים בניה, שיפוץ, או סובלים מרעש "בלתי מוסבר" שהשכנים טוענים "אנחנו בקושי זזים" – אל תנהשו. תכנון אקוסטי נכון, שלוקח בחשבון את התדרים הנמוכים ואת מעטפת המבנה, יכול לחסוך לכם עוגמת נפש רבה והוצאות מיותרות על פתרונות שלא עובדים.

אני כאן כדי לעזור לכם למצוא את השקט.
לכל שאלה ניתן לפנות אלי
ecocare
דואגים לשקט שלך

כשמייבש בקומה 7 מרעיד חדר מנותק בקרקע (ולמה "בידוד רגיל" לא יעזור לכם)​

חשבתם שבטון עוצר רעש? תחשבו שוב. על "גשרים אקוסטיים", תדרים נמוכים, וסיפור אישי אחד שממחיש למה אסור למהר להדביק ספוגים על הקיר.

כמתכנן אקוסטי, אני רגיל לנתח גרפים של דציבלים ולתכנן חסמים לרעש עבור לקוחות. אבל השיעור הכי חזק שקיבלתי לאחרונה, הגיע דווקא אצלי בבית, ב-2 בלילה.

בניתי לעצמי את מה שכיניתי "הבונקר" – חדר חמישי, מנותק לחלוטין מקו הבניין. על הנייר? זה אמור להיות המקום הכי שקט בעולם. מעליי אין דיירים, למעט מרפסת שירות מרוחקת שתי קומות מעל. אבל אז הגיע הזמזום.

לא סתם רעש. זה היה Low Frequency Noise (LFN) – רעש בתדר נמוך. מי שמכיר את הספרות המקצועית בנושא, יודע שמחקרים מצביעים על כך שרעש בתדר נמוך הוא המטריד ביותר למוח האנושי בזמן מנוחה, כיוון שהוא מייצר תחושת "לחץ" פיזי באוזן ולא רק צליל.

הטעות הנפוצה: בטון הוא לא חוסם, הוא מוליך!כדי להבין מה קרה אצלי, צריך להכיר נתון פיזיקלי מפתיע:מהירות הקול באוויר היא כ-340 מטרים לשנייה.מהירות הקול בבטון היא כ-3,700 מטרים לשנייה!

כשהתקשרתי לשכן שגר שתי קומות מעליי, גיליתי את המקור: מייבש כביסה שהונח ישירות על מכונת הכביסה, ללא שום חצץ.

כאן אנחנו נכנסים למושג המקצועי Structure-Borne Noise (רעש הולם/מבני):כשהמייבש רועד, הוא לא רק מרעיש לאוויר. הוא מכה פיזית ברצפה. האנרגיה הזו לא "נעלמת". היא נכנסת לשלד הבניין. הבטון המסיבי, שאמור להגן עלינו, הופך ברגע אחד למה שאנחנו מכנים באקוסטיקה "גשר קול" (Flanking Path).הוויברציות הללו טיילו במהירות עצומה דרך העמודים, עקפו את כל הבידודים הסטנדרטיים, והרעידו את החדר המנותק שלי למטה.

למה זה קריטי לכיס שלכם?אני רואה המון אנשים שעושים טעות יקרה: הם שומעים רעש מהשכן, ורצים להדביק ספוגים אקוסטיים או לבנות קירות גבס עם צמר סלעים.במקרה של רעש הולם (גרירות, מכונות, צעדים) – זה זריקת כסף לפח.כל עוד לא ניתקנו את המגע (Decoupling) במקור הרעש או ביצענו ניתוק צף בחדר המקבל, הקירות החדשים פשוט ירעדו יחד עם הקירות הישנים.

הפתרון המקצועי: שיטת ה"מסה-קפיץ-מסה"לו הייתי יכול להיכנס לדירת השכן (הוא סירב, לצערי), הפתרון היה עולה שקלים בודדים ופותר את הבעיה ב-100%: הנחת גומיות שיכוך ייעודיות תחת רגלי המייבש. הגומי משמש כ"קפיץ" שבולע את האנרגיה לפני שהיא מגיעה לבטון.במקרה הזה נאלצנו להסתפק בפתרון התנהגותי (כיבוי המכשיר בלילה), אבל הלקח המקצועי ברור.

טיפ זהב לבדיקה עצמית:שומעים רעש לא מוסבר? הצמידו את האוזן לקיר, ואז לרצפה. אם הרעש נשמע חזק וברור דרך האלמנט הקשיח (הבטון) יותר מאשר באוויר החדר – יש לכם בעיה של רעש הולם/מבני. שום חלון כפול לא יעזור כאן.

בשורה התחתונה שקט הוא לא מותרות, הוא בריאות נפשית.אם אתם מתכננים בניה, שיפוץ, או סובלים מרעש "בלתי מוסבר" שהשכנים טוענים "אנחנו בקושי זזים" – אל תוותרו. תכנון אקוסטי נכון, שלוקח בחשבון את התדרים הנמוכים ואת מעטפת המבנה, יכול לחסוך לכם עוגמת נפש רבה והוצאות מיותרות על פתרונות שלא עובדים.

אני כאן כדי לעזור לכם למצוא את השקט.
לכל שאלה ניתן לפנות אלי
ecocare
דואגים לשקט שלך

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה