הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
באמצע הרחוב הירושלמי, בתוך אגנית אבן מעוצבת, היא נצבה:
מזרקה מעוטרת, צבעה ירקרק, עקומה מעט, לא קשורה לכלום.
עיניו נלטשו:
אה?
מזרקה?
לשונו השתרבבה כמעצמה, והוא התקרב אל האגנית, בירך שהכל במבטא קזאחי חריף, ופתח את פיו לרווחה.
כך הוא ישב דקה ארוכה, והתמוגג מטעמם העשיר של המים.
אט אט, הוא הפשיל את גרביו, והניח את רגליו בתוך המים, מתענג על הקרירות הנעימה באמצע הקיץ.
הלוואי, חשב, שהייתי יכול לשבת כך לנצח.
המים, המים, גן עדן עליי אדמות.
גן עדן?
בעולם הזה?
בחינם?
ממש לא:
יד כבדה נחה על כתפו, וקול גס ומלגלג פנה אליו:
אדוני, תעוף מפה.
הוא מצמץ אל השמש החזקה, והסתובב לאיטו בצער, בחן את הדובר:
שוטר, שמנמנן, מקריח, משקפי שמש מגושמים על אפו. מדבר אליו שוב.
אמרתי, צא החוצה.
פה זאת לא בריכה. צא, צא מהר.
הוא נענע בראשו לשלילה מוחצת:
לא!
לא!
טוב לי כאן, אמר.
השוטר חייך חיוך סרקסטי וגדוש באדנות:
אתה היחיד.
חוץ ממך כולם שונאים את הכיכר הזו, היא מזכירה לנו את הצרפתים שתרמו אותה, יאכסה.
תוך כדי דיבור, השוטר התקרב אליו, ולחש לו באוזנו, מטווח אפס:
צא החוצה אמרתי, אתה לא שומע? צא, צא, י'נעל.
הוא התקשה לוותר על גן העדן, אך השוטר תחב יד שעירה בצווארנו, ומשך אותו אחורנית:
פעם הבאה אני לוקח אותך ישר לאבו כביר, שם תשב לילה או שתיים, ויהיה לך את כל המן שבעולם לחשוב למה הצרפתים בנו פה מזרקה.
כמה עוברים ושבים גיחכו, והוא כל כך השתוקק לשבת שוב על אדן האבן, לשכשך את רגליו בבריכה הקטנה, ולטעום את המים.
הוא חיכה עד שהשוטר הניח לו לנפשו והתרחק, ואז הוא החל לדדות חזרה אל הבריכה, צמא ומשתוקק.
תיירת מבוגרת צעקה לו:
הוא עדיין מסתכל עליך, תיזהר, והוא מייד עשה את עצמו תמים, והוציא מכיסו טייפ מנהלים קטן, והושיט אותו קדימה.
השוטר חזר, ולא הבין. מה בדיוק אתה עושה, אה?
הוא הגיב באפאטיות קרת רוח: אני רק מקליט את המים, אמר, והקליט אותם ארוכות.
אחר כך הוא ישב יומיים, והקשיב ברצף להקלטה, שוב ושוב ושוב, עד שהוא שוב הרגיש בתוך הבריכה, ממש ממש.
גן עדן, גן עדן עליי אדמות.
הוא התחיל לחבב את הצרפתים.
מזרקה מעוטרת, צבעה ירקרק, עקומה מעט, לא קשורה לכלום.
עיניו נלטשו:
אה?
מזרקה?
לשונו השתרבבה כמעצמה, והוא התקרב אל האגנית, בירך שהכל במבטא קזאחי חריף, ופתח את פיו לרווחה.
כך הוא ישב דקה ארוכה, והתמוגג מטעמם העשיר של המים.
אט אט, הוא הפשיל את גרביו, והניח את רגליו בתוך המים, מתענג על הקרירות הנעימה באמצע הקיץ.
הלוואי, חשב, שהייתי יכול לשבת כך לנצח.
המים, המים, גן עדן עליי אדמות.
גן עדן?
בעולם הזה?
בחינם?
ממש לא:
יד כבדה נחה על כתפו, וקול גס ומלגלג פנה אליו:
אדוני, תעוף מפה.
הוא מצמץ אל השמש החזקה, והסתובב לאיטו בצער, בחן את הדובר:
שוטר, שמנמנן, מקריח, משקפי שמש מגושמים על אפו. מדבר אליו שוב.
אמרתי, צא החוצה.
פה זאת לא בריכה. צא, צא מהר.
הוא נענע בראשו לשלילה מוחצת:
לא!
לא!
טוב לי כאן, אמר.
השוטר חייך חיוך סרקסטי וגדוש באדנות:
אתה היחיד.
חוץ ממך כולם שונאים את הכיכר הזו, היא מזכירה לנו את הצרפתים שתרמו אותה, יאכסה.
תוך כדי דיבור, השוטר התקרב אליו, ולחש לו באוזנו, מטווח אפס:
צא החוצה אמרתי, אתה לא שומע? צא, צא, י'נעל.
הוא התקשה לוותר על גן העדן, אך השוטר תחב יד שעירה בצווארנו, ומשך אותו אחורנית:
פעם הבאה אני לוקח אותך ישר לאבו כביר, שם תשב לילה או שתיים, ויהיה לך את כל המן שבעולם לחשוב למה הצרפתים בנו פה מזרקה.
כמה עוברים ושבים גיחכו, והוא כל כך השתוקק לשבת שוב על אדן האבן, לשכשך את רגליו בבריכה הקטנה, ולטעום את המים.
הוא חיכה עד שהשוטר הניח לו לנפשו והתרחק, ואז הוא החל לדדות חזרה אל הבריכה, צמא ומשתוקק.
תיירת מבוגרת צעקה לו:
הוא עדיין מסתכל עליך, תיזהר, והוא מייד עשה את עצמו תמים, והוציא מכיסו טייפ מנהלים קטן, והושיט אותו קדימה.
השוטר חזר, ולא הבין. מה בדיוק אתה עושה, אה?
הוא הגיב באפאטיות קרת רוח: אני רק מקליט את המים, אמר, והקליט אותם ארוכות.
אחר כך הוא ישב יומיים, והקשיב ברצף להקלטה, שוב ושוב ושוב, עד שהוא שוב הרגיש בתוך הבריכה, ממש ממש.
גן עדן, גן עדן עליי אדמות.
הוא התחיל לחבב את הצרפתים.
